קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הטלת הוצאות בגין אי הגשת תצהירים: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (הנשיא רמי כהן; ב"ל 947-04-13) אשר ניתן ביום 1.7.13 ובו נקבע כי המשך בירור התובענה שהגיש המבקש יהיה בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב ולאוצר המדינה הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ לכל אחד (להלן - ההחלטה). הרקע לבקשה המבקש, יליד 1964, הגיש לבית הדין האזורי בחיפה תובענה ובה עתר להכיר בארוע לבבי שנגרם לו ביום 18.1.10 כבארוע של פגיעה בעבודה (בל 41633-02-12) (להלן - התובענה הראשונה). ביום 22.10.12 התקיים דיון מוקדם לפני השופט נוהאד חסן. במהלך הדיון טען ב"כ המוסד כי יש קושי בתיק מאחר שלפי דו"ח הצינתור הוא בוצע בבוקר בעוד שהמבקש טען כי הצינתור בוצע אחר הצהריים. ב"כ המבקש טען שככל הנראה נפלה טעות דפוס בדו"ח והדבר יוכח. בית הדין הורה על הגשת תצהירי המבקש ואף התריע שאם לא יוגשו התצהירים במועד תמחק התובענה ללא התראה נוספת. תצהירי המבקש לא הוגשו במועד וביום 18.12.12 ניתן פסק דין המוחק את התובענה הראשונה ללא צו להוצאות. המבקש הגיש לבית הדין האזורי בקשה לביטול פסק הדין. המשיב (להלן - המוסד) השאיר את הבקשה לשיקול דעתו של בית הדין. ביום 11.2.13 דחה בית הדין את בקשת המבקש לביטול פסק הדין האמור משלא נמצאה הצדקה ענינית לביטול פסק הדין. המבקש לא חוייב בהוצאות. ביום 2.4.13 הגיש המבקש לבית הדין האזורי תובענה חדשה שהיא חזרה על התובענה הראשונה (להלן - התובענה השניה). המבקש לא ציין בתובענה השניה את דבר ההליכים בתובענה הראשונה. בכתב הגנתו פרט המוסד את הארועים בקשר לתובענה הראשונה. ביום 1.7.13 התקיים לפני הנשיא רמי כהן דיון מוקדם בתובענה השניה. לאחר בירור באשר לנסיבות אי הגשת התצהירים ואי איזכור דבר התובענה הראשונה נתן בית הדין את ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור. בית הדין ציין כי מחיקת התובענה הראשונה אינה מונעת, ודאי משעסקינן בבטחון סוציאלי, את הגשת התובענה מחדש. אך מנגד אין ליתן "פרס למי שמעסיק את המערכת ואת הצד השני בהליך אשר מסתיים במחיקת התביעה בגלל מחדלו לקיים החלטה שיפוטית" וכי "לא יתכן שאי קיום החלטות שיפוטיות במועד, בזבוז זמנם של הנתבע ובית הדין בהליך קודם שירד לטמיון עקב המחדל בקיום החלטות שיפוטיות יעבור ללא שישא התובע בחסרון כיס שנגרם מריבוי ההליכים המיותרים הללו". לפיכך הורה בית הדין כי בירור התובענה השניה ימשך בכפוף לתשלום הוצאות המשפט כאמור בהחלטה. הבקשה במסגרת הבקשה טען המבקש כי העיכוב בהגשת התצהירים נבע מהצורך לפנות לבית החולים לתיקון שעת הצינתור בדו"ח וכי הבקשה להארכת המועד להגשת התצהירים הוגשה טרם שקיבל את פסק הדין המוחק את התובענה הראשונה מחוסר מעש. המבקש ציין כי צרף לתובענה השניה את המסמך ובו תיקון בכתב יד של שעת הצינתור. עוד טען המבקש כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט, ודאי משביקש את ביטול פסק הדין המוחק את התובענה הראשונה - בקשה שהמוסד השאיר לשיקול דעת בית הדין, ואף על פי כן, בית הדין דחה אותה. עוד נטען כי בכל מקרה לא היה מקום לפסוק הוצאות לאוצר המדינה. המוסד הסתפק בתגובה לפיה אין לו "מה להוסיף מעבר לאמור בהחלטתו הברורה של כב' בית הדין קמא" וכי הוא מותיר את ענין ההוצאות שנפסקו לטובת המוסד לשיקול דעתו של בית דין זה. הכרעה נציין כי החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי סמכותנו שבתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - התקנות). זאת, לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להודיע עמדתם ומשהמשיב הסכים לכך. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, לרבות ההחלטה שביסוד הבקשה, וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור והערעור להתקבל וכי יש לבטל את חיוב המבקש בהוצאות. אלה טעמינו בתמצית: תחילה יאמר כי אין אנו נדרשים לבחון את ההחלטות שנתנו בגדרי התובענה הראשונה שהפכו לחלוטות. במסגרת הבקשה שלפנינו אנו בוחנים אך ורק את ההחלטה מושא הבקשה. בית הדין נימק את השתת ההוצאות בהחלטה בשתיים: האחת, התנהלות המבקש בתובענה הראשונה; השניה, אי גילוי דבר מחיקת התובענה הראשונה. באשר לסיבה הראשונה - אנו סומכים ידינו על הביקורת שהשמיע בית הדין כלפי התנהלות המבקש בתובענה הראשונה. משנקבעו מועדים היה על המבקש לפעול על פי המועדים שנקבעו, ולחלופין להגיש את בקשתו להארכת המועד טרם חלוף המועד שנקבע. מחדלים אלה של המבקש משבשים את עבודת בית הדין ואת עבודת הצד שכנגד ופוגעים ביתר המתדיינים. אלא שמחדלים אלה היו צריכים להיות מובאים בחשבון בראש ובראשונה בעת פסיקת הוצאות במסגרת התובענה הראשונה ולחלופין פסיקת הוצאות מותנות למקרה שתוגש תובענה חדשה. בית הדין האזורי החליט בתובענה הראשונה שלא להשית על המבקש הוצאות ושיקוליו עימו. שעה שהוגשה התובענה השניה לא היה מקום שבית הדין ישית - בשל מחדלים בניהול התובענה הראשונה - הוצאות משפט, כתנאי להמשך התובענה השניה. ודאי משבתובענה השניה טרם התרחש ארוע שהצריך את בית הדין להדרש לשאלת ההוצאות. לכל היותר ניתן היה להביא ענין זה בחשבון, בסוף ההליך, בעת שבית דין היה שוקל כיצד ליישם על התובענה השניה את מדיניות בתי הדין לעבודה בפסיקת הוצאות משפט בסוג זה של הליכים. באשר לסיבה השניה, אכן ראוי היה לו למבקש לציין בתובענה השניה את דבר מחיקת התובענה הראשונה. אלא שמחדל זה אינו מצדיק השתת הוצאות משפט בשלב זה של ההליך. מעבר לאמור נוסיף שככלל ערכאת שיפוטית לא נוהגת להתנות את המשך המשפט בתשלום הוצאות משפט, שכן "מבחינת מדיניות שיפוטית הכלל הוא, כי אין להתנות המשך דיון בתשלום הוצאות. זאת, משום שהטלת הוצאות משפט נועדה לפצות בעל דין על נזק כספי שנגרם לו בגלל מחדל של בעל הדין האחר, ולא לפגוע בזכותו של זה האחרון להתדיין". סמכות זו יכול שתופעל במקרים חריגים "ביד קמוצה ובמשורה", למשל, בעת שמבוטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, כתנאי לתיקון כתב תביעה וכיוצ"ב ארועים ובאותם מקרים "שבהם המחדל של בעל הדין, נגדו נפסקו ההוצאות, מעורר ספק בענין כוונתו להמשיך ולהתדיין ו/או כאשר יש חשש שללא תשלום הוצאות עלול בעל הדין לחזור על מחדלו". לטעמינו מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים, גם אם היה מקום לחייב את המבקש בהוצאות. טרם נעילה נציין כי ערים אנו להלכה לפיה ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בשיעור הוצאות המשפט שנפסקו על ידי הערכאה שבפניה התנהל הדיון, אלא במקרים חריגים וכי במקרים בהם הושתו הוצאות בהליכי ביניים נכון יותר להמתין לתום ההליך. אולם, המקרה שלפנינו הוא מקרה בו הגענו לכלל מסקנה כי אין להמתין לסוף ההליך ונכון לבטל את החיוב בהוצאות שהושת בהחלטה מושא הבקשה. סוף דבר - החלטת בית הדין האזורי מיום 1.7.13 המחייבת את המבקש בתשלום הוצאות משפט מבוטלת. אין צו להוצאות. אי הגשת תצהירמסמכים