קראו דוגמא מהפסיקה בנושא בלימה חזקה לפני מעבר חציה: בפתח הכרעת הדין אציין כי מצאתי לזכות את הנאשם מן העבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים בבטחה את החצייה לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה. כתב האישום 1. הנאשם מואשם בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה (תקנה 67 לתקנות התעבורה) וכן נהיגה בקלות ראש (סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה). 2. על פי עובדות כתב האישום נסע הנאשם ביום 10.1.12 ברכב בבת ים ברחוב רוטשילד ממערב למזרח והתקרב למפגש עם רחוב בר שאול. ברחוב רוטשילד מסומן מעבר חצייה להולכי רגל. באותה עת חצתה את מעבר החצייה הגב' רבקה מזרחי (להלן:"הולכת הרגל" או "המעורבת") כשהיא גוררת עגלת תינוק בה ישבה נכדתה, יובל אלקלעי. על פי הנטען, נהג הנאשם את הרכב במהירות בלתי סבירה לקראת מעבר החצייה וכאשר שם לב להולכת הרגל בלם את הרכב בחוזקה תוך חריקת בלמים. הולכת הרגל שהייתה בעיצומה של החצייה וחזתה בנאשם מתקרב לעברה במהירות עם הרכב נאלצה לרוץ על מנת להספיק להשלים את החצייה. עקב כך נפלה הולכת הרגל ועגלת התינוק התהפכה. 3. הנאשם כפר במיוחס לו ונשמעו ראיות. פרשת התביעה 4. במסגרת פרשת התביעה העידו מר אברהם בללי שהגיע למקום בעקבות האירוע. מר בללי ציין כי הולכת הרגל אמרה לו כי לא נחבלה וכי רכב הנאשם עצר לפני מעבר החצייה. כבר עתה אומר אין בידי לקבל את דברי העד שציין כי מיקום נפילתה של הולכת הרגל היה בתחילת מעבר החצייה וזאת בשל מספר טעמים. ראשית, העד ציין כי הוא זוכר את האירוע באופן כללי ולא לפרטיו. ספק אם לאחר כשנה מקרות האירוע יש בידו של העד לזכור את המקום המדויק בו נפלה הולכת הרגל, בפרט כאשר מאז טיפל בעד באירועים אחרים. בנוסף, דברים אלה של העד סותרים בעליל את גרסת הולכת הרגל כעולה מהודעתה במשטרה. ברי כי להולכת הרגל אין ולא הייתה כל סיבה לשנות את גרסתה במועד מסירת ההודעה במשטרה ועל כן עדיפים עליי דבריה לפיהם נפלה בסמוך לסיום החצייה ולא בתחילת מעבר החצייה. אוסיף ואומר גרסתה של הולכת הרגל תואמת גם את גרסת הנאשם כפי שתפורט במסגרת פרשת ההגנה. 5. הולכת הרגל העידה כי הייתה בעיצומה של החצייה כאשר הבחינה ברכב הנאשם מתקרב במהירות. היא החלה במרוצה על מנת להספיק את החצייה ונפלה. עגלת התינוק התהפכה. כתוצאה מכך קיבלה הולכת הרגל מכה בכתף ונגרמו לה נקע בקרסול וכאבים בצוואר. על פי גרסת הולכת הרגל, בלם הנאשם את רכבו על מעבר החצייה ולא לפניו. הולכת הרגל אישרה כי לא היה מגע בינה לבין הרכב. היא גם אישרה כי אין סיבה רפואית שתגרום לנפילתה להוציא נסיבות המקרה שתואר לעיל. עד התביעה, הבוחן דוד קלארק ציין כי יצא לשטח בעקבות האירוע. העד לא היה יכול לקבוע את מיקום עצירתו של רכב הנאשם. פרשת ההגנה 6. במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם. הנאשם ציין כי נסע במהירות של 45-50 קמ"ש וכאשר הבחין בהולכת הרגל היא הייתה במרחק קצר לפני השלמת החצייה ("הגיעה בדיוק מטר לפני המדרכה"). לדבריו "בדיוק לפני מעבר החצייה לחצתי ברקס (10 מ' לפני) ייתכן שהייתה שחיקה של הגלגלים ואז היא נבהלה וקפצה למדרכה". הנאשם ציין כי ראה לראשונה את הולכת הרגל ממרחק של 20-25 מ'. לשאלה למה לא האט הנאשם את מהירות נסיעתו לפני מעבר החצייה השיב הנאשם "לא ראיתי אף אחד בכביש. היא פתאום קפצה" ( עמ. 8 שו' 22). הנאשם השיב כי "יכול להיות" כי אילו לא היה בולם את רכבו בחוזקה היה פוגע בהולכת הרגל. בסיכומי ההגנה העלה הנאשם שתי טענות הטעונות התייחסות. האחת, כי מחדלי התביעה - לרבות מחדלי החקירה - צריכים להוביל במקרה זה לזיכוי הנאשם; השנייה, כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת. דיון והכרעה 7. תקנה 67 לתקנות התעבורה קובעת כי חובה על נוהג ברכב לאפשר לחוצים במעבר חצייה להשלים בבטחה את החצייה. בכלל זה נכללת החובה להאט ואף לעצור, על פי נסיבות כל מקרה, לצורך מתן אפשרות לחצייה בטוחה. תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה מחייבת נהג להאט את רכבו ובמידת הצורך אף לעצור את הרכב במידה קיימת סכנה לעוברי דרך ובמיוחד במספר מקרים ובהם בהתקרבו למעבר חצייה. 8. מנסיבות מקרה זה ברור כי הנאשם נהג את רכבו במהירות בלתי סבירה ביחס לתנאי הדרך. גם אם מותר היה לנאשם לנהוג במהירות שבין 45-50 קמ"ש כפי שנטען שנהג, אין הדבר מתיר לו לנהוג במהירות כזו כאשר תנאי הדרך מכתיבים נסיעה במהירות איטית יותר. במקרה שלפנינו התקרבותו של הנאשם למעבר החצייה חייבה אותו להאט את רכבו שכן היה עליו לצפות אפשרות כי הולכי רגל יבקשו לחצות במעבר החצייה. הנאשם לא טען כי בעת שהבחין במעבר החצייה האט את מהירות נסיעתו. אדרבא, מעדותו עולה כי בלם בחוזקה את רכבו תוך חריקת צמיגים על מנת להימנע מפגיעה בהולכת הרגל. בלימה בעוצמה כזו היא אינדיקציה לכך שהנאשם נסע במהירות בלתי סבירה ביחס לתנאי הדרך שאם לא כן לא היה נדרש לבלום בלימת חירום על מנת לעצור לפני מעצר בחצייה. 9. לטעמי קיים קשר סיבתי עובדתי מובהק בין החבלות שנחבלה הולכת הרגל לבין אופן נהיגת הנאשם. הולכת הרגל העידה כי ראתה את רכב הנאשם מגיח לעברה במהירות ורצה על מנת למלט נפשה מן האיום ותוך כדי כך נפלה ונחבלה וכך נפלה גם עגלת התינוק. גם הנאשם השיב בחקירתו כי "יכול להיות" שאילו לא היה בולם את רכבו בחוזקה היה פוגע בהולכת הרגל (עמ. 9 שו' 7-8). המילה "בבטחה" בתקנה 67 לתקנות התעבורה ניתנת לשני פירושים שונים לפחות. הפירוש האחד, הוא פירוש המכוון לאפשר להולך הרגל לחצות בבטחה כאשר ביטחה זו מכוונת הן כלפי גורמי סיכון חיצוניים להולך הרגל, כמו רכבים חוצים, והן כלפי סיכונים אחרים לרבות סיכונים הנגרמים מתגובותיו של הולך הרגל לאיום - או למה שהולך הרגל מפרש כאיום - על חייו או שלמות גופו. הבעיה בפרשנות זו היא ברורה: לעתים לא נופל כל דופי באופן נהיגתו של הנהג אך בשל פירושו של הולך הרגל כאילו הוא נתון בסכנת חיים הוא יכול להעמיד עצמו בסיכון המתממש ובמקרה כזה יהיה הנהג - שכאמור נהג ללא דופי - אחראי לתוצאה. דומה כי פירוש מרחיב כזה אינו רצוי. פירוש אחר, מצומצם יותר ולטעמי עולה בקנה אחד עם אופן פרשנותה של נורמה פלילית, מתייחס בגדר המילה "בבטחה" לסיכונים הנובעים מפגיעת כלי רכב בהולך הרגל במהלך החצייה ואינו חל על סיכונים הנגרמים כתוצאה מאופן פרשנותו של הולך הרגל את המצב המסוכן בו הוא מצוי, לדעתו. לטעמי, הפרשנות המצמצמת היא הראויה יותר. היא עולה בקנה אחד עם לשון התקנה, עם תכליתה ועם כללי הפרשנות המקובלים לנורמות במשפט הפלילי. 10. עם זאת, נוכח העובדות שהתגלו במשפט ושמפניהם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, נראה כי יש מקום להרשיעו בעבירה על פי תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה שעניינה אי האטה לפני מעבר חצייה. 11. עוד אני סבור כי יש מקום לייחס לנאשם אחריות לפי סעיפים 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה. על קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין אופן נהיגתו של הנאשם לבין החבלה שנגרמה למעורבת עמדתי לעיל. בפסיקה נקבע לא אחת כי עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה שעניינה נהיגה "בקלות ראש" דורשת יסוד נפשי של רשלנות או רשלנות בדרגה העולה על זו הנדרשת לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה. במקרה שלפני, אני סבור כי נהיגתו הרשלנית של הנאשם עולה בבירור מעובדות המקרה. הנאשם נהג במהירות של 45-50 קמ"ש והתקרב למעבר חצייה. ברור לכל נהג מן היישוב כי במעבר חצייה חוצים הולכי רגל ועל כן לא בכדי קבעו תקנות התעבורה כלל המחייב נהגים להאט - ובמקרה הצורך גם לעצור - את רכבם לפני מעבר חצייה על מנת לאפשר חצייה בטוחה. הנאשם התעלם מכלל זה. אין כל טענה כי בהתקרבו למעבר החצייה האט הנאשם את מהירות נהיגתו. אדרבא, לדבריו, רק בהיותו במרחק של 10 מ' ממעבר החצייה בלם בלימת חירום על מנת שלא להתנגש עם רכבו בהולכת הרגל. בלימת חירום זו היא הנותנת כי הנאשם לא האט נסיעתו קודם לכן שכן אילו היה מאט כמתחייב - לא היה כל צורך בבלימת חירום. אין בידי לקבל תשובת הנאשם בחקירתו כי לא האט משום ש "לא ראיתי אף אחד בכביש. היא פתאום קפצה". תשובה זו סותרת את גרסתו בחקירה ראשית שם העיד כי בעת שהתקרב למעבר החצייה ראה את המעורבת חוצה והייתה במרחק של כמטר אחד מהשלמת החצייה. 12. בקיומה של רשלנות וקיומו של קשר סיבתי עובדתי אין די. נדרש לבסס זיקה משפטית בין החבלה לבין אופן הנהיגה כתנאי להטלת אחריות על הנאשם. האם קיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי? התשובה חיובית. לדידי אין כל ספק כי נהג מן היישוב המתקרב אל מעבר חצייה מחויב להאט את מהירות נסיעתו שכן עליו לצפות אפשרות שהולכי רגל יבקשו לחצות את הכביש ועליו להיערך למימוש זכותם של הולכי הרגל להשלים חצייתם בבטחה. התקרבות הנאשם למעבר החצייה חייבה אותו להאט ולא להמשיך באותה מהירות נסיעה רק על מנת לבלום בלימת חירום מטווח קצר יותר תוך סיכון חייה של הולכת הרגל. זאת ועוד: נהג המתקרב במהירות רבה למעצר החצייה בו חוצים אותה שעה הולכי רגל יכול וצריך לצפות כי הולכי רגל אלה או חלק מהם ינסו למלט נפשם בריצה ותוך כדי כך עשוי מי מהם להיחבל בניסיון למלט עצמו מסכנת דריסה. משכך, קיים במקרה זה גם קשר סיבתי משפטי בין אופן נהיגת הנאשם לחבלה וזאת גם אם אין חולק שרכב הנאשם לא פגע, פיזית, בהולכת הרגל. מחדלי חקירה ונפקותם 13. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו כי נוכח מחדלי חקירה יש מקום לזיכוי הנאשם. בין היתר נטען בסיכומים כי הבוחן מר קלארק לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא יצא בוחן לשטח. עד זה לא היה יכול לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהנאשם עצר רכבו לפני מעבר החצייה ולא על המעבר. העד גם לא היה יכול לשלול את האפשרות כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת. עוד מוסיף ב"כ הנאשם וטוען כי למשטרה הייתה אפשרות לחקור את הנאשם בזמן אמת או למצער תוך פרק זמן קצר יותר ממועד האירוע. 14. אמת, "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472). יחד עם זאת, ובמקרים בהם מגלה בית המשפט כי נפלו מחדלים בחקירת המשטרה, עליו לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו (ע"פ 173/88 מרדכי אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792). 15. בסיכומי הנאשם לא הועלתה כל טענה קונקרטית בדבר אי מיצוי קו חקירה מסוים באופן היוצר חשש לקיפוח הגנתו של הנאשם. לא ברור מסיכומי הנאשם כיצד זה הייתה התאונה בלתי נמנעת שעה שמגרסאות הנאשם והולכת הרגל עולה כי אילו היה הנאשם מתחשב בתנאי הדרך ונוהג במהירות מתונה מזו שנהג, היה הדבר מקל עליו לעצור בנחת לפני מעבר החצייה באופן שלא היה גורם להולכת הרגל לנוס באימה מחשש לחייה ותוך כדי כך ליפול ולהיחבל. לא מיותר להזכיר, כי הנחתי לטובת הנאשם - ונוכח קיומן של גרסאות שונות בעניין - כי הנאשם עצר רכבו לפני מעבר החצייה ולא על מעבר החצייה. קביעה זו, בצירוף האישור החד משמעי כי הולכת הרגל לא נפגעה מפגיעת רכב הנאשם - הובילו לזיכויו של הנאשם מעבירה לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה. עם זאת, בין שגרסת הנאשם בנקודה זו נכונה ובין שנכונה גרסת המעורבת, אין בכך כדי להשליך על הרשעת הנאשם בעבירות לפי סעיפים 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה. התוצאה 16. התוצאה היא כי אני מרשיע את הנאשם בעבירות של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה וכן בעבירה על תקנה 52 (6) לתקנות התעבורה. משפט תעבורהמעבר חציה