מה זה דמי שכירות ראויים ? ##(1) תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים:## ברע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' האחים אהרון בע"מ, נפסק כי "מבחינה עיונית יש שוני בין תביעה לפיצויי נזק בגין הפרת החוזה, תביעה לפיצויי נזיקין ותביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אולם במקרה השכיח, וכל עוד לא הוכח אחרת, ישווה הסעד בגין כל עילה לסכום ששוכר היה משלם למשכיר בעד שימוש דומה בנכס על יסוד משא ומתן חופשי, הלוא הוא הסכום המגלם דמי שכירות ראויים. (שם, 878). עוד נפסק כי הפיצוי שנתבע בגין דמי שכירות ראויים (הנזק הממשי), הינו בראש נזק שונה מזה של הפיצוי המוסכם ועל כן אין מניעה להצטברות כזו (ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל, פ"ד מו(1) 115, 122, 123). ##(2) דמי שכירות ראויים - הפרת הסכם למסירת דירה:## ההלכה בדבר המועד ממנו יש לחייב בן זוג לשלם לבן זוגו, שאינו מתגורר בדירה המשותפת, דמי שכירות ראויים, הובאה על ידי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלונית והציטוט המובא להלן: תביעה לדמי שכירות ראויים בגין הפרת הסכם למסירת דירה היא הפרה מתמשכת, שעילתה נוצרת בכל יום שהדירה לא נמסרה בו, מן היום שבו היא היתה אמורה להימסר על פי ההסכם ועד ליום מסירתה בפועל (השוו: ע"א 649/69 רכטמן נ' טכניכון מרכז להשתלמות טכנית ותיכונית, שותפות רשומה, פ"ד כד(2) 60; ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל, פ"ד כג(2) 52). ##(3) דמי שכירות ראויים - פירוק שיתוף בין בני זוג:## ההלכה קובעת, שכאשר קיים ועומד צו המונע מבן הזוג להיכנס, אין בן הזוג שנשאר בדירה, מחויב בתשלום דמי שכירות ראויים, בהתחשב בכך שהצד שהורחק, הורחק בשל אשם מצדו: כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע"מ 9126/05 הנזכר; ע"מ (תל אביב) 1054/04 פלונית נ' פלוני אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו - בהתנהגותו הפסולה - מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס, ועל כך להלן" (כתוביו של כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני). ##להלן פסק דין בנושא דמי שכירות ראויים:## בפסק הדין הנ"ל עלו 3 שאלות: א. האם רכש הנתבע זכויות של דייר מוגן בדירה - אם לאו. ב. האם - אם לאו - רכש הנתבע זכויות של "דייר ממשיך" בדירה. ג. אם התשובה לשאלות דלעיל הינה שלילית, האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים והיקפם של אלה. פסק-דין בפני תביעה לפינוי וסילוק יד הנתבע מדירת מגורים המנוהלת על ידי התובעת ולחיובו בדמי שימוש ראויים בגין מגוריו בה. רקע עובדתי 1. התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת בניהול נכסי הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומוסדותיה, וכן בניהול נכסי מוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות תל אביב, לרבות הבניין ברח' חיננית 5א' ביפו ד' (להלן: "הבניין"), בו מצוייה דירה בת 2 חדרים הידועה כדירה מס' 28 (להלן: "הדירה"). הדירות בבניין מהוות דיור לקשישים הזכאים למגורים כאמור, על פי הקריטריונים של משרד השיכון והבינוי. 2. ביום 24/10/90 שכרו משה וזהבה קומפורטי ז"ל (להלן "המנוחים") מאת התובעת את הדירה לתקופה של שנה אחת, החל מיום 1/4/90 וכלה ביום 31/3/91, על פי הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"), מכוחו ובהתאם לתנאיו התגוררו בדירה עד לפטירתם. המנוח משה קומפורטי ז"ל הלך לבית עולמו ביום 31/3/01 והמנוחה זהבה קומפורטי המשיכה להתגורר בדירה עד לפטירתה ביום 22/10/02. 3. לטענת התובעת, בסמוך למועד פטירתה של המנוחה פלש הנתבע - בנם של המנוחים - לדירה, ומִני אז מחזיק בה ללא הסכמתה של התובעת ובניגוד לרצונה. מכאן התביעה. העתירה וטענות הצדדים 4. בתביעה שבכאן, עתרה התובעת לפינוי הנתבע מן הדירה ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריו בה, החל מיום 23/10/02 ועד ליום הגשת התביעה. התובעת העמידה תביעתה על סך 8,299 ₪, בערכי יום התביעה, ועתרה לחייב הנתבע בתשלום הסכום האמור בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד תשלומו המלא בפועל. לטענת התובעת, הנתבע הינו מסיג גבול בדירה ומחזיק בה ללא זכות חוקית. הנתבע פנה למשרד השיכון בבקשה לקבלת או להחלפת דירה בשיכון הציבורי ו/או לחילופין לקבל אישור לדירה אליה פלש. בהחלטה מיום 10/4/03 דחתה הוועדה המחוזית את בקשת הנתבע מן הטעם שאינו עונה על הקריטריונים המזכים אותו בשיכון ציבורי. הוא איננו קשיש ולפיכך לא ניתן לאשר לו לגליזציה ליחידת דיור בהוסטל לקשישים. בהעדר זכות חוקית להחזיק בדירה - כך לתובעת - מן הדין להורות על פינוי של הנתבע הימנה. 5. מנגד טען הנתבע, כי הדירה נשוא התביעה הועמדה לשימוש הוריו המנוחים כנגד דירה אחרת שהוחזקה על ידם ואשר נמסרה לתובעת ו/או למי מטעמה בתמורה לדירה נשוא התביעה. הנתבע טען כי התגורר בדירה עם הוריו החל ממועד גירושיו, כ-15 שנה טרם הגשת כתב התביעה, הדירה הינה דירתו היחידה וכי אין לו מקום מגורים חילופי. גלל כן, כך לנתבע, הינו דייר מוגן בדירה הן מכוח הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח חדש) תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") והן מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשל"ב-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"). טוען איפוא הנתבע כי הוא מחזיק בדירה כדין, הוא איננו פולש ומסיג גבול בה כנטען, ומן הדין לדחות את התביעה נגדו. עוד טען הנתבע לחילופין, כי במידה ותוכח עילת פינוי כנגדו, מאזן האינטרסים והצדק נוטה לצִדו ולמסקנה שלא ליתן כנגדו צו פינוי. דיון ומסקנות 6. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי שלוש הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה ואלו הן: ד. האם רכש הנתבע זכויות של דייר מוגן בדירה - אם לאו. ה. האם - אם לאו - רכש הנתבע זכויות של "דייר ממשיך" בדירה. ו. אם תמצי לומר שהתשובה לשאלות דלעיל הינה שלילית, האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים והיקפם של אלה. הנתבע דייר מוגן בדירה - האומנם? 7. אומר כבר מבראשית כי אני דוחה את טענת הנתבע כאילו הוריו המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה. מחומר הראיות עולה בעליל כי המנוחים אינם ולא היו מעולם דיירים מוגנים בה. סעיף 3 לחוזה השכירות (נספח א לת/1) קובע כזאת - ”השוכר מאשר כי הוא יודע שהוא אינו מוגן על ידי חוק הגנת הדייר והתקנות על פיו, מאחר וביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן: תשכ"ח) לא היה דייר זכאי להחזיק במושכר, המושכר לא הושכר בדמי מפתח ו/או מאחר והנכס נתפנה אחרי תשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, והוא לא הושכר בדמי מפתח ו/או מאחר והמושכר נמצא בבניין ו/או בתוספת בניין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח והושכר אחרי מועד זה". הנה כי כן, מסעיף זה עולה ברורות כי ערב חתימתו של חוזה השכירות הדירה הייתה פנוייה מדייר מוגן ובמועד הקובע (20/8/68) לתחולתו של חוק הגנת הדייר, לא היה דייר זכאי להחזיק בה. בנסיבות אלו קובע סעיף 9 לחוק הגנת הדייר כי ”נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20/8/68) (להלן - תשכ"ח) לא היה דייר הזכאי להחזיק בו - לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח". בענייננו אנו, לא זו בלבד שהנתבע לא השכיל להוכיח כי הוריו המנוחים שילמו דמי מפתח עובר לחתימת חוזה השכירות, אלא שהוריו המנוחים הצהירו ברורות: " ... השוכר מצהיר כי לא נתן ולא התחייב ליתן ישירות או בעקיפין, כל דמי מפתח עבור הדירה ואין לו כל זכות לגביה" (סעיף 3 סיפא לחוזה השכירות). המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי הוריו המנוחים של הנתבע, לא היו מעולם דיירים מוגנים בדירה. למעלה מן הדרוש ייאמר, כי מחומר הראיות עולה שהמנוחים הבינו היטב את הנאמר והנכתב בחוזה השכירות. ממִזכר העובדת הסוציאלית בלשכת יפו הגב' רוזנטל, אשר צורף לתצהיר הנתבע (נספח 3 לנ/1), עולה כי המנוחים היו דוברי עברית וכלשונה "בני הזוג דוברי עברית טוב" - כך שלא ניתן לטעון כי לא הבינו את הוראות סעיף 3 לחוזה השכירות. במיוחד אמורים הדברים נוכח עדות הגב' הניה מיכאל, עובדת עמיגור, לפיה "מניסיוני האישי, בזמן חתימת חוזה מוסברים, לדייר שאינו יודע לקרוא את החוזה אנחנו אומרים לו על מה הוא חותם, וסביר להניח שהוא מבקש לדעת על מה הוא חותם" (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 7,8). הפועל היוצא מהאמור הוא - בהעדר ראייה לסתור - כי המנוחים הבינו היטב את הוראות החוזה ובכלל אלו את הוראת סעיף 3 שבו. משהסכימו המנוחים להוציא את תחולת חוק הגנת הדייר משכירות הדירה דנן, ולאור הצהרתם כי לא שילמו, בין במישרין ובין בעקיפין, דמי מפתח - אין מנוס מלקבוע כי אלה האחרונים לא היו מעולם דיירים מוגנים בדירה. כאן מקום להסיר טעות משפטית, אשר יצאה מתחת ידי ב"כ הנתבע בסיכומי טענותיו (סעיף 18 לסיכומים). לשיטת ב"כ הנתבע אין בכוחו של סעיף 3 לחוזה לשלול זכויותיו של הנתבע מכוח חוק הגנת הדייר בהיותו חוק קוגֶנטי. דא עקא, כי הוראת סעיף 3 איננה מתְנה, כלל ועיקר, על הוראות החוק אלא שזו "מוציאה" את תחולת החוק על שכירות דנן, נוכח העובדה שנתמלאו התנאים האמורים בסעיף 9 לחוק הגנת הדייר ולאור זאת שהמנוחים לא שילמו דמי מפתח על שכירותה של הדירה. בהעדר טענה בדבר תשלום דמי מפתח, ואין צריך לומר בהעדר ראייה כלשהי על תשלומם של אלה, הרי שלא נתקיים התנאי הבסיסי להחלת החוק על שכירות דנן. ממילא ברור ומובן כי אין המדובר, כלל ועיקר, בהתנאה על הוראות חוק הגנת הדייר, או הוראה מהוראותיו. 8. חרף הוראת סעיף 3 לחוזה והוראת סעיף 9 לחוק הגנת הדייר, טען הנתבע כי הוריו המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה, זאת נוכח העובדה - המוכחת לטענתו - כי בחזקת המנוחים הייתה דירת קודמת ברח' 211/3, ביפו (להלן: "הדירה האחרת"), אשר הוחזקה על ידם בשכירות מוגנת. לשיטת הנתבע, הוריו המנוחים מסרו את "הדירה האחרת" לידי התובעת או למי מטעמה, עקב צו הריסה עירוני מיום 11/2/86 ובתמורה ניתנה למנוחים הדירה נשוא התביעה. מכאן, כך לנתבע, משניתנה "דירה תמורת דירה" ומשהיו הוריו המנוחים דיירים מוגנים בדירה האחרת, הרי שאלה האחרונים המשיכו להיות דיירים מוגנים אף בדירה נשוא התביעה. אף אם אניח לטובת הנתבע - מה שלא הוכח כדבעי - כי הוריו המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה האחרת, אין בעובדה זו כדי ללמד על היות המנוחים דיירים מוגנים בדירה דנן. במה דברים אמורים. 9. טענת הנתבע כאילו הדירה נשוא התביעה הושכרה למנוחים כ"דירה תמורת דירה", לא זו בלבד שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות, אלא שזו נסתרת מינה וביה מהמסמכים אותם צירף הנתבע לתצהירו. ראשית דבר, מהמסמכים (נ/1 ו-נ/2) עולה כי הדירה האחרת אשר נועדה להריסה, הייתה בת 1 חדר בלבד, כאשר הדירה הנוכחית הינה בת 2 חדרים. הכיצד ניתן לטעון כי עסקינן ב"דירה תמורת דירה", הלא ברור לכל כי אין המדובר בדירה שוות ערך לזו האחרת. שנית, במִזכר העובדת הסוציאלית (נ/3) כותבת האחרונה לחלמיש בזו הלשון - "למרות דרישתכם להריסה (עוד אין צו פינוי), הבית היה נקי מאוד ומסודר. בני הזוג מעוניינים מאוד (ההדגשה במקור - ח.ט.) להיכנס לדיור מוגן ב"נווה חמד", ולכן הנני ממליצה לראותם כמועמדים מתאימים מאוד לדיור הנ"ל". מהאמור עולה ברורות כי המנוחים הם אלה אשר ביקשו לעבור לדיור המוגן לקשישים בדירה נשוא התביעה, ובשום פנים ואופן לא הייתה זו דירה חילופית אשר הוצעה להם על ידי עמיגור - כנטען על ידי הנתבע. הסתמכות ב"כ הנתבע על האמור במכתב המנוחים לחלמיש (נספח 2 לנ/1) אין בה כדי להוות ראייה, אף לא לכאורה, על כך שהדירה נשוא התביעה הושכרה לנתבע תמורת הדירה האחרת. כל שניתן להסיק ממסמך זה הוא כי המנוחים ביקשו מחלמיש ליתן להם דירה חילופית לזו שהינם מתגוררים בה. ברי, כי בקשתם זו של המנוחים לא נענתה ובשל כך ביקשו (בסיוע העובדת הסוציאלית) להתגורר בדיור מוגן לקשישים, הלא היא הדירה נשוא כתב התביעה. שלישית, וזה העיקר, מהוראות חוזה השכירות עולה כי המנוחים הצהירו ב"ריש גלי" כי הם אינם דיירים מוגנים בדירה (ראו הואיל 5 לחוזה) ואף הוצהר על ידם כי לא נתנו ולא התחייבו ליתן לתובעים דמי מפתח בגין שכירותה. לו כטענת הנתבע, הדירה נשוא התביעה הייתה חליפתה של הדירה האחרת, ברי לכל בר בי רב, שלא היו מסכימים להצהיר כי לא ניתן על ידם דמי מפתח, בין במישרין ובין בעקיפין. הפועל היוצא מהאמור הוא כי הוריו המנוחים של הנתבע אינם ולא היו מעולם דיירים מוגנים בדירה הואיל ולא שילמו דמי מפתח בגין השכרתה. 10. משבאתי לכלל מסקנה כי המנוחים לא היו מעולם דיירים מוגנים בדירה, אין מנוס מלקבוע כי הנתבע, אף הוא, איננו דייר מוגן בה. תנאי בל יעבור ל"ירושה " על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר הוא הוכחת הדיירות המוגנת של "המוריש", עובר לפטירתו. ”אדם אשר טוען כי הפך להיות דייר מוגן בעקבות פטירתו של הדייר שהתגורר לפניו במושכר, חייב להוכיח כי המנוח היה דייר מוגן באותו מושכר, ואין מקום לקיומה של חזקה עובדתית כלשהי באשר לזכויותיו המוגנות של הדייר המנוח. אם לא הוכחה זכותו המוגנת של הדייר המנוח במושכר - לא יוכלו לבוא במקומו אותם קרובים שזכותם מוכרת לפי סעיף 20 לחוק, כמי שזכאים לקבל את זכויותיו במושכר" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 205). משלא השכיל הנתבע להוכיח כי הוריו המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה עובר לפטירתם, ברי לכל כי אין הוא יכול לרכוש זכויות של דיירות מוגנת בה, בהעדר זכויות כאלה להוריו המנוחים. הנתבע איננו "דייר ממשיך" בדירה 11. כאמור, טען הנתבע כי הוא בא בגִדרו של "דייר ממשיך" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי ולפיכך יש לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא התביעה (סעיף 26 לסיכומי הנתבע) מכוח הוראת סעיף 3(א) לחוק הדיור הציבורי הקובעת כי עת נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי "יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית ... ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין". לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להידחות. אף אם אניח כי הנתבע בא בגדרו של "דייר ממשיך" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק - קרי, התגורר בדירה יחד עם אמו המנוחה 3 שנים טרם פטירתה ואין בבעלותו דירה אחרת - אין בכך כדי להעניק לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא התביעה מכוח חוק הדיור הציבורי. מעיון בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי עולה, כי הדירה נשוא התביעה אינה עונה להגדרת "דירה" ולפיכך אין חוק הדיור הציבורי חל עליה. "דירה" לצורך החלת חוק הדיור הציבורי הינה "חדר או מערכת חדרים המשמשים או שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, למעט דירה המשמשת או שיועדה לשמש לדיור מוגן לקשישים (ההדגשה שלי - ח.ט.) או דירה במרכז קליטה". לשווא טרח ב"כ הנתבע (סעיפים 25-20 בסיכומי הנתבע) לייצר פרשנות מוצעת להגדרות חוק הדיור הציבורי, כך שדיור מוגן לקשישים יבוא אף הוא בשערי החוק. ב"כ הנתבע בסיכומיו, ביקש לשכנע את בית המשפט כי הדירה נשוא התביעה הינה "דירה ציבורית" וככזו חלות עליה הוראות חוק הדיור הציבורי ובכלל אלו הוראות סעיף 3(א) לחוק, המקנה זכות לנתבע להמשיך ולהתגורר בה כדייר ממשיך. דא עקא, סעיף 1 לחוק קובע מפורשות כי דירה אשר נועדה לשמש לדיור מוגן לקשישים אינה באה בגדרה של "דירה" ממילא היא אינה יכולה לענות על הגדרת "דירה ציבורית". זאת ועוד, הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ הנתבע לפיה יש להחיל את הוראות חוק הדיור הציבורי אף על דירות המשמשות לדיור מוגן לקשישים (בניגוד ללשונו המפורשת של החוק), חוטא הוא אף לתכליתו. את התכלית, העומדת בבסיס חוק הדיור הציבורי, היטיב לתאר לאחרונה בית המשפט המחוזי בסקירה מקפת בע"א 6184/05 זריהן נגד עמידר, (מיום 20/3/07, פורסם באתר המשפטי נבו), בקובעו כי עיקרה מתן אפשרות בידי חבַרות לדיור ציבורי, לנצל בצורה מקסימאלית את הדירות הציבוריות שברשותן, אשר כמותן מוגבלת ואין בהן כדי לספק את צורכיהם של כלל הנזקקים לדיור. גלל כן, על החברות האמורות ליתן הדעת לא רק לזכויות הדייר הקיים, אלא גם לשיקולים אחרים הנוגעים לאמצעים שהמדינה מוכנה להקדיש למטרה זו, שהם מטבעם מוגבלים, כמו גם לקיומם של נזקקים אחרים, הזכאים לדיור ציבורי. לפיכך, יש למנוע מצב שבו הדירה אינה משמשת למטרותיה, היינו לצורכי הדיור של הנזקקים לדירות אלה. "ויוטעם, חוק הדיור הציבורי אינו מקנה זכות לדיור ציבורי. זכות זו נקבעת בהחלטות הממשלה, בהתאם לצרכים ולמדיניות שקובעת הממשלה ובהתחשב באילוצי התקציב. קרי, הזכות לדיור ציבורי מבוססת על מערכת שיקולים, המביאה בחשבון את המשאבים שהמדינה יכולה להקצות לנושא, מחד גיסא, ואת צורכי הנזקקים תוך קביעת סדרי עדיפויות, מאידך גיסא" [ע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סניגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה תק-מח 2001(3) 65535, פסקה 7 לפסק הדין]. 12. נוכח לשונו הברורה של חוק הדיור הציבורי ולנוכח תכליתו כמפורט לעיל, ברי כי אין חוק זה חל על הדירה נשוא התביעה, בהיותה - לדעת הכל - דירה אשר נועדה לשמש לדיור מוגן לקשישים, אשר הנתבע אינו נמנה עליהם. בצדק רב דחתה הוועדה הבין מחוזית במשרד השיכון - בישיבתה מיום 10/4/03 - את בקשת הנתבע להכיר בו כזכאי להחזיק בדירה " ... שכן אינך קשיש וכן לא ניתן לאשר לגליזציה ליחידת דיור בהוסטל לקשיש" (נספח ד' לכתב התביעה), יצויין, כי הגם שהוועדה הבין מחוזית הודיעה לנתבע כי באפשרותו לערער על החלטתה לוועדה העליונה, ולמרות שהומלץ לו על ידי נציגת התובעת לפנות לוועדה העליונה (פרוטוקול עמ' 5, שורות 1,2) - נמנע הנתבע מלעשות דבר לעניין זה. לא למותר יהא לציין כי אף בית המשפט יצא מגִדרו על מנת לאפשר לנתבע, מעבר למתחייב על פי הדין, להגיש בקשה לוועדה העליונה להכיר בו כדייר בדירה ולשם כך הוריתי בהחלטתי מיום 4/6/06 על הגשת סיכומים בפרק זמן ארוך מן הרגיל על מנת לאפשר זאת לנתבע. דא עקא, כי עד להגשת הסיכומים על ידי הצדדים לא הציג הנתבע כל פנייה ו/או אישור על פנייה כאמור - כך שאין לו לנתבע אלא להלין על עצמו. 13. התוצאה מהאמור והמקובץ לעיל היא, כי הנתבע איננו דייר מוגן בדירה ואף לא בא בגִדרו של חוק הדיור הציבורי, כך שאיננו זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה לאחר פטירת הוריו המנוחים. הסעדים 14. סעיף 9 לחוזה השכירות קובע כי בתום תקופת השכירות על השוכר לפנות את הדירה ולהחזירה לעמיגור כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. משהלכו המנוחים לבית עולמם, פג תוקפו של חוזה השכירות וממילא זכאית התובעת לקבל לידיה את החזקה בדירה, כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ. סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 קובע בזו הלשון - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". משלא הוכיח הנתבע זכות חוקית כלשהי על פיה הוא רשאי להמשיך ולהחזיק בדירה, הרי שהינו מסיג גבול בה והתובעת זכאית לסלק ידו הימנה [ראו" ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455; ע"א 16482/90 עיריית תל-אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג(4), 353, 534]. 15. באשר לדמי השימוש הראויים להם עותרת התובעת, עתירה זו דינה להידחות. בכתבי הטענות ואף בסיכומי התובעת טענה האחרונה כי הנתבע חב בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שמן פטירת האם המנוחה -ועד ליום הגשת התביעה. לבד מטענה בלתי מבוססת באשר לדמי השימוש הראויים, לא הציגה התובעת חוות דעת כלשהי להוכחת היקפם של אלה. לא זו בלבד אלא שבחקירתה הנגדית הודתה הגב' הניה מיכאל מטעם התובעת כי אין לנתבע כל חוב של דמי שכירות. וכך העידה - "זה נכון שהנתבע משלם את דמי השימוש הראויים כסדרם. הסעד הכספי הנתבע, הוא חוב של ההורים בגין אי תשלום דמי השכירות" (פרוטוקול עמ' 5, שורות 6,7). נוכח דברים ברורים אלה, ברי כי דין עתירת התובעים לסעד כספי - להידחות, וכך אני אומנם מורה. התוצאה 16. סוף דבר, ולאור האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. הנני מורה לנתבע לפנות את הדירה מס' 28 ברחוב חיננית 5א' ביפו ד', ולהחזירה לתובעת כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובעת. על מנת לאפשר לנתבע להתארגן במקום אחר, מעכב ביצוע הפינוי לתקופה של 60 יום מהיום. ב. לנוכח תוצאה פסק הדין ומצבו הרפואי של הנתבע אין אני עושה צו להוצאות. שכירותדמי שכירות