האם אירוע מוחי מוכר כתאונת עבודה ?

האם אירוע מוחי מוכר כתאונת עבודה ? קראו דוגמא מהפסיקה בנושא האם אירוע מוחי מוכר כתאונת עבודה: התובעת עתרה בתביעה להכיר באוטם מוחי שאירע לה ביום 23.5.10 כ"פגיעה בעבודה" כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995. רקע עובדתי 1. תביעת התובעת להכיר באוטם המוחי שאירע לה כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי "עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לארוע המוחי שהתפתח בתאריך 23.5.10. מאמץ ומתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך, לא ניתן לראות במקרה זה תאונת עבודה." 2. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, נקבעו עובדות המקרה ואלה פורטו בהחלטת ביניים מיום 19.7.12. על פיהן - א. התובעת ילידת 1959. ב. ביום 23.5.10, לאחר ויכוח החורג מגדר הרגיל בין התובעת לממונה עליה חשה התובעת ברע, פונתה לקופת החולים ובהמשך לבית החולים שם אובחנה כלוקה באוטם מוחי (להלן - "האירוע"). התובעת אושפזה בבית החולים ואף לאחר שחרורה לא שבה לעבודה במשך כ - 10 חודשים. ג. מצבה של התובעת הוא כעולה מהמסמכים הרפואיים. 3. כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין מונה ד"ר אבי כהן, מומחה לנוירוכירורגיה כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין האירוע לבין האוטם המוחי שבו לקתה התובעת. 4. ד"ר כהן קובע בחוות דעתו כי - "לפי המתועד בתאריך - 23.5.10 התלוננה על נימולים בפלג גוף ימני שהחלו "... באופן פתאומי בשעות אחה"צ מלווים בסחרחורת ובחולשה עם כאבי ראש מפוזרים וטשטוש ראיה ... לדבריה זאת לא הפעם הראשונה ...". אושפזה במחלקה לנוירולוגיה של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה לפרק זמן של כ-חמישה ימים ובתומם השתחררה באבחנה: "אירוע מוחי איסכמי חולף". לא ברור לי מהמולט באם נותרה במעקב רפואי והאם במצבה הגופני נותר קיפוח כל שהוא. א. מהי המחלה ממנה סובלת התובעת? ת. לאור המתועד ובהנחת עבודה של המומחה: מדובר במחלה איסכמית של המוח בגין ומשנית לשינויים של כלי הדם המוחיים משניים למחלת יתר לחץ הדם ממנה סובלת התובעת שנים רבות וכנראה גם תלויי גיל. ללא ספק, כאמור, תסמיניה הגופניים באם קיימים הינם סובב ובגין מחלתה. ב. האם קיים קשר סיבתי-רפואי בין מחלתה הנ"ל לבין האירוע שאירע לה ביום 23.5.10? ת. לטעמי למעט שדווח בדוח התביעה אין כל עדות הן לאירוע חריג נפשי או סיטואציה מלחיצה כגורם נלווה או ישיר להופעת האירוע המוחי החולף. מכל האמור לעיל ובהתבסס על המתועד יש להניח שלא אירוע במובן "פגיעה" ואין כל תיעוד שאכן נגרם ו/או נותר נזק למוח. ברור שהאירוע לא גרם למחלה ממנה סובלת התובעת. יש יסוד יותר מסביר להניח שהמצב הקיים הינו תוצר לוואי של תחלואה טבעית הקשורה גם במחלות "האם" (יתר לחץ דם וכו') ממנה סבלה התובעת טרום האירעות. גם אם נניח שאכן היה אירוע מלחיץ טרום האירעות הרי שמשקלו בהיווצרות האירוע החוף מזערי. המעיין בתיקה של התובעת מוצא עדות מכבירה (בתשובת בדיקות הדימות באשפוז) לקיום מחלה פעילה וקודמת של כלי הדם של המוח הפוגעת בצורה איטית במוחה של התובעת." (ההדגשות שלי -י.א.ש) 5. התובעת ביקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה, בהחלטה מיום 24.1.13 אושרה בקשתה, למומחה הופנו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן - "א. האם נכון כי דחק נפשי יכול לגרום ו/או להחמיר התקף איסכמי כ - Transient Ischemic Attack ולגרום להפחתת זרם הדם והחמצן לכלי הדם העורקיים המגיעים אל המוח? "ת. תופעת דחק נפשי הינה כותר למכלול שלם (סל) של תסמינים אשר להם השלכות על מערכות רבות בגוף באופן עקיף. לא מתוארת בספרות עדות למעט במקרים חריגים (כבמלחמות) בהם תופעה חריגה גורמת לתסמינים מתוארים. מאידך, לגב' אליהו טרום מחלתה היו מרכיבי סיכון (חוליים גופניים) כה רבים שהסבירות שהם הגורם למחלתה היו לעין ערוך גבוהים מהחשד שתגובת הדחק גרמה לבעייתה (הנני מפנה גם לסימוכין בחוות הדעת - דיון סעיף 1)." ב. האם הפחתת זרם הדם לכלי הדם העורקיים המגיעים אל המוח עלולה לגרום בין היתר לפגיעה עצבית העשויה להתבטא בנימול, ירידה בתחושה, חולשה, טשטוש בראיה וכאבי ראש? "ת. כן." טענות הצדדים 6. לטענת התובעת, כדבר שבשגרה היא עובדת מוערכת, בעלת מזג נינוח, אשר ההתרחשות ביום האירוע היתה חריגה לה והביאה למצב שבו נקלעה למצב של דחק נפשי שהביא לפרוץ האוטם המוחי. לטענת התובעת, חוות דעת המומחה הרפואי אינה מעמיקה ו/או מקצועית ואינה נסמכת על ספרות רפואית מקצועית שיש בה כדי להאיר את השאלות שבמחלוקת. התובעת גורסת כי עולה מחוות הדעת שאירוע של דחק יכול להחמיר התקף איסכמי העשוי לגרום להפחתת זרם הדם והחמצן המועברים למוח וזו עלולה לגרום לפגיעה עצבית וכי אם קיים ספק, פועל הוא לטובת המבוטח. עוד טוענת התובעת כי אין בחוות הדעת קביעה חד משמעית שלא מתקיים קשר סיבתי בין האירוע לבין האוטם שבו לקתה התובעת וכי על בית הדין לקבוע קיומו של קשר סיבתי משפטי וזאת להבדיל מקשר סיבתי רפואי. 7. לטענת הנתבע, חוות הדעת של המומחה שללה באופן חד משמעי כל אפשרות של קשר סיבתי בין המקרה הנטען לבין מצבה הרפואי של התובעת. מוסיף וטוען הנתבע, כי חוות הדעת מפורטת וסוקרת את החומר הרפואי שעמד בפני המומחה עת ביסס מסקנותיו. לעמדתו, המומחה הרפואי הבהיר ונימק את קביעתו. משכך, יש לאמץ את חוות דעת המומחה ולדחות את התביעה. הנתבע חוזר על טענותיו כי האירוע אינו נכנס בגדר 'אירוע חריג' שכן התובעת נהגה לא אחת להתווכח עם הממונה עליה וכי לתובעת היו גורמי סיכון אשר הם שהובילו לפרוץ האוטם וזאת ללא כל קשר לעבודתה. ההכרעה 8. הלכה פסוקה היא כי - "אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים". (דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374) (ההדגשה שלי י.א.ש.). 9. מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי המומחה סבור באופן חד משמעי שלא קיים קשר סיבתי-רפואי בין האירוע לבין האוטם המוחי שבו לקתה התובעת. התובעת טענה כי חוות הדעת אינה מבוססת ולוקה בהעדר פירוט והנמקה. אין מקום לקבל טענותיה בעניין זה. חוות הדעת מציינת בפירוט רב את מצבה הקודם של התובעת ואת מחלותיה אשר מהווים גורמי סיכון ללקות באוטם המוחי. אכן, בחוות דעתו, מעלה המומחה תהייה בנוגע לעובדת התרחשותו של אירוע חריג ואולם תמיהה זו מועלית על בסיס הממצאים הרפואיים אשר המומחה לא מצא בהם כל אישוש לקיומו של האירוע מחד ועל רקע גורמי הסיכון הרבים שיש לתובעת מאידך. עם זאת המומחה מתייחס לאפשרות קיומו של אירוע חריג וקובע כי אף אם התרחש אירוע כזה, הרי שתרומתו לאוטם המוחי הוא "מזערי". המומחה מוסיף בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי לתובעת "היו מרכיבי סיכון (חוליים גופניים) כה רבים שהסבירות שהם הגורם למחלתה היו לעין ערוך גבוהים מהחשד שתגובת הדחק גרמה לבעייתה". היינו, מחוות דעת המומחה עולה כי התובעת אינה מרימה את הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בסבירות של 50% לפחות בין האירוע החריג לקיומו של האוטם. כפועל יוצא, אין מקום לבחון את שאלת מועד האירעות כבסיס לייחוס קשר סיבתי רפואי ומשפטי (ראו עב"ל 52830-02-12 אלישע שמש - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27.5.13.). 10. אשר על כן, משמצאתי כי חוות הדעת מנומקת ומפורטת ומשעולה ממנה כי לא התקיים כל קשר סיבתי הן רפואי הן משפטי, בין האירוע החריג לבין האוטם המוחי שבו לקתה התובעת, ומשלא מצאתי כי נפל כל פגם בחוות דעתו של ד"ר כהן, לא מצאתי מקום שלא לאמצה. 11. לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות הדעת, מתקבלת חוות דעתו של ד"ר כהן והנני קובעת, כי לא הוכח כי התקיים כל קשר סיבתי בין האוטם המוחי שבו לקתה התובעת לבין האירוע בעבודתה ואין מצבה בגדר "פגיעה בעבודה". אשר על כן, דין התביעה להדחות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. תאונת עבודההכרה בתאונת עבודהשאלות משפטיותאירוע מוחי