קראו דוגמא מהפסיקה בנושא החזר דמי ביטוח עובד עירייה: 1. מבוא: א. עניינו של פסק דין זה הינו הכרעה בשאלה, האם זכאי התובע להחזר מלוא דמי ביטוח ששילם לנתבע במהלך תקופת עבודתו בעיריית ירושלים, מאחר ובדיעבד נשללה תושבותו (החל משנת 1983 ועד לחודש 8/2003) או שמא מוגבל החזר זה להוראות הכלליות של חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 דהיינו אך משנת 1999 (7 שנים מהגשת התביעה כטענת הנתבע). ב. בדיון שהתקיים ביום 14.3.13 הסכימו הצדדים כי יגישו בכתב את סיכום טענותיהם, היות ומדובר בשאלות משפטיות. כן הסכימו הצדדים כי המחלוקת נסובה אך על תקופות העבודה של התובע בעיריית ירושלים ובהתייחס לתשלומים ששולמו לנתבע, כעולה מטפסי 106 שצורפו לתיק. ג. לדיון הוזמנו שני נציגי ציבור אך רק נציג ציבור אחד (עובדים)- התייצב. על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי ועינוי דין התקיים הדיון בהעדרו של אחד מנציג הציבור (מעבידים). 2. ואלה העובדות הרלוונטיות לעניינו: ביום 14.3.06 הגיש התובע תביעה לבית הדין , בה הוא עותר להחזרת דמי ביטוח ששולמו על ידו לנתבע ובדיעבד נשללה תושבותו. וכך נכתב על ידי התובע בכתב התביעה" "אני תושב ישראל מ-2001 ולא מ-8/03" (להלן:"התביעה "). ביום 18.6.06 הגיש הנתבע את כתב הגנתו ובו ציין כי , לצורך סיום ההתדיינות המשפטית, מוכן הנתבע להכיר בתושבותו של התובע החל מחודש 8/03 . כמו כן, העלה הנתבע טענת התיישנות , ביחס לתקופה שקדמה לחודש 3/99. ביום 5.7.09 נדחתה התביעה מחמת התיישנות, בפסק דינה של כב' השופטת שרה שדיאור. ביום 25.2.10 נתן בית הדין הארצי פסק דין בערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל , המאשר את הסכמת הצדדים לפיה יבוטל פסק הדין, בהסכמה, והתיק יוחזר לבית הדין האזורי לדיון לגופה של התביעה. ביום 25.2.11 נתן בית דין זה פסק דין חלקי, בהתאם להסכמת הצדדים לפיה, תוכר זכאותו של התובע לקיצבת זיקנה וכן כי התובע יוכר כתושב מדינת ישראל החל משנת 1967-1983 וכן מחודש 8/03. ביום 25.7.11 ניתן פסק דין משלים על ידי הח"מ הדוחה את התביעה לגופה. ביום 4.7.12 נתן בית הדין הארצי פסק דין בערעור שהוגש על פסק הדין המשלים הנ"ל, ולפיו, בהסכמת הצדדים, יוחזר התיק לדיון בפני בית דין זה כיוון שפסק הדין ניתן מבלי שהתקיים דיון הוכחות ורק על סמך טיעונים בכתב. ביום 14.3.13 התקיים דיון ובו הסכימו הצדדים כאמור כי כיוון שהשאלה שבמחלוקת הינה משפטית , יסכמו את טענותיהם בכתב והכל בהתייחס לתקופת עבודתו של התובע 3. טענות התובע בתמצית: א. לטענת התובע, הנתבע, החליט בחלוף 20 שנה על שלילת תושבותו של התובע, רטרואקטיבית ועל כן לא ייתכן כי לא ניתן, באותו אופן, להורות על השבת דמי ביטוח ששולמו על ידי התובע (חלק העובד) בקשר לאותה תקופה. ב. הנתבע, בהיותו רשות ציבורית עליה לנהוג ביושר וכדין ואי החזרת מלוא התשלומים ששולמו ע"י התובע (בצירוף ריבית והצמדה) הינם בבחינת התעשרות שלא כדין. מכח עקרון תום הלב ומכח עשיית עושר ולא במשפט על הנתבע להחזיר את מלוא התשלומים ששולמו על ידי התובע. ג. כמו כן, לשון החוק (סעיף 362 (א) (1) ו- (2) ) אינו נוקט בלשון של "הגבלת זמן" ועל כן אין הנתבע יכול "לקצר" את התקופה ולהגבילה אך ל-7 שנים שקדמו להגשת התביעה. ד. סמכותו של הנתבע לגבות דמי ביטוח מוגבלת אך לגבייה ממבוטחים. כאשר שלל הנתבע שלל מהתובע את תושבותו - הרי שלא היה עוד מבוטח ועל כן הנתבע אינו מוסמך כלל לגבות ממנו תשלום כלשהו וכל תשלום שנגבה, אינו כדין ודינו להיות מוחזר. 4. טענות הנתבע בתמצית: א. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") קובע את תקופת ההתיישנות, החלה על כל החוקים, אלא אם נקט המחוקק בתקופה ספיציפית שונה וכי אז תגבר הוראת החוק הספציפית. סעיף 362 (א) (1), הרלוונטי לעניינו, הינו בבחינת הוראת חוק כללית, אשר אינה מונה תקופת התיישנות ספציפית שונה מההוראה הכללית ועל כן יש להחיל את תקופת ההתיישנות הכללית, המשתרעת על פני 7 שנים מיום הגשת התביעה. ב. חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 362 (א) (2), הדן בתשלומי יתר ששולמו שלא בהתאם לדרישת המוסד והמונה תקופה ספציפית שונה של 3 שנים בלבד. אילו ביקש המחוקק שלא להגביל את תקופת ההתיישנות לתקופה הכללית ו/או לקצרה ו/או לקצוב תקופה אחרת - הרי שהיה עושה זאת, באותה דרך שעשה באותו סעיף ממש. ג. בנוסף, התובע נהג שלא בניקיון כפיים ובשיהוי - כאשר האחריות על אי דיווח אמיתי באשר למקום מגוריו - רובץ לפתחו ואילו היה מדווח בזמן אמת על כתובתו הנכונה (מחוץ לשטח המדינה) - הרי שהנתבע לא היה גובה ממנו , כבר אז תשלומי ביטוח לאומי ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. 5. דיון והכרעה: א. בראשית הדברים יצויין כי לאחר ששקלנו את טיעוני שני הצדדים החלטתנו לדחות את תביעת התובע. ב. הוראת החוק הרלוונטית לעניינו היא סעיף 362 (א) (1): " 362. (א) שולמו למוסד דמי ביטוח לפי חוק זה או כספים לפי חוק אחר ביתר (להלן - תשלום יתר), יחולו הוראות אלה: (1) תשלום היתר יוחזר בתוך 12 חודשים מיום שהומצאו למוסד כל הנתונים הנדרשים לצורך ביצוע ההחזר, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני היום שבו הוחזר תשלום היתר לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני היום שבו שולם תשלום היתר;" עיון בסעיף זה מעלה כי אכן המחוקק לא קצב תקופת התיישנות שונה מהתקופה הכללית ועל כן, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, לפיה באין הוראת חוק ספציפית אשר תגבר על הוראת חוק כללית - הרי שיש להחיל גם על הוראת חוק זו את ההוראה הכללית, לפיה תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים מיום הגשת התביעה . בעניינו, אין חולק כי התביעה הוגשה ביום 14.3.99 ועל כן תקופת ההתיישנות הינה עד לשנת 1999. זאת ועוד. מצאנו טעם בעמדת הנתבע, לפיה במקרה הנדון, יש להטיל את "האחריות" לכך שרק בחלוף 20 שנה נשללה תושבותו של התובע , שכן אילו היה התובע מוסר מידע מהימן ואמיתי באשר למקום מגוריו הרי שכל נושא תשלום דמי ביטוח לאומי במהלך עבודתו - היה נחסך ובוודאי שלא היה נגבה. על כן, בוודאי שלא ניתן לטעון כנגד הנתבע טענות בדבר "עשיית עושר ולא במשפט" ו/או חוסר תום לב. גביית התשלומים, נעשו בזמן אמיתי, כאשר התובע הצהיר בפני הנתבע על מקום מגוריו בשטח מדינת ישראל . לפיכך, טענת התובע, לפיה הנתבע "נעדר סמכות" לגבות מהתובע תשלום דמי ביטוח (משנשללה תושבותו) - נדחית על ידנו. לא סביר ולא ניתן להטיל על הנתבע, כרשות ציבורית, הנאמנה על כספי ציבור ודואגת לזכויות הסוציאליות של התושבים, כי תהווה מעין "קופת חסכון" של מבוטחים, אשר אינם מדווחים דיווחי אמת, בהתאם לזמנם הרלוונטי ובדיעבד יתבקש כי יוחזרו תשלומים ששולמו על ידיהם בהתבסס על אותם דיווחים והכל ללא הגבלה בזמן. הדבר , כאמור, אינו סביר , אינו צודק ובוודאי אינו תואם כללי מינהל תקין. לבסוף יוער כי לא מצאנו באיזכורי הפסיקה אליה היפנה התובע בסיכומיו (סעיפים 14-16) כל נימוק משפטי שיתמוך בטענותיו שהועלו על ידו בעניין שהובא להכרעתנו במסגרת פסק דין זה. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. 6. סוף דבר: א. התביעה נדחית. ב. לאור העובדה כי מדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. דמי ביטוח לאומיעובדי עירייהעירייהביטוח לאומי