קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הארכת אשפוז חולה נפש: 1. המערער יליד 1970. מאז היותו כבן 20 שנה, הוא סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה הבפרנית, ולשם טיפול בו ובמחלתו הוא אושפז פעמים רבות למשך תקופות ממושכות בבית החולים שער מנשה ובמוסדות נוספים. על הקורה את המערער, רקעו, עברו ואשפוזיו, ניתן ללמוד מן הערעורים שהתבררו בעניינו בבית משפט זה, ומן הנפסק בהם: ע"ו 290-12-09; ע"ו 18096-04-09; ע"ו 34598-06-10; ע"ו 4462-09-10; ע"ו 4049-12-10 וכן ע"ו 11824-06-11.. התנאים המהותיים הקבועים בחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), לשם אשפוזו של חולה הנפש בכפיה: [א] מחלת נפש הגורמת ל - [ב] פגיעה ניכרת בכושר השיפוט ובבקרת המציאות של החולה ועקב כך - [ד] נשקפת ממנו עקב כך מסוכנות פיזית, מידית או שאינה מידית, אך ממשית ומוחשית, לעצמו או לאחרים - מתקיימים לגבי המערער בכל זמן רלוונטי לדיון שבפנינו. כך עולה מן החומר המונח בפני, והדבר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. 2. קודם לאשפוזו הנוכחי, חסה המערער במוסד "נווה שלווה" שבפרדס חנה, אך בגלל החמרה במצבו, הוציא הפסיכיאטר המחוזי בעבורו ביום 1.9.13 הוראת אשפוז, שהוארכה ביום 9.9.13. ערר שהגיש המערער לוועדה נדחה ביום 9.9.13 וביום 12.9.13 קיימה הוועדה דיון בעניינו של המערער, כפי סמכותה שבסעיף 10 לחוק, והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודש ימים, עד ליום 12.10.13. הערעור נסב על שתי החלטות אלה של הוועדה: ההחלטה בערר וההחלטה בדיון התקופתי. 3. לאחר שנים ארוכות של אשפוז בבית החולים, הועבר המערער לפני שנתיים אל ההוסטל "נווה שלווה" בפרדס חנה. הפסיכיאטר המחוזי הוציא ביום 1.9.13 את ההוראה לאחר שמנהל בית החולים "נווה שלווה" פנה אליו בתאריך האמור במכתב בו הוא מפרט כי המערער "שוב נכנס לאי שקט, רגזני , אווילי, לא ישן בלילות, מגלה התנהגות מינית בלתי מבוקרת: יושב בסלון וחושף את איבריו למול עיני הדירים והצוות ועוסק באוננות. בשיחות חוזרות אינו מגיב וטוען שהכול שקר... קיימת הפרעה בחשיבה ... אפקט אווילי, צוחק ללא סיבה ואחר כך מתרגז... שיפוט ושיקול לקויים ללא תובנה למצבו הנפשי ... אנו מבקשים לאשפז את הנ"ל בכפיה ע"י הוראת אשפוז משום שמסכן את הסביבה ואת הדיירים. סובל ממצב פסיכוטי חריף: סכיזופרניה הבפרנית." ביום 4.9.13 ביקשו הרופאים מן הפסיכיאטר המחוזי להאריך את ההוראה, והסבירו בהפנייתם אליו כי "כעת נמצא [המערער] במצב פסיכוטי, ללא תובנה וביקורת לעצמו, מהווה סכנה מיידית לעצמו ולזולת. אנו מבקשים להאריך הוראת אשפוזו מתאריך 8.9.13." ההוראה הוארכה ביום 9.9.13 ובהוראת הארכת האשפוז פורט כי "בתום שבוע של אשפוז כפוי ... עדין לא חלה הטבה במצבו [של המערער], מתוח, רגזני, באי שקט, מגלה מחשובת שווא של יחס ורדיפה כלפי סביבתו, מסתיר את הטיפול התרופתי, אינו מקבל הסברים של אנשי הצוות, אינו משתף פעולה, שיפוט ושיקול לקויים. עדיין מהווה סכנה לעצמו ולזולתו." ההוראה מפרטת כי "[המערער] יאושפז לתקופה נוספת של 7 ימים מתאריך: 8.9.13 עד לתאריך 14.9.13 בבית חולים שער מנשה לפי סעיף 10(ב) לחוק. תאריך הוצאת הוראת אשפוז - הארכה 9.9.13. תאריך הוראה מקורית: 1.9.13". 4. עררו של המערער על הארכת ההוראה נדחה לאחר שהוועדה הגיעה למסקנה כי האשפוז מוצדק שכן מדובר ב"חולה הלוקה בסכיזופרניה עם סימנים שליליים בולטים עם פגיעה קשה בשיפוט. מהווה סיכון עקב התנהגותו המופרעת הלא צפויה. חסר תובנה." באותו דיון התייחסה באת כוח המערער להרכב הועדה וטענה כי יש לראות פגם בכך שאחד מחבריה, ד"ר הלפרין "מכיר את המטופל מבית חולים אחר". כמו כן טענה כי אין לראות בתכנים המיניים של התנהגות המערער סכנה פיזית מידית כנדרש לפי סעיף 9 א' לחוק וכן כי האשפוז אינו מוצדק בהעדר דיווח על אירוע חריג של התנהגות המערער במחלקה. היא הסבירה כי למערער "יש מקום לחזור אליו", אל המוסד "נווה שלווה" ואין צורך לאשפזו בבית החולים. המערער עצמו אמר לוועדה: "אני מעדיף להישאר באשפוז" ובא כוחו אישר זאת והודיע לוועדה: "במהלך הדיון המטופל אמר ש[הוא] מעוניין להישאר [באשפוז], לאור זאת אני חוזר בי מהערר ומצטרף להסכמתו זו עד למיצוי ההארכה." כעולה מן הרשום לעיל, הוראת ההארכה הוצאה באיחור של יום אחד, והיא מורה על הארכת האשפוז באופן רטרואקטיבי (מיום 8.9.13, שעה שהיא הוצאה ביום 9.9.13). באת כוח המערער לא הפנתה את הוועדה לפגם זה שבהוראה, ולא העלתה בפניה כל טענה בקשר לכך, הכל כרשום בדו"ח הוועדה מיום 9.9.13. 5. בדיון התקופתי מיום 12.9.13 העריכה הועדה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודש ימים. ההחלטה נסמכת על ממצאי בדיקת המערער בה נמצא כי "המטופל [שרוי] במצב פסיכוטי פעיל, מבולבל לחלוטין, מדבר בסלט מילים, ללא כל שיפוט וללא כל תובנה. אשפוזו היה בשל התנהגות מסוכנת ומסכנת במיוחד כלפי עצמו במשיכת אש שהתבטאה בהתנהגות מינית אקסהיביציוניסטית, אוננות בפומבי." באשר לטענה כי במהלך האשפוז הנוכחי שנמשך שבועיים לא נצפתה התנהגות כזו על ידי המערער הסבירה הועדה: "העובדה שחולה מתנהג טוב יותר במחלקה המוגנת כאשר הוא יודע שמסביבו אנשי ביטחון שיכולים לרסן אותו מיניה וביה, אינה מלמדת כי מסוכנותו פחתה. במקרה זה מצבו הפסיכוטי והמפורק מלמד אותנו כי צורת ההתנהגות שהביאה אותו לכאן צפויה לחזור בכל עוצמתה מחוץ למחלקה הסגורה, מכאן שפוטנציאל המסוכנות שלו ומצבו הנפשי הנוכחי עדיין גבוה ... אנו מקבלים את הערכת המחלקה ומאריכים את אשפוזו כמבוקש." בדיון בפני הועדה התנגדה באת כוח המערער להארכת האשפוז. היא ציינה כי טופס ההפניה לוועדה הוא דל ביותר ואינו כולל הסבר מדוע מבוקש להאריך את האשפוז. לטענתה אין די בקיום הנסיבות שבגינן אושפז המערער אלא נדרשת מסוכנות במצב הנוכחי ביחד עם פגיעה ניכרת בשיפוט. המחלה, לשיטתה, לא גרמה לפגיעה כזאת במערער ולפיכך לא מתקיימים התנאים להמשך אשפוזו כנדרש בסעיף 9 של החוק. 6. בדיון בפני חזרה באת כוח המערער רק על שתי הטענות שעניינן הרכב הוועדה והרטרואקטיביות שבהוצאת הוראת ההארכה. לשיטתה, ראוי כי המערער יוחזר לחסות במוסד "נווה שלווה", שם, כך דעתה, המקום הראוי והמתאים לו, במצבו הנוכחי. מנגד, טוענת ב"כ המשיבה, כי אין מנוס מלאשפז את המערער בכפייה בבית החולים נוכח מסוכנותו ופעילות מחלתו, ואין בפגמים הפורמאליים שחלו בקשר לתהליך קבלת ההחלטות לגביו, כדי להצדיק התערבות בהחלטת הוועדה. כך במיוחד לאור מהלך הדיון בפני הוועדה וההצהרות שניתנו מפי המערער ומפי הגורם המייצג, בעת בירור הערר שהגיש המערער, בדיון מיום 9.9.13. 7. סעיף 35(ב) של החוק קובע: "אין לאשפז אדם בבית החולים ... אלא לפי הוראות חוק זה". הוראה זו חלה על כל מסלולי האשפוז שהחוק מקים: [א] אשפוז מרצון, [ב] אשפוז פלילי, ו-[ג] אשפוז אזרחי. שעה שמדובר באשפוז כפוי במסלול הפלילי, הגוף המורה על שלילת חירותו של החולה באמצעות הוצאת צו אשפוז הוא בית המשפט. באשר למסלול האזרחי, המצב שונה. בית המשפט אינו מפקח על הנעשה בתחילתם של דברים, אלא רק לאחר מעשה. לאור סמכותו מרחיקת הלכת ביותר של הפסיכיאטר המחוזי, וכך גם לגבי הוועדה, בקרתו של בית המשפט על האשפוז הכפוי במסלול האזרחי, חייבת להיעשות תוך הקפדה יתרה על קיומן של הוראות החוק, לפרטיהן. כך גם באשר לכללי המשפט המנהלי החלים על פעולתם של הגופים המחליטים או מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות, בכל הקשור לאשפוז וכפייתו. 8. החוק מסדיר הליכים וסמכויות לקיומה של אסמכתא כדין לשם כפיית אשפוז על חולה הנפש, במסלול האזרחי, כך שההליך עצמו מדורג, ובצדו אמצעי זהירות ובקרה, לאורך כל תקופת האשפוז. ניתן לרשום תרשים זה לגבי סדר הפעלת הסמכויות של גורמי האשפוז, שרק על פי זה ניתן לאשפז את חולה הנפש בכפיה (במסלול האזרחי) בבית החולים: [א] הוראה של הפסיכיאטר המחוזי לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, על סמך ראיות לכאורה באשר למצבו (ס' 6(א), ס' 7). [ב] הוראת אשפוז מאת הפסיכיאטר המחוזי על סמך ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית, המאפשרת אשפוז למשך 7 ימים ראשונים (ס' 9). [ג] הוראת אשפוז - הארכה מאת הפסיכיאטר המחוזי, בתנאי שהונחה בפניו בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, המאפשרת אשפוז למשך 7 ימים נוספים (ס' 10(ב)). [ד] החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, מעבר לתקופה של 14 הימים הראשונים, תחילה לתקופה שאינה עולה על 3 חודשים, ובהמשך לתקופות נוספות שאינן ארוכות מ - 6 חודשים (ס' 10(ג)). [ה] קביעה חד משמעית של החוק יש לשחרר את החולה מן האשפוז אם חלפה התקופה הקצובה עליה הוחלט בהליך מן ההליכים הנ"ל, כל עוד שהתקופה הסתיימה בלא שניתנה החלטה נוספת המאריכה אותו (ס' 10(ה)). [ו] יצירת אמצעי בקרה לגבי הפעולות שננקטו וההחלטות שניתנו ושמכוחן מוחזק החולה בכפיה, בבית החולים: 1. ערר על פעולות הפסיכיאטר המחוזי. 2. ערעור בבית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה. 3. ייצוג משפטי של החולה ע"י גורם ממלכתי, ללא תשלום, בכל הקשור לאשפוזו, לפעולות שננקטו לגביו, ולהחלטות הוועדה (ס' 29א). 9. האשפוז הכפוי הוא צעד דרסטי בו יש לנקוט רק באין מנוס, שכן הוא פוגע חמורות בחירותו של המאושפז. עמדה על כך כב' השופטת ברק-ארז ברע"א 3527/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה מיום 29.5.13 בציינה כי "אין ספק שאשפוז בכפייה אמור להיות בבחינת 'מוצא אחרון' - על-פי עקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו, ולא כל שכן מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת," הוסיפה, "אין פירוש הדברים שאין מקום לאשפוז בכפייה, שיש בו, בנסיבות המתאימות, לא רק שלילת חירות, אלא הגנה נדרשת על זכויות אחרות, וכלל זה, הזכות לחיים ולשלמות הגוף של הנוגע בדבר". הפן החיובי שבכפיית האשפוז על חולה הנפש: המסגרת המוגנת, הטיפול אותו הוא מקבל, ועבודתם המסורה של הרופאים הפסיכיאטרים בבתי החולים לחולי נפש, כל אלה אינם זוכים, ככלל, להדגשה ולהערכה הראויה. אין לשכוח כי פן זה מביא במקרים רבים להטבה במצב מחלתו של חולה הנפש תוך הפחתה של עוצמת הפגיעה בכושר שיפוטו ובבקרת המציאות שלו, עד כי ניתן יהיה להחזירו, בסופו של דבר, למסלול חיים מחוץ למסגרת של אשפוז: חיים בקהילה. 10. כאמור לעיל, סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול את חירותו של החולה ולכפות עליו את האשפוז היא סמכות מרחיקת לכת, אשר בדרך כלל, מעבר לפגיעה ראשונית בחירות האדם ובהקשרים אחרים, מצריכה החלטה של בית משפט, כבר בתחילת הדרך, או סמוך מאוד לאחר מכן. סמכות זאת נתונה לפסיכיאטר המחוזי לשם כפיית אשפוז למשך תקופה מוגבלת הנמדדת בימים. לגבי כל אחד מן הימים האלה נדרש כי תהא בנמצא אסמכתא כדין לקיום האשפוז הכפוי. אסמכתא מראש, ולא אסמכתא שבדיעבד. סעיף 10(א) של החוק קובע: "תקופת אשפוז על פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז [הראשון] אלא לפי הוראות חוק זה." הוראה זו חלה גם על הארכת הוראת האשפוז. היינו, משהוצאה ההארכה לא תעלה תקופת האשפוז מן היום הראשון ואילך, על 14 ימים. סעיף 10(ה) של החוק קובע: "נסתיימה תקופת האשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה." מכך, מעקרונות כלליים הנוגעים לרטרואקטיביות בשיטת המשפט שלנו, (ר' בג"ץ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר, מיום 29.1.12, וכן השווה: עת"מ (חיפה) 707-08 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' עיריית חיפה מיום 17.4.10, עמ"נ (חיפה) 427/07 מנהלת הארנונה של עירית חדרה נ' החברה לטיפול והשבחת מי ביוב, מיום 24.12.07) וכן מכך שהחוק אינו מכיל כל הוראה המאפשרת הוצאת הוראת אשפוז רטרואקטיבית, מתחייבת המסקנה כי הוראת אשפוז - הארכה, המוצאת לאחר תום מועד שבעת הימים הראשונים, ולו באיחור של יום אחד, לוקה בחריגה מסמכות וככלל, דינה להתבטל. ועוד: משהוחזק חולה הנפש בכפיה, וכנגד רצונו, בבית החולים תקופת זמן כלשהי לאחר תום התקופה שנקצבה על פי ההחלטה האחרונה שניתנה בעניינו כדין, החזקה זו אינה כדין, ומכך עשויות לנבוע תוצאות בעלות משמעות, הן לגבי החולה, והן לגבי בית החולים, ובהן, בין היתר, בגין אחריותו הנזיקית, כלפיו. לאור האמור, אין להפחית ממשקל טענת באת כוח המערער, בכל הקשור לאיחור בהוצאת הוראת ההארכה לגבי המערער והרטרואקטיביות שבה. אין להתייחס לפגם זה שבהוצאת הארכת ההוראה כפגם פורמלי גרידא. כמו כן אין לקבל את טיעונה של המשיבה, כאילו יש באמור בסעיף 5 של החוק כדי להכשיר הוראת הארכה רטרואקטיבית. 11. יחד עם זה, מוסכם וברי כי מצב הדברים לגבי המערער הצדיק, לגופו של עניין - באשר לתנאים המהותיים לאשפוז הכפוי כמפורט בסעיפים 6 ו 7 של החוק - את הוצאת ההארכה, גם ביום 8.9.13. כמו כן, יש להבדיל, בהקשר זה, בין חולה המיוצג ייצוג משפטי בפני הוועדה, לבין מי שאינו מיוצג. הגורם המייצג הוא, במקרה דנן של אשפוז כפוי במסלול האזרחי, הלשכה לסיוע משפטי. עורכי הדין המופעלים על ידי הלשכה, ככלל, מנוסים הם ובקיאים ברזי החוק, בצורכיהם של החולים ובהגנה על זכויותיהם. עליהם לטעון טענות כנדרש בפני הוועדה, ואם הם אינם מעלים טענה מסוימת במהלך הדיון בפניה, ניתן להסיק מכך כי הם זונחים אותה, או אפשר שהם סבורים כי אין בה כדי לשנות, ואף, לעיתים, אפשר שאי העלאת הטענה פועלת, לדעתם, לטובת החולה. הימנעות כזאת עשויה להביא ליצירת השתק. ההשתק עשוי להצדיק את הפעולה המנהלית, ולהביא לשמירת תוקפה, אף אם מדובר בחוסר סמכות, שכן הבטלות יכול שתהא יחסית, ולא בהכרח, מוחלטת. על כך ראה ע"ו 4329-08-12 פלוני (קטין) נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים טירת הכרמל, מיום 7.8.12. במקרה שבענייננו היה המערער מיוצג משפטית בפני הוועדה; נציגו לא העלה טענה נגד הוראת ההארכה בגין האיחור של יום אחד בהוצאתה או כלפי והרטרואקטיביות שבה. יתרה מזו, הוא הודיע על הסכמת המערער להיות מאושפז בכפיה "עד למיצוי ההארכה". בכך נוצר השתק המכשיר את הארכת ההוראה. לפיכך, במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי עלי לפסול בגלל כך את ההוראה, ואת המשך האשפוז הכפוי של המערער בבית החולים. 12. הוועדה הפסיכיאטרית היא וועדה בהרכב מיוחד ומסוג מיוחד: רפואית בעיקרה אך היא גם גוף מנהלי, טריבונל מעין שיפוטי, בעל תפקיד חשוב ואחראי, בכל הנוגע לחירותו של החולה, ולהגנה על הציבור מפני המסוכנות שבו. ר' רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12. לוועדה מסורות סמכויות של וועדת חקירה, אך היא איננה בית משפט. בהתאמה הדרושה יש להחיל על מותב הוועדה כללים מסוימים, הדומים ביסודם לאלה החלים על מותב של בית משפט. נדרש כי לא יהא חשש ממשי למשוא פנים מצד מי מחברי הוועדה, בכל הקשור לעניינו של החולה המובא בפני הוועדה. היכרות מוקדמת בין חבר הוועדה לבין החולה תוך קיומה של מערכת יחסים אישית, קרובה, טיפולית או מייעצת, עשויה להקים חשש ממשי למשוא פנים. זאת יש למנוע. על כך ר' ע"ו 19080-07-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים מזרע, מיום 24.7.12 וכן ע"ו 28545-02-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 24.2.13. בענייננו, מדובר בחולה המוכר למערכת האשפוז שנים רבות. נוצרה, עקב כך, היכרות ברמה כזו או אחרת בינו לבין רבים מן הרופאים. לא הוכח כי ההיכרות בינו לבין מי מחברי הוועדה הייתה כה קרובה עד כי נוצרה ביניהם, כאמור לעיל, "מערכת אישית, קרובה, טיפולית או מייעצת, (ה)עשויה להקים חשש ממשי למשוא פנים". אף כי רצוי שהריחוק בין החולה לבין חברי הוועדה יישמר, על ידי כך שחברי הוועדה לא יימנו על הצוות של בית החולים בו מאושפז החולה, גם טענה זו כלפי חברותה של ד"ר קיטאין בוועדה, אין בה כדי להקים, בנסיבות המקרה דנן, חשש להטיה בעבודת הוועדה, בשקילת עניינו של המערער באופן אובייקטיבי, וכך גם לגבי תוצאות הדיון בפניה. 13. אף שבאת כוח המערער לא חזרה לטעון בפני כי אין הצדקה עניינית להמשיך באשפוזו בכפיה של המערער, נוכח מצבו, התנהגותו והמסוכנות שבו, הוועדה התייחסה לכך בהרחבה בנימוקיה, ואוסיף משלי. הוועדה אינה בית משפט. לוועדה חופש פעולה רחב בקבעה את סדרי עבודתה ובניהול הדיונים שבפניה (ס' 27 של החוק). אין היא כבולה לסדרי דין וראיות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ולא מונח בפניה כתב תביעה הכולל סעדים מסוימים אותם צריך לפרט, ואליהם יש להיצמד, כפי שהדבר נעשה בעת הדיון בתובענה אזרחית בבית המשפט. כך גם, היא איננה חייבת להיות צמודה לעילה מסוימת מעילות האשפוז המנויות בסעיפים 6 ו 7 של החוק, והן: [א] סיכון פיזי של החולה לעצמו או לאחרים, בין מידי ובין שאינו מידי. [ב] חוסר יכולת לקיים את צרכיו היסודיים של החולה. [ג] גרימת סבל נפשי חמור לזולת. [ד] פגיעה חמורה ברכוש. ניתן לדון, להגדיר ולפרש כל אחד מיסודות אלה, לעילות האשפוז הנ"ל, כגורם העומד בפני עצמו. אך ניתן גם לראותם כמכלול המייצג מכנה משותף שעניינו: מחלת נפש פעילה המשתלטת על החולה תוך גרימת פגיעה חמורה בתובנתו ויצירת השפעה של ממש על התנהגותו, בסטייה ניכרת מנורמה מינימלית נדרשת עד כי נגרם עקב כך סיכון ממשי ומוחשי, שיש בו כדי להצדיק אשפוז כפוי, לעצמו או לאחרים, או למהלך חייהם, או לרכושם. לא אחת אנו ניצבים בפני מצב בו הפגיעה משולבת: החולה מסוכן פיזית לעצמו ולאחרים, באותה עת הוא אינו מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים, וכן גורם לזולת (לרוב הם בני המשפחה) סבל נפשי ניכר, משבש קשות את מהלך החיים התקין של בני המשפחה, ואף גורם נזק לרכושו או לרכושם. מכאן, שאם סוברים תחילה כי האשפוז מוצדק בשל עילה אחת, ומתברר כי עומדת בעינה, בעוצמה ובחומרה הדרושה עילה אחרת לאשפוז כפוי, ניתן להמשיך באשפוז, על יסוד העילה הנוספת. הכל, תוך בירור מתאים וביסוס ההחלטה על נתונים עובדתיים מספיקים, וכן כך שמאופשר לחולה ולמייצגו לטעון בנידון זה כל טענה רלוונטית הראויה לבירור ובדיקה. 14. בהשפעת מחלתו מתנהג המערער התנהגות מינית "אקסהיביציוניסטית", אשר כהגדרת הוועדה מביאה ל"משיכת אש" ומסכנת גם את החולה עצמו. לאור הרקע והעבר המפורטים בהליכים שאוזכרו לעיל, אכן יש לראות בכך פעולה של המערער המסכנת אותו ועלולה לסכן גם אחרים. בנוסף לכך, הוא משבש באופן חמור את מהלך החיים התקין של החוסים האחרים במוסד בו הוא שהה "נווה שלווה", וגורם לחוסים אלה, במעשיו, נזק נפשי חמור. עוד עולה כי במצבו הנוכחי, כאשר הוא שרוי במצב פסיכוטי, אין הוא יכול, מחוץ למסגרת של אשפוז, לדאוג לצרכי חייו הבסיסיים. 15. החוק קובע מתי ובאילו תנאים ניתן להתחיל באשפוז הכפוי. החוק אינו מפרט מתי יש לסיימו. מקובל על הכל כי באשפוז כזה אין להאריך אלא כמתחייב, כהכרחי, וכנדרש. המועד לסיום האשפוז הכפוי נגזר ממטרות החוק ומתכליתו. האשפוז יוצר מסגרת המאפשרת לטפל בחולה כדי לשפר את מצבו ולהפחית מעוצמת השפעת המחלה עליו ועל התנהגותו. לקראת השחרור יש לשקול לא רק את מהלך הדברים במשך האשפוז ואת המצב הנוכחי שהושג לקראת סיום האשפוז, אלא גם את סיכויי קיימותו של מצב זה, את שרידותו והיותו בר-קיימא, לאחר השחרור. אם ברור לוועדה כי מיד לאחר השחרור יחזור החולה לסורו, אף אם במסגרת האשפוז התנהגותו תקינה, (בהשפעת המסגרת, הטיפול, התרופות, ההשגחה וכד'), אות הוא כי טרם הגיעה העת לשחרור. בצדק קבעה הוועדה, לגבי המערער, כי להערכתה "פוטנציאל המסוכנות [שבמערער] (הוא עדיין גבוה כך שמחלתו - ש.ב.] צפויה לחזור בכל עוצמתה מחוץ למחלקה הסגורה". לפיכך, מוצדקת החלטתה להמשיך באשפוז הכפוי לתקופה נוספת של חודש ימים, המסתיימת בתאריך קרוב - 12.10.13. 16. לאור כל האמור, הערעור נדחה. התחום הנפשירפואהחולי נפש