קראו דוגמא מהפסיקה בנושא העסקת תושב שטחים בחקלאות: התובע תושב השטחים, הועסק במשקו החקלאי של הנתבע, מר X, במושב משואה. בהליך זה מבקש התובע לפסוק לו שכר עבודה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, דמי חגים ודמי נסיעות. רקע עובדתי לנתבע משק חקלאי במושב משואה ובשטחים סמוכים הכולל גידולי תמרים, ענבים וירקות. התובע, יליד 1986, הינו תושב פרעה אל ג'פטליק מאזור יריחו. הצדדים אינם חלוקים ביניהם על כך שהתובע עבד במשקו החקלאי של הנתבע כעובד יומי. על פי כתבי הטענות והמוסכמות שנרשמו בדיון המוקדם, אין מחלוקת כי התובע התפטר, אם כי במהלך הדיון טען הנתבע כי פיטר את התובע. המחלוקות מעבר לעצם העסקת התובע במשק הנתבע, הצדדים חלוקים בשאלות רבות הנוגעות להעסקת התובע, בהן תקופת העבודה, לרבות מועדי תחילה וסיום העבודה; שאלת הרציפות בעבודת התובע; מספר שעות העבודה שהתובע עבד בכל יום בו הועסק; השכר היומי ששולם לתובע. תקופת העבודה ורציפותה מועד תחילת העבודה התובע טוען כי החל לעבוד אצל הנתבע בשנת 2000, בהיותו בן 14. הנתבע טען כי התובע עבד אצלו רק בשנת 2010 ובשנת 2011. במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת התובע. התובע צירף לתצהירו אישורים של מושב משואה שהוצאו לבקשת הנתבע בדבר "תעסוקת עובדים מקומיים" על ידי הנתבע, אשר מופנים "לכל מאן דבעי". התובע נכלל באישורים כאלה מיום 2.6.01, 2.3.02, 6.3.02, 10.7.02. כמו כן, צירף התובע לתצהירו היתרי עבודה במרחב חטיבת הבקעה שנחתמו על ידי גורמי צה"ל, קב"ט המועצה האזורית ורבש"צ מושב משואה, המתייחסים למעסיק "X ירמי", לתקופות 1.1.03 עד 31.3.03, 1.4.03 עד 15.7.03, 1.7.03 עד 30.9.03, 1.10.03 עד 31.11.03, 17.10.04 עד 31.1.05, 1.8.05 עד 31.10.05. בהיתרים אלה מנויות רשימות עובדים שהתובע נמנה עמם. כמו כן, צירף התובע לתצהירו היתרי עבודה בחקלאות, בהם מצויין הנתבע כמעסיק, שהוצאו על ידי המינהל האזרחי לתקופות 28.6.06 עד 28.8.06, 20.12.06 עד 31.3.07, 15.1.07 עד 31.3.07, 3.9.07 עד 29.12.07, 10.12.07 עד 31.3.08, 16.3.08 עד 30.6.08, 7.8.08 עד 30.9.08, 17.5.10 עד 31.8.10. הנתבע אישר בעדותו (מיום 3.7.12) כי התובע החל את עבודתו "לפני 10 שנים" אך לטענתו "נעלם". כאשר נשאל אם העסיק את התובע "בתקופה הרלוונטית", השיב שהוא מאמין שהעסיק אותו לאור המסמכים שהוצגו. גם טענת הנתבע, בתגובתו לתביעת התובע לדמי נסיעות, לפיה סיפק לתובע טרקטור שעליו נסע ליישוב סמוך על מנת ללון אצל סבו, אינה מתיישבת עם היכרות קצרה בין הצדדים כנטען על ידי הנתבע בכתב ההגנה. לפיכך מכלול הראיות בתיק, לרבות עדות הנתבע, תומך במסקנה שיש להעדיף את גרסת התובע לעניין מועד תחילת עבודתו. מועד סיום העבודה אשר לעניין מועד סיום עבודתו: התובע טען כי ביום 27.6.10 הוצא לחופשה של שבוע על ידי הנתבע מבלי ששולם לו שכרו לחודש 6/10, וכי לאחר שפנה את הנתבע בחלוף אותו שבוע סירב הנתבע לשלם לתובע את שכר חודש 6/10, ובשל כך התפטר. הנתבע טען בכתב הגנתו ובתצהירו כי העסיק את התובע גם בשנת 2011, אך בעדותו הודה כי "סילק" את התובע מן העבודה בסוף חודש 6/10 בשל כך שגנב ממנו סולר. בהתאם לכך, אנו מעדיפים את גרסת התובע באשר למועד סיום עבודתו אצל הנתבע. רציפות העבודה התובע טוען כי עבד באופן רצוף בתחילת עבודתו אצל הנתבע בשנת 2000 עד למועד סיום עבודתו בסוף חודש 6/10, וכי עבד בכל חודש 22 ימי עבודה לפחות. הנתבע הכחיש את טענת התובע לעניין רציפות עבודתו, וטען כי התובע עבד תקופות לא רצופות. לטענת הנתבע, קיומם של היתרי עבודה אינו מוכיח את עבודתו התובע בכל חודש לגביו קיים היתר עבודה. במחלוקת בין הצדדים בדבר רציפות עבודתו של התובע, אנו דוחים את גרסת התובע כבלתי מהימנה וסבורים כי עלה בידי הנתבע להוכיח היעדר רציפות של התובע. אנו דוחים את גרסת התובע לפיה עבד באופן רצוף משנת 2000 עד לחודש 6/10, 22 ימי עבודה לפחות ביום. מקובלת עלינו עדות הנתבע לפיה היתרי העבודה לסוגיהם אשר צירף התובע לתצהירו, אינם מוכיחים כי התובע עבד בכל חודש לגביו הוצא לו היתר וודאי שאין בהם כדי להוכיח כי התובע עבד באותם חודשים בהיקף מלא. התובע עצמו אישר זאת לגבי ההיתר האחרון אשר תוקפו מ-17.5.10 עד 31.8.10, למרות שסיים את עבודתו בחודש 6/10. אישור נוסף לכך עולה מטענת התובע כי סיים את עבודתו בסוף חודש 6/10, כאשר הנתבע חייב לו שכר עבור 7 ימים. התובע העיד מפורשות בתצהירו כי בחודש 6/10 הוא עבד רק 7 ימים. זוהי ראיה ברורה להיעדר מהימנות של עדות התובע. התובע העיד כי המסמכים שצורפו לתצהירו ניתנו לו על ידי הנתבע בתקופות הרלוונטיות. הימצאותם של מסמכי ההיתרים בידי התובע מעידה שהתובע שמר על מסמכי ההיתרים, ובנסיבות אלה, אנו סבורים שהיעדרם של היתרים לגבי תקופות מסוימות, מהווה ראיה לחובת גרסת התובע לגבי עבודתו באותן תקופות. לפיכך אנו מסיקים כי התקיים נתק ברציפות עבודת התובע בתקופות לגביהן לא הציג היתרים, לרבות בין סוף חודש 9/08 לאמצע חודש 5/10. מסקנה זו נתמכת במסמכים שהנתבע צירף לתצהירו, בהם פורטו שמות העובדים שהעסיק בחודשים 10/08, 1/09 ו-2/09, כאשר התובע אינו נמנה עמם. התביעות לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה אשר על כן החלטנו לדחות את תביעות התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה, באשר התובע לא הוכיח כי בעת סיום עבודתו, הוא הועסק תקופה רצופה של שנה. התובע הועסק החל מחודש 5/10, כאשר ב-19 החודשים שקדמו לכך לא עבד אצל הנתבע על פי ההיתרים שהציג. התביעה לשכר עבודה עבור שבעה ימים בחודש 6/10 החלטנו לקבל את תביעת התובע לשכר עבודה עבור שבעה ימים בחודש 6/10, באשר הנתבע לא הכחיש בעדותו שלא שילם לתובע שכר עבודה עבור שבעה ימים בשל טענתו כי התובע גנב ממנו סולר. אמנם טענת הנתבע בעניין גניבת הסולר הועלתה על ידו לראשונה בתצהירו, אך גרסת הנתבע נתמכה בעדותו של מר עבדאללה בשאראת, אשר הייתה מהימנה עלינו. עדותו הספונטנית של מר בשאראת בחקירתו הנגדית מבלי שנשאל על כך בחקירתו הראשית, לפיה הנתבע "עשה לו פאדיחה" בעניין טענתו כי התובע גנב סולר, תומכת בגרסת הנתבע לפיה הנתבע הטיח בנתבע טענה בדבר גניבת סולר. התובע טען שיום עבודה שלו היה מ-6:00 עד 14:00 ואילו לטענת הנתבע מסגרת העבודה הייתה של שש שעות כולל הפסקה, באופן שהתובע לא עבד יותר מחמש שעות ביום. בעניין זה אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע שכר עבודה עבור שבע שעות ליום עבודה, והחישוב בסיכומי התובע לפיו סכום זה הינו 868 ₪, אינו עולה על המגיע לתובע על פי חישוב שערכנו. אף שסכום הסולר שלטענת הנתבע נגנב על ידי התובע לא הוכח, אנו סבורים כי אי תשלום השכר נבע ממחלוקת שיש בה ממש לגבי זכאות התובע לשכר, ועל כן נפחית את פיצויי הלנת השכר ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לדמי חגים החלטנו לדחות את התביעה לימי חגים באשר התובע לא פירט בגין אלו חגים מוגשת תביעתו ולא הוכיח לגבי חגים כלשהם שעבד יום לפני ויום אחרי כל חג כזה. התביעה לדמי נסיעות החלטנו לקבל חלקית את תביעת התובע לדמי נסיעות, ולחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעות עבור שבעה ימי עבודה בחודש 6/10. מעבר לכך התובע לא הוכיח את היקף ימי העבודה שעבד, בגינם הוא זכאי לדמי נסיעות. לא למותר לציין בהקשר זה כי בתקופות עבודתו של התובע לפני חידוש עבודתו בחודשים מאי ויוני בשנת 2010, טרם נחקק תיקון מס. 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וחובות הרישום שחלו על מעביד בקשר לעבודת עובדיו, כמו גם תוצאות הפרתן, היו מצומצמות ביחס לתקופת תחולת התיקון. התובע העיד כי הוציא 20 ₪ ליום בגין נסיעות ועדות זו מקובלת עלינו. לפיכך נחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי נסיעות בסך 140 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.10: שכר עבודה בסך 868 ₪. דמי נסיעות בסך 140 ₪. אין צו להוצאות. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי העסקה שלא כדין (שבחי"ם ועובדים זרים)שטחי יהודה ושומרוןחקלאות