קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התיישנות תושבות: 1. מבוא עניינו של פסק דין חלקי זה הינו בטענה המקדמית שהעלה הנתבע, לפיה יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות בכל הנוגע לתושבות התובע משנת 1998 ועד 2009 (להלן: התקופה הראשונה) ב. התובע הגיש בעבר תביעה ב"ל 10484/10 (להלן: התיק הקודם), בגין התקופה הראשונה. במסגרת תביעה זו סיכמו הצדדים את טענותיהם, בדיון שקויים בפני כב' השופט אברהמי ביום 23.6.10. בסופו של דבר לא ניתנה החלטה/פס"ד בתיק הקודם לגופו, והתביעה נמחקה ביום 12.9.10, לבקשת ב"כ התובע. ג. נושא הזכאות לתקופה הראשונה שב ועלה במסגרת תביעה זו, לאור העובדה שבתיק הקודם לא הייתה דחייה אלא מחיקה. לאור המחלוקת בעניין זה, סוכם כי הצדדים יגישו טיעונים משלימים בכתב ביחס לטענת ההתיישנות, ובית הדין יתן החלטה/פס"ד חלקי בשאלת ההתיישנות של התקופה הראשונה. ד. כמו כן סוכם בין הצדדים, כי בית הדין ידון בטענה מקדמית זו תחילה, ביחס לתקופה הראשונה, בטרם מועד ההוכחות בתיק. 2. ואלה העובדות הרלוונטיות לעניינו: ביום 21.3.10 הגיש התובע תביעה לבית הדין כנגד החלטת הנתבע לגרוע אותו מרשימת המבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי (להלן:"התביעה הראשונה"). ביום 11.5.10 הגיש הנתבע כתב הגנה ובו העלה טענת התיישנות משום שחלפה למעלה משנה ממועד החלטת הנתבע ועד להגשת התביעה ועל כן, עפ"י התקנות התיישנה התביעה. הנתבע ביסס את טענתו בדבר התיישנות התביעה על כך שעוד ביום 16.4.08 נשלחה החלטת הנתבע בדבר גריעתו של התובע מרשימת המבוטחים בשל העובדה שאינו תושב מדינת ישראל החל מיום 1.2.1998. ההחלטה נשלחה לתובע, בדואר רשום , לכתובת אותה מסר לנתבע. כאמור, בטרם נידונה הטענה לגופה, ביקש התובע ביום 4.8.10 בית הדין למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, תוך שהוא מודיע על כוונתו להגיש דו"ח דין וחשבון המוכיח על מרכז חייו החל משנת 2008 (כיוון שממועד זה אין הנתבע עומד על טענת התיישנות). ביום 12.9.10 נתן בית הדין פסק דין המוחק את תביעת התובע ללא צו להוצאות, בהתאם לבקשתו. ביום 8.11.11 הגיש התובע (במסגרת תיק מושא פסק דין זה) תביעה כנגד החלטת הנתבע לגרוע אותו מרשימת המבוטחים החל מ-1.2.98 (להלן:"התביעה השניה") ביום 2.1.12 הגיש הנתבע כתב הגנה ובו העלה טענת התיישנות כנגד התביעה השניה. שתי התביעות הוגשו על ידי ב"כ התובע עו"ד ג'וני שחאדה. 3. טענות התובע בתמצית: א. לטענת התובע, התביעה השנייה, הוגשה על סמך החלטת הנתבע מיום 8.5.11 ועל כן במועד הגשת התביעה ביום 8.11.11 טרם התיישנה התביעה. ב. במכתב הדחייה הנ"ל לא הזכיר הנתבע כלל את מכתב הדחייה מיום 14.4.08 ועל כן, אין לראות במכתב הדחייה האחרון כמי שמתייחס לכל מכתב דחייה קודם אלא יש למנות את תקופת ההתיישנות אך מיום 8.5.11. ג. על כתפי הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי מכתב הדחייה מיום 14.4.08 נמסר לידי התובע וכיוון שהנתבע הודה כי אין בידיו אישור מסירה על כך - הרי שיש לקבל את טענת התובע לפיה לא קיבל את מכתב הדחייה הראשון (שאם לא כן היה משיג עליו במועד שהוקצב). ד. מכל מקום, עפ"י הפסיקה כיוון שטענת ההתיישנות הינה טענה פרוצדוראלית המפקיעה זכות מהותית - הרי שכל אימת שמתעורר ספק בהמצאת מסמכים למבוטח - ספק זה ראוי שיפעל לטובת התובע (בוודאי כאשר מדובר בטענת התיישנות שיש להעלותה אך במקרים המצדיקים זאת). 4. טענות הנתבע בתמצית: א. מיום מתן פסק הדין בתביעה הראשונה (12.9.10) ועד להגשת כתב התביעה השני , במסגרת התיק הנדון (8.11.11)- חלפה למעלה משנה. תקופה זו מתווספת לתקופת ההתיישנות שנטענה עוד בתביעה הראשונה ביחס להחלטת הנתבע שלא להכיר בתושבותו של התובע משנת 1998. ב. גם אם נניח כי התובע לא קיבל את ההחלטה הראשונה של הנתבע מיום 16.4.08 - הרי שאין כל ספק כי שממועד מתן פסק הדין (לכל הפחות) התובע ידע על קיום החלטת הנתבע ואף על פי כן קפא על שמריו והגיש את התביעה השניה רק בחלוף למעלה משנה. ג. יתרה מזאת, בפועל כבר בכתב ההגנה של הנתבע ביום 21.3.10 ידע התובע על טענת ההתיישנות של הנתבע ועל מכתב הדחייה מיום 16.4.08 . אין ספק שמאז ועד להגשת כתב התביעה התיישנה תביעת התובע ביחס לתושבותו משנת 1998 . ד. העובדה שמכתב הדחייה השני של הנתבע מיום 8.5.11 אינו מאזכר את מכתב הדחייה הראשון מיום 16.4.08 אין בה כדי "להאריך" את תקופת ההתיישנות שכן מהותית, הנתבע לא הכיר בתושבותו של התובע משנת 1998 כבר במכתב הדחייה הראשון וכיוון שבמכתב השני לא שונתה, מהותית, ההחלטה - אין למנות את תקופת ההתיישנות מהמכתב השני בלבד. 5. דיון והכרעה: א. תקנה 1 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן:"התקנות")- קובעת כי המועד להגשת תובענה כנגד החלטת הנתבע הינו 12 חודשים: "(ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." כידוע תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991 קובעת כי אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו כאמור בחוק בעניין הגשת תובענות והגשת ערעור. זאת, כיוון שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין (בניגוד לניהול הליך שכבר מצוי בבית הדין , שאז יש לבית הדין שיקול דעת באם להאריך מועדים). ראה: מ' גולדברג, עוקדן הבטחון הסוציאלי, כרך ראשון (מאי 2005), עמ' 11 והפסיקה המאוזכרת שם. באשר לטענת התיישנות, על בית הדין לשקול בכובד ראש קבלת הטענה . כבר נפסק כי יש לסלק על הסף מחמת התיישנות, אך בנסיבות המתאימות והכל ביד קמוצה ומשורה, בוודאי כאשר עסקינן בזכויות סוציאליות, כבעניינו. ראה: דב"ע מז/3-15 אפנר יצחק נ' מפעלי הדסה לנוער, עבודה ארצי,כרך כ(2), 242 ; דב"ע נז/68-4 ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לא (3), 103;דב"ע נז/68-3 אריה שקד נ' הסוכנות היהודית עבודה ארצי, כרך לא (4), 149; דב"ע 98 /246-9 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' אזולאי דוד עבודה ארצי, כרך לא (2, 330; בר"ע 1202/02 דניאלה אייזנברג נ' אור קוואל עבודה ארצי, כרך לג (73), 32). אף על פי כן, ככל "זכות" שומה על בית הדין לאזן גם את זכות המבוטח, באופן הראוי, אל מול זכויות הנתבע, לרבות זכויותיו הדיוניות ויש לתת את הדעת גם על הקושי ,עימו עשוי הנתבע להתמודד בהתגוננות מפני תביעה שהוגשה בחלוף זמן רב: "'ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו'." ראה: עב"ל 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 481,488 ; דב"ע לח/0-95 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק בר, פד"ע י' 247 במקרה הנדון, לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. כאמור, קיבל התובע את יומו בבית הדין עוד במסגרת תיק ב"ל 10484/10. יודגש כי עוד ביום 11.5.10 הגיש הנתבע כתב הגנה, בו העלה הנתבע לראשונה את טענת ההתיישנות. זאת, בהתבסס על מכתב הדחייה, מיום 16.4.08, אשר נשלח אל התובע בדואר רשום, עפ"י הכתובת שמסר התובע לנתבע. לפיכך, נדחית טענת התובע, לפיה, נטל הוכחת מסירת מכתב זה לתובע - מוטל על כתפי הנתבע. בהתאם לפסיקה, די בכך שמכתב זה נשלח בדואר רשום לכתובת אותה מסר התובע כדי להקים חזקת מסירת דבר הדואר. ככל שהתובע רוצה לסתור חזקה זו - הרי שהנטל מוטל על כתפיו. הן בעניינו והן במסגרת התיק הקודם, ב"ל 10484/10 - לא הצליח התובע לסתור חזקה זו. לפיכך, יש לראות בתובע כמי שקיבל את מכתב הדחייה עוד ביום 16.4.08 ועל כן, נכון להגשת כתב התביעה ביום 21.3.10 , חלפה למעלה משנה, ועפ"י חוק התיישנה תביעתו. גם אם לצורך הדיון ולמען הסר ספק, נניח כי מכתב הדחייה הראשון לא התקבל אצל התובע - הרי שאין חולק כי ביום 11.5.10 , במועד בו הוגש כתב הגנה על ידי הנתבע ולכל המאוחר מיום מתן פסק הדין ביום 12.9.10 - נודע לתובע על מכתב הדחייה ועל כן, ממועד זה בוודאי שאין התובע יכול לטעון שלא ידע על קיומו. אף על פי כן, הגיש התובע את התביעה בתיק זה רק בחלוף למעלה משנה (8.11.11) משני המועדים הנקובים לעיל . על כן, מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות כאמור. עוד יצויין כי התובע, מטעמיו, ביקש התובע ביום 4.8.10 למחוק את התביעה בתיק ב"ל 10484/10 , כאשר בכוונתו להגיש לנתבע דין וחשבון להוכחת מרכז חייו החל מיום 2008 (שכן עד לשנת 2008 עמד הנתבע על טענת התיישנות) ובהתאם לכך נתן בית הדין את פסק דינו ביום 12.9.10. יש לתמוה על כך, שהתובע מבקש עתה להישען על מכתב הדחייה השני מיום 8.5.11, כאשר עיון בו מעלה כי אין בו, מהותית, מידע "חדש" בעניינו של התובע. גם במכתב זה, מודיע הנתבע לתובע כי אינו מכיר בתושבותו משנת 1998. מכל מקום, הן לאור הודעת התובע מיום 4.8.10, לפיה בכוונתו להגיש דין וחשבון חדש לבחינת תושבותו החל משנת 2008 והן לאור העובדה כי מכתב התביעה השני אינו מוסיף דבר באופן מהותי בעניינו של התובע - אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות אך מיום 8.5.11 (מועד מכתב הדחייה השני). דברים אלו מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה כי בשני ההליכים המשפטיים בשני התיקים התובע היה מיוצג על ידי אותו בא כח. לאור כל האמור, העלאת טענת ההתיישנות הינה סבירה ומידתית וכי יש לקבל את טענת ההתיישנות תוך דחיית התביעה על הסף. 6. סוף דבר: א. טענת ההתיישנות מתקבלת. לפיכך הפלוגתא שנותרה בתיק הינה תושבות התובע משנת 2009 ואילך. ב. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. משרד הפניםתושבותהתיישנות