קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הוצאת דיבה במכתב : התובעת תובעת את הנתבעת בטענה שהיא הוציאה דיבתה רעה. רקע התובעת היא מזכירת ועד האחים והאחיות בבית חולים ברזילי באשקלון (להלן, בהתאמה: "הוועד", "ביה"ח"). הנתבעת היא אחות בביה"ח, אשר נבחרה כחברת ועד ביום 29.1.2008. ביום 17/3/08, שיגרה הנתבעת מכתב שנושאו: "זילזול והפרה בוטה של תקשי"ר עובדי מדינה בבית חולים ע"ש "ברזילי" באשקלון", אשר מוען לנציב שירות המדינה עם העתק ליועץ המשפטי לממשלה (להלן, בהתאמה: "המכותבים", "המכתב"). בסעיף ה' למכתב טענה הנתבעת: "ה. סעיף 06.36 - כללים בדבר קבלת הנחות ממפעלים ע"י ועדי עובדים. יש פריצות בסעיף זה והפרה בוטה. כל המו"מ של הסוכנים והמתנות שמקבל הוועד. מבוצעים על ידי המזכירות המצומצמת של הוועד שכוללים את היו"ר מ"מ והגיזבר. ולרוב ע"י המזכירה מירי מצרפי מול הסוכן לבד. ולא אחת היא קיבלה טובות הנאה. תלושי קניות של תו הזהב. ומתנות מהסוכנים. זאת שחיתות לשמה ויש להפסיק אותה ומיד. " (טעויות במקור). (להלן: "האמירה"). התובעת, אשר סבורה שיש באמירה לשון הרע, תובעת פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע/ חוק"). התיק טופל על ידי כב' השופט הבכיר חיים חדש אשר קיים שני קדמי משפט, ב- 16.9.2009 ו- 28.6.2010. לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, בספטמבר 2012, נשמע קדם משפט ב- 17.12.12 ודיוני הוכחות ב- 12.6.13 ו- 4.7.13. הצדדים סיכמו בכתב. עיקר טענות התובעת התובעת הינה מזכירת הוועד, הנתבעת הינה אחות בביה"ח, אשר נבחרה לכהן כחברת ועד ביום 29/1/08. אין אמת בנטען באמירה. התובעת מעולם לא קיבלה טובת הנאה כלשהי, וכל מתנה או תו קניה שנמסרו לידה, נמסרו כמזכירת הוועד, אוחסנו במשרדי הוועד והועברו ליעדם הראוי. תוכנו של המכתב וטענות השווא הנטענות בו כלפיה, הובאו לידיעת רבים מעובדי ביה"ח. תוכנו של המכתב, ככל שהוא נוגע אליה, הינו בבחינת "לשון הרע" כהגדרתו בחוק. התובעת מבקשת שבית המשפט יחייב את הנתבעת לפצות אותה בסכום של 120,000 ₪, בהתאם להוראות סעיף 7א(ג) לחוק, משום שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בה. עיקר טענות הנתבעת הנתבעת מודה ששלחה את המכתב למכותבים (נציב שירות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה) וכי מסרה העתק ליו"ר הועד, הגברת אסנת בן חמו (להלן: "יו"ר הוועד"), אולם הפצת המכתב בקרב חברי ועד אחרים לא נעשתה ע"י הנתבעת ו/או מי מטעמה ו/או בידיה. הנתבעת לא העבירה לידיעת עובדי בית החולים את תוכנו של המכתב ואינה אחראית על הפצתו. המכתב על העתקיו, מוען לגורמים המוסמכים בלבד וזאת לפי סעיף 43.522 (א) לתקשי"ר, והפצתו ברבים נעשתה על דעתה של יו"ר הועד בלבד. חובתה של הנתבעת הייתה לדווח למכותבים וזאת מתוקף תפקידה של הנתבעת ותפקידם של המכותבים. התובעת מודה בריש גלי בכתב התביעה שקיבלה לידה מתנות ותווי קניה אשר נמסרו לידיה אישית. ההבדל היחיד הוא, שלטענת התובעת "המתנות אוחסנו במשרדי הועד והועברו ליעדם הראוי" בפועל כך נטען, התובעת לא פעלה ע"פ סעיף 06.362 (ז) לתקשי"ר ולא ניהלה רישום מדויק של כל המתנות שהתקבלו. הנתבעת טוענת שעומדות לזכותה ההגנות הבאות: ס' 13(9) לחוק- פרסום מותר; ס' 14 לחוק- אמת הפרסום; וסעיף 15 לחוק- הגנת תום לב, בהתאם לסעיפים 15(2), 15(4), 15(7) ו- 15(8). הראיות התובעת הגישה תצהיר מטעמה ונחקרה עליו והזמינה לעדות את יו"ר הוועד, הגב' בן חמו. הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה ונחקרה עליו. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדים וקראתי את סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת פרסמה לשון הרע נגד הנתבעת וכי לא עומדות לה ההגנות שבחוק. אולם, אינני סבור שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע, אלא השתכנעתי שהנתבעת פעלה מתוך הנחה שהוועד אינו פועל בהתאם להוראות התקשי"ר ולמרות שהאמירה נגד התובעת אינה רלוונטית לעניין זה, שרבבה את האמירה לתוך המכתב. להלן אפרט נימוקיי בסדר הבא: אבחן אם התובעת הוכיחה שהאמירה מהווה לשון הרע (כפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק) והיא פורסמה (בדרכי הפרסום המפורטים בסעיף 2 לחוק). לאחר מכן אפרט מדוע לדעתי לא חלות ההגנות הקבועות בחוק (סעיפים 13 - 15 לחוק) ולסיום אבחן את הפיצוי המגיע לתובעת. ראוי לציין כבר בתחילת הדברים שלמרות שבמשך ניהול ההליך סירבה הנתבעת להתנצל וטענה שהדברים שייחסה לתובעת הם אמת, היא העידה כי: "לא אמרתי את זה ומעולם לא כתבתי שהיא לקחה את זה. באותו רגע לא באתי אליה בטרוניה, כאילו את לוקחת את המתנות אליך." (עדות הנתבעת, 12.6.2013, עמ' 28, ש' 18). דברים אלה, הסותרים את האמירה, מראים שהנתבעת הבינה את טעותה ואולי אף לא האמינה בנכונות הנטען נגד התובעת. בנוסף, הנתבעת שרבבה אמירות חמורות נגד התובעת לתוך מכתב הדן בנושא חריגות נטענות של הוועד מהוראות התקשי"ר. אין קשר בין המיוחס לתובעת לבין התלונות נגד הוועד ולא היה מקום לרשום את הדברים במכתב. האם האמירה מהווה "לשון הרע" על מנת לקבוע אם אמירה מהווה לשון הרע, עלינו לבחון את החלופות שבהגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק, על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, כלומר לפי מובנם הטבעי והרגיל של הדברים בעיני הקורא הסביר [ראו: ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, 9.1.1986; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, 20.12.1992; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, 10.1.2002; רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, 12.11.06; ע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נ' מרדעי גילת, 2.3.2011]. לטענת הנתבעת, כאשר קוראים את האמירה בהקשר הכולל של המכתב, ברור כי הסעיף במכתב בו נמצאת האמירה מתייחס לוועד, האמירה מתייחסת לתובעת כחלק מהוועד וכי- "טובות ההנאה ניתנו לה פיזית, אולם כמזכירת הוועד". לכן, אין מדובר בלשון הרע כלפי התובעת. אינני מקבל את טענת הנתבעת. ברור מלשון האמירה שקבלת טובת הנאה מיוחסת לתובעת, הן מלשון האמירה והן נוכח העובדה שההתייחסות לטובות הנאה ש"היא" קיבלה מופיעה אחרי הטענה שלרוב המו"מ עם סוכנים מבוצע ע"י התובעת לבדה. ייחוס לתובעת שהיא קיבלה טובות הנאה בצורה של תלושי קניות של תו הזהב ומתנות, וכי זאת שחיתות לשמה, כפי שיבין זאת כל קורא סביר, מהווה לשון הרע. לכן השתכנעתי שהאמירה מהווה "לשון הרע". האם הנתבעת פרסמה את האמירה סעיף 2(א) לחוק קובע מהו פרסום: " פרסום מהו 2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר." (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". אין מחלוקת שהמכתב נשלח לנציב שירות המדינה עם העתק ליועץ המשפטי לממשלה. בנוסף, הנתבעת מודה שמסרה את המכתב גם ליו"ר הועד (עדות הנתבעת מיום 12.6.13 עמ' 24 שורות 9-17), וכך העידה גם יו"ר הועד (עדותה מיום 4.7.13 ע"מ 37 שורה 23). די באמור כדי להוכיח שהנתבעת "פרסמה" את המכתב, במשמעות המושג בחוק איסור לשון הרע. האם הפרסום מותר לטענת הנתבעת עומדת לה ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק. סעיף 13(9) לחוק מעניק הגנה לפרסומים ש- (1) המפרסם חייב לעשותם מכוח חוק; (2) פרסומים שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הוראה של רשות המוסמכת לתת הוראה כזו; (3) ופרסומים שהמפרסם קיבל היתר לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר כזה: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ..... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לטענת הנתבעת, היא נבחרה כחברת ועד, וככזו עליה לפעול על פי דין. בהיות ביה"ח בית חולים ממשלתי, ההוראות הנוגעות לוועד קבועות בתקשי"ר. בהסתמך על התקשי"ר וחוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, תשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק טוהר המידות"), סבורה הנתבעת שהוטלה עליה חובה ולכל הפחות הרשות, לפנות בתלונה ובקשה לחקור את התנהלות הנתבעת. ההלכה קובעת שיש לפרש את סעיף 13(9) באופן דווקני ובצמצום: "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. ..., כשיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני ... ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו." [ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו, 20.6.1986]. הוראות חוק טוהר המידות והתקשי"ר, אינן מחייבות את הנתבעת לפרסם את האמירה והתובעת לא ציינה מה היא אותה רשות מוסמכת אשר נתנה לה הוראה או התירה לה לפרסם את האמירה, ולא הציגה ראיות לכך. נוכח האמור, אין מדובר בפרסום מותר. האם הפרסום אמת לטענת הנתבעת, היא זכאי להגנת "אמת הפרסום", לפי סעיף 14 לחוק, הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." הנתבעת טוענת שהיא הצליחה להוכיח התנהגות לא תקינה של הוועד, אשר מתקשר עם ספקים לרכישת מתנות לחגים שלא בהתאם לתקשי"ר וכי התובעת אישרה שהיא קיבלה הטבות מהספקים, ולכן היא הוכיחה את אמיתות האמירה. אינני מקבל את טענת הנתבעת. גם אם נכונה טענת הנתבעת שהוועד אינו מתנהל בהתאם לתקשי"ר (ואינני קובע כך), אין הדבר מוכיח את אמיתות הנטען ביחס לתובעת. ראשית- התובעת, שהיא מזכירת הוועד (עמ' 10, ש' 5), אינה אחראית לכך שהוועד יתנהל בהתאם לתקשי"ר; שנית- האמירה אינה מייחסת לתובעת חריגה מהתקשי"ר, אלא ביצוע מעשים פליליים ממש- קבלת טובות הנאה מספקים, איתם היא ניהלה מו"מ. אמנם, התובעת אישרה שקיבלה הטבות מספקים, אך העידה, עדות אותה אני מקבל ומאמין לה, שההטבות ניתנו בהתאם להתקשרות בין הוועד לספקים, הן נרשמו וחולקו לאחיות (פרוטוקול 12.6.13 עמ' 10, ש' 18; עמ' 13, ש' 7 - 18; עמ' 14, ש' 3, ש' 30; עמ' 15, ש' 10, ש' 23). הטבות שקיבלה התובעת עבור הוועד, אינן "טובות הנאה" ובוודאי שאינן "טובות הנאה" שהתובעת קיבלה ואינן מעשי "שחיתות". אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת שכוונת הנתבעת הייתה שהתובעת קיבלה טובות הנאה עבור הוועד. נוסח האמירה ברור- התובעת ניהלה מו"מ לבדה מול ספקים וקיבלה מהם טובות הנאה. הניסיון לטעון שטובות ההנאה היו עבור הוועד אינו מתיישב עם ניסוח הדברים ואינני סבור שאדם סביר הקורא את האמירה, יכול להבין שזו הייתה הכוונה. יותר מכך, טענה עובדתית זו לא נטענה על ידי הנתבעת בתצהירה. עצם הטענה שטובות ההנאה התקבלו עבור הוועד מלמדת שאין אמת באמירה, כפי שניסחה אותה הנתבעת. התובעת העידה, ואני מקבל את עדותה ומאמין לה, שהיא לא ניהלה מו"מ עם ספקים, אלא יו"ר הוועד וחברי הוועד (עמ' 13, ש' 17); היא לא הייתה צד למו"מ בקשר להטבות שמתקבלות מהספקים, אלא המו"מ נעשה ע"י הוועד (עמ' 14, ש' 3); וכי תפקידה הוא טכני- כאשר התקבלו מתנות מסוכנים, היא קיבלה אותן, אחסנה בחדר הוועד והן נרשמו על ידי יו"ר הוועד וחברי הוועד (עמ' 13, ש' 7 - 18; עמ' 15, ש' 10, ש' 23). הנתבעת לא הציגה ראיות כי התובעת ניהלה מו"מ עם ספק כלשהו, ובוודאי שלא שהתובעת ניהלה מו"מ לבדה מול סוכן וקיבלה "טובות הנאה" או שמעשיה נגועים בשחיתות. למרות שב"כ הנתבעת חקרה את התובעת ארוכות, תשובותיה היו מהימנות ועקביות ולא עלה מהן שמץ של חשד או ראיה למעשה לא כשר של התובעת. הנתבעת טוענת שרוב המגעים עם סוכנים אשר מכרו מוצרים לוועד, נעשו על ידי התובעת, אשר קיבלה מהם טובות הנאה. על מנת להוכיח שהתובעת קיימה את רוב המגעים עם הסוכנים לבדה, יכולה הייתה הנתבעת לזמן עדים- ספקים של ועד האחיות ואנשי ועד אחרים, אך לא עשתה זאת. בתצהירה טענה הנתבעת כי במסגרת ישיבת ועד אמרה יו"ר הוועד שהתובעת היא המנהלת מו"מ עם הספקים לבדה, הנתבעת יכולה הייתה להוכיח אמירה זו באמצעות זימון נוכחים אחרים בדיון. הימנעותה של הנתבעת מהבאת ראיות רלוונטיות, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאו ראיות נוספות, היו הן פועלות נגדה [ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, 9.5.2011]. לא מיותר להזכיר שטענה כי הנתבעת מקבלת טובות הנאה וכי מעשיה נגועים בשחיתות הן טענות המצריכות ירידה לפרטים והוכחה משמעותית יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל. ראו: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום..."." [ע"א 400/62 עיזבון המנוח קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה שטנה קריגר, 19.1.1989; ראו גם תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984]. הנתבעת לא הוכיחה טענותיה במאזן ההסתברות הרגיל, כך שעל אחת כמה וכמה שלא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעשי שחיתות. יותר מכך ומעבר לדרוש, אני סבור שהתובעת הוכיחה במאזן ההסתברות, שהיא לא קיבלה טובות הנאה ומעשיה אינם נגועים בשחיתות. השתכנעתי והאמנתי לתובעת שהיא פעלה בצורה הגונה וישרה, בהתאם להנחיות שקיבלה מהממונים עליה. נוכח האמור, הנתבעת לא הוכיחה את אמת הפרסום. האם עומדת לנתבעת אחת מהגנות תום לב בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי עומדות לה ההגנות שבסעיפים 15(2), 15(4), 15(7) ו- 15(8) לחוק. תנאי בסיס לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק הוא שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו ...". סעיף 16(א) לחוק קובע נסיבות בהן מתקיימת חזקה שהפרסום נעשה בתום לב ואילו סעיף 16(ב) לחוק קובע נסיבות בהן חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) גוברת על החזקה הקבועה בסעיף 16(א) [ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, 16.8.2001] ולפיכך, יש לבדוק תחילה אם חלות הוראות סעיף 16(ב) לחוק. סעיף 16(ב)(2) לחוק קובע חזקה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, אם: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; ..." כפי שפורט לעיל, הפרסום לא היה אמת. על כן, נותר לבחון אם הנתבעת נקטה לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם היה אמת באמירה, אם לאו. ההלכה קובעת כי הנטל להוכיח את התקיימות הנסיבות שבסעיף 16(ב) לחוק מוטל על כתפי התובע. אולם, כאשר מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי, על הנושא בנטל השכנוע לפתוח בהבאת הראיות ואם הוא מציג ראיות, אפילו בכמות פחותה, עובר נטל הבאת הראיות לצד השני: "עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השכנוע ... הוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות ... בית המשפט ... יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ..." [ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק, 1986]. "... יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות ... בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי הכוח ... בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו ... " [ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, 2003]. בתצהירה טענה התובעת שלפני משלוח המכתב לא פנתה אליה הנתבעת בקשר לטענות הנטענות במכתב וכי קודם למשלוח המכתב התקיימה ביניהן רק פגישה אחת, שאת תמציתה רשמה הנתבעת בכתב ידה (נספח א'2 לתצהיר התובעת), בה לא הייתה התייחסות לנטען באמירה. אם הייתה הנתבעת טורחת לשאול אותה, היא הייתה נוכחת שאין אמת בטענותיה. גם יו"ר הוועד העידה שהנתבעת לא ביררה אם האמירה אמת (פרוטוקול 4.7.13, עמ' 38, ש' 3 ו- ש' 17). די בנטען בתצהירה של התובעת, הנתמך בנספח א'2, ועדותה של יו"ר הוועד על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעת. הנתבעת לא הביאה ראיות כי עשתה ניסיון לברר אם האמירה נכונה- לא לטענה שהתובעת היא היחידה המנהלת מו"מ עם ספקים ולא שהתובעת קיבלה טובות הנאה. על כן, חלה החזקה שבסעיף 16(ב)(2) לחוק והנתבעת לא הצליחה לסתור את החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. לכן, הנתבעת אינה זכאית ליהנות מההגנות שבסעיף 15 לחוק. מעל לדרוש, הנתבעת לא שכנעה אותי שחלות ההגנות להן היא טענה: ס' 15(2): "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הנתבעת לא הצביעה על מקור חוקי המחייב אותה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולא שכנעה אותי שקיימת חובה מוסרית או חברתית לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה מכתב עם טענות חמורות כל כך נגד התובעת, ובוודאי שלא לשלוח מכתב כזה, המייחס לתובעת מעשים פליליים, מבלי לאפשר לתובעת להגיב לטענותיה קודם לביצוע הפנייה. גם אם רשאית הנתבעת לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על התובעת, אין הדבר פוטר אותה מביצוע בדיקות בטרם משלוח המכתב ואינו פוטר אותה מחובתה לנסח את המכתב בצורה סבירה, מבלי לטעון טענות חמורות, ללא שום בסיס. מטרתו העיקרית של המכתב, כעולה מנושא המכתב, הייתה להתלונן על הפרה של התקשי"ר על ידי הוועד. כאמור, גם אם הדבר נכון, אין לדבר קשר למיוחס לתובעת ולא היה צורך לערב את טענותיה של הנתבעת בדבר התנהלות הוועד, עם האשמות שווא כנגד התובעת. על כן לא זכאית הנתבעת להגנה שבסעיף זה. ס' 15(3) בסיכומיה התייחסה הנתבעת גם להגנה שבסעיף 15(3) לחוק, אולם מאחר וההגנה לא נטענה בכתב ההגנה המתוקן, אין היא רשאית להעלותה כעת, בסיכומיה. ס' 15(4): "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". ההלכה קובעת כי: "התנאים הבסיסיים לתחולתה של הגנה זו, מעבר ליסודות שבסעיף, הינם כי מן הפרסום יהא זה מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת " [רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן", 16.6.2008]. האמירה אינה הבעת דעה, אלא טענה עובדתית- שהתובעת מנהלת מו"מ עם הספקים בעצמה ומקבלת מהם טובות הנאה. בנוסף, ספק אם התובעת משמשת בתפקיד רשמי או ציבורי. על כן לא זכאית הנתבעת להגנה שבסעיף זה. סעיף 15(7): "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור". כמו ההגנה שבסעיף, מאחר ואין מדובר בהבעת דעה, ההגנה שבסעיף זה אינה חלה. סעיף 15(8): "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". תלונות הנתבעת הן ביחס לחריגה של הוועד מהוראות התקשי"ר. הוראות התקשי"ר ביחס להתנהלות הוועד אינן רלוונטיות להתנהלות הנתבעת, אשר בהיותה מזכירת הוועד אינה אמורה לקבוע את דרך התנהלותו, אלא רק לקיים את ההוראות שהיא מקבלת מהגורמים האחראים עליה. האמירות ביחס לתובעת תלושות ואינן קשורות לנטען במכתב ואפילו לא לנושא של סעיף ה'. הדבר עולה מכותרת סעיף ה' למכתב- "סעיף 06.36 - כללים בדבר קבלת הנחות ממפעלים ע"י ועדי עובדים", ואף מסיכומי הנתבעת, ראו, לדוגמה, סעיף 12 לסיכומיה: "התובעת נבחרה על ידי אחיות בית החולים להיות חברת ועד. עם היבחרה, התובעת קראה את הוראות התקשי"ר כדי לדעת כיצד עליה לפועל, והתברר לה שהועד לא פועל בהתאם להוראות התקשי"ר. לאחר שפנתה לחברי הועד, יו"ר הועד וכן לתובעת והדברים המשיכו להתנהל בניגוד לתקשי"ר, פנתה הנתבעת במכתב תלונה לגורמים המוסמכים.". לכן, אין בתלונה על התנהלות בניגוד לתקשי"ר כדי להוות תלונה נגד ה"נפגעת" (התובעת) והמכתב לא נשלח לגורמים האחראים על התובעת בעניין נושא התלונה. בנוסף, הנתבעת לא שכנעה אותי שהיועץ המשפטי לממשלה הוא רשות המוסמכת לקבל תלונה על התובעת או לחקור בעניין נושא האמירה. נוכח זאת, התובעת אינה זכאית ליהנות מההגנה שבסעיף 15(8). הפיצוי לאחר שקבעתי כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובעת וכי לא עומדות לה ההגנות שבחוק, עלי לקבוע את הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת. בבואי לקבוע את הפיצוי, אני מביא בחשבון, מצד אחד, כי המעשים שייחסה הנתבעת לתובעת הם חמורים ואינם דרושים להצגת טענותיה של הנתבעת, והיה עליה להימנע מלפרסמם; מצד שני אני מביא בחשבון כי הנתבעת שימשה כחברת ועד שהייתה סבורה שהוועד פועל בניגוד להוראות התקשי"ר, ומטרתה הייתה לבדוק את טענותיה. לא השתכנעתי שהנתבעת פרסמה את המכתב בכוונה לפגוע בתובעת. אני מאמין שעת שלחה הנתבעת את המכתב, היא האמינה, בראייתה הסובייקטיבית, שהאמור בו בקשר לוועד הוא נכון (ואני חוזר ומדגיש שאינני קובע זאת), אך בוודאי שאין בכך הצדקה לכתיבת דברים כה חמורים נגד התובעת, המייחסים לה מעשים בעלי אופי פלילי. כוונתה של הנתבעת הייתה אולי טובה, אולם דרך הביצוע הייתה לא נכונה ופגעה במי שלא היה אמור להיות ב"קו האש"- התובעת. נוכח האמור, מצאתי שפיצוי בסך 15,000 ₪ יהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין. התוצאה הנתבעת תשלם לתובעת 15,000 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח (כולל מע"מ). מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה