פסק-דין השופט ת' אור: האם מוסמכת וועדת ערר שהוקמה לפי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) להאריך מועד הקבוע בחוק להגשת ערר בפניה? אם כן, מהן אמות המידה הראויות לפיהן תישקל בקשה להארכת מועד? אלה הסוגיות המרכזיות העומדות ביסוד בקשה זו לרשות ערעור. העובדות וההליכים 1. המבקשת היא הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון (להלן: הוועדה המקומית). המשיבים הינם תושבי שכונת נווה רסקו ברמת השרון, הקרובה לצומת "הכפר הירוק". ביום 2.2.97 דחתה הוועדה המקומית תביעת פיצויים שהגישו המשיבים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין פגיעה נטענת בערך המקרקעין שבבעלותם עקב אישור תוכנית רש/662 (להלן: התוכנית). עניינה של תוכנית זו היה שיפור בעיות תחבורה בצומת הכפר הירוק באמצעות הקמת מחלף "משוקע" במקום. ביום 12.3.97 הגישו המשיבים ערר על החלטת הוועדה המקומית לוועדת הערר של מחוז תל אביב (להלן: וועדת הערר). במסגרת הערר מונתה שמאית מכריעה על פי הוראת סעיף 198(ה)(1) לחוק. בצד הליך זה, התנהלה במקביל תביעה נוספת לפיצויים בגין אותה תוכנית בבית המשפט השלום בתל אביב על ידי משפחה אחרת המתגוררת אף היא בקרבת מקום לצומת הכפר הירוק (ת"א (ת"א) 43188/98 וולף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון - להלן: ההליך המקביל). ההליך המקביל הוגש לבית משפט שלום, כנראה משום תחולתו של הדין אשר קדם לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), התשנ"ה-1995. הוועדה המקומית נתבעה אף בהליך זה, וגם במסגרתו מונתה אותה שמאית מכריעה. התובעים בהליך המקביל יוצגו על ידי אותו פרקליט שייצג את המשיבים בפני וועדת הערר. הליכי השמאות בשני ההליכים התנהלו יחד, אם כי השמאית המכרעת נתנה לגביהם שתי חוות דעת נפרדות. 2. במכתב מיום 28.8.00 הודיעה השמאית המכריעה לבאי כוח הצדדים, כי הכינה את השומה המכרעת וכי לאחר שישלמו את שכר טרחתה היא תמציא אותה לוועדת הערר ולצדדים. באותה עת, המציאה השמאית המכריעה את השומה שערכה בהליך המקביל לצדדים באותו הליך. במסגרת השומה המכריעה שנתנה בהליך המקביל קבעה השמאית המכריעה כי המקרקעין אכן נפגעו עקב התוכנית וכן קבעה את סכום הפיצוי בגין הפגיעה. ביום 21.12.00 הגישה הוועדה המקומית לבית המשפט השלום בתל אביב בקשה לפסילת השומה המכרעת בהליך המקביל. ביום 9.1.01 הוגשה בקשה דומה לפסילת השומה המכרעת לוועדת הערר בנוגע להליך מושא בקשת רשות ערעור זו. במסגרת בקשה זו, טענה הוועדה המקומית, בין היתר, כי השמאית המכריעה נקטה בעמדות חד צדדיות וכי השומה המכרעת שהוציאה מתחת ידיה התבססה שלא כדין, על חוות דעת של גורמים חיצוניים, בלא שהדבר היה ידוע לצדדים. יצוין, כי בקשת פסילה זו הוגשה עוד בטרם קיבלה לידיה הוועדה המקומית את השומה המכרעת שכן באותה עת עדיין לא שילמו הצדדים את שכרה של השמאית המכריעה. ביום 5.2.01 החליטה וועדת הערר לדחות את הבקשה לפסילת השומה המכרעת בהליך הנוכחי. 3. חלקם של המשיבים בשכרה של השמאית המכריעה שולם בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת, נשלחה השומה המכרעת לפרקליטם של המשיבים. כמו בקביעותיה בהליך המקביל, מצאה השמאית המכריעה, כצפוי, כי המקרקעין בבעלות המשיבים נפגעו עקב התוכנית והיא קבעה את סכום הפיצוי המגיע לכל אחד מהם. פרקליטם של המשיבים שלח את השומה המכרעת לוועדה המקומית בדואר רשום עם אישור מסירה. השומה המכרעת הגיעה לידי הוועדה המקומית ביום 20.2.01. בסוף חודש מרץ 2001 שילמה הוועדה המקומית את חלקה בשכר הטרחה של השמאית המכריעה. בעקבות זאת, שלחה האחרונה את השומה המכרעת לוועדה המקומית וזו נתקבלה אצלה ביום 5.4.01. 4. במועד כלשהו בחודש אפריל 2001 הגישה הוועדה המקומית לוועדת הערר בקשה להארכת המועד להגשת ערר על השומה המכרעת לפי סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה. ביום 1.5.01 דחה יו"ר הוועדה את הבקשה, שכן סבר שלוועדת הערר אין סמכות לכך. ביום 6.5.01 הגישה הוועדה המקומית ערר על השומה המכרעת. המשיבים הגישו בקשה למחיקת הערר על הסף בטענה שהערר הוגש באיחור. לטענת המשיבים, השומה המכרעת הומצאה לוועדה המקומית כבר ביום 20.2.01 ועל כן חלף המועד להגשת ערר, שהוא שלושים ימים מיום המצאת החלטת השמאי המכריע לצדדים (סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה). הוועדה המקומית טענה מנגד כי המועד הנכון ממנו יש למנות את התקופה להגשת הערר הוא יום 5.4.01, היום בו נתקבלה אצלה השומה המכרעת מידי השמאית. לחלופין, טענה הוועדה המקומית כי גם אם ייקבע שחלף המועד להגשת ערר, הרי שמן הראוי להיעתר לבקשתה להארכת מועד. וועדת הערר החליטה להיעתר לבקשת המשיבים למחוק על הסף את הערר שהגישה הוועדה המקומית. בהחלטתה נקבע כי השומה המכרעת הומצאה לוועדה המקומית ביום 20.2.01, כטענת המשיבים, ועל כן יש לחשב את המועד להגשת ערר מאותו יום. וועדת הערר ציינה, כי הוועדה המקומית ידעה על דבר קיומה של השומה עוד קודם ואף הגישה בקשה לפסילת השומה כבר בחודש ינואר 2001. כמו כן, החליטה וועדת הערר לדחות את בקשתה החלופית של הוועדה המקומית להאריך את המועד להגשת ערר. זאת מהטעם, שלדעתה, אין בידי גוף מעין שיפוטי סמכות טבועה להארכת מועדים. בהחלטת וועדת הערר גם נקבע כי אפילו הייתה בידיה סמכות כאמור, הרי שבנסיבות העניין לא היה מקום להיעתר לבקשה. 5. על החלטה זו, הגישה הוועדה המקומית עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (להלן: בית המשפט לעניינים מינהליים או בית המשפט). כפי שציין בית המשפט, ההליך הנכון לתקיפת החלטת וועדת הערר הנו באמצעות הגשת ערעור לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה. המשיבים הסכימו כי העתירה תידון כאילו מדובר בערעור וכך נעשה. בית המשפט קבע גם הוא, כי השומה המכרעת הומצאה למערערת כדין ביום 20.2.01. כפועל יוצא, נקבע על ידו כי הערר הוגש באיחור. משכך, פנה בית המשפט לבחון את השאלה האם מוסמכת וועדת הערר להאריך את המועד להגשת ערר. בית המשפט קבע, כי לוועדת הערר יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר. הנמקתו התבססה על קיומו של חסר בחוק בנוגע להארכת מועד להגשת ערר, חסר אשר לדעתו יש להשלימו על דרך של היקש. לדעת בית המשפט, אמת המידה המתאימה לבחון את הנסיבות בהן יש לאפשר הארכת מועד להגשת ערר היא זו של "טעמים מיוחדים", הקבועה בהסדרים שונים, כגון תקנה 528 סייפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), סעיף 22(ב) לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מנהליים) ועוד. בבחינת נסיבות המקרה לגופן, החליט בית המשפט שאין טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשת הוועדה המקומית להאריך מועד לשם הגשת ערר לוועדת הערר. 6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור עצמו. בבקשתה לפנינו חוזרת הוועדה המקומית על טענתה כי השומה המכרעת הומצאה כדין רק ביום 5.4.01. כמו כן, לטענתה אין לאמץ בעניין הארכת מועד להגשת ערר את אמת המידה המחמירה הדורשת "טעמים מיוחדים", ומכול מקום, בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשתה להארכת מועד. המשיבים טוענים, לעומתה, כי לוועדת הערר אין סמכות להאריך מועד להגשת ערר. אם אכן קיימת סמכות כזו, יש להפעילה רק מטעמים מיוחדים, ומכל מקום בנסיבות העניין אין עילה מוצדקת להארכת המועד. 7. בטרם אדון בשאלות המתעוררות בענייננו לגופן, אקדים ואומר שיש לדחות את טענת הוועדה המקומית לפיה השומה המכרעת הומצאה לידה כדין רק ביום 5.4.01. השומה המכרעת הומצאה לוועדה המקומית כדין ביום 20.2.01. בא כוחם של המשיבים המציא לה אותה בדואר רשום עם אישור מסירה (ראו: ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה(2) 904). כאמור, הוועדה המקומית הגישה את הערר רק ביום 5.4.01 ועל כן בדין קבעו ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מינהליים כי הערר הוגש באיחור. אין לקבל את טענת הוועדה המקומית, לפיה העדר תשלום מצידה לשמאית המכריעה באותה עת לא אפשר המצאה כדין של השומה המכריעה, מן הטעם שהיא לא היתה זכאית להסתמך על שומה זו בטרם שילמה את חלקה בשכר טרחתה. חובתה לשלם לשמאית את שכר טרחתה נוגעת למערכת היחסים בינה לבין השמאית ואין לה השלכה לעניין מועד ההמצאה, אשר ממנו מתחיל להימנות מנין הימים הקצובים בחוק להגשת ערר. התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת 8. סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן: "על החלטתו של השמאי המכריע יכולים הצדדים ומי שהשמיע טענותיו בפני השמאי המכריע, לערור לועדת הערר בתוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים ולמי שהשמיע טענותיו בפניו". בחוק אין הוראה מפורשת המסמיכה את וועדת הערר להאריך את המועד להגשת ערר בפניה. סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה מסמיך, באופן כללי, את שר המשפטים, בהסכמת שר הפנים, לקבוע את סדרי הדין בוועדות הערר. מכוח סעיף זה, הותקנו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח-1977 (להלן: התקנות). התקנות כוללות שתי הוראות העשויות להיות רלבנטיות לענייננו, ואלה הן: "15. סמכות יושב ראש ועדת הערר כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו. ... 19. הארכת מועדים יושב ראש ועדת ערר רשאי, מנימוקים שיירשמו בכתב, להאריך כל מועד הקבוע בתקנות אלה, ובלבד שהסכום הכולל של ימים שניתווספו לא יעלה על שישים ימים". תקנה 19 אמנם דנה במפורש בהארכת מועדים, אולם היא חלה רק לגבי מועדים הנקובים בתקנות. אין היא חלה לגבי מועדים שנקבעו בחוק. תקנה 15 היא כללית יותר, והיא מסמיכה את יו"ר וועדת הערר ליתן הוראות בכל עניין הנוגע לסדרי דין בערר אשר לא הוסדר בחוק או בתקנות. הסמכות לפי תקנה זו מסויגת רק בתנאי אחד, והוא שאותו עניין לא הוסדר בחוק או בתקנות. אולם, בעניין בו לא נקבעה הוראה בנוגע לסדרי דין בשני מקורות נורמטיביים אלה, מסמיכות התקנות את יושב ראש ועדת הערר להורות על סדרי הדין שיחולו בהליכים המתנהלים בפני הוועדה לפי שיקול דעתו. מקור סמכותו של יושב ראש וועדת הערר לקבוע סדרי דין מצויה אפוא בתקנה 15 אשר הותקנה מכוח הסמכה בחוק. 9. בית המשפט לעניינים מינהליים סבר, כי תקנה 15 אינה מהווה מקור סמכות להארכת מועד, שכן המועד להגשת ערר נקבע במפורש בסעיף 198 לחוק. לפיכך, הארכת מועד מכוח התקנה, מהווה סתירה לכאורה בתקנה להוראה הקבועה בחוק. עם זאת, כאמור, בית המשפט קבע כי לוועדת הערר יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר. מקור הסמכות מצוי לדעתו בהשלמת חסר בדרך של היקש; קיים חסר בחוק בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערר, וחסר זה ניתן להשלים באמצעות היקש להסדרים אחרים אשר עניינם הארכת מועדים. בנוסף, בית המשפט הפנה למקור סמכות חלופי והוא "סמכותה הטבועה" של וועדת הערר להאריך מועד להגשת ערר בפניה. דעתי היא, שבענייננו אין צורך להיזקק לקונסטרוקציות משפטיות אלה על מנת לקבוע כי קיימת סמכות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 198(ה)(4) לחוק. זאת, מן הטעם שקיים מקור סמכות פנימי לכך; הסמכות הרחבה המוקנית ליו"ר ועדת ערר בתקנה 15, מסמיכה אותו לקבוע הוראות בעניין הארכת מועד להגשת ערר. כמו כן, הנני סבור כי אמת המידה שיש לנקוט בה בעת שקילת בקשה להארכת מועד היא זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור. אדון תחילה במקור הסמכות להאריך מועד להגשת ערר ולאחר מכן אפנה לבחינת אמת המידה הראויה שיש לנקוט במסגרת הפעלת סמכות זאת. סמכות להאריך מועד מכוח הסמכה כללית להתקין תקנות או לקבוע הוראות בעניין סדרי דין 10. ראינו, שסעיף 12ד לחוק התכנון והבניה מסמיך באופן כללי את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע לסדרי דין בוועדת הערר, ובהסתמך על סעיף זה, הותקנה תקנה 15 לתקנות, המקנה ליו"ר וועדת הערר סמכות לקבוע הוראות בעניין סדרי דין אשר לא נקבעו בחוק או בתקנות. האם מכוח הוראות כלליות אלה מוקנית ליו"ר וועדת הערר הסמכות להאריך את המועד הקבוע בחוק להגשת ערר? המישור הראשון שיש לדון בו על מנת להשיב על שאלה זו נוגע לפרשנות החוק המסמיך. לשונו של סעיף 12ד לחוק היא כללית. הוא מסמיך את מתקין התקנות לקבוע הוראות בנוגע לסדרי דין אך אין בו הסמכה מפורשת לעניין הארכת מועד. קיימים חוקים שונים הקובעים במפורש את סמכותו של מחוקק המשנה להאריך מועדים הקבועים בחוק. לדוגמא, על פי סעיף 108(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 רשאי שר המשפטים להסדיר בתקנות סדרי דין בנוגע ל"הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג אף אם נקבעו בחיקוק". מכאן עולה השאלה האם די בהסמכה הכללית הקבועה בסעיף 12ד לחוק על מנת להסמיך את שר המשפטים להתקין תקנה שעניינה הארכת מועד הקבוע בחיקוק או שמא נדרשת לכך הסמכה מפורשת בחוק? פשיטא שאם שר המשפטים לא הוסמך להתקין תקנות כאמור, הרי שתקנה 15 אינה יכולה להסמיך את יו"ר וועדת הערר להאריך מועד להגשת ערר. 11. מבחינת לשונו של החוק המסמיך, אין כל קושי לקבוע כי מחוקק המשנה הוסמך להתקין תקנות בנוגע להארכת מועדים. הארכת מועד הוא עניין של סדרי דין. בע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מנהל מס רכוש (פ"ד לו(4) 393) נקבע, כי סמכותו של מחוקק המשנה להתקין תקנות בדבר "נוהל בועדות ערר ובערעורים" בסעיף 61 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 כוללת אף את הסמכות להתקין תקנה המאפשרת הארכת מועד להגשת ערעור, שכן הארכת מועד הוא עניין שבסדר דין. כך נקבע, למרות שבאותו מקרה הסמיך סעיף 61 הנ"ל באופן מפורש את מחוקק המשנה להתקין תקנות בדבר סמכות להארכת מועד להגשת ערר אך לא להגשת ערעור. מכאן, שסמכותו של שר המשפטים לקבוע את סדרי הדין כוללת לכאורה גם את הסמכות להאריך מועד להגשת ערר. 12. דעתי היא, שגם תכליתו של סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה תומכת בפרשנות זו. ראשית, פרשנות זו תורמת ליצירת הרמוניה חקיקתית. מבט רחב על חיקוקים אחרים שעניינם סדרי דין מעלה כי בדרך כלל לא נחסמת לחלוטין האפשרות להגמיש את המועדים הקבועים בחיקוקים שונים. מגמה זו משתקפת בהוראות שונות שעניינן הארכת מועד הקבוע בחיקוק. הסדרים אלה מדגימים כי המגמה היא לאפשר לבית המשפט או לבית הדין שיקול דעת להגמיש, במקרים המתאימים, את המועדים הנקובים בחיקוק. בהיעדר נימוקים אשר יצדיקו סטייה ממגמה זו, אין טעם טוב להבחין בעניין זה בין בתי משפט אזרחיים ובתי דין מנהליים לבין וועדת ערר. הוראות אלה ודומותיהן, תומכות אפוא בפרשנות לפיה הסמכת מחוקק המשנה להתקין תקנות בנוגע לסדרי דין כוללת בחובה את הסמכות להתקין תקנות בעניין הארכת מועד. שנית, גם המגמה המשתקפת בפסיקה, לפיה יש לאפשר מרחב מסוים של גמישות בנוגע להארכת מועדים הקבועים בחיקוק, תומכת בפרשנות זו. אכן, אין להטיל ספק בחשיבות שמירת המועדים הקבועים בחוק. גמישות יתר אינה רצויה והיא עלולה לפגוע קשות ביעילות הדיון. אך מכאן ועד חוסר גמישות טוטלי, ארוכה הדרך. מגמה כזו של חוסר גמישות עלולה לגרום במקרים רבים עוול קשה לצדדים המעורבים. כך בודאי בנסיבות בהן האיחור נובע מגורמים אשר אינם בשליטת מגיש הבקשה, כגון חולי קשה או תאונה. יתכן שכך הדבר גם במקרים נוספים בהם יהיה מוצדק להאריך את המועד. פרשנות לפיה סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה הסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע להארכת מועד להגשת ערר מתיישבת אפוא עם המגמה להעניק גמישות ראויה לסדרי הדין, גמישות אשר ראוי, כמובן, לעשות בה שימוש במקרים המתאימים לכך בלבד. הותרת שיקול דעת בעניין זה לגוף שיפוטי או מעין שיפוטי המנהל את ההליך, תאפשר לו לערוך איזון ראוי של האינטרסים המונחים על כף המאזניים. מצד אחד, עם חלוף תקופת הערעור, זוכה המשיב למעין "חסינות" המגנה עליו מפני הטרדתו בשנית באותו עניין ומביאה את הסכסוך לסיומו. אולם מצד שני, יש להותיר פתח לנסיבות, אמנם יוצאות דופן, בהן יש לאפשר להאריך את המועד להגשת ערעור (ראו: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) בעמוד 112). מכאן נגזרת מסקנתי שבהעדר הוראה בחוק או בתקנות בנושא הארכת מועדים, מוסמך יו"ר ועדת הערר, מכוח תקנה 15 לתקנות, להאריך את המועד להגשת ערר. המישור השני הטעון ליבון הוא תקנה 15 גופה. אף תקנה 15 מנוסחת באופן כללי ואין בה התייחסות מפורשת לסמכות להארכת מועד, או לכל סמכות דיונית ספציפית אחרת. אולם גם כאן, לשון התקנה, הכוללת בגדר סמכותו של יו"ר ועדת הערר מתן הוראות לגבי "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר", מאפשרת לכלול בחובה סמכות להארכת המועד להגשת ערר. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה, מאותם נימוקים שצוינו לעיל בנוגע לפרשנות החוק המסמיך. בחינת קיום הוראה אחרת בחוק או בתקנות 13. כאמור, סמכות יו"ר הוועדה להאריך מועד להגשת ערר כפופה לתנאי שעניין זה אינו מוסדר בחוק או בתקנות. השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר זה היא, אם ההסדר הקבוע בסעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, הקובע מועד להגשת ערר, מהווה גם קביעה בנושא הארכת מועדים במובן תקנה 15 לתקנות? בית המשפט לעניינים מנהליים סבר כי סעיף זה קובע הוראה מפורשת בעניין מועדים ועל כן אין תחולה לתקנה 15. אין בידי להצטרף למסקנה זו. סעיף 198 לחוק קובע את המועד להגשת ערר אך אין הוא דן כלל בנושא הארכת המועד להגשת ערר. במאמר מוסגר אציין, כי אם קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים לפיה קיימת הוראה בעניין זה בחוק היתה נכונה, אין היא עולה בקנה אחד עם מסקנתו לפיה קיים חסר בחוק הטעון השלמה. כפי שמציין בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו, קיימים חוקים השוללים במפורש מבית המשפט את הסמכות להארכת מועד. כך למשל, סעיף 23א לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965 וסעיף 143 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969. ההיגיון העומד ביסוד הוראות אלה ברור; אי וודאות בכל הנוגע לזהות בעלי זכות הבחירה והזוכים בבחירות, בין כלליות ובין מקומיות, חותרת תחת התהליך של בחירות דמוקרטיות. הוראה מפורשת כאמור אינה קבועה בלשון סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה. אם כן, על פי לשונו, סעיף זה אינו שולל במפורש את האפשרות להאריך את המועד הנקוב בו. שאלה נוספת המתעוררת היא, אם לאור תכליתו של סעיף 198(ה)(4) יש לפרשו כקובע הסדר שלילי בכל הקשור להארכת המועד הנקוב בו להגשת ערר. שתיקת המחוקק יכולה להתפרש במספר אופנים, שרק על פי אחד מהם מדובר בהסדר שלילי. דעתי היא, שתכליתו של סעיף 198(ה)(4) אינה מצדיקה פרשנות לפיה קיים בענייננו הסדר שלילי. בעניין זה, מקובלת עלי עמדת בית המשפט לעניינים מינהליים. תיאורטית, היה ניתן לטעון כי הארכת מועד להגשת ערר חותרת תחת תכלית החוק, נוכח תכליתו של חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), התשנ"ה-1995, לקבוע לוחות זמנים לגבי הליכי תכנון ורישוי, מתוך כוונה לקצרם ולפשטם. אך נראה לי, שמתן ארכה סבירה במקרים המתאימים לא תהווה פגיעה של ממש בתכלית זו. מכל מקום, המקרה דנן, אינו נוגע כלל להליך תכנון או רישוי שטרם נסתיים. עסקינן בהליך שתחילתו בתביעה לפיצויים בגין פגיעה שלא על דרך הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תביעה כזו מושתתת כל כולה על תכנית שכבר אושרה ונכנסה לתוקף. על כן, אין בהכרה בסמכות ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר לפי סעיף 198(ה)(4) לפגוע בתכלית האמורה. 14. אשר לתקנות, התקנות אינן דנות באופן ישיר בשאלת הארכת מועד להגשת ערר. תקנה 19, הקובעת במפורש כי ניתן להאריך כל מועד הקבוע בתקנות, שותקת אמנם בכול הנוגע לאפשרות להאריך מועדים הקבועים בחוק. אולם, לשון תקנה 19 אינה מחייבת פירוש על פיו כוונת התקנה היא להסדר שלילי בכל הנוגע להארכת מועד הקבוע בחוק, והוראה כזו אף אינה משתמעת מתכליתה. לסיכום, אין בחוק או בתקנות הוראה אחרת המוציאה את הסמכות להארכת מועד מידי יו"ר וועדת הערר. מכאן, שהוא מוסמך, מכוח תקנה 15 לתקנות סדרי דין, להאריך מועד להגשת ערר. הערה לעניין מקורות סמכות חלופיים להארכת מועד 15. כאמור, דעתי היא, כי תקנה 15 מקנה ליו"ר וועדת הערר סמכות להאריך מועד להגשת ערר. לפיכך, איני נזקק למקורות סמכות חלופיים על מנת לבסס את סמכותו זו. עם זאת, ברצוני להעיר שתי הערות. ההערה הראשונה היא, שלו דעתי היתה כי אין בתקנה 15 כדי להסמיך את יו"ר הועדה כאמור, עדיין מסקנתי בנוגע לקיומה של סמכות להארכת מועד היתה נותרת בעינה. במקרה כזה הייתי בוחן, כפי שעשה בית המשפט לעניינים מנהליים, מקורות סמכות לבר החיקוק הספציפי הנוגע לעניין (התקנות), כגון סמכות טבועה (השווה: דנג"צ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, דינים עליון, כרך נה, 106), או הוראת סעיף 17(א) לחוק הפרשנות (על הקשר בין סעיף 17 לחוק הפרשנות ל"סמכות טבועה" ראו: 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366 פסקות 15-17), או היקש (השווה: בש"א 7857/98 כהן נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז תל אביב, פ"ד נד(3) 241, שם נקבע כי בהעדר הוראה מפורשת בנדון, יש לוועדת ערר שלפי חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963 סמכות להעביר מקום דיון וזאת מכוח היקש). אולם, יושם אל לב כי מסקנה לפיה לוועדת הערר סמכות טבועה להאריך מועדים מוציאה מכלל אפשרות שימוש בהיקש לצורך כך. אם לועדת הערר סמכות טבועה להאריך מועד, ממילא לא קיים חסר בעניין זה ועל כן לא בשלו התנאים להשלימו מכוח סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. הערה שנייה. בית המשפט לעניינים מינהליים קובע כי סעיף 17 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981 אינו יכול לשמש מקור סמכות בענייננו. סעיף 17(א) לחוק הפרשנות קובע, שאין צורך בהוראה מפורשת על מנת להסמיך גוף המוסמך להכריע בעניין מסוים לקבוע את סדרי הדין בפניו כל עוד אלה לא נקבעו בחיקוק. מכאן, שגם כאשר החוק אינו מסמיך כלל את מחוקק המשנה להתקין תקנות בנוגע לסדרי דין, וכאלה אכן לא הותקנו על ידי מחוקק המשנה, עדיין מוסמך גוף שיפוטי או מעין שיפוטי לקבוע לעצמו את סדרי הדין על פי שקול דעתו, בכפוף כמובן לכללי הצדק הטבעי (ראו: בג"צ 78/71 ד"ר יוסף מזרחי נ' שר הבריאות, פ"ד כה(2) 238; בג"צ 112/61 צבי מלמד נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח', פ"ד טו(2) 1830, 1834; י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך א'), 246-255). לא השתכנעתי כי מסקנתו זו של בית המשפט, לפיה סעיף 17 לחוק הפרשנות אינו יכול לשמש מקור סמכות להארכת מועד, היא הכרחית. אני נוטה לדעה כי במקרים המתאימים, בהיעדר מקור סמכות פנימי בחיקוק הרלבנטי, עשוי סעיף 17(א) הנ"ל לשמש מקור סמכות כאמור. מכל מקום, לאור קביעתי כי מקור הסמכות בענייננו הוא תקנה 15 לתקנות, הרי שניתן להותיר את ההכרעה בסוגיה זו למקרה בו הדבר יידרש. אמת המידה הראויה לצורך בחינת בקשה להארכת מועד 16. מהן אמות המידה אשר ראוי כי ינחו את יו"ר ועדת הערר, בבואו להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת ערר? בית המשפט לעניינים מינהליים הציע להקיש בעניין זה מההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 528 סיפא לתקנות אלה קובעת שניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אמת מידה זו אומצה גם בסעיף 22(ב) לחוק בתי דין מנהליים, הקובע כי ראש בית הדין או יושב ראש המותב רשאי להאריך את המועד להגשת ערר "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט לא התעלם מכך שניתן למצוא גם הסדרים בהם ננקטה אמת מידה שונה, אולם הוא סבר, כי מרבית ההסדרים, לפחות אלה אשר השלכתם הפרקטית רבה, נוקטים במבחן של "טעמים מיוחדים". הוועדה המקומית טוענת כי לעניין בקשה להארכת מועד להגשת ערר יש להסתפק באמות מידה פחות מחמירות, כגון קיומה של סיבה סבירה לאיחור או סיבה מוצדקת לכך. לטענתה, בחינת מכלול החקיקה העוסקת בהארכת מועדים בנוגע לועדות ערר (הן לגבי המועד להגשת ערר והן לגבי המועד להגשת תשובה לערר) מלמדת על מבחנים מסוג זה. לדוגמא, תקנה 2 לתקנות החשמל (סדרי דין של ועדת עררים), תשט"ו-1955 קובעת אמת מידה של "סיבה מספקת"; תקנה 3 לתקנות הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) (סדרי הדין בפני ועדת הערר), תשכ"ב-1962 דורשת לצורך זה "סיבה סבירה". הוראות ברוח זו קיימות גם בסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 ("טעמים סבירים") ובתקנה 7 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סדרי דין בועדת ערר), תשל"א-1971 ("סיבה סבירה"). נזכיר עוד, כי תקנה 19 לתקנות אינה דורשת טעם מיוחד להארכת מועדים הקבועים בתקנות, אם כי היא מגבילה את סך כול הימים שניתן להאריך מועדים הקבועים בתקנות לתקופה כוללת שלא תעלה על ששים יום. הסקירה לעיל אינה מציגה תמונה מלאה בנוגע לאמות המידה להארכת מועד הננקטות בקשר לוועדות ערר, וישנה חקיקת משנה המתייחסת לועדות ערר בה הטעמים צריכים להיות מיוחדים או שהמועד להגשת בקשה להארכת מועד הוא קצר יותר מאשר בתקנות. למרות זאת, הגעתי למסקנה שיש טעם בעמדת הוועדה המקומית לפיה אין לקבוע אמת מידה מחמירה של "טעמים מיוחדים" דווקא בנוגע להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע. אין בתקנות הוראה מפורשת המחייבת אימוץ אמת מידה נוקשה בעניין זה ובנסיבות העניין, אין זה רצוי לאמץ אמת מידה כזו. זאת מהטעם שהשימוש באמת מידה זו לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד מתאים יותר למקרים בהם מושא הערעור הוא החלטה של גוף שיפוטי ולא חוות דעת של גוף מקצועי, כגון שמאי מכריע. כאשר ההליך מושא בקשת הארכת מועד להגשת ערר הוא חוות דעת של גוף מקצועי, קביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה עלולה לחסום באופן גורף מדי ביקורת של גוף שיפוטי או מעין שיפוטי על חוות הדעת המקצועית. יש לזכור, כי קביעת אמת מידה מחמירה בעניין זה עלולה לפגוע קשות בעיקר בזכויותיהם של אזרחים רבים המבקשים לערער על קביעת שמאי מכריע. מדברים אלה אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשגרה. על מנת להיעתר לבקשה כזו, על יו"ר ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו. נזכיר בהקשר זה, שעוסקים אנו במועד שנקבע בחוק וכי תקנה 19 לתקנות מגבילה את ההארכה אותה רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים ליתן, לשישים ימים. דברים אלה ראוי שיהיה בהם השראה ליושב ראש הוועדה, בבואו להחליט על הארכת מועד, אם גם אין בהם לגרוע מסמכותו להחליט בעניין על פי כלל נסיבותיו. על יו"ר וועדת הערר לשקול כל מקרה, ולהחליט אם טעמיו של המבקש להארכת מועד מצדיקים את דחיית האינטרס של המשיב ושל הציבור בכללו בסופיות הדיון. יישום בענייננו 17. נותר לנו להכריע בשאלה, אם קיים בעניינו טעם המצדיק להיעתר לבקשת הוועדה המקומית להגיש את הערר באיחור. תשובתי לכך חיובית. לדעתי, קיימים בענייננו נסיבות אשר בהצטברן מצדיקות להיעתר לבקשתו. ראשית, אף שקבעתי כי חוות דעתה של השמאית הומצאה לוועדה המקומית כדין, הרי שבהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה בחוק או בתקנות ובהיות סוגיה זו נדונה לראשונה בפני בית משפט זה, אין להחמיר בעניין זה עם הועדה המקומית אשר טעתה לחשוב כי מניין הימים מתחיל להיספר מהיום בו השמאית המכריעה המציאה לה את השומה המכריעה (ראו לדוגמא: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (טרם פורסם)). שנית, כפי שהובהר לעיל, לצד ההליך המנוהל בפני ועדת הערר התנהל הליך מקביל בבית משפט השלום בנוגע לאותה תוכנית עצמה. בהליך המקביל נחקרה השמאית המכריעה בחקירה נגדית על השומה שערכה. בעת הדיון בפנינו ולאחריו, המתינו הצדדים להחלטת בית משפט השלום לגבי חוות דעת זו. בנסיבות אלה סברתי כי חסימת הערר על החלטת השמאית המכריעה בפני וועדת הערר בענייננו תמנע מהוועדה המקומית להעמיד את השומה המכרעת בפני ביקורת דומה של וועדת הערר, למרות שמדובר באותה שמאית, באותן עקרונות שומה ובאותן נסיבות על פיהן יש לקבוע את שיעור הפיצוי. דעתי היתה כי מצב זה עלול להוביל להחלטות סותרות בנוגע להליכים דומים המבוססים על אותן עובדות ועקרונות שומה. אכן, כדברי בית המשפט לעניינים מנהליים, ממילא אין כל בטחון כי בית משפט השלום וועדת הערר יחליטו החלטות דומות בעניין זה. מצב של סתירה בין החלטות בית המשפט השלום וועדת הערר הוא אפשרי, אולם יש להניח שעל סמך אותן עובדות יגיעו לפתרון זהה או דומה. לטעמי, מצב דברים זה אף מבסס טעם מיוחד, לו טעם כזה נדרש, לבקשת הוועדה המקומית להאריך את המועד להגשת ערר. לאחרונה, הביאו המשיבים לידיעתנו, כי ביום 17.02.03, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, ובמסגרתו נקבע כי חוות דעתה של השמאית המכריעה אמינה ומקצועית והיא שימשה בסיס לקביעת גובה הפיצוי שנפסק למשיבים בגין הפגיעה שהסבה להם התוכנית. המשיבים טוענים כי פסק דין זה מהווה מעשה בית דין המשתיק את הוועדה המקומית מלעלות טענות כנגד החלטת השמאית המכריעה. אין בידי לקבל טענה זו. במסגרת ההליך שבפני, לא עולה לדיון חוות דעתה של השמאית המכריעה. ענייננו בשאלה האם קיים טעם להיעתר לבקשת הוועדה המקומית להאריך את המועד להגשת ערר בפני ועדת הערר. בנסיבות העניין, דעתי היא שאין בפסק דינו של בית משפט השלום כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי לפיה ישנו טעם להיעתר לבקשתה זו. הוועדה המקומית הודיעה שיש בכוונתה לערער על פסק דינו של בית משפט השלום וכי הוגשה על ידה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. בנסיבות אלה, טרם מוצו ההליכים המשפטיים בינה לבין המשיבים ועל כן הטעם, המפורט לעיל, אשר בגינו סברתי שיש להיעתר לבקשתה להאריך את המועד להגשת ערר, עדיין עומד בעינו. בנסיבות אלה, הערעור מתקבל ובקשת הוועדה המקומית להארכת מועד להגשת ערר על השומה מטעם השמאית המכריעה מתקבלת כמבוקש. משמעות קביעה זו היא כי על וועדת הערר לדון לגופו בכתב הערר שהגישה הוועדה המקומית ביום 6.5.01. אף כי הערעור מתקבל, הועדה המקומית גרמה בהתנהגותה לבזבוז זמן ולהליכים מיותרים. בנסיבות אלה, תשא הוועדה המקומית בהוצאות המשיבים בערכאה זו בסך 30,000 ש"ח ומע"מ, וזאת בנוסף לחיובה בשכר טרחת עורך דין על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ת' אור, ולפיה לוועדת הערר נתונה סמכות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, לשם הגשת ערר על החלטת שמאי מכריע. כן מסכימה אני לעמדתו לפיה אמת המידה להארכת המועד היא זו של טעמים סבירים ומוצדקים. אולם, כפי שאפרט להלן, למסקנה זו הגעתי בדרך שונה. לשיטתו של חברי, מקור הסמכות העיקרי להארכת המועד להגשת ערר מצוי בתקנה 15 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח-1977 (להלן: התקנות). תקנה 15 מעניקה ליו"ר וועדת הערר סמכות לקבוע הוראות לגבי "כל עניין הנוגע לסדרי דין", אשר לא נקבעה לגביו הוראה מפורשת בחוק או בתקנות. השופט אור, בחוות דעתו, עמד על מאפייניה של תקנה 15 וקבע, כי תקנה זו הותקנה בדין, מכוח הסמכות שהוענקה למחוקק המשנה בסעיף 12ב לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וכי בגדר המונח "סדרי דין" נכללת גם הסמכות להארכת מועדים. כשלעצמי, הגם שאיני חולקת על סמכותו של מחוקק המשנה להתקין את תקנה 15 ולהעביר בגדרה את הסמכות לקבוע עניינים שבסדרי דין ליו"ר הוועדה, הרי נוטה אני לדעה כי הסמכות שנקבעה בתקנה 15 אינה כוללת הסמכה להארכת מועדים להגשת ערר. זו לשונה של תקנה 15: "סמכות יושב ראש וועדת הערר-כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו". הנה כי כן, הסמכות לפי תקנה 15, עוסקת במתן הוראות לעניין סדרי הדין בערר, ולכן, מעצם מהותה, קמה סמכות זו שעה שערר החל להתנהל בפני וועדת הערר. במילים אחרות, עניינה של תקנה 15 בסמכות לקבוע את סדרי הדין הנוגעים לניהול ההליך. כך, למשל, היא תחול על דרכי הגשת תגובות לערר, על הליכים לגילוי או העברת מסמכים בין הצדדים, סדרי הטיעונים, וכיוצא באלה הליכים הנחוצים לשם בירור ערר בפני וועדת הערר, או בפני כל ערכאה מנהלית או שיפוטית אחרת. אולם, עניינים אלה של סדרי דין חלים רק לאחר שנתקבל הערר, והם אינם מתייחסים לשלבים הקודמים להגשת הערר. זאת ועוד, תקנה 15, על פי לשונה, חלה במקום שלא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, ואילו המועד להגשת ערר קבוע בחוק. עמדתי האמורה מוצאת חיזוק גם בכך שמתקין התקנות ייחד תקנה מיוחדת שנועדה להסמיך את יו"ר הוועדה להאריך מועדים, וסמכות זו לא נכללה במפורש בתקנה 15. תקנה 19 לתקנות קובעת כי ליו"ר וועדת הערר סמכות להאריך כל מועד הקבוע בתקנות, מנימוקים שיירשמו. אכן, תקנה 19 אינה מתייחסת, לכאורה, להארכת מועדים הקבועים בחוק, אולם מקובלת עליי דעתו של חברי השופט אור כי אין המדובר בהסדר שלילי. תקנה 19, על פי אופיה ותכליתה, ועל רקע יתר ההוראות שנקבעו בתקנות, נועדה לאפשר ליו"ר וועדת הערר להאריך מועדים, כחלק מהסמכות לקבוע את סדרי הדין החלים על הגשת ערר לוועדת הערר. אלא שמטבע הדברים, הסמכות שהוענקה ליו"ר וועדת הערר בתקנה 19 על ידי מחוקק המשנה, אינה מסמיכה אותו להאריך מועדים שנקבעו על ידי המחוקק הראשי. עם זאת, מצטרפת אני לעמדתו של חברי השופט אור, בפסקה 15 לפסק דינו, לפיה יש סמכות להארכת המועד להגשת ערר במסגרת סמכותה הטבועה של וועדת הערר, זאת, נוכח חשיבותה ומעמדה של הזכות לערעור. הסמכות הטבועה מאפשרת לוועדת הערר, או לכל גוף שיפוטי אחר, ליצור "כלים במישור הפרוצדורה שמטרתם להגן על יכולתו של בית המשפט להבטיח אי ניצול הליכים לרעה ומניעת אי צדק העלול לנבוע מקביעת מועדים לעשיית פעולה כלשהי" (ראו, מפי השופט ברק, בדנ"א 7325/95 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', תק-על, 96(2) 1167, 1168); היא נועדה לאפשר הגנה על יכולתו התפקודית של בית המשפט, כמו גם של גופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים אחרים. הסמכות הטבועה היא בגדר כלי דיוני המאפשר להעניק סעד כדי להגשים את המשפט המהותי (לעניין הסמכות הטבועה, ראו פסק דינו של השופט ברק, בבג"ץ 3914/92 לב ואח' נ' בית הדין הרבני האיזורי ואח', פ"ד מח (2) 491). במקרים כדוגמת המקרה דנן, נועד השימוש בסמכות הטבועה לחזק את הנגישות לצדק בכלל, ולמערכות המקצועיות והשיפוטיות בפרט. בכל הקשור לערר לפי סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, הרי יש בסמכות האמורה כדי לאפשר הגשת ערר על החלטת שמאי לשם העברת חוות הדעת של הגורם המקצועי בשבט הביקורת של גוף מעין שיפוטי. אכן, נוכח העובדה שהסמכות הטבועה אינה סמכות הכתובה עלי חוק, צריך השימוש בה להיעשות בריסון ואיפוק, תוך איזון מתמיד בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בשמירה על מועדים הקבועים בחיקוק ובין השאיפה להגביר את הנגישות למערכות הצדק ולביקורת השיפוטית. כשם שאין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשגרה, כך גם אין לחסום את הנגישות לערכאות באופן מוחלט בשם עקרון סופיות הדיון. יש לזכור, כי כללי הפרוצדורה נועדו לשרת את הדין המהותי (רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה (5) 592, 597; בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד (5) 401, 426), ולכן, במקרים המתאימים, יש לאפשר גמישות בהפעלת הכללים לשם הגשמת הדין המהותי. האיזון הראוי בין הגברת הנגישות לבירור השיפוטי ובין השמירה על המועדים הקבועים בחוק התכנון והבנייה יושג, בין היתר, על ידי קביעת אמת המידה להארכת המועד. בעניין זה מסכימה אני, כאמור, כי אמת המידה הראויה לענין הארכת המועד הקבוע בסעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, אינה אמת מידה של "טעמים מיוחדים", מהסיבות שפורטו בחוות דעתו של חברי השופט אור, ובהן, בעיקר, החשיבות שבפיקוח הגוף השיפוטי על המנגנונים המקצועיים וכן, בעובדה שההכרעה מתבקשת לאחר שההליכים התכנוניים הסתיימו, ואין בהליך כדי לעכב את קבלתם או ביצועם. אמת המידה עליה הצביע חברי, כי המועד להגשת הערר יוארך אם ישנם טעמים סבירים המצדיקים את ההארכה, היא אמת מידה המאזנת כראוי בין השיקולים השונים. על יו"ר וועדת הערר להשתכנע, בבוחנו כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות, כי ישנם טעמים בעלי משקל המצדיקים את ההיעתרות לבקשה להארכת מועד. לא כל טעם יהיה בו כדי לספק אמת מידה זו, אלא טעם סביר בלבד ובעל משקל משמעותי, אשר יצדיק סטייה מן המועדים המפורשים הקבועים בחוק לשם מימוש זכות הערר. על-פי אמות מידה אלה, בנסיבות שלענין שלפנינו ומהטעמים שמנה חברי, מסכימה אני כי יש להיעתר לבקשה להארכת המועד. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. הארכת מועדערר