קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גניבה באולם אירועים: לפניי תביעה שעניינה דרישה לפיצוי כספי בגין נזק לרכוש, נזק כספי, אובדן זמן ועוגמת נפש, שנגרמו בגין גניבת חפציהן האישיים של התובעות במהלך אירוע באולם אירועים אשר בבעלות הנתבעת. הצדדים ועיקרי טענותיהם: התובעות הגיעו לחתונת חברתם באולם שמחות בבעלות הנתבעת. בהתאם לנטען, בשעה 2:30 לפנות בוקר לערך, בתום האירוע, כאשר במקום נותר מספר מצומצם של אורחים בלבד, הבחינה התובעת 1 שתיקה ובו חפצים אישיים חסר (מכשיר הטלפון הנייד של התובעת 2 היה בתיקה האישי של התובעת 1). התובעת 3 הבחינה אף היא שתיקה חסר. בהתאם לנטען, ביקשו התובעות מנציגי הנתבעת לצפות במצלמות האבטחה ולשוחח עם גורם אחראי. פניותיהן לא זכו למענה ענייני. מאחר ובתיקה של הנתבעת 4 היה צרור מפתחות של הרכב, היא חששה להשאיר את רכבה במקום. על כן, היא נותרה במקום עד להגעת רכב גרר, ביחד עם התובעת 2, זאת עד לשעת בוקר מוקדמת. לטענת הנתבעת, התובעות הניחו את חפציהן האישיים ללא כל השגחה. הנתבעת הדגישה שבשל תקלה טכנית ביום האירוע לא פעלו המצלמות במקום. נטען שנציג הנתבעת תיחקר את העובדים באולם האירועים והורה לבצע חיפוש נרחב באולם. כמו כן, נטען שהאדם שנטל את חפציהן של התובעות הינו מי מבאי האירוע ולא מי מהעובדים. דיון והכרעה: באולם האירועים ישנן מצלמות. בעת הגניבה נותרו במקום מספר מצומצם של נוכחים, אורחים קרובים של בני הזוג שנישאו ועובדים. אין מחלוקת שהעיון בסרטי מצלמות האבטחה עשוי היה לאפשר לתובעות למצות את הבירור העובדתי ולהביא לאיתור גורם החשוד בגניבה. הנתבעת אומנם לא הייתה מחויבת להציב באולם מצלמות (זאת בניגוד לטענת התובעות בכתב התביעה), על כן אם היה מוכח שביום האירוע הייתה תקלה במערכת הצילום, לא ניתן היה להטיל חיוב כלשהו על הנתבעת. הנתבעת אומנם טענה בכתב ההגנה שהמצלמות לא עבדו, כאשר טענה כאמור הועלתה על ידי נציג הנתבעת ביום האירוע. עד ההגנה, מר עמי אלמוג, אשר שימש מנהל האירוע, העיד כדלקמן: "ש. באותו ערב קיבלת דיווח? ת. קיבלתי דיווח שנגנבו טלפונים, אני בעצמי עשיתי חיפוש והוריתי לכל העובדים לחפש. ש. האם הסתכלתם במצלמות האבטחה? ת. באותו ערב לא, אני לא. ש. למה לא? ת. בסיום אירוע אני צריך להישאר עד סיום האירוע, וכל נושא המלצמות אני צריך לחכות לבעלים. ש. המצלמות היו בסדר באותו יום, האם הם עבדו? ת. כן כמובן, לא ידוע לי על משהו אחר" (עמ' 2, ש' 15 - 23). בהמשך עדותו אישר העד: "... גם למחרת עבדה אותה משמרת, למחרת לא ידוע לי שהמצלמות לא היו בסדר" (עמ' 4, ש' 10), וכן - "... פעם ראשונה שאני שומע שהיתה תקלה במצלמות" (עמ' 4, ש' 22). עדותו של עד ההגנה, מר אלמוג, מהימנה עלי. על יסוד עדותו כאמור, אני קובע שביום האירוע פעלו מצלמות האבטחה (ממילא, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח אחרת). המסקנה הינה, שהנתבעת החזיקה ברשותה ראיה משמעותית על-פיה ניתן היה, בסבירות גבוהה, להביא לאיתור הגורם שנטל שלא כדין את חפציהן האישיים של התובעות. הימנעות הנתבעת מלחשוף את סרטוני האבטחה גרמה לתובעות נזק ראייתי, והתנהלות זו נזקפת לחובת הנתבעת. בנסיבות כאמור, הנטל להוכיח מיהו הגורם שנטל את חפציהן של התובעות או להוכיח שאין מדובר במי מעובדי הנתבעת, מוטל על הנתבעת. ראו לעניין זה ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (5.6.2007), פסקה 7 לפסק-הדין, שם צוין כדלקמן: "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע: 'הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע'". ראו גם ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.2011), סעיף 13 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל. ביום האירוע נעשה חיפוש אחר חפציהן האישיים של התובעות באולם האירועים ובחדרי השירותים (עמ' 3, ש' 26 - 32). התיקים והציוד לא נמצאו. רק למחרת נמצאו שני התיקים באסלה באחד מחדרי השירותים. עובדה זו מהווה ביסוס לחשד לפיו מי מעובדי הנתבעת הוא שנטל את התיקים, שכן רק העובדים (להבדיל מאורחי האירוע) עתידים היו להימצא באולם האירועים גם למחרת היום. על יסוד הנזק הראייתי שהסבה הנתבעת לתובעות והאמור בסעיף 7 לעיל, אני קובע שהנתבעת אחראית לפיצוי התובעות. עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובעות לא שמרו באופן מספק ומניח את הדעת על התיקים, באופן שיש לייחס להן אשם תורם בשיעור של 50%. שיעור הנזק: התובעת 1: מכשיר הטלפון הנייד של התובעת 1 עלה 4,284 ₪ (119 ₪ לחודש, למשך 36 חודשים), ולא כפי שצוין על ידה. מדובר במכשיר שנרכש בחודש פברואר 2011. במועד האירוע (ספטמבר 2012) שווי המכשיר היה נמוך יותר, ואני מעריך אותו בשיעור של 3,200 ₪; תיקה של התובעת אותר, אולם לנוכח מקום איתורו, הדעת נותנת שלא ניתן להוסיף ולעשות בו שימוש. שווי התיק (שנרכש לפני 20 שנה) לא הוכח. לא הוכחה עלות פריטי האיפור. אני פוסק פיצוי נוסף בגין התיק והאיפור בשיעור של 600 ₪. אני מעריך את הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש בשיעור של 1,000 ₪. בהיעדר הוכחה, איני פוסק פיצוי בגין אובדן יום עבודה. התובעת 2: החשבונית שהוצגה (נספח י') אינה שייכת לתובעת 2 (השם ומספר תעודת הזהות שונים); אני מעריך את הפיצוי עבור מכשיר הטלפון של התובעת 2 על דרך האומדן בסך של 1,000 ₪. אני מעריך את הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש בשיעור של 1,000 ₪. התובעת 3: החשבונית שהוצגה (נספח יא') אינה קריאה. מכל מקום, לא ניתן להסיק ממנה מה הייתה עלות מכשיר הטלפון (מדובר בחשבונית המתייחסת לחיובים שוטפים ועלויות רכיבי ה"חבילה" שנרכשה). אני מעריך את הפיצוי עבור מכשיר הטלפון של התובעת 3 על דרך האומדן בסך של 1,000 ₪. אני מעריך את הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש בשיעור של 1,000 ₪. התובעת 4: התובעת 4 זכאית לפיצוי בגין עלות הזמנת שירותי גרר, ע"ס 560 ₪. אני מעריך את הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש בשיעור של 1,000 ₪. על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות בתוך 30 יום מהיום סכומים כדלקמן (שיעור האשם התורם הובא בחשבון): לתובעת 1: 2,400 ₪, בצירוף הוצאות משפט וחלקה של התובעת 1 ברכיב האגרה) ע"ס 300 ₪. לתובעת 2: 1,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט וחלקה של התובעת 2 ברכיב האגרה) ע"ס 300 ₪. לתובעת 3: 1,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט וחלקה של התובעת 3 ברכיב האגרה) ע"ס 300 ₪. לתובעת 4: 780 ₪, בצירוף הוצאות משפט וחלקה של התובעת 4 ברכיב האגרה) ע"ס 300 ₪. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. אולם / גן אירועיםאירועים (תביעות)גניבה