סילוק יד ממקרקעין במושב

פסק דין מבוא ורקע עובדתי 1. בפני תביעה לסילוק יד והריסה, אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים 1 ו- 2. 2. התובעת, הינה בעלת זכויות בחלקה 156 בגוש 15140 הנמצאת במושב אילניה (להלן: גם "אילניה"). 3. הנתבעים, הינם תושבי אילניה והינם בעלי הזכויות בנחלה הסמוכה, הידועה כמגרש 23. 4. בתחילה, הוגש כתב התביעה כמתייחס לחלקה 102, אולם, לאור חלוקת חלקה 102 בין היורשים של הזכויות בחלקה זו, נרשמה התובעת כבעלת הזכויות בחלקה 156. 5. חלקה 156, או בשמה הקודם חלקה 102, הינה חלקה שיעודה בשלב זה חקלאי, אם כי, בחוו"ד מומחה בית המשפט, שאליה אדרש להלן, נקבע, כי מגרש 1 בחלקה 102 (הזהה לחלקה 156 ברישומה הנוכחי) הינו, יעוד חקלאי ומגורים משולב שאינו מאושר. 6. הצדדים, לא התייחסו למקום מגורי התובעת ואולם, היא אחת היורשות של טוביה שמואלי ז"ל שהיה הבעלים הרשום של כל חלקה 102 הנ"ל, מכל מקום, ברור שהתובעת אינה מתגוררת בחלקה 156. 7. הנתבעת 2 הינה "בן ממשיך" באגודת אילניה, וזכויות הנתבעים במגרש 23, באו להם מכוחה של משפחת רז (הורי הנתבעת 2). טענות הצדדים 8. התובעת טוענת, כי הנתבעים בנו את ביתם תוך פלישה לחלקתה ובניגוד לתנאי היתר הבניה שבידם. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים פלשו לשטח חלקתה. לפיכך, עותרת התובעת ליתן סעד של פינוי וסילוק יד וכן ליתן צו הריסה על כל חלק המבנה שנבנה על חלקתה ובניגוד לתב"ע החלה במקום (להלן, אכנה את בית הנתבעים "המבנה"). 9. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי הם "אינם פולשים ו/או מסיגי גבול אלא איפכא מסתברא. הנתבעים פעלו בהתאם לחוק ועל פי דין.". 10. עוד טענו הנתבעים, כך בכתב הגנתם, כי בנו את ביתם בתום לב תוך קבלת כל האישורים לכך וכי אם היתה טעות בזהוי המקרקעין, הרי שאחראים לכך, כל הגופים שהיו מעורבים בהליך קבלת ההיתר, כמו וועד המושב אילניה, מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל תחתון, המהנדס ואדריכל המבנה (להלן בהתאמה, "המינהל", "הסוכנות", "הוועדה המקומית"). 11. בסיכומי טענותיהם, כך בכתב הגנתם, טוענים הנתבעים, כי אם נגרם נזק לתובעת, הרי שנזק זה נגרם בעטיים של כל המעורבים בתכנון, אישור והקמת ביתם וכי במידה ויתקבלו טענות התובעת, על גופים אלו לפצות את הנתבעים. 12. אעיר, כי במהלך הדיונים בתיק זה, ביקשו הנתבעים לצרף כנתבעים נוספים את אותם גופים המנויים לעיל, וכן ביקשו לשלוח לצדדים אלו, הודעות צד ג', אולם שתי בקשות אלו נדחו. 13. כאן, גם המקום לציין, כי בשלב מאוחר יותר הועלתה טענה נוספת, במסגרת בש"א 1076/05, בה ביקשו הנתבעים למנות שמאי מטעם בית המשפט, שכן, הדרך הנאותה בתיק שבפנינו, כך לטענתם, הינה פיצוי כספי חלף הריסה וזאת אם יתברר, כי הנתבעים אכן פלשו לחלקת התובעת. טענה זו, הועלתה על ידי הנתבעים עוד במהלך ישיבות קדם המשפט. בטענתם זו, מסתמכים הנתבעים על ת.א. 6339/97 משה רוקר ואח' נ. משה סלומון ואח' פ"ד נ"ה(1), עמ' 199 (להלן: "הלכת רוקר"). דיון 14. לאור המחלוקת כפי שהוגדרה בכתבי בי דין, מינה בית המשפט מודד מומחה מטעמו (להלן: "המומחה"), אשר קבע באופן ברור, כי אכן הנתבעים פלשו לחלקת התובעת. המומחה קבע, כי המבנה "פלש" לחלקת התובעת בשטח כולל של 46.47 מ"ר, בנוסף, קיימת פלישה של חצר וגינון בשטח כולל של 325.43 מ"ר. סך כל הפלישה, לפי חוות דעת המומחה, הינה 371.90 מ"ר. עוד קבע המומחה, כי "אילו הבניה התבצעה לפי מסמכי ההיתר לא היתה נגרמת פלישה לחלקה 102" לעניין ההיתר והסטיה ממנו, אדרש להלן. 15. בפתח ישיבת ההוכחות, הצהיר ב"כ הנתבעים לפרוטוקול בית המשפט, כי "אנחנו מודים שהבניה של 46 מ"ר נבנתה במקרקעין שבבעלות התובעת, בשל חוסר ידיעה. אני מסכים גם שהפלישה בשטח של 325 מ"ר לחצר של התובעת, אכן נעשתה על ידינו, אם כי, בחוסר ידיעה ובתום לב". 16. לפיכך איפוא, בהצהרה זו חזרו בהם למעשה הנתבעים מטענתם בכתב ההגנה, כי לא פלשו כלל ולא הסיגו גבול, והדיון איפוא, התמקד, רק בטענתם המאוחרת של הנתבעים, ולפיה יש להחיל על הנדון, את הלכת רוקר, ולהורות על פיצוי כספי ולא על הריסה. 17. מטעם התובעת, העיד בסך הכל, עד אחד, מהנדס הוועדה המקומית (להלן: "המהנדס") שאישר כי "הבית של הנתבעים נבנה בסטיה מהיתר, בניגוד למיקום הקבוע בבקשה להיתר". עוד אישר המהנדס, כי "קו הבניין הצדדי הוא 3 מטר". בחקירתו הנגדית שב ואישר המהנדס, כי "הסטיה של המבנה נשוא התביעה, מתבטאת בסטיה ממיקומו בהתאם להיתר. הסטיה מתבטאת למיטב ידיעתי ב- 7 מ' מהמיקום המתוכנן, הסטיה הכוללת היא בין 36 ל - 40 מ"ר". 18. מטעם הנתבעים, העידו הנתבע מס' 1, וכן המודד מר מתניה חן ציון (להלן: "מתניה"), לניתוח עדויותיהם, אתייחס להלן. 19. בתום פרשת הראיות ולאחר שהשמיעו סיכומיהם בעל-פה, שבתי והצעתי לב"כ הצדדים, כי ינסו לגבש ביניהם הסדר פשרה של פיצוי כספי, אם באופן של תיקון הגבולות בין הצדדים באופן שלמגרש 23 יוסף חלק מחלקת התובעת, ואם בדרך של קניית כל חלקת התובעת, על ידי הנתבעים. ביום 8.2.06 קיבלתי הודעה מב"כ הנתבעים דווקא , כי לא ניתן לבנות בית מגורים נוסף על הקרקע נשוא המחלוקת וכי הפערים בין הסכום אותו מציעים הנתבעים כתשלום עבור רכישת חלקת התובעת לבין הסכום אותו מבקשת התובעת הינם גדולים ובלתי נתנים לגישור. בנסיבות אלו, לא היה מנוס מליתן פסק דין. 20. עוד אעיר כאן, כי הנתבעים צרפו חוות דעת של שמאי מטעמם. ב"כ התובעת ביקש שלא לראות בחוות דעת זו חלק מהמוצגים בתיק ומכל מקום, ביקש שלא לחקור את השמאי, אשר היה נוכח, בעת הדיון, באולם בית המשפט. בנסיבות אלו, אני מקבל את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים כמוצג בתיק זה ולהלן, אדרש אליה בקצרה. השאלה שבמחלוקת 21. אין ספק, כי השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים, היא ההלכה שנקבעה, כך לטענת הנתבעים, בהלכת רוקר ולפיה, מוסמך בית המשפט לשקול החלפת סעד ההריסה, בסעד של פיצויים. 22. לפיכך, ובטרם אדון במשמעות הלכת רוקר על התיק שבפניי, אנתח בקצרה את הלכת רוקר, כדלהלן. 23. בטרם אכנס לטרקלין של הלכת רוקר, אבקש להעיר מספר הערות; ראשית, יש להדגיש, כי בעניין רוקר עצמו, לא הופעל שיקול הדעת המבוקש, ובית המשפט העליון בסופו של יום, אישר את פסק הדין של בית המשפט קמא, והורה על הריסת אותו חלק בבית המשותף שנבנה על ידי רוקר. שנית, אדגיש, כי גם בפסקי דין מאוחרים להלכת רוקר, כמעט ולא נמצא, כי בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו והורה על סעד חלופי של פצויים. למעשה, רק בשני פסקי דין, אליהם אדרש להלן, ושאינם דומים כלל ועיקר לנדון שבפנינו, עשה בית המשפט, שיקול כאמור ועיכב הליכי הריסה או סילוק יד. שלישית, הנטל להוכיח, כי הנתבע זכאי לסעד של פצויים חלף הריסה, מוטל על הנתבע, וראה לעניין זה, דבריו של המשנה לנשיא כבוד השופט חשין ושם בסעיף 16 לפסק דינו, "הנטל מוטל הוא איפוא, על הנתבע והנטל הוא לשכנע את בית המשפט על שום מה ולמה לא יחזיר התובע את שלו. מדוע ולמה יש לראות את תביעת התובע כתביעה שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת. כיצד זה ומדוע משולה היא תביעתו של התובע לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט.... 'הסבירות' ו'הצדק' הם שהנתבע יחזיר את המצב לקדמותו והנטל עליו הוא - ונטל לא קל הוא - לשכנע את בית המשפט מדוע בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני ראוי לחרוג מן הכלל ושלא להחזיר את הסטטוטס-קוו-אנטה...". ורביעית, גם בדעת הרוב אשר דחתה את הערעור שם, היו חילוקי דעות בדבר היקף שיקול הדעת ובסופו של דבר, נפסק כדעתו של כבוד השופט טירקל, וכך קבע השופט טירקל בסעיף 23 לפסק דינו "שיקול הדעת של בית המשפט, שבגדרו רשאי הוא שלא להעתר לתביעה שמטרתה להגן על זכות הבעלות, או זכות אחרת במקרקעין, הוא מוגבל ומצומצם ביותר ויופעל רק במקרים חריגים ונדירים...". ובסיפא לפסק הדין שם נאמר, "הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט טירקל". 24. הלכת רוקר, אכן היוותה חידוש בפסיקה, החידוש הינו במובן זה שמותר לפגוע בזכות הקניין של פלוני, בכך שבמקרים מתאימים, והגם שלפלוני זכות קניין, הרי שרשאי בית המשפט משיקולים של צדק, שלא להורות על הריסה ו/או סילוק יד וחלף זאת, רשאי להורות על פיצויים מתאימים. 25. כאמור, שופטי בית המשפט העליון נחלקו בשאלה זו, כשמצד אחד ניצב כבוד השופט אנגלרד, אשר קבע בהלכת רוקר, כי יש לבטל את הסעד של החזרת המצב לקדמותו (הריסה) ולהסתפק במתן פיצוי. השופט אנגלרד, נסמך, בין השאר, גם על הוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין, אשר קובעת לאמור "בית משפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור, שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהא בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים". השופט אנגלרד, קבע כדבר עובדתי, כי בנסיבות המקרה שם, ומאחר שהמשיבים שם ביקשו, גם סעד של פיצוי, הרי שממילא הסתמכו על שתי מערכות דינים, גם זו הקבועה בחוק המקרקעין וגם זו הקבועה בפקודת הנזיקין. לא למותר לציין, כי בענייננו, לא תבעה התובעת פיצוי כספי כלשהו. לפיכך, חלה אך ורק מערכת הדינים הקבועה בחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). 26. נחלקו השופטים בעניין רוקר באשר לתחולתו של סעיף 14 לחוק המקרקעין. לדעת רוב השופטים שם, אין תחולה לסעיף 14 לחוק המקרקעין אשר זו לשונו "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהם כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר". בעניין שם נקבע שאין תחולה לסעיף 14 הנ"ל, כך לדעת רוב השופטים שם, ומקל וחומר איפוא שעל המקרה שבפניננו, לא חל סעיף 14 הנ"ל. 27. לפיכך איפוא, ומשקבעתי, כי בנדון שבפנינו חלה המערכת הקבועה בדיני המקרקעין, הרי הסעיף הרלוונטי לענייננו, הינו סעיף 21 לחוק המקרקעין הקובע כך: "21. ברירת בעל המקרקעין (א) הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן - הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן - המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם. (ב) בחר בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שוויים בשעת השימוש בברירה לפי סעיף-קטן (א), לפי הפחות יותר. (ג) דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים. (ד) סולקו המחוברים, יעבור מה שסולק לבעלותו של המקים; סילקם בעל המקרקעין, רשאי הוא להיפרע מהם על חשבון המגיע לו בעד הסילוק". סעיף זה הינו ברור וחד משמעי, וקובע, כי הברירה בידי בעל המקרקעין לדרוש סילוק המבנה, או, לבקש לקיים את המחוברים שבחצרו. מן הראוי לציין, כי במקביל, או בניגוד לסעיף זה, עומד סעיף 23 לחוק המקרקעין הקובע כדלהלן: "23. זכות המקים לרכישת המקרקעין (א) הוקמו המחוברים במקרקעין לא-מוסדרים, זכאי המקים לרכוש את המקרקעין במחיר שוויים בלי המחוברים, בשעת תשלום המחיר, אם נתמלאו שלושה אלה: (1) המקים סבר בתום-לב בשעת הקמת המחוברים כי הוא בעל המקרקעין; (2) הסכום שהשקיע המקים במחוברים עלה, בשעת הקמתם, על שוויים של המקרקעין בלי המחוברים באותה שעה; (3) רכישת המקרקעין על ידי המקים אינה עלולה לגרום לבעל המקרקעין נזק חמור שאין בתשלום שוויים כדי לפצותו עליו. (ב) ההוצאות הקשורות ברכישת המקרקעין לפי סעיף זה - לרבות כל מס, אגרה ותשלום-חובה אחר המשתלמים אגב העברת מקרקעין, אך למעט תשלום המגיע בעד תקופה שלפני הקמת המחוברים - יחולו, על אף האמור בכל דין, על המקים. (ג) זכויות המקים לפי סעיף זה עדיפות על זכויות בעל המקרקעין לפי סעיף 21". (ראה דברי המשנה לנשיא, השופט חשין, לענין זה, בפסק דינו). עינינו הרואות איפוא, כי במקרקעין בלתי מוסדרים, ורק במקרקעין בלתי מוסדרים, זכאי המקים, בתנאים מסויימים, לדרוש את רכישת המקרקעין עליהם נבנה המבנה. בנדון שבפנינו, והגם שמחוו"ד מומחה בית המשפט, עולה לכאורה, כי מגרש 23, בחלקו לפחות, אינו כלול במקרקעין המוסדרים, הרי שהנתבעים לא טענו דבר לעניין זה, ולא אהיה להם לפה. עם זאת, אומר כבר עתה, שאיני משוכנע כלל ועיקר, כי בנדון שבפנינו יעמדו לנתבעים הוראות סעיף 23 הנ"ל. אם, משום שהמבנה או, למצער, החלק הפולש, מצוי במקרקעין מוסדרים (ראה: חוות דעת המומחה) ואם משום שאיני משוכנע כלל ועיקר, כי הנתבעים עומדים בתנאי סעיף 23 הנ"ל, שכן התנאי הבסיסי והראשוני הוא "שהמקים סבר בתום לב, בשעת הקמת המבנה, כי הוא בעל הזכויות במקרקעין". לאור מסקנתי להלן, איני סבור, כי ניתן לקבוע ולו באופן הדרוש במשפט אזרחי, שבשעת הקמת המבנה, סברו הנתבעים, בתום לב, שהם בעלי הזכויות בחלקת התובעת. 28. כאמור, ההלכה שנקבעה בעניין רוקר, הגם שלא היתה אופרטיבית, הינה כפי שנקבעה על ידי כבוד השופט טירקל אשר קבע כי, "... בסופו של יום, שיקול הדעת מוגבל ומצומצם ויופעל רק במקרים חריגים ונדירים". 29. עוד קבע שם כבוד השופט טירקל רשימת שיקולים, בלתי סגורה, אשר ראוי לשקול, "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקנינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במטלטלין או בזכות אחרת, חלשה ממנה. השיקול השני, הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין". (סעיף 17 לפסק דינו של כב' השופט טירקל). 30. בטרם אבוא לבחון את השיקולים אותם מנה כבוד השופט טירקל שם ביחס לענין שבפנינו, אדרש עוד לשתי סוגיות שהועלו בפסק הדין שם וכדלהלן. פרשנות המונח - תום הלב 31. אליבא דרוב השופטים בעניין רוקר, כל זכות יש לממש בתום לב, עניין זה נלמד למעשה מהוראות סעיף 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג - 1973. לעניין פרשנותה של התיבה "תום לב", נחלקו כבוד הנשיא השופט א. ברק וכבוד המשנה לנשיא השופט מ. חשין. בעוד שכבוד הנשיא קבע, כי תום הלב יפורש באופן אוביקטיבי, הרי שכבוד השופט חשין קבע שם, כי תום הלב יפורש באופן סוביקטיבי, דהיינו, מה סברו הנתבעים בנדון שבפנינו, עת הקימו את המבנה על חלקת התובעת. (ער אני לכך, כי שם היתה המחלוקת ביחס לתום הלב של התובע דווקא. אולם, בענייננו מבקש אני להידרש לבחינת תום לבם של הנתבעים, שכן, גם תום לבם שלהם, מהווה שיקול, האם להעתר לבקשתם). כך או כך, גם כבוד השופט חשין מסכים, כי הוראת סעיף 39 לחוק החוזים אוצרת בקרבה, גם התנהגות "בדרך מקובלת" ולעניין זה מסכים כבוד השופט חשין, כי על חובה זו "יחולו אמות מידה אובייקטיביות להתנהגות ראויה..." (ראה סעיף 10 לפסק דינו של כבוד השופט חשין). 32. בענייננו וכפי שארחיב להלן, סבורני, כי הנתבעים לא הוכיחו, כי נהגו בתום לב, בין זה האוביקטיבי ובין זה הסוביקטיבי, ומכל מקום, בוודאי שלא נהגו בדרך מקובלת, אולם, לא אקדים המאוחר ואתייחס לעניין זה בשעתו ובמקומו. המשפט העברי - האם כופין על מידת סדום 33. השאלה, האם במשפט העברי "כופין על מידת סדום", או במובנה האחר, מה הדין במקרה שפלוני נהנה מרכושו של אלמוני ואלמוני לא חסר דבר, כלום חב אותו פלוני לאלמוני, שאלה עמוקה מיני ים היא, ונשברו על כך קולמוסים רבים. די אם אפנה למחלוקת שנפלה בעניין זה ממש, בין כבוד השופטים אנגלרד וטירקל בעניין רוקר (ושם בסעיף 25 ו - 26 לפסק דינו של כבוד שופט אנגלרד וסעיף 22 לפסק דינו של כבוד השופט טירקל). 34. מבלי שאכניס ראשי בין הרים אלו ומבלי שאקבע מסמרות לגופם של דברים, אעיר רק, כי לא מצאתי בפוסקים אשר הוזכרו על ידי שני השופטים הנכבדים וגם לא במקורות אחרים, מקור לכך שניתן לכפות על מידת סדום, באופן בו זכות קניינית של פלוני תפגע לצמיתות. המקרה אותו הזכיר כבוד השופט אנגלרד, הגם שגם עליו רבו החולקים מוזכר בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, הילכות שכנים, פ"ח, ה"ד וכדלקמן "אבל אם העמיד סולם קטן אינו יכול למונעו שהרי אומר לו אין לך בזה הפסד כל זמן שתרצה תבטלו". עינינו הרואות איפוא, כי הסיבה שניתן שם, לכוף על מידת סדום, הינה משום שהפולש אומר לשכנו, "כל הזמן שתרצה תבטלו" הוה אומר איפוא, לא מדובר בפגיעה בזכות הקניין לצמיתות, אלא בפגיעה זמנית ומינורית. דוגמא נוספת לזמניות הפגיעה, מופיעה בתלמוד בבלי במסכת בבא-קמא דף כ' ע"א וע"ב. שם מדובר בבעל חצר, העומדת ריקה ובשוכר שפלש לחצר זו, לתקופה זמנית ודנה הסוגיה שם האם יחוייב "השוכר" לשלם ל"משכיר" דמי שכירות. שכן, בסופו של דבר זה (השוכר) נהנה וזה (המשכיר) לא חסר. אולם גם שם מדובר בתקופה זמנית ולא במניעת שימוש לצמיתות. זאת ועוד, לדעת רוב הפוסקים (ראה: בעלי התוספות שם וכן בסוגיה המקבילה בתלמוד בבלי, מסכת בבא-בתרא דף י"ב ע"ב). כל הדיון הינו בדיעבד לאחר שהשוכר פינה את החצר, אבל לכתחילה, בוודאי שלא כופין על פלוני להשכיר לאלמוני חצר, הגם שהיא פנויה ואינה עומדת לשימוש וזה, הפלוני אינו חסר דבר. 35. עינינו הרואות איפוא, כי גם מהמשפט העברי, לא תבוא הישועה, למי שפלש, אם בתום לב ואם שלא בתום לב, לחלקתו של הזולת, ועתה מבקש, הפעלת שיקול דעת שתצמצם ותמזער את נזקיו. שיקול הדעת על בית המשפט 36. מנינו לעיל את השיקולים אותה קבע השופט טירקל. דומה כי בעניין שבפנינו שיקולים אלו, כולם, עומדים להם, לנתבעים לרועץ. 37. השיקול הראשון, הינו עוצמתה של הזכות שנפגעה. בנדון שבפנינו, הזכות שנפגעה הינה רבת עוצמה, אולי מהגדולות שידע המשפט, זכות קניין המעוגנת בחוק יסוד. לא זו אף זאת, התובעת רשומה כבעלת הזכות במקרקעין, זהו קנינה הפרטי ולא קנינו של מינהל מקרקעי ישראל. הנתבעים לעומת זאת, מחזיקים בזכות פחותה בהרבה, זכות מכח חוזה עם המינהל והסוכנות! 38. השיקול השני, עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. דומה, שלאור חוות דעת מומחה בית המשפט, חוות דעת אשר בסופו של יום, התקבלה גם על ידי הנתבעים, הרי שאין צורך להכביר מילים בדבר עוצמת הפגיעה, פלישה של שטח בנוי של 46 מ"ר ושטח נוסף של 370 מ"ר. אין ספק שמדובר בפגיעה מתמשכת, ואין ספק, כי לאור חוות דעת המומחה ואפילו, חווו"ד המומחה מטעם הנתבעים, אשר צורפה להודעתם מיום 8.3, מדובר בפגיעה ואולי אף בלתי הפיכה, באפשרות התובעת לנצל את חלקתה לצרכיה היא. 39. השיקול השלישי, שהינו כדברי השופט טירקל, משני בחשיבותו, הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. או במילים אחרות, נזקו של מי יהיה גדול יותר, של התובעת, לו ישאר כך המצב ויתוקן על ידי פיצוי, או נזקם של הנתבעים בהריסת אותו חלק של מבנה הפולש לחלקת התובעת. לעניין נזק התובעת, כבר הראינו לעיל, שנזקה, יכול ובלתי הפיך הוא. כמובן, שכל נזק ניתן לפיצוי כספי, אולם שעה שמראש וכפי שנאמר בחוות דעת השמאי מטעמם, מבקשים הנתבעים לפצות בערך של בין 3,000 ל- 12,000 דולר ארה"ב, הרי שוודאי שאין בכוחו של פיצוי זה לרפא את נזקיה של התובעת, ולעניין זה ארחיב מעט להלן. באשר לנזק שיכול ויגרם לנתבעים הרי שער אני לכך כמובן שהריסה, ולו גם של חלק ממבנה יכול שתגרום נזק כבד. אולם, הנטל להוכיח נזק זה, מוטל על כתפי הנתבעים וכל שהביאו הנתבעים לעניין זה היה, את עדותו של המהנדס אשר קבע, כי למיטב ידיעתו, זה "מבצע לא פשוט" (עמ' 10 שורה 3 לפרוטוקול). האם בזה סבורים הנתבעים שיצאו ידי חובתם, האם אין צורך בהגשת חוות דעת מפורטת, שתבהיר לבית המשפט, מה המשמעות של הריסת אותם 40 מ"ר? יתכן, כי לא מדובר בבעיית קונסטרוקציה קשה, יתכן ולא מדובר "במבצע לא פשוט". יתכן ובכל אופן ניתן להרוס חלק זה של המבנה, תוך גרימת נזק פחות למבנה כולו. לעניין זה, לא הביאו הנתבעים כל ראיה ומאחר והנטל מוטל עליהם, הרי שהם לא הרימו נטל זה ולא הוכיחו לבית המשפט, כי השיקול השלישי - זה המשני - עומד להם לזכותם. 40. השיקול הרביעי - התנהגות בעלי הדין דומני, כי הגם שהשופט טירקל, לא כתב זאת במפורש, שגם שיקול זה, הינו משני בחשיבותו לשני השיקולים הראשונים. טול לדוגמא, מקרה בו נפגעה אכן זכות קניין, פגיעה בלתי הפיכה ולצמיתות, וכזו שאינה ניתנת לפיצוי כספי, כלום במקרה כזה, יוכל הפוגע להתגונן בטענה אני תם לב, בעוד זולתי אינו תם לב? דומני שהתשובה לשאלה זו, תהיה בשלילה. חיזוק לקביעה זו, מוצא אני בסעיף 21 לפסק דינו של כבוד שופט טירקל וכדלהלן: "והערה נוספת. בבואנו לבחון את השימוש שעושה פלוני בזכויות הקניין שלו או את ההגנה שלו עליהן במבחנים של תום-לב, יש להיזהר מאוד כאשר באים לשקול נזק מול תועלת. מאזן כזה אינו עולה בקנה אחד עם מהותה של זכות הקניין, שבעליה רשאי, בדרך-כלל, לעשות או שלא לעשות בה כאוות נפשו, בלי שהתועלת הכלכלית המופקת מהשימוש תעמוד לביקורת. מאזן כזה גם עלול להביא לתוצאות מרחיקות לכת ובלתי רצויות: אם ימצא בית-המשפט שנזקו של הפוגע בזכות גדול מהתועלת שיפיק בעל הזכות מהסרתה של הפגיעה, יהיה רשאי לאשר את הפגיעה וכך לשלול מן הבעלים את זכותו. משמעות הדבר היא הפקעה של זכות הקניין מכוח שיקולים הזרים למהותה. אין זה מתקבל על הדעת. עוד ייאמר, כי המצדדים בעריכת מאזן של נזק מול תועלת מתייחסים לרוב לתועלת הכלכלית, הנמדדת בערכים כספיים. אולם גם תחושת הביטחון של בעל נכס - הנובעת מן הידיעה שקניינו מוגן וכי מי שינסה לפלוש לנכסיו יסולק - היא בגדר תועלת חשובה, אפילו אינה נשקלת בכסף. גם מטעם זה יש להגן על זכויותיהם של המשיבים ברכוש המשותף ואין להתעלם מהן רק משום שהמערערים יפיקו מהרכוש המשותף תועלת גדולה יותר, מבחינה כלכלית, מזאת שיפיקו ממנו המשיבים". 41. לסיכום פרק זה, אני סבור, כי בנסיבות המקרה שבפנינו ובטרם אדרש לתום ליבם של הצדדים, הרי שמכוח השיקולים האחרים אותם מנה כבוד השופט טירקל, בהתחשב בעוצמת הזכות ובעוצמת הפגיעה ובהתחשב בכך שממילא, שיקול הדעת הינו מצומצם ומוגבל בהיקיפו, אין להעתר לטענת הנתבעים ולהמיר את סעד ההריסה בסעד הפיצוי. יפים לענין זה, דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט יוסף שפירא בבית המשפט המחוזי בירושלים, בענין טוקר (ראה להלן) אשר קבע, כי "דרך המלך" שנקבעה בהלכת רוקר, הינה הריסת הבנוי והחזרת המצב לקדמותו. תום הלב 42. לשם הזהירות ולמעלה מן הצורך, אדון בכל זאת גם בעניין תום הלב, תחילה זה של הנתבעים שכן עליהם הנטל להוכיח שהם זכאים לבוא בפתחו הצר של שיקול הדעת, שימנע הריסה, ורק לאחר מכן ובמשורה, בתום הלב של התובעת. 43. יש לבחון את תום הלב של הנתבעים בעת בה בה בנו את ביתם, זה המצוי במחלוקת. מהמסמכים שהוצגו, בפניי ת/1 - ת/3 ונ/1 - נ/1 עולות באופן ברור העובדות הבאות: א. על חלקה 102 (כהגדרתה אז, היום חלק התובעת, חלקה 156) היה בנוי מזה שנים רבות בית סוכנותי ישן, (להלן "בית סוכנתי") בו התגוררו הורי הנתבעת 2. ב. ביום 15.3.94, נתנה הוועדה היתר לבנייית המבנה, בהתאם לבקשה שהוגשה לה. ג. המבנה, אמור היה להיות, בהתאם להיתר הבניה, ממוקם על מגרש 23 בלבד, ללא פלישה כלשהי, לחלקת התובעת. ד. עוד קודם לכן, וביום 14.12.93 (ת/3 ו - נ/1) הוכנה לנתבעים על ידי מתניה, מפת מדידה ובה נראה בבירור, כי הבית הסוכנותי מצוי מחוץ לגבולות חלקתם וברובו הגדול בנוי בחלקת הנתבעים. עניין זה מקבל חיזוק בחוות דעתו של מתניה, אשר קבע מפורשות בחוות דעתו (נ/2) כי "הבית נמצא רובו ככולו, בחלקה הדרומי של חלקה 102 בגוש 15140" (היא חלקת התובעת - א.ק.) מתניה אף אישר, אם כי בחצי פה, כי, ככל הנראה, הודיע לנתבעים על המצב שנוצר וכך מעיד מתניה... "יכול להיות שהנתבע הבין שהוא יושב על חלק שלא שלו... סביר להניח אבל שהודעתי לנתבע שאכן יש בעיה" (עמ' 16 לפרוטוקול). ה. בשנת 2002 שב והכין מתניה מפת מדידה לנתבע וגם במפה זו רואים בבירור, כי אכן המבנה פולש לחלקת התובעת (ת/2). ו. מתניה, שהינו מומחה הנתבעים, אף אישר, ברוב הגינותו, "שהבית לא בנוי על פי ההיתר" וכן "אני מאשר שיש חריגה בין הבקשה ובין המצב הקיים המתבטאת בערך ב - 10 מ' מרחק". 44. הנה כי כן, אין חולק, שמשנת 1993 ידעו הנתבעים, כי אכן יש בעיה בגבול נחלתם. זו הסיבה, ככל הנראה, שלא מיקמו את המבנה במיקומו של הבית הסוכנותי, אלא דאגו לכך, שלפחות בהיתר הבניה יוצג המבנה, ככזה, העומד להיבנות כולו במגרש 23, ללא פלישה כלל לחלקת התובעת. 45. הנתבעים, מסיבותיהם שלהם, שלא הובהרו כל צורכן, בנו בסטיה ואפילו, בסטיה ניכרת מהיתר הבניה. משכך, לא ניתן לקבוע, כי פעלו בתום לב ובוודאי שלא בדרך המקובלת. אדם הבונה בניגוד מפורש להיתר הבניה שבידו, בסטיה מהיתר זה, אינו תם לב, לא במובן הסובייקטיבי ולא בזה האובייקטיבי ובוודאי שאינו נוהג בדרך מקובלת. נתבעים שכך נוהגים, אינם ראויים לפרס על מעשיהם. דומה הדבר לכל סעד שביושר, אשר בטרם ינתן יש לבדוק את נקיון כפיהם של המבקשים. 46. גם עדותו של הנתבע, לא הועילה לנתבעים, לעניין הרמת הנטל הדרוש. כל שטען הנתבע בחקירתו הראשית היה, "אף אחד לא פנה אלי בטענות" ומי שהשיג וקיבל את האישורים היו המהנדס והאדריכלית. לעניין תום הלב, או חוסר תום הלב של התובעת, כל שיש לנתבע לאמר הוא "מאז הגשת כתב התביעה ניסיתי כל הזמן להגיע להתדיינות עם התובעת... תמיד נעננו בשלילה" (עמ' 17 לפרוטוקול). אולם, את טיב ההצעות לא פירט הנתבע. כלום, הציע פיצוי שבין 3,000 ל- 12,000 דולר ארה"ב כפי שקבע השמאי מטעמו ובכך חושב הוא, שהתנגדותה להצעה זו מהווה חוסר תום לב? 47. זאת ועוד, הנתבע מעיד, ש"אינו יודע כלום", "אינו זוכר כלום" וגם "אינו יודע על סמך מה נקבע מיקום הבית" (ראה: עדותו בחקירתו הנגדית). דומה, כי לשיא מגיע הנתבע בתשובתו "אני לא הלכתי עם האדרכילית ואמרתי לה איפוא יהיה הבית". תשובה זו מוזרה משהו, וכי כל בעל בית סביר לא מבקש מיקום, כזה או אחר ביחס לביתו הוא? ומדוע, אכן לא נבנה המבנה על מיקומו של הבית הסוכנותי? אין זו אלא, כי הנתבע היה ער לבעיתיות שבמיקום הבית הסוכנותי והפנים את הבעיה הקיימת (ראה: עדותו של מתניה). משום כך, דאג שבבקשה להיתר, ימוקם המבנה מחוץ לחלקת התובעת. יתר על כן, הנתבע אשר בכתב הגנתו מפנה אצבע מאשימה כלפי "כל העולם", לא ידע להגיד בעת חקירתו, שנתיים לאחר הגשת כתב ההגנה, "מי הוא זה שאחראי לטעות" (עמ' 17 לפרוטוקול). למעלה מן הצורך אעיר, כי הגם שהנתבע טען שאין לו כל הבנה במיקום המבנה או במיקום הגבולות, הרי שהנתבע ידע בחקירתו החוזרת, לסמן במדוייק על גבי המפות (ת/2) היכן היה ממוקם הבית הסוכנותי! 48. עוד אבקש להוסיף, כי בסיכומיו, טען ב"כ הנתבעים, כי לו היתה מתקבלת בקשתו לצירוף גורמים נוספים, אם כנתבעים נוספים ואם כצד שלישי, היתה מובהרת התמונה לבית המשפט. טענה זו, אין בידי לקבלה, וכי מה מנע מהנתבעים, לזמן למתן עדות, את הגורמים שהיו מעורבים בהוצאת ההיתר, ומה מנע מהם, לחקור ולדרוש היטב בעניין עוולות שנעשו להם, כך לטענתם, על ידי אותם גורמים אחרים? זאת ועוד, מהנדס הועדה הופיע כעד מטעם התובעת וניתן היה לדלות ממנו את כל הפרטים אותם רצו הנתבעים להביא בפניי. 49. עוד אוסיף ואדרש לטענתם של הנתבעים ולפיה, כל הגופים היו מודעים כביכול, לטעות במיקומו של המבנה. טענה זו היתה נכונה עד לשנת 1993, עת הוכנה המפה נ/1 עבור הנתבעים. משעה זו, ידעו הנתבעים היטב, כי קיימת אי בהירות, לכל הפחות, אם לא למעלה מכך, בעניין גבולות חלקתם ומיקומו של הבית הסוכנותי. זו גם הסיבה, ככל הנראה לפיה, בתוכניות הבניה שהוגשו ובבקשה להיתר, מסומן המבנה, רק בגבולות הנוכחים של מגרש הנתבעים. 50. בשולי פרק זה אדרש גם לעניין תחולת תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרותיו) תש"ל - 1970 (להלן: "תקנות התכנון"). בסעיף 1א(א) לתקנות התכנון נקבע כך: "הרוצה להגיש בקשה להיתר לנכס פלוני, ימציא תחילה לועדה המקומית בשני עותקים, מפת הנכס הערוכה בידי מודד מוסמך ומכילה את הפרטים שבתקנה 4...". בתקנה 4 לתקנות התכנון נקבע, כי יש לצרף לנכס מפה מצבית וכי על פי דרישת המהנדס תחתם המפה המצבית בידי מודד מוסמך. בתקנות אלה ובניגוד לדברי מהנדס הועדה, לא חל שינוי הנוגע לעניין שבפנינו לאחר שנת 1993. לפיכך, ובהתאם לתקנות, אכן צורפה מפה מצבית ואישור מודד אלא שלמרבה הצער, הנתבעים הקימו ביתם בסטיה מהיתר. 51. טענה נוספת בפי הנתבעים נוגעת לכך, שהתובעת לא התייצבה כלל למתן עדות, ולפיכך, לא הבהירה לבית המשפט, מדוע אי אפשר להשאיר את הבית על כנו ולהסתפק בפיצוי הולם. לעניין טענה זו, הרי שאין צורך כפי שכבר קבעתי לעיל שבעל הזכות יעמוד בתום לב על זכותו. כאמור בפסיקה, במקרים נדירים בלבד יקבע שאין להרוס מבנה משיקולים אותם מנה כבוד השופט טירקל בפרשת רוקר. זאת ועוד, הנטל להוכיח את חוסר תום הלב של התובעת מוטל על הטוען זאת. במקרה שבפנינו לא אוכל לקבוע רק על סמך אי התייצבותה של התובעת, כי התובעת חסרת תום לב. 52. עוד לעניין חוסר תום לבם של הנתבעים, למד אני דווקא מחוות דעת השמאי מטעמם אשר התייחס לחלקת התובעת כחלקה חקלאית ומתוך כך קבע גם את שוויה בסכום שבין 3,000 ל- 12,000 דולר. היה ואכן מדובר בחלקה חקלאית אשר לא ניתן לבנות עליה, אזי, שחטאם של הנתבעים חמור אף יותר מבניה בסטיה מהיתר, מדובר, אם אכן מדובר בקרקע חקלאית, בבניה בניגוד לתוכנית החלה במקום ובניה כזו בוודאי שבית משפט לא יוכל להכשיר. תרופתם של הנתבעים היא בבקשה לשינוי יעוד אשר יקבע, כי החלקה שעליה בנוי המבנה ("בחלקו הפולש") הינה חלקה המותרת לבניה. אם כך יקבע, הרי שביחס ישיר, גובה הפיצוי לו תהיה זכאית התובעת, יהיה גדול בשיעור ניכר מזה המוצע על ידי השמאי מטעם הנתבעים. הנתבעים אינם יכולים לאחוז את החבל משתי קצותיו, מחד, להיבנות על כך שמדובר בקרקע חקלאית וממילא להציע פיצוי נמוך ומאידך, להשאיר את המבנה על אותה קרקע חקלאית בניגוד לתוכנית החלה במקום. לו היו כנים הנתבעים ברצונם להגיע להסדר פשרה באופן שיכול היה לשכנע את התובעת להסתפק בפיצוי כספי, הרי שהיה עליהם להציע פיצוי כספי הולם לערך של קרקע לבניה ולא להסתפק בהצעה אותה הציעו. 53. לפיכך איפוא, וגם אם עלי לבחון את תום הלב של הנתבעים כשיקול לאי מתן צו ההריסה, הרי שגם בנטל זה לא עמדו הנתבעים ולא שכנעו אותי, כי פעלו בתום הלב הנדרש. ההיפך הוא הנכון, קבעתי לעיל, כי הנתבעים לא פעלו בתום לב ואף לא בדרך מקובלת, עת בנו את ביתם בסטיה ניכרת מהיתר הבניה שניתן להם. הערות נוספות 54. בשולי הדברים אבקש לחזור ולהידרש למה שכבר רמזתי עליו לעיל, שרק בפסקי דין מצומצמים, אם בכלל, קבע בית המשפט בהסתמך על הלכת רוקר, כי יש להסתפק בסעד של פיצוי ולא בסעד של הריסה. כוונתי היא לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט יוסף שפירא בבית המשפט המחוזי בירושלים, ת.א. 4031/02 טוקר עדנה נ. שלמה סשא [פדאור (לא פורסם) 04(16)740]. בנדון שם, כתב כב' השופט שפירא, "לא הייתי מהסס להעתר לעתירה לסעד זה ולהורות על הריסת החלקים שנבנו והייתי הולך 'בדרך המלך' בנתיב פרשת רוקר הנ"ל, אלמלא השיהוי הרב בנקיטת ההליכים על ידי התובעים". הנה כי כן, במקרה שם, קבע גם השופט שפירא, כי דרך המלך היא העתרות לסעד ההריסה ולא המרתו בסעד של פיצויים. אלא שבנסיבות המקרה שם, עקב השיהוי החריג, לא נעתר כב' השופט שפירא לצו ההריסה. בנדון שפנינו לא אוכל לקבוע, כי אכן חל שיהוי כזה המצדיק הימנעות ממתן צו הריסה. התובעת הינה יורשת אשר לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת, כי הנתבעים פלשו לחלקתה. משעה שנודע הדבר, פנתה לנתבעים וביקשה, כי יחזירו את המצב לקדמותו וזאת לעומת עובדות המקרה שם, בו היו כל הצדדים שכנים בבית משותף ועל אף זאת, המתינו התובעים 16 שנה בטרם הגישו תביעתם (ראה: סעיף 17 לפסה"ד בעניין טוקר). זאת ועוד, בכתב ההגנה, לא טענו כל הנתבעים טענת שהוי והעתרות לטענה זו, תהא בגדר הרחבת חזית אסורה. פסק הדין הנוסף אשר עשה שימוש בהפעלת שיקול הדעת כפי שנקבע בהלכת רוקר הינו, ע.א. 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעי"הק צפת ומירון נ. תומר שמעון כמוס [פדאור (לא פורסם) 05(14)793]. במקרה שם מדובר היה בבעל דין שהודה, כי רכש נכס קרקע מסויים ביודעו שעל נכס קרקע זה מוקמים מבנים מזה עשרים שנה, יתר על כן, נקבע שם כממצא עובדתי, שמחיר הרכישה הושפע מקיומם של המבנים הנ"ל. בנסיבות אלה פסק שם בית המשפט העליון, ועל רקע עובדות אלו ביחס למשיב שהוא זה המבקש את הסעד של סילוק יד, כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, על מנת שיקבע ממצאים באשר לתום לבו לחוסר תום לבו או או לחוסר תום לבו של המשיב שעמד על בקשתו לסילוק יד. אצטט לעניין זה מדברי כב' השופטת א. חיות שם : "המשיב בחר לרכוש את המקרקעין במחיר הזדמנות וקיווה כי למרות הבעייתיות שנגלתה לעיניו בכל הנוגע לזכויות החזקה והשימוש במקרקעין, ולמרות שלא הייתה לו כל אינדיקציה לכך שמדובר בהסגת גבול, יוכל לסלק את ידם של המערערים מן המקום באמצעות התביעה שהגיש. ספק אם התנהלות זו של המשיב עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב" (סעיף 8 לפסק הדין). בענייננו, שונים הדברים, תכלית שינוי. התובעת, לא ידעה בעת בה בנו הנתבעים את ביתם, כי הם פולשים לחלקתה וממילא לא ניתן לקבוע, כי הסכימה לכך מכללא, או כי היתה הסרת תום לב. לפיכך איפוא, וכאמור לעיל, יש לחזור לדרך המלך בעניין רוקר ולקבוע, כי לא ניתן להמיר את סעד ההריסה בסעד של פיצויים. 55. עוד אוסיף לפני סיום, הערה לעניין הסמכות העניינית, הערה הלקוחה כולה מפסק דינו של חברי השופט אברהם רובין בבית משפט השלום בירושלים, ת.א. 1001/04 אברהם אגא נ. יוסף אשכנזי (תק-של 2004(3), 7634) אשר עסק בעניין דומה וגם שם הורה על החזרת המצב לקדמותו והתייחס בשולי פסק דינו לסמכות העניינית וכדלהלן: "לכאורה, לבית משפט זה אין כלל סמכות עניינית לדון בתביעה מן הסוג שלפניי, בה מתבקש סעד של הריסת מבנה שנבנה על מקרקעי הזולת ע"א 37/59 שמש נ. מפעל המים פ"ד יג (1) 834; רע"א 7166/02 אלגריה נ. אברמוב פ"ד נז (1) 337). ואולם, על הלכת שמש נמתחה ביקורת במשך השנים, עד שכיום יש הסבורים שראוי וניתן לצמצמה על דרך הפרשנות עד לבלי השאר לה כמעט שריד. (בש"א (חיפה) 4209/03 קעדאן נ. לחאם תק - מח 2003 (1); ת"א (י-ם) 3036 נציגות הבית המשותף נ. ריבלין, פורסם בנבו - המאגר המשפטי הישראלי). לעומת זאת, אחרים סבורים שמן הראוי להמתין לשינוי ההלכה על ידי בית המשפט העליון או בדרך של חקיקה (בש"א (י-ם) 8245/01 לאה דוד ואח' נ. חדד ואח' דינים מחוזי לג (2) 805; ע"א (חיפה) 2497/02 פשטצקי חנן נ. ד"ר אריה פרץ, פורסם בנבו - המאגר המשפטי הישראלי). כך או כך, במקרה שלפניי, לא העלה איש מבעלי הדין את טענת חוסר הסמכות העניינית, ובנסיבות העניין לא מצאתי לנכון להעלותה מיוזמתי. עתה, משבאתי להכריע בתביעה, אין מניעה שאכריע בה לגופה, שכן גם אם היתה נטענת בשלב זה טענת חוסר סמכות עניינית, הרי שהייתי דוחה אותה בשל השלב המתקדם אליו הגיעו ההליכים בתובענה. (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ. חמדן פ"ד נ (5) 820, 829; ע"א 1662/99 חיים נ. חיים פ"ד נו (6) 295, 310; ע"א 8832/02 אבי גולדהמר ושות' נ. עירית חיפה, פורסם בנבו - המאגר המשפטי הישראלי)". דברים אלה, יפים ככתבם וכלשונם, גם למקרה שבפנינו, כשם שגם תוצאות פסק הדין שם, בה נעתר כבוד השופט רובין למתן צו ההריסה, הולמת את תוצאות פסק דיני. סיכום 56 התוצאה מכל האמור לעיל הינה, כי אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים מחלקת התובעת כפי שפורט בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה ואשר אני מסמן אותה כ- מ/1. במסגרת צו זה אני מורה גם, כי על הנתבעים יחד ולחוד, להרוס את אותו חלק של מבנה כמסומן במפת המדידה של המומחה מטעם בית המשפט וכן לגרום לכך, כי המבנה יהרס עד למרחק של 3 מ' מקו הגבול של מגרש 23. עוד אני מורה לנתבעים לסלק כל חפץ או אדם מחלקת התובעת והכל כמפורט בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. באשר להריסת המבנה, הרי שסעד זה, וסעד זה בלבד, יכנס לתוקפו בחלוף שמונה חודשים מהיום. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. עוד אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק דין זה לוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל תחתון. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. מקרקעיןסילוק ידקרקעותמושבים נחלות ומשקים