##קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התיישנות דוחות חניה עירייה:## לפניי בקשת הנתבעת, עיריית טבריה (להלן - העירייה), לסילוק על הסף התביעה שהוגשה כנגדה בטענת חוסר סמכות עניינית. רקע ותמצית טענות הצדדים: 1. התובע - המשיב הגיש את התביעה שבפני, שמהותה הוגדרה על-ידו כ: "הצהרתי, כספית- סכום קצוב", למתן פסק-דין אשר יצהיר כי קנס חניה שהטילה עליו העיריה התיישן וגבייתו נעשה שלא כדין, יורה על ביטול העיקולים שהוטלו על זכויות התובע לצורך גבייתו וכן יצהיר כי מעשיה/מחדליה של העיריה לוקים בחוסר סבירות או הגינות קיצוני. 2. ביסוד התביעה עומד דו"ח חנייה מיום 7.5.2000 שניתן למבקש על-ידי העיריה. לטענת המבקש בכתב התביעה, הדו"ח לא הומצא לו, ונודע לו עליו בשנת 2006 עת הופעלו נגדו אמצעי גבייה מטעם העיריה. המבקש טוען בכתב התביעה, כי לא מתקיימת במקרה דנן חזקת המסירה בדואר רשום לפי סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן - תקנות סדר הדין הפלילי), כי חלפה מעל לשנה מיום העבירה ועד המצאת הדו"ח ולפיכך הדו"ח התיישן ויש להצהיר על בטלות הליכי הגבייה נוכח התיישנותו. עוד נטען בכתב התביעה כי העיריה פועלת בחוסר סבירות ובחוסר הגינות שעה שהיא מבקשת לגבות קנסות חניה שנים לאחר שניתנו, במגמה להגדיל ולנפח את סכומי החוב, ותוך שהיא הופכת את גביית הקנסות למקור הכנסה רווחי עבורה. 3. העיריה הגישה את הבקשה שבפני בה היא מבקשת לדחות את התביעה על הסף, וזאת מחמת חוסר סמכות של בית משפט זה לדון בהתיישנות הדו"ח ובטענות נגד ההרשעה בעבירת החניה. לטענת העיריה, כתב התביעה מעלה כי התובע תוקף את הרשעתו בעבירה ואת עצם השתת הקנס עליו בטענה של התיישנות ושל אי-המצאת הדו"ח, וטענות אלה הינן בסמכות של בית המשפט לעניינים מקומיים ולא של בית משפט זה. 4. המשיב בתגובתו לבקשה טוען כי התביעה תוקפת את הליכי הגבייה שננקטו למרות התיישנות הדו"ח, וככזו היא בסמכות בית משפט זה. עוד נטען, כי טענות לעניין התיישנות הקנס, להבדיל מהתיישנות העבירה, הינן בסמכות בית משפט זה. בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט הסמכות להעניק סעד הצהרתי מסורה לבית משפט הדן בעניין אזרחי. עוד טוען המשיב כי מדובר בעניין שאינו נוגע רק לו אישית שכן הנתבעת כמו גם עיריות נוספות הפכו את נקיטת הליכי גביית קנסות לאחר מספר שנים בהם החוב טופח, כמקור הכנסה רווחי ומשתלם, וכי הן משתהות בזדון ובכוונה מגבית קנסות שהוטלו בגין דוחות חניה. לטענתו העירייה לא פירטה מהן אותן הוצאות גביה שנאלצה להוציא והסתפקה בציון סכום מנופח. דיון והכרעה: 5. כאמור לעיל, עניינה של התביעה דנן הוא דו"ח חניה שניתן למשיב ופעולות הגביה שננקטו על-ידי המבקשת לגבייתו, בעקבותיהן הוגשה התביעה דנן. 6. על מנת לקבוע איזו ערכאה מוסמכת לדון בתביעה, יש לבחון מהי עילת התביעה שבפניי "ושיבוצה" המתאים מבחינת חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות. לצורך כך אעמוד תחילה על המצב הנורמטיבי ביחס לסמכות לדון בתביעות שעניינן דו"חות חניה. 7. סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 קובע כי הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר למיניהם מסורה לבית משפט לעניינים מקומיים. בענייננו מושא התביעה הוא עבירת חנייה לפי הוראות חוק עזר עירוני. כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת למקבל הודעת התשלום הבחירה לשלמו או להגיש בקשה לביטול ההודעה, או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). במידה ושילם מקבל ההודעה את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית משפט, הורשע ונשא את עונשו (סעיף 229(ח) לחסד"פ). במידה ומקבל ההודעה לא שילם את הקנס וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול או להודעה על בקשה להישפט יראו אותו בתום אותם מועדים כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו קנס הנקוב בהודעת התשלום (סעיף 229(ח2) לחסד"פ). 8. הסמכות לדון בעבירות חניה, נתונה איפוא לבית המשפט לעניינים מקומיים. סמכות זו כוללת את סמכות השיפוט במקרה של הודעה בדבר רצון להישפט, וכן את הסמכות לדון בטענות של מי שלא שילם את הקנס במועד (ורואים אותו בהתאם להוראות הדין שצויינו לעיל כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס שבהודעת התשלום), שעניינן ההרשעה עצמה לרבות טענה בדבר התיישנות העבירה או אי-המצאה של דו"ח החניה. עקרונות אלה נקבעו פעמים רבות בפסיקה, תוך שהובהר כי אין לאפשר נקיטה בהליך אזרחי שבבסיסו טענות המופנות נגד ההרשעה בעבירת הקנס ובכלל זה טענה להתיישנות העבירה, אלא המקום להעלאתן הוא בבית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: ע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים) (2005); ע"א 3758/06 (מחוזי - ת"א - יפו) שאוליאן ואח' נ' רונית חורש ואח' (פורסם במאגרים); רע"א 2747/08 שאוליאין ואח' נ' חורש ואח' פורסם במאגרים); עע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (פורסם במאגרים)). 9. שונים הדברים ביחס לתביעה שביסודה טענה להתיישנות העונש שהוטל על העבירה. העבירה מהסוג שבענייננו - עבירת "ברירת משפט", היא עבירה מסוג "חטא" שהעונש בגינה מתיישן בתוך 3 שנים מיום שהפך חלוט (סעיף 10 לחסד"פ). כאשר עילת התביעה היא התיישנות העונש - הקנס, להבדיל מהתיישנות העבירה, התביעה הינה בסמכות בית המשפט האזרחי (ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 715). כמו-כן, מקום בו עילת התביעה היא בהליכי הגבייה כפי שבוצעו על-ידי הרשות, כגון תביעה נזיקית בגין נזקים שנגרמו לתובע עקב ביצוע עוולות נזיקיות על-ידי הרשות בגבייה, הסמכות הינה לבית המשפט האזרחי. עם זאת נפסק, כי אין לאפשר תקיפה של ההרשעה בעבירה (שהיא כאמור בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים) "במסווה" של תביעה נזיקית, ויש להבחין בין מקרים בהם הטענות לגבייה פסולה נשענות על עצם הטענה בדבר פגם בהרשעה עצמה/התיישנות העבירה, לבין טענות במישור הגבייה המנותקות משאלת ההרשעה ועומדות לעצמן. וכך נפסק לעניין זה בפסה"ד של בהמ"ש המחוזי בעניין שאוליאן הנ"ל: לכן, "דרך המלך" הינה, ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדו"חות נשוא התביעה ורק אם ייקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערעים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דו"חות אלו. ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גביה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, אך טענות אלו צריכות להיות מנותקות מהטענה לגבי התיישנות העבירה ואי ביצוע העבירה, טענות היכולות להיטען רק עם ביטול פסק הדין המרשיע. ... לעומת זאת, לא ניתן להעלות טענות נזיקיות המהוות למעשה אצטלה לטענות המנסות לתקוף את עצם קבלת הדו"ח ותשלומו או אי תשלומו שהביאו להרשעה פלילית בהתאם לכך וטענות המנסות לעקוף הרשעה זו בדרך של עוולות נזיקיות בגין הליכי גביה שנעשו עקב הרשעה זו, אותה יש לבטל ראשית בבית המשפט לעניינים מקומיים כדי שניתן יהיה לתקוף את פעילות הגביה שנעשו לאכיפתה". 10. סיכומם של דברים עד כה; יש להבחין בין עילת תביעה שעניינה התיישנות העבירה וטענות נגד ההרשעה עצמה, שהינן בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין עילת תביעה שעניינה התיישנות העונש ואו הליכי הגבייה עצמם במנותק משאלת התיישנות העבירה, שהינן במסכות בית המשפט האזרחי. 11. על רקע הנורמטיבי שלעיל, אבחן את התביעה בענייננו. 12. מעיון בכתב התביעה עולה, כי עילת התביעה בענייננו הינה התיישנות העבירה או פגם בהרשעה בהיעדר המצאה של דו"ח החניה. כך עולה מפרק "העובדות" בכתב התביעה, בו מפורט כי דו"ח החניה לא הומצא כלל למשיב (סעיפים 6, 9, 13ׂ לכתב התביעה) וכי חלפה מעל לשנה מיום העבירה ועד להמצאת הדו"ח למשיב (סעיף 14 לכתב התביעה). תקופת השנה הנזכרת, היא תקופת ההתיישנות לעבירה מהסוג בו עסקינן (סעיף 225א(א) לחסד"פ). תקופת ההתיישנות ביחס לעונש שהושת בגין עבירה כאמור, הינה 3 שנים, ולעניין זה אין בכתב התביעה ציון של עובדות רלוונטיות כלשהן, לרבות לעניין משלוח התראות ודרישות תשלום מצד העיריה במהלך השנים, שיש בהן כי להפסיק את מרוץ ההתיישנות. יצויין כי מעיון בהתכתבות בין הצדדים עובר להגשת התביעה, אשר צורפה לכתב התביעה, עולה כי העיריה בתשובותיה למבקש הפנתה למכתבי התראה ודרישה ששלחה לו לטענתה במהלך השנים, אולם עניין זה נעדר כל התייחסות בכתב התביעה. מסקנה דומה עולה גם מהנטען בכתב התביעה באשר לאי-התקיימות "חזקת המסירה" לפי סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. התקנה האמורה עניינה המצאת ההודעה על ביצוע העבירה, כאשר זו מחייבת משלוח בדואר רשום. להבדיל מכך, דרישה לתשלום קנס, לאחר שהפך חלוט, נעשית מכוח פקודת המיסים (גביה), ולגביה לא מתקיימת הדרישה למשלוח דואר רשום (למעט חריגים) (סעיף 12ב לפקודה). הינה-כי-כן, הטענות המפורטות בכתב התביעה אף לעניין אי-המצאה, הינן במישור הנוגע להמצאת ההודעה על ביצוע העבירה, ולא במישור הנוגע לנקיטת פעולות לביצוע העונש. טענות אלה עניינן פגם בהרשעה (אי-המצאה של ההודעה הפותחת את ההליך הפלילי) והתיישנות העבירה (נוכח פסלות ההרשעה לפי הנטען ומשחלפה מעל לשנה מאז העבירה), ואלה מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים כפי שהובהר לעיל. 13. המשיב מפנה אומנם בכתב התביעה לפסיקה המבחינה בין הסמכות לדון בטענות להתיישנות העבירה לסמכות לדון בטענות להתיישנות הקנס, ובגדר הסעדים בתביעה מבוקשת הצהרה כי הקנס שהוטל בגין עבירת החניה התיישן, ברם אין בכך כדי להקים סמכות של בית משפט זה. עילת התביעה נלמדת מהעובדות כפי שהן מפורטות בכתב התביעה, וכפי שצויין לעיל העובדות המפורטות בכתב התביעה בענייננו נוגעות למישור התיישנות העבירה/ פגם בהרשעה, ולא להתיישנות העונש. 14. אשר לטענת המשיב כי תביעתו מכוונת נגד פעולות הגבייה, וככזו היא מצויה בסמכות בית משפט זה, הרי שכפי שצויין לעיל, יש להבחין בין טענות לגביה פסולה הנשענות על טענה כי ההרשעה עצמה פגומה בין אם מפאת התיישנות ובין אם מסיבה אחרת, לבין טענות בדבר הליכי הגביה עצמם במנותק מסוגיית ההרשעה. בעניינו אין כל טענה כי נעשו פעולות גביה פסולות כשלעצמן, ואין מדובר בתביעה נזיקית בגין כך. הטענה המופנית נגד הליכי הגבייה, מבוססת כולה על הטענה כי דו"ח החניה לא הומצא למשיב וכי חלה לגביו התיישנות. טענה זו היא בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים. 15. אוסיף כי אף אם היתה נערכת בכתב התביעה הבחנה ברורה בין טענות במישור העבירה וההרשעה לטענות במישור העונש, דבר שלא נעשה בענייננו, באופן המצריך פיצול בין ערכאות שונות לצורך דיון במרכיביה השונים, הרי שבמצב כאמור היה מקום לשקול עיכוב ההליך דנן, עד למיצוי נושא התיישנות העבירה, אשר הוא העומד במוקד תביעת המשיב ואשר איננו בסמכות בית משפט זה, לצורך מניעת כפל הליכים ובזבוז משאבים מיותר (ראו: פסה"ד בעניין איתן ארז לעיל, בעמ' 16). 16. אשר לטענה הנוספת בכתב התביעה, לפיה העיריה פועלת בחוסר סבירות וחוסר הגינות משהיא גובה קנסות חניה לאחר שנים, ובכך מגדילה במכוון את סכומיהם על מנת להגדיל את הכנסותיה, בגינה מבוקש סעד הצהרתי כללי בדבר חוסר סבירות/הגינות קיצוני בפעולת הרשות, הרי שמדובר בתקיפה ישירה של פעולות/מדיניות הרשות המקומית, וככזו אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. 17. נוכח כל המפורט לעיל, המסקנה היא כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות של בית משפט זה. אינני רואה להעביר את התביעה לבית המשפט לעניינים מקומיים, בשים לב בין היתר לזמן שחלף מאז ניתן הדו"ח בענייננו, ומשאפשר שיש צורך בהגשת בקשה מתאימה בעניין זה לבית המשפט המוסמך. 18. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מהמצאת ההחלטה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל. משפט תעבורהסמכות ענייניתעירייהחניהדוח חניההתיישנות