השאלה שעמדה להכרעה הייתה האם המערער, שהוא מתווך מקרקעין במקצועו, זכאי לקבל דמי תיווך מהמשיבה בגין פעולות תיווך שהוא ביצע לטענתו בין המשיבה לבין קבוצת רכישה. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא דמי תיווך קבוצת רכישה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין) מיום 5.02.13 בת"א 36423-11-10 במסגרתו נדחה על הסף חלק מתביעת המערער לקבלת דמי תיווך ממשיבה 1 (להלן: "המשיבה") בגין פעולות תיווך שהוא ביצע לדבריו בפרוייקט "משכנות האומה" של המשיבה. עם דחיית חלק זה של התביעה נדחו גם הודעות צד ג' ששלחה המשיבה לצדדים שלישיים (משיבים 4-2). יצוין כי תביעת המערער התייחסה גם לתשלום דמי תיווך בגין נכסים אחרים ברח' יד חרוצים בירושלים, ותביעה זו עדיין תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום. הרקע לערעור וטענות הצדדים 1. השאלה שעמדה להכרעתו של בית משפט קמא הייתה האם המערער, שהוא מתווך מקרקעין במקצועו, זכאי לקבל דמי תיווך מהמשיבה בגין פעולות תיווך שהוא ביצע לטענתו בין המשיבה לבין קבוצת רכישה הקשורה במשיב 2. בין הצדדים היו מספר עניינים שנויים במחלוקת באשר לזכותו של המערער לקבלת דמי תיווך. ואולם בדיון שהתקיים ביום 10.09.12 הסכימו ב"כ הצדדים להצעת בית המשפט לפיה הם יסכמו בשאלה - האם בהנחה שכל האמור בכתב התביעה אמת - זכאי המערער לקבל דמי תיווך לאור העובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת, כי המערער לא החתים את המשיבה על "הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין", כנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המתווכים"). 2. בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו כי לשון סעיף 9(א) לחוק המתווכים היא פשוטה וברורה, לפיה באין הזמנת תיווך בכתב לא קמה זכות לדמי תיווך, ועל כן חרף התוצאה הקשה של הסעיף השוללת את הזכות לדמי תיווך גם במקרים בהם אין מחלוקת כי נכרת בין הצדדים הסכם בעל פה, אין מנוס מדחיית התביעה. בית המשפט תמך את פסק דינו בין היתר, על פסק הדין בעניין מטרופוליס (ע"א 1183/08 מטרופוליס יזום והשקעות (המאה ה-13) בע"מ נ' הצלחת יחזקאל (2009) בע"מ, 19.08.09), בו נקבע במפורש כי המחוקק ביכר את הוודאות המשפטית על פני זכותו של מתווך לקבל שכר בעד עמלו, ושלל זכות לדמי תיווך ממתווך שלא החתים את לקוחו על הסכם תיווך, גם לא מכוח הדינים הכלליים, חובת תום הלב ומניעת התעשרות שלא במשפט. בית המשפט ציין כי אכן ניתן למצוא גישה מרוככת יותר בפסקי דין אחרים, המאפשרת בנסיבות מסוימות לבכר את דרישת תום הלב על פני דרישת הכתב ו/או על דרישות צורניות אחרות של חוק המתווכים. ואולם, בית המשפט אימץ את הגישה הראשונה בשל הגשמתה בצורה טובה יותר את תכלית חקיקתו של סעיף 9(א) לחוק המתווכים, בשל החשש מפתיחת פתח למדרון חלקלק, שעלול בסופו לאיין את מטרתו של הסעיף, ובשל הרציונאל העומד בבסיס הסעיף שהוא הסדרת ענף התיווך במקרקעין, ומניעת התדיינויות, תוך מניעת תחולתם של דיני החוזים ודיני עשיית העושר במקרים שבהם לא התקיימה הדרישה הבסיסית של עריכת הזמנת תיווך בכתב. כאמור, כפועל יוצא מדחיית התביעה כנגד המשיבה דחה בית המשפט את הודעת צד ג' שהגישה המשיבה כנגד הצדדים השלישיים וחייב את המערער בהוצאות המשפט של המשיבה ושל הצדדים השלישיים בסך של 3,000 ₪ לכל צד. 3. לטענת המערער, טעה בית המשפט בקובעו כי לא ניתן במקרה זה לסטות מהוראות סעיף 9(א) לחוק המתווכים ואת בחירתו לפסוק בהתאם לגישה המחמירה, לפיה אין לאפשר כל חריגה מהוראות סעיף 9(א) לחוק המתווכים. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות הכלליים עליהם מושתת המשפט בכללותו, בכללם חובת תום הלב. לדבריו, במקרה זה היה על בית המשפט לאמץ את הגישה המקלה המאפשרת חריגה במקרים מסוימים מהוראות סעיף 9(א) לחוק המתווכים, שכן מהמסמכים שהוא צירף לתיק בית המשפט כמו גם מכתבי הטענות של המשיבה עצמה, ניתן ללמוד בבירור, כי המשיבה הודתה בפה מלא, שהמערער זכאי לתשלום דמי תיווך, ואף הייתה נכונה לשלם לו את מחצית דמי התיווך מאחר ולשיטתה תשלום החצי השני מוטל על כתפי צד ג'. עובדות אלו, נטען, היו צריכות להטות את הכף לטובת המערער. 4. המערער גם השיג על חיובו בהוצאות משפט לכל אחד מהצדדים השלישיים בתיק. לדבריו, לאחר שבית המשפט סבר שיש לבדוק תחילה את הסוגיה המשפטית הנוגעת לאפשרות חיוב בדמי תיווך בהעדר מסמך בכתב, סוגיה העומדת במחלוקת בין המערער והמשיבה בלבד, לא היה מקום לשיתופם של צדדים שלישיים בעניין זה. המערער הוסיף כי בדיון מקדמי שהתקיים בבית משפט קמא, הציע בית המשפט למשיבה למחוק את ההודעות כנגד שני הצדדים השלישיים הנוספים (משיבות 3 ו-4), בשל הקושי בדבר קיומה של עילת תביעה כנגדם, אך המשיבה התעלמה מהצעה זו כמו גם מהוראת בית המשפט כי היא תתייחס בסיכומיה להצעת בית המשפט למחיקת שני הצדדים השלישיים מהתיק. בנסיבות אלו לא היה מקום לחייבו בהוצאותיהם של צדדים שלישיים אלו. 5. מנגד טענה המשיבה כי בצדק דחה בית משפט קמא את התביעה, שכן מעולם לא נחתם בינה לבין המערער הסכם או הזמנה בכתב לביצוע פעולות במקרקעין, ובנסיבות אלו, נשללת לחלוטין זכותו של המערער לדמי תיווך. מה גם, שהמערער, בהיותו מתווך מודע היטב להוראות החוק בדבר דרישת הכתב והחובה לערוך ולחתום על הסכם תיווך ספציפי לכל נכס, הכולל את פרטי הנכס כנדרש בתקנות המתווכים. המשיבה הוסיפה כי בניגוד לפרוייקטים אחרים שלה לגביהם נחתם הסכם תיווך עם המערער ובאלו הוא קיבל שכרו, בפרוייקט "משכונות האומה", היא הבהירה למערער מלכתחילה כי אין בכוונתה לשלם לו דמי תיווך בעסקה זו וכי היא אינה זקוקה לשירותיו. לדבריה, היא אכן הסכימה להעניק למערער סכום כספי כלשהו לסילוק סופי ומוחלט של טענותיו, אך מדובר היה בהסכמה לפנים משורת הדין כמחווה של רצון טוב ולאחר הודעתו של המערער כי בכוונתו לפנות לבית המשפט. באשר לחיוב בהוצאות נטען כי הכלל הוא שערכאת הערעור אינה דנה ואינה נוהגת להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בנושא זה. המשיבה הוסיפה כי גם לגופו של עניין, לאור תביעת המערער, לא היה מנוס מלצרף את הצדדים השלישיים, ועל כן עליו לשאת בהוצאותיהם. 6. גם שאר המשיבים תמכו את יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא וציינו כי לא היה מקום לחרוג מהוראותיו הברורות של סעיף 9(א) לחוק המתווכים. גם הם הצטרפו לטענות המשיבה בעניין ההוצאות כי אין מקום להתערבותה של ערכאה זו בחיוב בהוצאות. משיבה 3 הוסיפה כי היא מעולם לא ראתה את המערער, לא נפגשה עמו ולא שוחחה עמו מעולם, ובפרט לא בקשר לפרוייקט "משכנות האומה". היא גם לא ידעה כלל על קיומו של המערער ועל חלקו הנטען של המתווך בעסקה, וברור כי היא לא נטלה על עצמה כל חבות בדמי תיווך כלפי המערער. דיון והכרעה 7. סעיף 9(א) לחוק המתווכים קובע כי מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך אלא אם חתם הלקוח על הזמנה בכתב הכוללת פרטים שנקבעו בתקנות. מדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית, שבאה לקבוע מתכונת קשיחה וקוגנטית בכל הקשור לזכאות לדמי תיווך (ע"א (ת"א) 3252/05 טרכטנברג נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ, 28.05.08; ע"א (ת"א) 1691/09‏ לנדאו נ' קראסן הייטס בע"מ, 24.06.10). אכן, ניתן לזהות גישות שונות בפסיקה לגבי רמת הדקדוק והגמישות שיש לגלות בדרישה לקיום מלוא תנאי ההזמנה הקבועים בחוק ובתקנות, ובמספר מקרים "רוככו" דרישות הפירוט, אך זאת ככלל רק כאשר מדובר היה בהזמנה שהייתה חסרה פרט כזה או אחר, אך היא הייתה על פניה בגדר הזמנה לשירותי תיווך (ראו למשל, ע"א (ת"א) 2232/08 דורון נ' גרשי, 12.10.10; ע"א (ת"א) 3049/01 דותן נ' גורביץ, 2.03.05; ע"א (ת"א) 2819/00 בן אור נ' רוזן, 30.06.02; ע"א (ת"א) 1413/04 מטרופוליס יזום השקעות ונכסים 1993 בע"מ נ' מנחם מליק מרכזים מסחריים בע"מ, 30.10.05). ברם, כל האמור לא נקבע במקום בו לא הייתה כלל הזמנה בכתב או מסמך אחר ממנו ניתן היה להסיק קיומה של הזמנה. בהעדר הזמנה בכתב, כבמקרה זה, אין המתווך זכאי לדמי תיווך גם לא מכוח דינים אחרים, תהיינה נסיבות היחסים שבין הצדדים, אשר תהיינה (ע"א 1183/08 בעניין מטרופוליס; ע"א (ת"א) 1691/09‏ בעניין לנדאו). לכך יש להוסיף במקרה זה גם את העובדה כי המערער עוסק ובקיא בעסקאות מקרקעין ובתיווך, והוא מודע היטב לצורך בעמידה בדרישות החוק והתקנות. ובנסיבות אלו היה עליו לפעול כמתחייב בחוק, וכפי שנהג הוא עצמו במקרים אחרים גם מול המשיבה, ולהחתימה על הזמנה בכתב (השוו ע"א (ת"א) 1691/09‏ בעניין לנדאו). אין אפוא, מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא באשר לדחיית התביעה על הסף. 8. ובאשר לחיוב המערער בהוצאות הצדדים השלישיים. אכן כפי שנטען ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות. לשופט הערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב בשאלת ההוצאות, בהכירו את התיק לפני ולפנים, כמי שהיה מודע להתנהלות בעלי הדין ובהכירו את הדינמיקה שהביאה למחיקת התובענה בשלב כזה או אחר של הדיון. התערבות בעניין ההוצאות שמורה אך למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או נתגלה פגם בשיקול הדעת בעת שקילת פסיקת ההוצאות (ע"א 10242/09 בלטר נ' מוזר, 2.02.11). לכן גם אם יש מקום לסברה שהיה מקום לחלק את הנשיאה בנטל הוצאות הצדדים השלישיים בין המערער והמשיבה, אין מדובר בטעות משפטית כזו הנמנית על המקרים החריגים המצדיקה את התערבות ערכאה זו בפסיקת ההוצאות, אלא בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. עם זאת, טענות המערער בעניין זה יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בהליך זה. סופו של יום, הערעור נדחה על כל חלקיו. המערער ישא בהוצאות המשיבה ומשיב 2 בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מהם וכן בהוצאות משיבות 3 ו-4 בסך של 1,500 ₪ לכל אחת מהן. הערבון שהופקד יועבר לידי ב"כ המשיבים, כל אחד לפי חלקו, והיתרה תוחזר למפקידו. בניהדמי תיווךקבוצת רכישהתיווך