קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התיישנות הליכי גביה מנהליים: כללי בפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. בת.א. 8924-03-10 עותר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו תשלומים שלטענתו נגבו ממנו שלא כדין (במסגרת הליך לקבלת אישור עירייה להעברת זכויות במרשם המקרקעין, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות): תשלום מיום 9.9.2008 ע"ס 130,418.30 ₪, עבור תיעול, אגרות, מים, ארנונה והוצל"פ, בגין נכס ברחוב רמב"ם 55 בפ"ת (גוש 6379 חלקה 138) - ר' נספח ז' לכתב התביעה. יוער כי התובע רכש את הזכויות בנכס זה בהסכם מיום 16.7.2007 (נספח א'1 לכתב התביעה). תשלום מיום 9.9.2008 ע"ס 40,316.30 ₪ עבור מדרכה, ניקוי מגרש, מים, ארנונה והוצל"פ, לנכס ברחוב הרב קיטרוני 47 פ"ת (חלקה 156 בגוש 6397) - ר' נספח ח' לכתב התביעה. יצויין כי התובע רכש את הזכויות בנכס זה בהסכם מיום 7.7.2008 (נספח א'2 לכתב התביעה). סך 1,732 ₪ שהתובע שילם ביום 16.9.2008, להסרת עיקול שהעיריה הטילה על הנכס ברח' רמב"ם 55 בפ"ת (נספח ט' לכתב התביעה). בה"פ 26001-08-10 התבקש סעד הצהרתי לפיו החיובים התיישנו ו/או לא היה צריך לשלמם ו/או לא היו חייבים בהם. סעד זה נבלע בתביעה הנ"ל לסעד אופרטיבי, ואין מקום לדון בו או לתיתו במובחן. לגופו של ענין, טענתו העיקרית של התובע היא כי חיובי המס בטלים, משום שהנכס ברח' רמב"ם 55 ניזוק ממשית ולא שימש למגורים במשך שנים ארוכות, ואילו הנכס ברח' הרב קיטרוני - נשרף. בנוסף, התובע טען להתיישנות ולשיהוי חמור בגביית ה"חוב", והוסיף וקבל כנגד התנהלות העירייה, שנמנעה מלספק לו נתונים. הנתבעת טענה לחוסר סמכות ענינית, ביקשה לדחות את טענת ההתיישנות, סברה שפעלה כדין לגביית התשלומים והצדיקה את החיובים לגופם. במישור הדיוני: הנתבעת הגישה את תצהירו של מר יעקב גולומבק, מנהל אגף עסקים ותעשיה בעירית פ"ת. התובע הגיש תצהיר תשובה. המצהירים נחקרו. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אבחן את תוקפם של החיובים הכספיים ואת יתר טענות הצדדים. דיון החיובים בגין הנכס ברחוב רמב"ם 55 מר גולומבק פירט את החיובים הרשומים על נכס זה, בסך כולל של 130,418 ₪ (ס' 18 לתצהירו). להלן אבחן את רשימת החיובים לפי סדרם. אגרת תיעול 5. העיריה גבתה אגרת תיעול בסך 21,947 ₪, לפי רישום מיום 16.9.1995, תוך הפניה לחוק העזר לפ"ת (תיעול), התשל"ד-1973: סכום מקורי בסך 5,047.20 ₪, בתוספת הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (ר' ס' 18.2-18.1 לתצהיר גולומבק). ייאמר מייד: אין בידי לכבד את עמדת העיריה בראש זה. הטעם לכך נעוץ בזה, שהעירייה לא הציגה כל דרישת תשלום. כידוע, התנהלות מנהלית תקינה מחייבת את העירייה לשלוח לאזרח דרישת תשלום מסודרת, בו יירשמו פרטי התשלום הנדרש והמועד לשלמו (השוו: ע"א 1842/07 עירית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5)15, בע' 25-22). ברגיל, עצם רישומו של חוב בספרי העירייה אינו יכול לספק, שהרי יש ליתן לנישום את ההזדמנות לשלם (ובתוך כך להימנע מריבית פיגורים), כמו גם להגיש ערר במידת הצורך. במקרה דנא, העיריה לא הציגה דרישת תשלום, ולא הצביעה על הליכי גבייה כלשהם שבוצעו לאורך השנים. חוסר המעש הנמשך מצידה פוגם בסבירות דרישתה עתה, והוא הופכה לבלתי הוגנת ובלתי מידתית (והשוו: ס' 4 בפסק-דינו של כב' הנשיא בדימ' ברק בעע"מ 1164/04 עירית הרצליה נ' דניאל יצחקי, מיום 5.12.2006). 6. למען הסדר הטוב יצוין, כי הקבלה בגין אגרת תיעול מיום 31.10.1984 שהתובע צירף לתצהירו, התבררה כשייכת לנכס אחר (ור' תשובתו של מר גולומבק בפ' ע' 14 ש' 6-16). חיובים נוספים 7. ארנונה לשנים 2006-1989 בסך 31,941.90 ₪ (קרן)₪ - מר גולובמק פירט את סכומי החיוב בחלוקה לפי שנים (בס' 18.3 לתצהירו); תשלום בסך 5,495.90 ₪ בגין צריכת מים עד ליום 31.12.2003 (ס' 18.7 לתצהיר גולומבק); הוצאות משפטיות (אגרת פתיחת תיק והליכי הוצל"פ) - 2,182.70 ₪ (ס' 18.9-18.8 לתצהיר גולומבק). שלושה חיובים אלה, כפי שנראה להלן, לא היו מבוססים ודינם להתבטל. 8. התשתית הראייתית מלמדת, כי הנכס ברחוב רמב"ם 55 הוכרז כנכס מסוכן, וננטש. כבר ביום 20.1.1986 הוציא ראש העיריה דאז הודעה, הקובעת כי הנכס הוא בבחינת "מבנה מסוכן" (נספח יד'1 לכתב התביעה): "ביום 14.1.86 נערכה ביקורת של מהנדס מטעם העירייה במנה הקיים בחלקה הנ"ל ונמצא כי הוא נתון במצב של סכנה תכופה למחזיקים בו ולציבור ויש להרסו מיד וללא כל דיחוי. מצורף למכתב זה העתק דו"ח המהנדס בקשר למבנה הנדון. מכוח הסמכות המוקנית לי בסעיף 4 מחוק העזר לפ"ת בדבר הריסת מבנים מסוכנים הריני דורש ממך בזה להרוס את המבנה בתוך 21 ימים מתאריך זה". יוער כי בכותרת ההודעה מופיע "רמב"ם מס' 59", ולא 55; ואולם פרטי הגוש והחלקה תואמים: גוש 6379 חלקה 138. בהודעות מאוחרות בענין זה הופיעה הכתובת רמב"ם 55: ראו הודעות מיום 24.2.1986 ומיום 4.5.1986, נספחים יד'2, יד'3 לכתב התביעה. 9. ביום 4.5.1986 אושרה הריסת המבנה ע"י סגן הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים (נספח יד'3 לכתב התביעה). ביום 20.5.1986, מנהל אגף מנהלה ורישוי בעיריה הינחה לבצע צו הריסה: "רצ"ב צו מטעם סגן הממונה על המחוז להריסת מבנה מסוכן בגוש 6379 חלקה 138 רח' רמב"ם מס' 55... נא להורות למח' אחזקת מבנים על בצוע הצו לאחר אתור המבנה באמצעות מפקח האזור..." (נספח טו' לכתב התביעה). ככל הנראה, צו ההריסה לא בוצע (ור' למשל הסכם הרכישה מיום 16.7.2007, בו נרשם שהתובע רוכש חלקה "עליה עומד הבית"). 10. כעשור לאחר מכן, ביום 25.7.1996, פנה ב"כ הבעלים דאז, עו"ד גורדון, במכתב לעיריה, בו ביקש להפסיק את חיוב הארנונה לבית ברחוב רמב"ם 55: "הנני מתכבד לפנות לכבודכם בבקשה להפסיק לחייב בתשלומי ארנונה את הבית הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש 6379 חלקה 138 ברחוב רמב"ם 55 פתח-תקוה. הנכס הושכר בזמנו למר כץ אמיל, בשכירות מוגנת, אשר נטש את הנכס לבית אבות ונפטר שם. כיום הנכס אינו ראוי למגורים או לשימוש אחר. הנכס הינו מוזנח, אין מים, אין חשמל ואין שירותים. לפיכך נבקשכם להפסיק לאלתר את חיוב הנכס בתשלומי ארנונה" (ההדגשה הוספה; נספח טז'2 לכתב התביעה). 11. הנתבעת לא הציגה מכתב תשובה שהוציאה בענין זה, וגם לא הצביעה על בדיקות עצמאיות שערכה כדי לבדוק את תוכנו. יושם אל לב כי הנתבעת הודתה בהליך דנא שהדייר מר כץ ז"ל אכן עזב את הנכס בשנת 1985: "בשנת 1985 מחזיק הנכס ברחוב רמב"ם 55 בפתח תקווה, בשכירות מוגנת, מר כץ קמיל, נטש את הנכס ונפטר, ומשנה זו ואילך הועברו החיובים של נכס זה על שם בעל הנכס מר גרודניק אריה, אשר לא שילמם" (ס' 40 לסיכומיה בהליך דנא). אך העירייה לא הציגה כל ראייה אודות אכלוס הנכס מאז שננטש ע"י הדייר המוגן. 12. ביום 9.11.2007 (לאחר שנכרת הסכם המכר בין המוכרים לתובע), פנה עו"ד מ' גורמן (ב"כ המוכרים), במכתב לעיריה, ופירט את נימוקיו לביטול החיוב בארנונה. נטען כי מר גרודניק ז"ל (שממנו רכש התובע את הנכס) התגורר בארה"ב מאז שנות החמישים, ונפטר באוגוסט 1990. לפי הנטען, הנכס ברחוב רמב"ם 55 לא היה בשימוש כבר בסוף שנות ה-80. נטען גם, שהעיריה ניתקה את המים בשנת 1997 (ר' נספח ה'1 לכתב התביעה). העיריה לא הציגה כל מכתב תשובה. העירייה גם לא הציגה תוצאות של בדיקה עצמאית שערכה בשטח לבירור הנטען. 13. התובע עצמו פנה לנתבעת מספר פעמים בענין החוב הנטען (ר' מכתבו מיום 11.12.2007 ומיום 23.9.2008 (נספחים ה'2 ו-י'1 לכתב התביעה). ביום 16.9.2008, התובע הגיש לעיריה "חוות דעת הנדסית" של אינג' אוסטינוב אלכסנדר, בה נרשם: "הבית עזוב ונטוש, נמצא במצב הזנחה פושעת, אין קו מים ואין שעון מים, ללא חשמל, מים, מטבח וכלים סניטריים, הבית לא מחובר לביוב הראשי רק לבור ספיגה. לפי עמדתי, הבית אינו ראוי למגורים ולפי הערכתי לא היה מאוכלס שנים רבות. המצב הנוכחי של המבנה מהווה סכנה בטיחותית ותברואתית לחיי אדם" (ההדגשה הוספה; נספח יב' לכתב התביעה). 14. אף שחוות הדעת הנ"ל לא נערכה לפי פקודת הראיות, יש לראות בה פניה לגיטימית של אזרח לעיריה, המבקש לעיין מחדש בדרישת החוב. היה בכוחה של העיריה לבדוק את אמיתות תוכנו, באמצעות כלי הפיקוח העומדים לרשותה. הנתבעת לא הציגה כל ראיה שפעלה בענין זה. העיריה השיבה לתובע על דרך הסתם, ומבלי להתייחס לטענות לגופן (ר' מכתבו של מר גולומבק מיום 24.11.2008, נספח יא' לכתב התביעה): "...עפ"י הוראות סעיף 324 לפקודת העיריות חלה חובת תשלום כל החובות המגיעים מאת בעל הנכס ביחס לאותו הנכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר. לאור האמור כל התשלומים ששולמו נעשו כדין ועפ"י הוראות החוק". 15. תשובה זו חסרה את העיקר. אין בה פירוט של החוב ומועדיו, ושום התייחסות לטענות בענין מצבו הפיסי של הנכס ואי-אכלוסו לאורך שנים. אין צורך לאמר, כי על הרשות העירונית להשיב לנישום על שאלותיו לבירור החוב, ולספק את המידע הרלבנטי. חובה זו נובעת מתוך מעמדה כמשרתת הציבור (ור' לענין זה בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נד(1)258, בע' 274 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק; עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ פ"ד ס(4) 217 בס' 8 לפסק-דינה של כב' הש' א' חיות). חובה זו מתחדדת על רקע העובדה, שהחוק מסר בידי העיריה כלי פעולה חד-צדדיים - כהוראת סעיף 324 לפקודת העיריות. הכח המסור לה מגביר את חובתה לפעול בזהירות ובשיקול דעת, ובשקיפות המאפשרת בקרה מצד האזרח. 16. לגופו של ענין, הוראת החוק הרלבנטית למקרה דנא מצויה בסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש], המורה כדלקמן: "נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים...". לענין זה נפסק, כי אין לבדוק את היתכנות השיפוץ וכדאיותו הכלכלית, אלא שהמבחן נעוץ במצבו הפיסי של הנכס. בית המשפט העליון הורה כדלקמן (בר"ם 5711/06, בר"ם 7261/07, בר"ם 10313/07 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו ואח', מיום 30.12.2009, בס' 22 לפסק-דינה של כב' הש' מ' נאור): "משהגענו למסקנה כי אין לבחון עלות שיפוץ "סבירה" או "כדאיות כלכלית" במסגרת השאלה האם בניין "ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו" עדיין יש לבחון כיצד בסופו של דבר בכל זאת תוכרע השאלה. לדעתי מדובר בשאלה עובדתית והמבחן שיש לקבוע הוא מבחן פיסי אובייקטיבי בעיני האדם הסביר. ואכן, כפי שנקבע בעניין אחר "קרקע יש לשום בהתאם לתנאים אובייקטיביים...". 17. במקרה דנא מתקיימים התנאים לפטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 הנ"ל. התובע הוכיח במידה מספקת במשפט אזרחי, כי בתקופות החיוב, הנכס "ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו", וכי "אין יושבים בו". מצבו הפיסי הרעוע של הנכס עולה מתוך ההכרזה על היותו "מבנה מסוכן", מינואר 1986. התנאי לפיו "אין יושבים בו" מסתבר בדיעבד מתוך מכתבו של ב"כ הבעלים מיולי 1996, המספר כי "בזמנו" התגורר בנכס דייר מוגן שנטש, וכי הנכס אינו ראוי למגורים. כאמור, העיריה הודתה כי הדייר אמנם עזב את הנכס כבר בשנת 1985, עוד לפני ההכרזה על היותו מבנה מסוכן (ס' 40 לסיכומיה). מקום בו נכס ננטש ע"י דייר מוגן, והוא מוכרז כמסוכן, קיימת סבירות גבוהה להניח כי לא ישבו בו עוד. 18. אמנם, נראה כי הנכס לא נהרס, שהרי בהסכם המכר מיולי 2007 נרשם שהתובע רוכש "חלקה עליה עומד הבית". יחד עם זאת, העיריה לא הציגה דו"חות פיקוח לאורך השנים, או כל ראיה אחרת המלמדת ש"המבנה המסוכן" שופץ, או שבמקום הדייר שנטש התגורר דייר אחר. מר גולומבק ענה - על דרך הסתם - "כל נכס אפשר לשפץ אותו להשמיש אותו ולתקן אותו. אם תוקן בתקופות מסוימות אז הוא בר חיוב בארנונה" (פ' ע' 16 ש' 16-15). אמירה כללית זו נאמרה ללא גיבוי ראייתי. בנסיבות הענין נדרשה בדיקה עצמאית ופוזיטיבית מצד העירייה, כדי לסתור את ההנחה שהנכס במצבו הרעוע לא היה בשימוש; כך, הן על רקע ההכרזה על היות המבנה מסוכן, והן משום פנייתו המפורשת של ב"כ הבעלים לעיריה בשנת 1996. 19. יוסף בהקשר זה, כי העיריה לא הציגה כל דרישה לתשלום ארנונה מזמן אמת. לא ברור למי שלחה דרישות כאלה, אם בכלל. התנהלות זו מחזקת את סבירות ההנחה, כי הנכס נותר במצבו הרעוע וללא אכלוס. 20. המסקנה היא, שגביית הארנונה בוצעה במקרה דנא שלא כדין, ובניגוד לסעיף 330 לפקודת העיריות. 21. יש להוסיף ולבטל את החוב הרשום עבור צריכת מים, וזאת משום שהעיריה לא הציגה כל נתון לגבי תקופות החיוב. בהודעת ב"כ הבעלים מיולי 1996 צוין שהנכס לא מחובר למים, והעיריה לא הציגה כל ראיה לסתור. בפניתו של מר גולומבק למיתב מיום 16.9.2008 נרשם כי בשנים קודמות לא הוצאו חיובים לאגרות ביוב, והתבקשה בדיקה (ר' נספח יג'2 לכתב התביעה). לא ברור אם בוצעה בדיקה ומה היו תוצאותיה. גם ענין זה נותר ללא מענה. 22. בהעדר בסיס לגבייה, ממילא לא היה מקום להטיל על התובע הוצאות משפטיות, ואף אלה בטלות. 23. אשר על כן, התביעה בגין הנכס ברח' רמב"ם 55 - מתקבלת (ור' סעד אופרטיבי להלן). החיובים בגין הנכס ברח' הרב קטרוני 47 24. מר גולומבק פירט את רשימת החיובים בס' 17-16 לתצהירו. להלן אבחן את טענות הצדדים ביחס אליהם, כסדרן. היטל מדרכה 25. העיריה גבתה בראש זה סך 18,992.60 ₪, בהסתמך על חוק העזר לפ"ת (סלילת רחובות), התשל"ב-1972, ובתוספת הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות. הנתבעת הציגה דרישת תשלום שלכאורה שלחה לבעלים דאז של הנכס, מר אריה גרודניק, מיום 11.12.1984 (ר' ס' 16.3-16.1 ונספח 5 לתצהיר גולומבק). 26. לא נטען ולא הוכח כי העיריה פעלה לגבות את החוב במהלך השנים. הרשאית העירייה לגבות חוב זה בחלוף כעשרים וארבע שנים ממועד הדרישה המקורי, במסגרת סעיף 342(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]? הוראת חוק זו קובעת כדלקמן: "לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר - סולקו במלואם או שאין חובות כאלה". 27. לענין הפעלת הוראה זו, ספק אם ניתן לחסום את העירייה בטענת ההתיישנות, שהרי אופיה של ההתיישנות הוא דיוני ואין הוא מאיין את עצם קיומו של חוב. יחד עם זאת, הלכה היא כי הפעלת הכח שלפי סעיף 324 כפופה לכללי המנהל הציבורי, המחייבים את הרשות "לפעול במהירות הראויה בהתאם לנסיבות הענין" (ר' רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עלית, מיום 20.6.2010, בס' 20 לפסק-דינה של כב' הש' א' פרוקצ'יה). נפסק כי "שיהוי בלתי סביר בנקיטת פעולה על ידה עשוי, במצבים מסוימים, להביא לאי הכרה בזכותה השלטונית לתבוע מהאזרח קיום חובה או קיום חיוב שהוא חב בהם" (שם). כללי המנהל הציבורי הוחלו על הפעלת סעיף 324 הנ"ל בעת"מ (ת"א) 2064/09 מתנה נ' עירית אור יהודה, מיום 26.8.2011 (כב' הש' ד"ר מ' אגמון-גונן): "הליכי הגבייה המינהליים אמנם מעוגנים בדין ואין ספק כי הליכים אלו נועדו ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, אשר מגיעים לקופה הציבורית. עם זאת, בדומה לגבי הפעלה של כל סמכות מינהלית, אשר מוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי, שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על המשיבים, בעלי הסמכות לנקיטת הליכי גבייה מינהליים, חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המינהליים. מוטלת עליהם החובה לשמור על האיזון הנכון בין ההכרח לגבות מחייבים סרבנים לבין הקפדה דווקנית על הוראות הדין ועל נוהלי הגבייה, על מנת שהפגיעה בזכויות הפרט, באמצעות הליכי גבייה מינהליים, אמנם תושתת על אדנים מוצקים. ... בעייתיות נוספת יש פה אף בשימוש בכלי של סירוב למתן אישורים, כדי לנסות ולאלץ את העותר לסלק חוב, שספק אם היה בידי העירייה לגבותו בדרך אחרת ... זאת ועוד. האפשרות שרשות מקומית תנקוט "שב ואל תעשה" משך שנים רבות ותתעורר יום אחד ותמציא לאזרח דרישת תשלום בסכום אסטרונומי, כרעם ביום בהיר, ללא כל פירוט והסבר ותוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה בעליל ונעדרת הגינות. הנה כי כן, מקום בו המשיבה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את העותר על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות" (ההדגשה במקור). וראו גם: עת"מ (חי') 33240-12-10 מיכאל סתיו נ' עיריית חיפה, מיום 26.12.2011 בע' 5; עת"מ (ת"א) 3568-05-12 שמעון אייל נ' עיריית תל-אביב, מיום 28.4.2013. 28. במקרה דנא, העירייה לא הצביעה על פעולות גבייה כלשהן. עולה מכך שישבה בחיבוק ידיים במשך עשרות שנים, עד כי האזרח הסביר יכול היה להבין שהחוב כבר שולם או נזנח. כבר נפסק כי "העיריה אינה רשאית לנקוט בהליך גבייה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מנהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבות" (ס' 18 סיפא בפסק-הדין בעת"מ (חי') יצחק סולומון בע"מ- חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה, מיום 8.12.2010). ובהמשך (בס' 19 לפסק הדין): "... העירייה הדנה בבקשת אזרח לקבל תעודה על פי סעיף 324(א) כפופה לכללי המשפט הציבורי. עליה לנהוג בסבירות, בתום לב, במידתיות ולהפעיל רק שיקולים עניינים. מקום בו העירייה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את האזרח על חובו ואיפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן התעודה. שימוש באמצעי הפסיבי העומד לרשותה והימנעות ממתן התעודה מהווה הפרת חובת תום הלב של הרשות והתנהגות בלתי סבירה ובלתי מידתית". 29. הלכות אלה ישימות גם במקרה דנא. סכום החוב הוא קטן יחסית, ואילו חלוף הזמן הוא ניכר. המינהל התקין מחייב להמריץ את הרשות העירונית לפעול באופן אקטיבי לגביית חובות, בין בדרך של תביעה משפטית ובין בדרך של אכיפה מנהלית. בחלוף כעשרים וארבע שנה ממועד היווצרות החוב, אין העיריה זכאית עוד לממש דרכים אלה, מחמת דין ההתיישנות (ור' פסק-הדין בענין נסייר נעמה, שאוזכר לעיל, בס' 40 לפסק-דינה של כב' הש' ד' ברלינר). אין מקום במקרה דנא לאפשר לעירייה לעקוף את המגבלה באמצעות סעיף 324 הנ"ל, בהיות מהלך זה בלתי מידתי. אשר על כן, אני מקבלת את תביעת התובע בראש זה (ר' סעד אופרטיבי - להלן). חובות נוספים 30. חוב בגין ניקוי מגרש בסך 615.60 ₪ (ס' 16.4 לתצהיר גולומבק) - העירייה לא הצביעה על כל דרישת תשלום ששיגרה בזמן אמת, ולא הוכיחה שנקטה בהליכי אכיפה כלשהם במהלך השנים. אין לחייב את התובע בחוב זה. מדובר בסכום זניח, אשר אין מקום לדרוש זמן כה רב בדיעבד, מחמת כללי המנהל התקין. 31. העיריה הוסיפה וגבתה ארנונה לשנים 2003-1996 וכן עבור ספטמבר 2007: סך 8,828.40 ₪, קרן, ובתוספת הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ס' 17.1 לתצהיר גולומבק); חוב בסך 145.10 ₪ - עבור צריכת מים וחוב בגין הליכי הוצל"פ - בסך 755.10 ₪ (ס' 17.6 לתצהיר גולומבק). כפי שיוברר להלן, החיובים בגין ארנונה, מים והוצל"פ - אינם תקפים ולא היה מקום לגבותם. 32. ביום 25.7.1996 פנה ב"כ הבעלים, עו"ד גורדון, לעירייה ב"בבקשה להפסקת חיוב ארנונה לצריף ברחוב קיטרוני 47 ..." (נספח טז'1 לכתב התביעה). במכתב נרשם: "הנני מתכבד לפנות לכבודכם בבקשה להפסיק לחייב בתשלומי ארנונה את הצריף שהיה בנוי על המקרקעין הידועים כגוש 6397 חלקה 156 ברחוב קיטרוני 47 פתח-תקוה. בנכס היה בנוי צריף שהושכר בזמנו... אשר נשרף כליל וכל האודים פונו מהמקרקעין. כיום הנכס הנו מגרש ריק בלא שימוש. לפיכך נבקשכם להפסיק לאלתר את חיובי הצריף בתשלומי ארנונה". העיריה לא הציגה מכתב תשובה. אין זה ברור מה עשתה כדי לברר את אמיתות הטענה, כגון בדרך של שיגור מפקח לאתר -- כפי שיכולה וצריכה היתה לעשות. 33. בשנת 2008, אגב הליך האישור לטאבו, מר גולומבק פנה לחב' מיתב וציין: "בשנים הקודמות לא היה חיוב באגרות ביוב, נא בדיקתכם" (נספח יג'1 לכתב התביעה). העיריה לא הציגה את תוצאות הבירור. העדר חיוב באגרות ביוב מחזק את טענת התביעה, כי הנכס אמנם נשרף. תשומת הלב מופנית לתיאור הנכס כ"מגרש" (להבדיל מ"בית") בהסכם הרכש מיום 7.7.2008 (נספח א'2 לכתב התביעה). 34. והעיקר: הנתבעת הודתה שהנכס ברחוב קיטרוני אכן נשרף. מר גולומבק העיד: "מיום 1.1.2004 לא חויב בגלל שהנכס נשרף" (פ' ע' 17 ש' 17). הנתבעת לא ציינה מתי נשרף, ולא נימקה מדוע אין לאמץ את הודעתו של עו"ד גורדון מיולי 1996, לפיה הנכס נשרף כבר אז. גם אין זה ברור מה הניע את העיריה לחדש את החיוב בארנונה בספטמבר 2007, שכן לא הוצגו ראיות על הקמת מבנה חדש במקום. 35. אשר על כן, יש להפעיל גם לגבי הנכס ברחוב הרב קיטרוני את סעיף 330 לפקודת העיריות, ולהורות על ביטול החיוב בארנונה משום ש"הנכס נהרס". אף אין מקום לחייב בגין מים, שכן לא הוברר מתי ומי צרך מים, וכיצד נצרכו מים בעת שהנכס הרוס. גם הפעם, העירייה לא הציגה דרישת תשלום. 36. בנסיבות אלה, ועל רקע בטלות החוב, יש להוסיף ולבטל את חיוב התובע בהוצאות הוצל"פ. אני נותנת משקל גם לכך שהתובע פעל לבירור פרטי החוב בעת שנדרש לשלם, אגב הליך העברת הזכויות במקרקעין (ר' ס' 3-2 לתצהירו וכן מכתביו מיום 23.9.2008, נספחים י'1-י'2 לכתב התביעה). העירייה דחתה את התובע בתשובה בלתי מספקת (ר' תשובתו של מר גולומבק שאוזכרה לעיל, מיום 24.11.2008, נספח יא' לכתב התביעה). התובע אולץ לשלם חובות חסרי תוקף, בהליך לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. ענינים נוספים 37. הטענה לחוסר סמכות ענינית (חלק ראשון בסיכומי הנתבעת) - אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך נעוץ בזה, שהתביעה דנא היא תביעה להשבת סכומי כסף שנגבו ע"י הנתבעת מהתובע שלא כדין. כידוע, הסמכות הענינית נקבעת לפי הסעד (ר' למשל: ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן פ"ד לז(3)1 בע' 12). מקום בו הסעד המבוקש הוא כספי - צומחת סמכותו של בית המשפט האזרחי לעסוק בענין (וראו: רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו פ"ד מד(3)812 בע' 816). התובע אולץ לשלם במסגרת הליך קבלת האישור לטאבו, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות; לאחר ששילם, צמחה זכותו הדיונית להגיש תביעת השבה. 38. חזקת התקינות (חלק שלישי פרק ג' בסיכומי הנתבעת) - חזקה זו עומדת לטובת הרשות, כל עוד לא הוכח אחרת. במקרה דנא, הוכח כי החיובים הנ"ל היו בחלקם חסרי תוקף וחלקם לא בר-גבייה, כמפורט לעיל. ממילא לא היה בכוחה של העיריה לגבותם לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. 39. העדר יריבות (חלק שלישי פרק ד' בסיכומי הנתבעת) - התובע הוכיח זכאות ישירה בתביעת ההשבה. הוא הציג שתי קבלות מעירית פ"ת עבור התשלומים נשוא התביעה, ועליהן נרשם "יורשי גרודניק אריה" (נספחים ז', ח' לכתב התביעה). הרישום הנ"ל ע"ש היורשים הוא מובן, שכן הם אלה שהחזיקו בזכויות במקרקעין לפני שהתובע נרשם כבעלים. בנוסף, התובע הגיש חשבונית-מס שהוצאה על שמו, בענין צו עקול מנהלי (נספח ט' לכתב התביעה). התובע הוסיף והצהיר שהוא ביצע את התשלומים (ס' 2 לתצהירו). אין חולק שהתשלומים בוצעו. על הרקע הזה, יש לדחות את טענת הנתבעת להעדר יריבות. סיכום 40. התביעה מתקבלת. על הנתבעת להשיב לתובע סך 130,418 ₪ (עבור הנכס ברח' רמב"ם 55), בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 9.9.2008 (מועד התשלום לפי הקבלה נספח ז' לכתב התביעה) ועד לתשלום בפועל. על הנתבעת להוסיף ולהשיב לתובע סך 40,316.30 ₪ (עבור הנכס ברחוב הרב קיטרוני 47), ובצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 9.9.2008 (מועד התשלום לפי הקבלה נספח ח' לכתב התביעה), ועד לתשלום בפועל. על הנתבעת להשיב לתובע בנוסף סך 1,732 ₪ (הוצאות בענין עיקול), בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 16.9.2008 (מועד חשבונית-מס 747, נספח ט' לכתב התביעה), ועד לתשלום בפועל. 41. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בהליך דנא: אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. בפסיקת ההוצאות אני מתחשבת בהימנעות הנתבעת מלספק לתובע הסבר אודות פרטי החובות הנטענים, כמתואר לעיל. הסבר כזה עשוי היה ללבן את תמונת החוב ולייתר את ההליך כולו. כן התחשבתי במחדליה הדיוניים של הנתבעת בהליך דנא, אשר חייבו מתן החלטות שיפוטיות חוזרות ונשנות כדי לקבל ממנה את פירוט החוב (ר' ס' 4 להחלטה מיום 26.6.2011, ס' 2 להחלטה מיום 30.11.2011, וס' 1 להחלטה מיום 12.7.2012). גביה מנהליתהליכי גביההתיישנות