קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חיוב המדינה בהוצאות ההגנה: בפני בקשה לחיוב המדינה בהוצאות ההגנה. כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה נהיגה בקלות ראש ביום 21.10.12, עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה. כתב האישום הוגש על סמך תלונה של שוטרת שנסעה בכביש ולפיה רכב שמספרו תועד על ידה על גבי פתק ואשר היה נהוג ע"י נהג, עקף אותה משמאל ללא מתן איתות וגרם לה לבלום ולסטות. המתלוננת עובדת בלשכת התנועה מרחב לכיש. הנאשמת כפרה הן בבעלות על הרכב והן בנהיגה ברכב במקום הארוע. הנאשמת טענה כי במקום אחר היתה ביחד עם בעלה. עדת התביעה שהיתה מהימנה העידה באופן אמין וציינה כי ברכב נהג גבר ולא אשה ומכל מקום הנאשמת לא זוהתה כמי שהיתה או נהגה ברכב. למעשה עדת התביעה לא ציינה כלל לא בתלונה ולא בעדותה בבית המשפט שברכב ישבה אשה בנוסף לנהג. לאחר שמיעת פרשת התביעה נדחה התיק לתזכורת תביעה על מנת שזו תבחן שוב עמדתה באשר להמשך ההליך. בסופו של דבר ביום 20.6.13 הודיעה התביעה כי בדעתה לחזור בה מהאישום. הנאשמת הסכימה לביטול כתב האישום, ואולם עתרה להוצאות בשל כל שנגררה לבית המשפט למרות שטענה הן במשטרה והן במועד ההקראה כי היא לא נהגה ברכב במקום הארוע וכי אין בראיות כדי לקשור אותה לביצוע העבירה הנטענת. הנאשמת עורכת דין, טענה כי המאשימה "תפרה לה תיק" ללא בדיקה רצינית מבלי שיש תשתית ראייתית. עוד נטען כי המאשימה העלתה טענה שלכאורה מתבססת על הודעתה במשטרה בעוד שההודעה לא הוגשה ולמעשה תוכנה עומד בסתירה ואינו מתיישב עם הנטען ע"י המאשימה. המבקשת טוענת כי נגרמה לה עוגמת נפש הן מעצם הגשת כתב האישום והן מהתייחסותה של המאשימה כלפיה במהלך ההליך בבית המשפט עד לקבלת ההחלטה לחזר מהאישום. התביעה התנגדה להטלת הוצאות וטענה כי בדין הוגש האישום בהיות הנאשמת הבעלים של הרכב ובהסתמך על הודעה שמסרה במשטרה במסגרתה הודתה, לכאורה, כי במועד הארוע נהגה ברכב. הודעת הנאשמת במשטרה לא הוגשה כראייה ע"י התביעה במהלך שמיעת הראיות. בנסיבות אלו כך טוענת ב"כ התביעה האישום הוגש נגדה ולא כנגד הבעלים. ב"כ התביעה סבורה כי בהזדמנות הראשונה (לדידה, תחילת שמיעת הראיות) שניתנה לתביעה היא בחנה את התיק והחליטה לחזור בה מכתב אישום ולכן מבקשת שלא להענות לבקשה. הנאשמת מצאה לנכון להגיב חזרה וציינה כי מעולם לא היתה הבעלים של הרכב, טענה שהועלתה גם בהקראה, ואולם בתגובה הוספו טענות עובדתיות ומסמכים, שלא עלו במהלך ההליך זאת במטרה לסתור את טענות התביעה שלא נתמכו במסמך כלשהו . לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לבקשה, עיינתי בפרוטוקולים, עדות המתלוננת ובחומר הראיות שבתיק סבור בית המשפט כי יש מקום להשית על המאשימה הוצאות ולו מכח החלופה השנייה של סעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, שהינו המסגרת הנורמטיבית בה עסקינן וזה לשונו: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ה -1982 בסכום שייראה בית המשפט". התביעה לא הוכיחה במהלך שמיעת הראיות שהאישום הוגש כנגד הנאשמת מכח היותה הבעלים הרשום קרי מכח סעיף 27ב לפקודת התעבורה. התביעה ציינה במפורש כי האישום הוגש על סמך הודאתה של הנאשמת במשטרה ואולם התביעה לא טרחה להגיש את ההודעה כראייה, במהלך שמיעת הראיות, ואף לא לצורך הדיון בבקשה כתימוכין לעמדתה. מנגד, המבקשת בעצמה צרפה את ההודעה ואף שבמהלכה אישרה כי עשתה שימוש ברכב ביום הארוע היא הכחישה את השימוש במקום בו מתוארת העבירה וטענה כי במקום אחר היתה. עוד טענה הנאשמת בהודעתה וגם בבית המשפט כי השימוש שנעשה ברכב ביום הארוע נעשה כשבעלה עימה ברכב בעוד שאין התייחסות פוזיטיבית של עדת התביעה להיות נוסע בנוסף לנהג ברכב מבצע העבירה לא בתלונה ת/1 ולא בדוח פנימי ת/2 ולא בעדות בבית המשפט. יתר על כן עדת התביעה הבהירה כי ברכב העבריין נהג גבר ולא אישה ועדותה בבית המשפט זהה לענין זה לתוכן התלונה שנמסרה במשטרה. על-מנת לזכות בפיצוי לפי סעיף 80, נדרשת המבקשת לעמוד בדרישה מקדמית ולפיה תזוכה מן האשומים נגדה, או כי כתב האישום יבוטל. הדרישה השנייה מציבה בפני המבקשת שתי עילות סף חלופיות, למתן פיצוי: הראשונה -כי בית המשפט נוכח שלא היה יסוד לאשמה ואילו השניה -כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. ההלכה קובעת כי בית המשפט, הדן בבקשה לפי סעיף 80 (א) לחוק, יאזן בין האינטרסים נוגדים: מחד הנזק שנגרם לנאשמת בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליה ומאידך, האינטרס הציבורי שרשויות אכיפת החוק יבצעו תפקידם באופן ענייני וללא מורא. על השיקולים השונים והעילות בנוגע לפסיקת פיצוי או הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין ראו: 4466/98 ראמי דבש נ' מ"י, פ"ד נו (3) 73, ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מ"י, הרכב: א. פרוקצ'ה, ע'. ארבל, י'. אלון, 6.4.09. העילה שלא היה יסוד לאשמה, צרה ודווקנית ביותר, אשר הטוען לקיומה צריך להוכיח מצב קיצוני של אי סבירות בולטת בהעמדתו לדין. התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הרחב של הרשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם, תעשה באופן מצומצם, ובמקרים בהם הדבר נעשה באופן בלתי סביר בעליל או קיצוני [רע"פ 4121/09 שגיא נ' מ"י, הרכב הש': א. רובנשטיין, ס. גובראן, ח. מלצר,2.3.11]. עם זאת, קיימת החלופה השניה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". המדובר בחלופה גמישה יותר במתכוון, שנועדה לאפשר לשופט מרחב שיקול דעת בפסיקת הפיצויים. העילה השניה שיש בה כדי לזכות נאשם שזוכה בפיצוי והחזר הוצאות היא "עילת מסגרת ועשויה היא לפרוש עצמה על פני מרחבים עד אופק" [עיין ע"פ 5097/10 גל בוגנים נ' מ"י, הש', מ'. נאור, ח'. מלצר, י'.עמית,23.7.12]. הוצאות. בענייננו , בדיקה פשוטה וחקירה מעמיקה כפי שראוי היה שייעשה, טרם הגשת כתב האישום הייתה חוסכת את ההליך והטרחה הכרוכה בגלגולו לבית המשפט ואולם , גם אם התביעה פעלה בתום לב עם הגשת כתב האישום הרי התרשלה בעבודתה כשלא בחנה היטב את הודעת הנאשמת בהשוואה לפרטי התלונה. לתביעה גם הייתה הזדמנות לחזור בה מכתב אישום בשלב מוקדם יותר, אם הייתה בוחנת את גרסת הנאשמת באופן מעמיק כפי שהוצגה בפניה בבית המשפט ביום 6.5.13. משכפרה הנאשמת בבית המשפט ופרטה את הכפירה נכון היה לבחון שוב את העמדה והראיות שבתיק, לברר שוב עם עדת התביעה נסיבות הארוע ( עדת התביעה כאמור עובדת בלשכת התביעות ואין זה מסובך לערוך ברור שכזה), לבחון את הבסיס ליחוס העבירה לנאשמת ולא לגרור אותה להליך של שמיעת ראיות התביעה. מכאן יש לפחות נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות . החלופה השניה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" מאפשרת לבית המשפט לשקול שיקולים של צדק אף מקום בו היה מלכתחילה יסוד לאשמה. שיקול זה מדגיש את העובדה כי פסיקת פיצוים והחזר הוצאות מהווים מעין פיקוח על התביעה לשפר ולאזן את מעמדו של היחיד כלפי המדינה [עיין: ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מ"י, 22.1.02]. עמדתו של בית משפט זה נאמרה לא אחת כי: "אין מקום להפלות אזרח מול הרשות, כשהמדובר בהתנהלות לא יעילה ו/או לא תקינה. הכלל בדבר חיוב בהוצאות ייושם בהדדיות על האחראי למחדל של בזבוז זמן שיפוטי" [עיינו: תת"ע (ק"ג) 3338-09-10 מ"י נ' אלדן תחבורה בע"מ, הש' ר. בן יששכר,(20.1.11)]. כתב האישום הגיע לפתחו של בית המשפט, שלא לצורך, עקב התנהלות לקויה של המשטרה כרשות חוקרת עת לא העמיקה חקירתה אודות זיהוי הנהג והרכב (סיפרה במספר הרישוי שתועד בדוח הפנימי (ת/2) לא ברורה דיה וניתן לקראה בשני אופנים - המדובר בפרט מהותי שראוי כי יתברר מבעוד מועד שכן יש חשש לטעות בזיהוי, יש אי התאמת ספרות הדוח הפנימי בהשוואה למזכר), ליקוי החקירה אי בדיקת מלוא חומר החקירה והעדר התייחסות רצינית לפרטי תלונתה של עדת התביעה אשר ציינה כי עסקינן בנהג ולא נהגת כל אלו מובילים למסקנה, כי המבקשת זכאית לפיצוי בגין הוצאותיה הסבירות. באשר לגובה הפיצוי-לבית המשפט שיקול דעת נרחב בשקילת הנסיבות המקימות זכות לפיצוי והוא נדרש לאזן בין זכות נאשם, שלא להיפגע מניהול ההליך, שבדיעבד מתברר, כי לא היה מקום לאישום, לבין החשש להרתעתם של גורמי התביעה [עיינו: רע"פ 7433/05 פלוני נ' מ"י וע"פ דוד עשור נ' מ"י פ"ד נז (3) 734]. בית המשפט ער להוראת סעיף 80(ב) לחוק העונשין ולהוראות תקנות סדר דין (פיצוים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, החלות בענייננו לעניין הוצאות תוך איזון בין האינטרסים השונים, וההוצאות יפסקו בהתאם בשים לב כי הנאשמת הינה עורכת דין במקצועה. בתיק נקבעו 3 ישיבות כאשר הנאשמת הגיעה לשניים מהם (6.5.13, 16.5.13). בנסיבות המבקשת שהינה עורכת דין נדרשה לתחנת המשטרה לחקירה פעמיים, הגיעה לבית המשפט פעמיים הפסידה שני ימי עבודה וההגעה לבית המשפט הייתה כרוכה גם בהוצאות. אמנם הנאשמת לא היתה מיוצגת ואולם עיסוקה בעריכת דין נ ועל כן ניתן לומר שנגרם לה הפסד השתכרות המתבטא לפחות בעלות הכנת התיק, ההופעה עצמה לישיבת הקראה, הכנת התיק וההופעה לישיבת ההוכחות. על כן ובהתחשב במפורט תקנה 9 תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב -1982, הריני פוסק לטובת הנאשמת הוצאות על סך 2900 שח' שישולמו ע"י המשטרה תוך 60 יום. הוצאות הגנה