קראו דוגמא מהפסיקה בנושא דמי תאונה למי שאינו עובד: האם התובע זכאי לתשלום "דמי תאונה" בגין התקופה המתחילה ביום 2.3.2011 והמסתיימת ביום 5.5.2011? זו השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים. התשתית העובדתית התובע יליד 1977. ביום 4.2.2011 נפצע התובע בקרסול רגל שמאל (להלן: התאונה). במועד התאונה היה המערער מבוטח כמי שאיננו עובד ואיננו עצמאי. בעקבות התאונה אושפז בבית חולים עד ליום 15.2.2011 בשל שבר בקרסול רגל שמאל. ביום 1.3.2011 נבדק התובע, התפרים הוצאו ורגלו גובסה לחודש נוסף. הרופא המליץ לתובע לא לדרוך על הרגל במשך חודש נוסף. ביום 29.3.2011 נבדק התובע פעם נוספת והגבס הוסר. הרופא קבע כי התובע זקוק לטיפולי פיזיותרפיה לצורך שיפור טווח התנועה וכי אין מניעה שידרוך על הרגל לפי יכולתו. הנתבע אישר לתובע קצבת דמי תאונה לתקופה שמיום 5.2.2011 ועד ליום 1.3.2011 בלבד, שכן באותה תקופה היה מערער "מרותק לביתו". הנתבע לא אישר לתובע קצבת דמי תאונה לתקופה שמיום 2.3.2011 ועד ליום 5.5.2011 (להלן: התקופה שבמחלוקת) בטענה שהתובע לא עמד בתנאים הקבועים בחוק ביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). ההליכים המשפטיים וחוות דעת המומחה בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 11.2.2013 הסכימו הצדדים על מנוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה. ביום 20.2.2013 מונה ד"ר אסא לב-אל כמומחה (להלן: המומחה). ביום 1.4.2013 הומצאה לבית הדין חוות דעת המומחה. נפרט להלן את השאלות שהועברו למומחה ואת תשובות המומחה. 1. מהו הליקוי הרפואי ממנו סבל התובע כתוצאה מהתאונה? "הליקוי הרפואי שנגרם לתובע בעת התאונה ביום 4.2.11 הנו שבר דו פטישוני עם נקע של הקרסול השמאלי". 2. האם כתוצאה מהתאונה היה התובע מרותק לביתו בתקופה שבמחלוקת, היינו מיום 2.3.2011 ועד ליום 5.5.2011? "התובע עבר ביום 14.2.2011 ניתוח בו בוצעה החזרה פתוחה של השברים וקיבוע פנימי. בתום הניתוח קובעה רגלו בגבס והוא נדרש להתהלך עם קביים ללא דריכה על רגלו השמאלית. הגבס הוסר מרגלו ביום 29.3.11 והוא הורשה להלך עם קביים תוך כדי נשיאת משקל לפי יכולתו. ב-26.4.2011 הוא נבדק במרפאה האורתופדית של המרכז הרפואי ע"ש "סורסקי". בסיכום הביקור מצויין כי עדיין יש הגבלה של טווח התנועה בקרסול והומלץ על טיפול פיסיותרפי והידרותרפי. המלצה כזאת נתנה גם בסיכום ביקור מ-24.5.11. לסיכום בתקופה אליה מתייחסת השאלה יכול היה התובע לבא ולצאת את ביתו, אמנם עם קושי מסויים מאחר שהיה עליו להתהלך עם קביים ללא דריכה עד 29.3.11 ואחר כך עוד מספר שבועות עד שיכולתו לדרוך השתפרה". ביום 3.4.2013 ניתנה החלטה לפיה הצדדים רשאים להגיש בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה בקשר לחוות דעתו. הצדדים בחרו שלא להגיש בקשה כזו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. טענות הצדדים התובע טען כי הוא זכאי לדמי תאונה לכל התקופה שמחלוקת. התובע הוסיף כי יש לפרש את המונח "מרותק לביתו" בהרחבה ולקבוע כי הוא זכאי לתשלום דמי תאונה עבור התקופה בה קבע המומחה כי היציאה מביתו הייתה כרוכה בקשיים בשל הצורך להתהלך עם קביים ללא דריכה ועד למועד בו השתפרה יכולת הדריכה שלו. התובע הפנה לאישורים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה לפיהם הוא אינו כשיר לעבודה עד ליום 30.6.2011. מנגד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מכיוון שלא נגרם לתובע "אובדן כושר התפקוד" כהגדרתו בסעיף 150 לחוק בתקופה שמיום 2.3.2011 ועד ליום 5.5.2011. לטענת הנתבע מחוות דעת המומחה עולה כי התובע מסוגל לצאת מביתו למרות שנעזר בקביים. עוד נטען כי אין כל מסמך רפואי המחייב את התובע במנוחה מוחלטת וכי העובדה שהומלץ לתובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה מצביעה על כך שהתובע היה יכול לצאת מביתו ושלא קיים איסור על יציאה מהבית מבחינה רפואית. דיון והכרעה כאמור, הסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא זכאותו של התובע לתשלום דמי תאונה בגין התקופה המתחילה ביום 2.3.2011 (יום לאחר הסרת התפרים וגיבוס הרגל) והמסתיימת ביום 5.5.2011 (90 יום לאחר התאונה). נפרט להלן את הוראות החוק הרלוונטיות ולאחר מכן את הכרעתנו. סעיף 151(א) לחוק קובע לעניין 'דמי תאונה' כך: "מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי". 'אובדן כושר התפקוד' לעניין תאונה מוגדר בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי עבודה) באופן הבא: "(1) לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי - שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת. (2) לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי - שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו. (3) לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית - שאינה מסוגלת לעבודות משק בית". סעיף 152 לחוק קובע כי דמי תאונה ישולמו עבור תקופה שלא תעלה על 90 ימים רצופים המתחילה ביום שלאחר התאונה ובלבד שלא ישולמו בשנה אחת בעד יותר מ-90 ימים. בהתאם להוראות סעיף 153(א) דמי תאונה ישולמו למי שאינו עובד ואינו עצמאי רק לאחר פרק זמן של 14 ימים ממועד התאונה. כאמור, התובע בוטח במועד התאונה כמי 'שאינו עובד ואינו עובד עצמאי' ולכן על מנת שיהיה זכאי לתשלום דמי תאונה בתקופה שבמחלוקת עליו להוכיח כי היה מרותק לביתו. נציין, כי החלופה הנוגעת לאשפוז בבית החולים אינה רלוונטית לעניינו מכיוון שהתובע אושפז בגין התאונה עד ליום 15.2.2011 בלבד. בעניין גבאי הסביר בית הדין הארצי כי "לא לחינם החמיר הדין עם מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי בהשוואה לעובד או לעובד העצמאי, שכן, אין דומה מבוטח המאבד את הכנסתו החודשית ששמשה לו למחיה עקב תאונה שאינה תאונה בעבודה למבוטח שנפגע בתאונה בעת שהיה מחוסר הכנסה כיוון שלא עבד". בעניין גוב ארי קבע בית הדין הארצי כך: "שאלת הריתוק לבית וקביעת אובדן כושר תפקוד לאורה, צריכה להיקבע באופן אובייקטיבי ולא על פי תחושה סובייקטיבית של הנפגע ואין הוא יכול להסתמך לעניין זה על אישור רפואי שניתן לו על ידי רופא המשפחה. אין עניין זה שונה מההלכה שנקבעה על ידינו לעניין תשלום גמלה לשמירת הריון. גם כאן נפסק כי שמירה הריון צריכה להיקבע לא על פי אישור הגניקולוג המטפל במבוטחת, אלא באופן אובייקטיבי. הטעם לקביעה האמורה ברור באשר כל תכלית החוק הינה לשלם גמלה לנזקק לה באמת, דהיינו - מי שאכן מרותק לביתו, על פי מצבו הרפואי, או מי שזקוקה אכן להישאר בביתה מחמת מצבה הרפואי המסכן את חייה וחיי עובדה, ככל שמדובר בגמלה לשמירת הריון" (ההדגשות אינן במקור). כאמור, התובע אושפז בבית החולים ממועד התאונה ועד ליום 15.2.2011 בלבד. לפיכך יש לבחון אם בתקופה שבמחלוקת (2.3.2011 - 5.5.2011) היה התובע מרותק לביתו אם לאו. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי היה 'מרותק לביתו' בתקופה שבמחלוקת, מהטעמים הבאים: חוות דעת המומחה ברורה וחד משמעית וממנה עולה כי התובע לא היה מרותק לביתו מיום 2.3.2011, קרי - לאחר הסרת התפרים. המומחה פירט בחוות הדעת את הטיפולים הרפואיים שעבר התובע ממועד התאונה ועד להסרת הגבס וכן את ההמלצות שנתנו לו על מנת לשפר את טווח התנועה בקרסול. המומחה הסביר כי החל מיום 2.3.2013 לא הייתה כל מניעה רפואית שהתובע יצא מביתו וכי יכול היה להתנייד עם קביים, למרות שעד ליום 29.3.2011 אסור היה לו לדרוך על הרגל. לכן בהתאם לחוות הדעת התובע לא היה מרותק לביתו מבחינה רפואית בתקופה שבמחלוקת. נציין כי התובע לא הצביע על טעם כלשהו שלא לאמץ את חוות דעת המומחה. לא הוצגו כל מסמכים רפואיים המצביעים על מניעה רפואית כלשהי ליציאה מהבית ועל כך שהתובע חייב במנוחה מוחלטת. נוסיף כי אף האישורים הרפואיים לפיהם התובע אינו כשיר לעבודה עד ליום 30.6.2011 אין בהם כדי להצביע על כך שהתובע לא יכול היה לצאת מביתו מבחינה רפואית בתקופה שבמחלוקת ולכן אין הוא בגדר "מרותק לביתו" בהתאם לתקנות. זאת ועוד, התובע התייצב לביקורות בבית החולים ולטיפולי פיזיותרפיה במהלך התקופה שבמחלוקת ולא נטענה כל טענה מצדו לפיה נעזר באחרים על מנת להגיע לאותם ביקורות או טיפולים. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהיה מרותק לביתו החל מיום 2.3.2011, מועד בו יכול היה להתנייד באמצעות קביים ולצאת מביתו. סוף דבר - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. דמי תאונה