קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התנגדות לתכנית מתאר מחוזית תממ 21-3: 1. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, היא המשיבה 1 (להלן - המועצה הארצית), החליטה להפקיד תכנית מיתאר מחוזית למחוז המרכז, היא תמ"מ 21/3 (להלן - התכנית המחוזית). העותר, אדריכל במקצועו, הינו אחד מן הבעלים של כמה חלקות קרקע הנמצאות בנס ציונה, בתחום מחוז המרכז (להלן - החלקות). הוא הגיש התנגדות לתכנית המחוזית. התנגדותו נדחתה. על כך הוא קובל בעתירה זו. 2. אחת מתכניות המיתאר הארציות היא תמ"א 31, שהינה תכנית משולבת לבנייה, לפיתוח ולקליטת עלייה (להלן - התמ"א). החלקות מופיעות בתמ"א בגדר שטח עירוני בנוי. בתכנית המחוזית כלולות החלקות באזור המסומן כאזור נופש מטרופוליני (להלן - אזור נופש). משהופקדה התכנית המחוזית בשנת 1998 הגיש העותר התנגדות, ובה טען כי מיקומו של אזור נופש בקירבת שכונות קיימות הוא שגיאה תכנונית בסיסית, כי קירבתו של האזור למרכזי תחבורה אינה מתיישבת עם הרציונל שמאחורי קיומו של אזור נופש וכי כדאי יותר לאפשר בנייה במקום, בין היתר בשל קיומן של תשתיות ציבוריות בסביבה. ההתנגדות שהגיש העותר הייתה אחת מבין כ-800 התנגדויות שהוגשו למועצה הארצית לגבי התכנית המחוזית. המועצה הארצית החליטה למנות חוקרת, בהתאם לסעיף 107א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), על-מנת שזו תשמע את ההתנגדויות ותגיש לה את המלצותיה. החוקרת המליצה לקבל את התנגדותו של העותר. משהובאה ההמלצה בפני ועדת משנה של המועצה הארצית החליטה זו לדחות את ההתנגדות חרף המלצתה של החוקרת. ההחלטה התקבלה בעקבות הערה של נציג המשרד לאיכות הסביבה. 3. העותר טוען כי קיימת אי-התאמה בין התכנית המחוזית לבין התמ"א, משום שבתמ"א מסומנות החלקות כשטח עירוני בנוי, בעוד שבתכנית המחוזית הן מופיעות בגדרי אזור נופש. טענה אחרת שמעלה העותר היא כי הואיל והחוקרת המליצה לקבל את התנגדותו, הייתה חובה על המועצה הארצית ליתן לו זכות טיעון טרם שהוחלט לדחות את ההמלצה. עוד טוען הוא כי אין זה ברור מה הייתה עמדתו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, וכי לא ניתן לו - לעותר - להתייחס לאותה עמדה. נוסף על כל אלה טוען העותר כי יושב-ראש המועצה הארצית הבטיח לו לקיים דיון חוזר בעניינו אם תתקבל פנייה בעניין מטעם שלושה מחברי המועצה הארצית. לדברי העותר, מדובר בהבטחה מינהלית שלא קוימה. העותר ממשיך וטוען כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, וניתן ללמוד על כך מן העובדה שהחוקרת הציעה לקבל את התנגדותו. מנגד טוענים המשיבים כי אין קיימת סתירה בין התכנית המחוזית לבין התמ"א, וכי זכות הטיעון של העותר מוצתה עם הגשת התנגדותו ושמיעתה על-ידי החוקרת ובהמשך בפני המועצה הארצית. לטענה בדבר ההבטחה המינהלית עונים המשיבים כי ליושב-ראש המועצה הארצית לא הייתה סמכות להבטיח הבטחה כאמור. להשקפת המשיבים, ההחלטה אינה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, ואין מקום להתערבותו של בית-המשפט בהחלטה המבוססת על שיקולים תכנוניים. המשיבים מוסיפים וטוענים, וזאת כטענת סף, כי העותר השתהה בהגשת עתירתו הנוכחית. תחילה נתייחס לטענת השיהוי, ובהמשך נבחן את הטענות האחרות של בעלי-הדין. 4. לעותר נודע על דבר ההחלטה לדחות את התנגדותו לתכנית המחוזית בראשית שנת 2003. חודשים ספורים לאחר מכן הוא הגיש עתירה בעניין לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. בהחלטת ביניים, שניתנה בחודש נובמבר 2003, הביע בית-המשפט לעניינים מינהליים את דעתו כי העתירה איננה בסמכותו. ואכן, פרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 מוציא מגדר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים "...החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית...". בקשת רשות ערעור שהוגשה על-ידי העותר נדחתה בבית-משפט זה במחצית חודש נובמבר 2003. העתירה דנא הוגשה ימים ספורים לאחר דחיית הבקשה לרשות ערעור. ברור כי העותר השתהה. אין מדובר במצב של ספק באשר לסמכות, שהרי התוספת לחוק בתי משפט לענינים מינהליים מבהירה כי אין לאותו בית-משפט סמכות לדון בעתירה הנוגעת לתכנית מיתאר מחוזית, עם זאת איננו רואים לנכון לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי. הטענות המהותיות שהעלה העותר אינן ראויות להתקבל. 5. העותר טוען כי לא היה ניתן לאשר את התכנית המחוזית מן הטעם שבכל הנוגע לחלקות קיימת סתירה בינה לבין התמ"א. כאמור, בתמ"א מסומנות החלקות כחלק משטח עירוני בנוי, ואילו בתכנית המחוזית מדובר באזור נופש. בהקשר זה טוען העותר כי על-פי האמור בתמ"א (סעיף 12.5), אם הוחלט להפקיד תכנית בניגוד למגמות התכנון שבתשריטי התכנית, על מוסד התכנון לנמק החלטתו ולהפנות את תשומת לבה של הוועדה לנושאים תכנונים עקרוניים (הידועה בקיצור כ-ולנת"ע) לכך ולקבל את אישורה. ועדה זו הינה ועדת משנה של המועצה הארצית, לפיכך ברור כי אם המועצה הארצית עצמה מחליטה להפקיד תכנית מיתאר מחוזית שאינה מתיישבת עם מגמות התכנון שבתמ"א, אין סיבה שהעניין יובא בפני ועדת משנה של אותו גוף לשם אישור. יתרה מכך, הסימון בתמ"א של שטח עירוני בנוי אינו חייב להוביל בהכרח לכך שכל חלקה וחלקה שבמסגרתו של אותו סימון תהא בבוא היום שטח בנוי. די לציין שבאחת מן ההוראות שבתמ"א נקבע כי שטח המיועד לבנייה משקף אזור שיש כוונה להופכו לשטח עירוני, אך בכפוף לאישור כל תכנית על-פי חוק (סעיף 11.1.1 לתמ"א), לכן אין בהכרח סתירה בין הסימון של החלקות בתכנית המחוזית לבין זה שבתמ"א. 6. סעיף 107א לחוק עוסק במינוי של חוקר על-ידי מוסד התכנון שהוסמך לדון בהתנגדויות. החוקר נבחר מתוך רשימת חוקרים שקובע שר הפנים. תפקידו של החוקר הוא לשמוע את ההתנגדויות שהוגשו למוסד התכנון. על-פי סעיף 107א(ב), מוסמך מוסד התכנון למנות חוקר כאמור "...אם הוא סבור כי עקב מספר המתנגדים או מהות ההתנגדויות מן הראוי לעשות כן...". יוער כי אף שר הפנים מוסמך למנות חוקר שישמע התנגדות לתכנית פלונית (סעיף 107א(ג)). במקרה דנא היה מדובר בכ-800 התנגדויות לתכנית המחוזית. אין זה מפתיע שנתמנה חוקר, וביתר דיוק חוקרת, לשם שמיעתן של ההתנגדויות הרבות. אין זה מעשי לדרוש מן המועצה הארצית, או אף מוועדת משנה שלה, לשמוע מספר כה רב של התנגדויות לתכנית אחת. ברי כי חוות-דעתו של החוקר אינה מחייבת את מוסד התכנון. החוק קובע במפורש כי על החוקר להגיש למוסד התכנון את "...תמצית ההתנגדויות והמלצותיו לגביהן והוא יוזמן לכל דיון במוסד התכנון בענין התכנית והתנגדות לה" (סעיף 107א(ד) לחוק). סמכות ההכרעה נותרת בידי מוסד התכנון, ואין הוא משתחרר מסמכות זו עקב מינויו של חוקר. אף אין יסוד לטענה כי על מוסד התכנון המחליט בניגוד להמלצתו של החוקר ליתן זכות טיעון נוספת למתנגד. נבהיר נקודה זו. 7. מאחר שתכנית המתקבלת על-פי החוק עלולה לפגוע באנשים שונים, העניק החוק בסעיף 100 זכות התנגדות לתכנית ל"כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע...". נוסף על "כל מעונין" רשאים להתנגד גורמים נוספים המנויים בסעיף. העותר, כבעל זכויות בקרקע שבתחום התכנית, רשאי כמובן להגיש התנגדות. משמוגשת התנגדות ניתנת למתנגד זכות טיעון בפני מוסד התכנון או בפני חוקר, אם נתמנה. החוקר רשאי מטבע הדברים להמליץ לדחות את ההתנגדות או לקבלה. בין שהמלצתו היא בכיוון האחד ובין שהיא בכיוון האחר, אין סיבה ליתן למתנגד זכות טיעון נוספת בעקבות ההמלצה. מתן זכות כאמור לטעון פעם נוספת אינו מתיישב עם הרציונל בדבר מינוי חוקר ובדבר סמכות ההכרעה. כפי שראינו, מינויו של חוקר מתחייב משיקולים פרקטיים, בין היתר כאשר מוגשות התנגדויות רבות, שכן אין אפשרות מעשית שמוסד התכנון הוא הוא שישמע את המתנגדים. אם החוקר ממליץ לדחות את ההתנגדות, אין טעם לאפשר למתנגד להשמיע טענותיו שוב והפעם בפני מוסד התכנון, שהרי מטרת מינויו של החוקר תימצא מסוכלת. אם לעומת זאת החוקר ממליץ לקבל את ההתנגדות, מה לו למתנגד כי ילין וידרוש זכות טיעון נוספת כאשר החוקר עצמו משמש לו מליץ יושר? זאת ועוד, החוק מכיר באפשרות של זכות טיעון משנית במקרה מסוים שבהחלט מצדיק מתן זכות מעין זו, אך אין מדובר בעניין דוגמת זה של העותר. טול מקרה שבו בעלים של חלקת קרקע מגיש התנגדות לתכנית מן הטעם שהחלקה מיועדת לצורכי ציבור ולכן צפויה להפקעה. מוסד התכנון השומע את ההתנגדות מחליט לקבלה. קבלתה של ההתנגדות, כך אנו מניחים, עלולה לפגוע בבעל קרקע שכנה, שכן חלקתו שלו תשמש למטרה הציבורית תחת חלקתו של המתנגד המקורי. אין זה מפתיע שסעיף 106(ב) סיפה לחוק מקנה זכות טיעון לנפגע החדש. לאדם זה לא הייתה סיבה להגיש התנגדות לתכנית המופקדת יען כי על-פיה לא הייתה החלקה מיועדת לצורכי ציבור. ההוראות שבסעיף 106(ב) לחוק (וכן בסעיף קטן (ג)) חלות אף על התנגדויות הנשמעות בפני חוקר (בהתאם לסעיף 107א(ד) לחוק). עניינו של העותר איננו ממין העניין שהזכרנו. החוקרת אמנם המליצה לקבל את התנגדותו, אך אין מדובר בפגיעה בצד שלישי שלא היה צפוי לפגיעה על-פי התכנית המופקדת (כבר נפסק שזכות ההתנגדות המשנית שבסעיף 106(ב) סיפה אינה חלה לגבי מי שהגיש את ההתנגדות המקורית: בג"ץ 524/75 "הריאל" בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז ירושלים [1]; בג"ץ 3236/93 מרכז על שם ורה סלומונס נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז [2]). במילים אחרות, מצבו של העותר לא השתנה לרעה ביחס לתכנית כפי שהופקדה עקב המלצתה של החוקרת לקבל את התנגדותו. היפוכו של דבר: החוקרת המליצה לקבל את התנגדותו, ולכן מצבו השתפר לכאורה, שכן נמצאו תימוכין בעלי משקל להתנגדותו. מכאן שלא עמדה לעותר זכות טיעון משנית לאחר המלצתה של החוקרת, ולפני שנתקבלה ההחלטה על-ידי המועצה הארצית לדחות את אותה המלצה. כמו כן אין מקום לקבל את הטענה שלא ידוע מה הייתה ההערה של נציג המשרד לאיכות הסביבה שבעקבותיה, כך נטען, הוחלט לדחות את התנגדותו של העותר. המחלוקת הייתה ברורה: האם לקבוע כי החלקות תהיינה חלק מאזור נופש, כאמור בתכנית המופקדת, או שהן תיועדנה לבינוי? בסופו של דבר הוחלט לדחות את ההתנגדות, והמשמעות הייתה שהחלקות יהיו חלק מאזור נופש, כלומר אין מדובר ביצירת מצב חדש שלעותר לא ידוע עליו מראש. בין כך ובין כך אי-ציונה של ההערה בפרוטוקול הינו פגם שולי שאינו מצדיק ביטולה של התכנית לעת הזו, לאחר שאושרה ונכנסה לתוקף. 8. טענה נוספת שמעלה העותר היא כי יושב-ראש המועצה הארצית הבטיח לו כי היה ושלושה חברים של המועצה יבקשו דיון חוזר, אכן ייערך דיון כאמור בהתנגדותו של העותר. על-פי הנטען, שלושה חברים אמנם ביקשו דיון חוזר, אך הדיון לא נערך. התשובה הפשוטה לטענה זו היא כי הבטחה כאמור סותרת את הוראות החוק, ועל-כן אין לה כל נפקות (ראו: בג"ץ 640/78 בוריס קצאן את יוסף הרשטיג, חברה לבנין ולהנדסה בע"מ נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון עיר נתניה [3], בעמ' 11; בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי [4], בעמ' 710-711). סעיף 6(ב) לחוק קובע כי אם חבר ועדת משנה של המועצה הארצית חולק על החלטת הוועדה רשאי הוא לדרוש שההכרעה הסופית תהא בידי המועצה. העותר אינו טוען כי אחד משלושת החברים במועצה הארצית שביקשו דיון חוזר נמנה עם חברי ועדת המשנה שדנה בהתנגדויות. משכך הוא, אין לקבל את הטענה כי מליאת המועצה הארצית הייתה צריכה להחליט סופית בעניינו של העותר. 9. מאחורי העתירה עומדת אמת פשוטה וטבעית: העותר מעוניין להפיק רווח כלכלי מרבי מזכויותיו בחלקות, ואין הוא שונה מבחינה זו מכל בעל מקרקעין. דא עקא, קיומה של חברה מאורגנת מצריך תכנון פיזי שמחייב לעתים פגיעה בזכויות קנייניות לטובת הציבור. אין צורך בדמיון פרוע על-מנת להעריך מה היה קורה ?ילו בעלים של מקרקעין היו רשאים לעשות כרצונם בנכסיהם ללא כל הגבלה חוקית. נזכיר, כי העותר הינו אדריכל על-פי מקצועו. בהתנגדות שהגיש לתכנית המחוזית הוא פירט מדוע לדעתו אין מקום להקמתו של פארק מטרופוליני אזורי בשטח המיועד לכך. כך הוא מסביר כי מיקומו של הפארק נמצא בין שכונות קיימות, ויש בכך משום שגיאה תכנונית בסיסית. בהחלט ייתכן שאנשי מקצוע יביעו דעות שונות בשאלה העומדת על הפרק, ואולם סמכות ההכרעה לעניין קבלתה של תכנית מיתאר מחוזית ניתנה למוסד תכנון, במקרה זה המועצה הארצית. המקרה דנא אינו שונה מאחרים דוגמתו, שבהם מועלות בפני בתי-המשפט טענות דומות נגד תכניות על-פי החוק. כפי שנאמר פעמים רבות, בית-המשפט, בין בית-המשפט הגבוה לצדק ובין בית-המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק, על-כן לא יתערב בית-המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול-דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה (ראו: בג"ץ 102/52 ארגון בעלי המגרשים מעבר לירקון נ' שר-הפנים [5], בעמ' 829; בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים [6], בעמ' 688; בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [7], בעמ' 633-634; ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה [8], בעמ' 760). לא נמצא לנו כי נפל פגם המצדיק התערבות בשיקול-דעתה של המועצה הארצית. 10. אשר-על-כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 15,000 ש"ח. השופטת ד' ביניש אני מסכימה. השופט א' ריבלין אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גרוניס. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתאר