פגם טכני-פורמלי בכתב האישום לאמור, פגם שלא קיפח הלכה למעשה את הנאשם בהגנתו - לא יביא לביטול כתב האישום או לפסילת הדיון שקויים על פיו. להלן הכרעת דין בעוסקת בין היתר בסוגיית פגם טכני בכתב אישום: הכרעת דין הנאשם הואשם בפני בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בכתב האישום המקורי נטען כנגד הנאשם כי ביום 7.7.86 ניתן כנגדו צו הריסה שיפוטי בת"פ 2272/86 ביחס למבנה המצוי בגוש 6438 חלקה 138, והממוקם ברח' ויצמן 115 כ"ס (להלן: המבנה). הנאשם לא הרס את המבנה מאז ועד היום, הגם שהורשע כבר פעם אחת באי קיום צו שיפוטי. שנה לאחר הגשת כתב האישום, הגישה המאשימה בקשה לתיקון כתב האישום, והותר לה לתקנו. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, הנאשם מחזיק במבנה שנבנה ללא היתר בחלקה 139 גוש 6438. הנאשם הורשע בת"פ 2272/86 בבניה ללא היתר וניתן נגדו, בין היתר, צו הריסה שיפוטי שהיה עליו לבצעו תוך 6 חודשים. ביום 14.7.87 הורשע הנאשם על פי הודאתו באי קיום הצו השיפוטי דנן. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה ב-17.3.88. ניתן לנאשם היתר זמני לשימוש חורג לתקופה של 3 שנים, עד 17.3.91, בכפוף לחתימה על התחייבות כי בתום תקופת השימוש החורג יהרוס את המבנה ללא דיחוי. לאחר תום תקופת ההיתר, לא קיבל הנאשם כל היתר נוסף לשימוש חורג או היתר בניה ובקשותיו בנדון נדחו. הנאשם לא הרס את המבנה עד ליום 22.5.00 בו ביקר במקום המפקח מטעם המאשימה. בישיבת ההקראה הפנה הסניגור את תשומת לב התובע ובית המשפט לכך שהוא אינו מחזיק במבנה בחלקה 139 אלא בחלקה 138. לפיכך ביקש התובע לתקן שוב את כתב האישום, ובית המשפט נעתר לבקשה (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 20.3.03). הנאשם לא כפר בכך שהמבנה, המשמש כקיוסק שעליו פרנסתו ופרנסת משפחתו המונה שבע נפשות, עומד על תילו עד היום. המבנה צמוד לבניין שבחזיתו קיימות חנויות אחרות, הממוקם ברחוב ראשי בכ"ס. הוכח, כי המדובר במבנה שנבנה בשנות החמישים (בתשריט המצורף לרשיון הבניה ת/6 משנת 1955, המתייחס לבניית קומה שניה בבניין, הוא מופיע כמבנה קיים). הנאשם רכש אותו בדמי מפתח בשנת 1985 (הסכם שכירות מוגנת נ/4) מבלי שהיה מודע לכך שיש בעיה לגבי היתר הבניה. במשך כל השנים מאז הקמתו, שימש המבנה כחנות, תחילה כחנות דגים ואח"כ כגלנטריה (הוצגו רשיונות עסק שניתנו לגלנטריה בשנות ה-70 - נ/6 ו-נ/7). לא נשללה גרסתו של הנאשם, שהיתה מהימנה עלי, כי רכש את המבנה בתום לב כשהיה בנוי וגמור, ושטחו נשאר עד היום כפי שהיה בעת רכישתו, כ-12 מ"ר, כפי שעולה מהשוואת התשריט ההסטורי משנת 1955 (ת/6) לתשריט המצורף לאישור לשימוש חורג משנת 1988 (ת/3-ת/4) ולתשריט המצב הנוכחי המצורף לכתב האישום. הוכח, כי הנאשם אך ביצע בשנת 1986 פעולות שיפוץ בקירות ובגג בשל חדירת גשמים, פעולות שכשלעצמן היו טעונות היתר בניה. אשר לצו ההריסה השיפוטי: הוכח, כי כתב האישום שבמסגרתו ניתן הצו שבהפרתו מואשם הנאשם (ת/2), התייחס לנכס הידוע כחלקה 139 בגוש 6438, ללא כל פרטי זיהוי נוספים, וכי התיאור השגוי של הנכס לא תוקן. הנאשם הודה בביצוע עבודות השיפוץ, ובגזר הדין ניתן כנגדו, בין היתר, "צו הריסה של הבניה הבלתי חוקית המפורטת בכתב האישום". גם בת"פ 2202/87, בו הורשע הנאשם ע"פ הודאתו בהפרת הצו השיפוטי, ובערכאת הערעור, לא התגלתה הטעות בפרטי הזיהוי של הנכס. הוכח, כי במסגרת מאמציו לקבל היתר כדין לניהול עסקו, נאותה עיריית כ"ס לתת לנאשם היתר לשימוש חורג במבנה למשך שלוש שנים, מיום 22.3.88 ועד 22.3.91. במסגרת הליך זה, חתם הנאשם על התחייבות (ת/5) להריסת המבנה בתום תקופת השימוש החורג שתאושר לו. בהתחייבות צויינו על ידי העיריה פרטי הזיהוי הנכונים של המבנה, חלקה 138 בגוש 6438, תוך התעלמות מכך שגזה"ד וצו ההריסה השיפוטי התייחסו לנכס בחלקה 139. כדי להסיר ספק, אומר כבר עתה כי שוכנעתי ששני הצדדים - העיריה והנאשם - פעלו בתום לב לאורך ההליכים הקודמים: מחד גיסא, הנאשם לא היה ער לטעות בפרטי הזיהוי של הנכס, בהליכים המשפטיים הקודמים, ומאידך גיסא, העיריה לא היתה ערה לטעות כאשר החתימה את הנאשם על התחייבות. הא ראיה, שבהתחייבות התחייב הנאשם להרוס "את המבנה נשוא ת"פ 2272/86", מה שמלמד כי העיריה לא היתה ערה לטעות בזיהוי הנכס בכתב האישום ובצו השיפוטי. אלא, שכיום עומדת בפני השאלה: האם ניתן להרשיע נאשם באי קיום צו שיפוטי המתייחס לנכס שפרטיו אינם פרטי הנכס שאותו מבקשת המאשימה כי יהרוס? זאת, כאשר אין מחלוקת כי בצו השיפוטי, מלפני 18 שנים, נפלה טעות בפרטי הזיהוי של הנכס. ויובהר: המאשימה אינה באה בטרוניה אל הנאשם על כך שלא הרס את הנכס המצוי בגוש 6438 חלקה 139, המפורט בצו ההריסה, אלא על כך שלא הרס את הנכס המצוי בחלקה 138, שאינו מוזכר בפסה"ד. אין מחלוקת, שאילו היה הנאשם מקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו, היה צפוי לתביעה אזרחית מצד בעל הנכס שנהרס, והגנת ה"צידוק" לפי סעיף 34יג לחוק העונשין, בכך שביצע פסק דין שהיה חייב לציית לו, לא היתה עומדת לו. אבחן את הסוגיה שבפני בשלוש אספקלריות: של טעות סופר, של פגם בהליך, ושל דיני הפרשנות. א. בחינת הסוגיה באספקלריה של "טעות סופר" טענת ב"כ המאשימה היא, כי "בסך הכל מדובר בטעות סופר בתיק המקורי". על כן יש, לשיטתו, להתעלם ממנה ולהתייחס לצו השיפוטי כאילו נכתב בו מה שהיה צריך להיכתב בו אילו היו הצדדים ובית המשפט ערים לטעות. אין בידי לקבל טענה זו, הן עקב טיבה של הטעות והן עקב מהותה ועיתויה של המסגרת הדיונית בה הועלתה הטענה. ראשית, אין מדובר בטעות סופר שהיא גלויה על פני הפסק, באופן שאין לייחס לכתוב כל משמעות הגיונית בלעדי תיקון הטעות והצורך בתיקון עולה מהפסק גופו. דוגמא למקרה כזה ניתן למצוא בר"ע בג"צ 5/82 סעדיה נ' מ"י (פ"ד לו (3) 138), שם כתב השופט בגזה"ד כי "מחצית תקופת המאסר בפועל שנגזרה על הנאשם תהא חופפת למאסר שמרצה הנאשם היום ומחציתה חופפת לו". משנתגלתה הטעות, יום למחרת, תיקן השופט את האמור תוך עריכת תרשומת. בית המשפט העליון, שבפניו נדון ערעורו של הנאשם על תיקון הטעות שלא בנוכחותו ושלא בידיעתו, קבע כי "אמנם, אין בחוק הוראה מפורשת בדבר סמכות בית המשפט בעניין פלילי לתקן טעות סופר בפסק הדין, אך זאת היא סמכות טבעית, שבהכרח נמצאת בידי בית המשפט. (...) אכן, לא מן הראוי היה לבצע תיקון סופר זה מבלי להזמין את המבקש כדי לתת לו אפשרות להשמיע את טענותיו לגבי התיקון. זה אמנם פגם רציני, אך מכיוון שגם לפי הנוסח המקורי של גזר הדין הכוונה של השופט היתה ברורה, (...) אין למצוא בפגם הנ"ל עילה לביטול ההחלטה בדבר התיקון. (...)במקרה זה הצורך בתיקון מתבקש מאליו". (ההדגשות לעיל ולהלן שלי - נ.מ.ש.). במקרה דנן, לא זו בלבד שאנו מצויים במסגרת הליך אחר, 18 שנים לאחר שגזר הדין הפך חלוט, אלא שבשונה מעניין סעדיה הנ"ל, אין המדובר בטעות גלויה על פני הפסק. עסקינן בניסיון לשנות בדיעבד את תוכנו של כתב האישום וגזה"ד המבוסס עליו, ולבסס אישום חדש על תוכן "וירטואלי"-רצוי של פסה"ד, כאשר תוכנם המוחשי-המצוי של אלה, כעולה מת/2, ברור לקורא ואינו מגלה על פניו כל טעות. זאת ועוד. אין מדובר בטעות סופר לגבי חלק מפרטי הנכס, באופן שניתן להתעלם מהפרט השגוי תוך התייחסות לפרטים מזהים אחרים הכלולים בכתב האישום והמאפשרים זיהוי הנכס בבטחון ובדיוק הנדרשים. כך, אם פסה"ד היה מפרט את פרטי הזיהוי המלאים של הנכס נשוא הצו, באופן שאינו מותיר ספק לגבי זיהוי הנכס, אלא ששטח המבנה המצוין בפסה"ד היה שגוי - ניתן היה לומר כי נפל פגם שאינו מהותי, בבחינת טעות סופר גרידא (ראו רע"פ 634/97 נקש נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תק-על 97(1) 342; מ"ח 7044/02 עאסלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 607). כך גם, אולי, אילו היה בפסה"ד זיהוי מדוייק של הנכס על פי כתובתו המלאה, שפרטיה נכונים, ותיאורו הכללי, אך נפלה טעות במספר החלקה או הגוש (ראו ת"א (ת"א) 1227/93 עובדיה יעקב נ' עת"א, דינים מחוזי לב(2) 477). ברם, כאשר עסקינן בפרט הזיהוי היחיד והבלעדי של הנכס, הכלול בפסה"ד, אין לומר כי הטעות היא טעות סופר שיש להתעלם ממנה. בהמ' 464/65;465/65 עוזר נ' היועמ"ש (פ"ד יט(4) 31) נדון מצב בו נשפטו המבקשים למאסר, אך בהיסח הדעת או בשוגג נעלם מעיני בית המשפט, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, כי יש לנכות את תקופת המעצר מתקופת המאסר. הגם שלא היתה מחלוקת בין הצדדים כי נכון וצריך היה לעשות זאת, קבע בית המשפט העליון כי הוא מנוע מלדון בבקשה לתיקון גזרי הדין, שהוגשה לאחר סיום הדיון בערעור: "מה שבית המשפט מתבקש לעשות בשלב הנוכחי על ידי שני המבקשים הוא לשנות את פסקי הדין, באשר לעונש שהוטל או אושר לגביהם, שינוי מהותי." כב' הנשיא אגרנט הדגיש, כי גם אם נפלה שגגה מהותית בגזר הדין החלוט, העקרון הגובר הוא עקרון סופיות הדיון. "העקרון האמור - דהיינו, שעם גמר מלאכתו בשבתו בערעור פלילי, אין לבית המשפט העליון סמכות לתקן לאחר מכן את פסק דינו תיקון שהוא בעל אופי מהותי ושאינו עולה בקנה אחד עם כוונתו בשעת מתן פסק הדין - עקרון זה איננו חדש והוחל גם במקרים אחרים." שנית, מאז חקיקת חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, סמכותו של בית המשפט לתקן טעות סופר בפסק דין, בין בהליך אזרחי ובין בהליך פלילי, מוסדרת בסעיף 81 לחוק. הסעיף קובע מסגרת זמן לתיקון טעות סופר על פי בקשת צד אחד או ביוזמת בית המשפט, וכן מאפשר תיקון ללא מגבלת זמן אם הוא נעשה בהסכמת הצדדים. במקרה דנן, תיקון "טעות הסופר" לא התבקש, בשום שלב, במסגרת ההליך המקורי, לא במסגרת הזמן שנקבעה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט ולא לאחריה, ואין אני רואה עצמי מוסמכת לשנות את תוכנו של גזר דין חלוט כמעט שני עשורים לאחר הינתנו, במסגרת הליך אחר. יתר על כן, איני רואה כל הצדקה לעשות כן ולרפא בכך את מחדליה של המאשימה שהתרשלה בניסוח כתב האישום וישבה בחיבוק ידיים תקופה כה ממושכת מבלי לאכוף את צו ההריסה (השוו: בע"פ (חיפה) 2384/02 שוסהיים נ' הועדה המקומית (תק-מח 2003(3) 4755, 4758). משמעות עמדת המאשימה היא למעשה שיש לשנות את תוכן פסה"ד רטרואקטיבית, במסגרת הליך אחר, על פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים להליך הקודם או על פי מסמכים חיצוניים המכילים את הפרטים הנכונים. לכך אין אני יכולה להסכים, הן מטעמים שבתקנת הציבור והן מטעמים שבמדיניות משפטית ראויה. אשר לתקנת הציבור - יש חשיבות ראשונה במעלה לכך שפסקי דין שהציבור מסתמך עליהם, ובפרט בענייני מקרקעין, בהם לפסק דין יש השפעה לא רק על בעל המקרקעין שהוא צד להליך אלא גם על בעלי מקרקעין גובלים וצדדים שלישיים בעלי עניין בנכס בפועל או בכח, כגון רוכשים או שוכרים פוטנציאליים, יהיו ברורים על פניהם ותוכם כברם. קל וחומר, שצו הריסה, שפגיעתו בזכויות קנייניות הינה דרסטית ובלתי הפיכה, צריך לפרט בבירור ובאופן חד משמעי את פרטי הזיהוי של הנכס אותו יש להרוס, שאם לא כן, אנו באים לידי אנדרלמוסיה. בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים (פ"ד לח(1) 494) צוטטה החלטת בית המשפט המחוזי, בה נאמר בהקשר של בהירות צו הריסה מנהלי, כי לא בכדי החוק דורש כי יכיל פירוט מדוייק של "המקרקעין שעליהם הוא חל" ושל "הבניין או החלק ממנו שהצו מסמיך להרסו, לפרקו או לסלקו": "לא בכדי טרח המחוקק והתנה את עצם תוקפו של הצו בתיאור כזה, שהרי לא יעלה על הדעת שסנקציה דרסטית כזו תבוצע מבלי שכל המעוניינים (בין אלו שהם צדדים להליך משפטי ובין אחרים למשל: שכנים, שוכרים, בעה"ב וכיו"ב) ידעו בדיוק למה מכוונים הדברים. לפיכך ולאור חומרת התוצאות וקיצוניות הסמכויות הנתונות לרשות אין הצו יוצא ידי חובת החוק אלא אם מי שנוטל הצו לידו יכול למקרא הצו, ללא פרוש ודרוש, לדעת במדוייק איזהו ואיזהו המבנה או החלק ממנו שאותו יש להרוס". הדברים יפים שבעתיים לגבי צו הריסה שיפוטי, שהוא בבחינת סנקציה שלא ניתן להשיג עליה לאחר שגזה"ד נעשה חלוט. לפיכך, מצווים נציגי היועץ המשפטי לממשלה, המייצגים את המדינה ואת הרשות המקומית בהליכים לפי חוק התכנון והבניה, להקפיד על קלה כחמורה, לבל יפלו טעויות בכתבי האישום המוגשים לבית המשפט. טעויות כאלה עלולות למצוא דרכן לפסקי הדין, כאשר נאשמים, שאינם ערים לטעות בזיהוי הנכס, מודים בכתב האישום השגוי כלשונו, ולבית המשפט אין כל אפשרות לעמוד על הטעות. הזהירות וההקפדה על הפרטים צריכות לבוא לידי ביטוי הן בשלב הגשת כתב האישום והן במהלך הדיון, ואף לאחריו, תוך ניצול האפשרות הקיימת בחוק בתי המשפט לתיקון טעות סופר במסגרת הזמן הקבועה בחוק. רשלנות בניסוח כתב האישום ומחדל מתמשך של אי תיקון פסה"ד השגוי בדרכים הקיימות ע"פ החוק, מחד גיסא, ואי נקיטת הליך חדש ותקין במשך כ-18 שנה, מאידך גיסא, הינם בגדר התנהלות פגומה ומתמשכת של המאשימה, הפוגעת הן בפרט והן בציבור כולו, ואין לתת לה גושפנקא ע"י יחס סלחני של בית המשפט. אשר למדיניות המשפטית הראויה - לא יעלה על הדעת, שבכל הליך בגין הפרת צו הריסה שיפוטי ינהלו הצדדים הוכחות לגבי "כוונת פסק הדין" הסותרת את הכתוב בכתב האישום, בהכרעת הדין ובגזר הדין. כך, הנאשם יטען כי למרות שכתוב בצו השיפוטי כי עליו להרוס את המבנה, הכוונה היתה רק לקומה השניה, ולצורך כך יזמן עדים שיעידו על זכרונם לגבי מה שנאמר בדיוני בית המשפט ובפגישות בין הצדדים וב"כ מחוץ לאולם המשפט, כדי לבסס את "אומד דעת הצדדים"; התביעה תטען כי למרות שכתוב בפסק הדין כי יש להרוס את המבנה, הכוונה היתה להרוס גם את המחסן שבחצר, וגם כאן יובאו ראיות לגבי "הנסיבות החיצוניות האופפות" את פסה"ד. קבלת עמדת התביעה תביא לתוצאה הפוכה מבחינת המטרה הרצויה, והיא הבטחת אכיפתם המהירה והיעילה של צווים שיפוטיים. פתיחת הפתח לטענה כי תוכנו של הצו שונה מלשונו הברורה תביא בהכרח לכך שבכל אישום על הפרת צו שיפוטי יתחילו להתנהל הוכחות על מהלכו ההסטורי של ההליך המשפטי בו ניתן הצו וכוונות הצדדים ו/או אמירותיהם ו/או מחשבותיהם הסובייקטיביות במהלך אותו הליך הסטורי, ואין לדבר סוף. אם זכאית התביעה לטעון כי הצו חל על נכס אחר מזה המפורט בו, כיצד ניתן יהיה לשלול מהנאשם את הזכות להוכיח זאת? לפיכך אני דוחה את הטענה כי מדובר ב"טעות סופר" שניתן לתקנה במסגרת ההליך שבפני. ב. בחינת הסוגיה דרך האספקלריה הרחבה יותר של "פגם שנפל בהליך": כאשר עסקינן בפגם שנפל בהליך פלילי, ואשר נדון במסגרת אותו הליך עצמו, לרבות במסגרת הליכי הערעור, השיקול המרכזי שבית המשפט שם לנגד עיניו הוא תיקון הפגם שנפל, והעמדת ההליך על מכונו הראוי, כדי להביא להגשמת מטרת ההליך, היא בירור האמת. זאת, בכפוף לכך שלא נגרם עיוות דין לנאשם עקב הפגם. סמכות זו מוסדרת במספר סעיפים בחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 238 לחסד"פ קובע: "ליקוי טכני בעריכתו של מסמך הנערך לפי חוק זה, אין בו כדי לפגום בתוקפם של ההליכים על פיו, אולם אם נראה לבית המשפט כי יש בדבר חשש לעיוות דינו של הנאשם, רשאי הוא לדחות את הדיון למועד אחר או להורות הוראה אחרת כדי להסיר את החשש". סעיף 215 לחסד"פ קובע: "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". בע"פ 656 ,639/79 אפללו ואח' נ' מ"י, פ"ד לד(3) 561, 575 אמר כב' השופט ברק (כתוארו אז): "ההליך הפלילי מהווה מערכת מתואמת ומאוזנת של נורמות הבאה להגשים את המשפט הפלילי הסובסטנטיבי. מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לזיכויו של החף מפשע ולהרשעתו של האשם. ההליך הפלילי איננו תחרות, לא ספורטיבית ולא אחרת. המשפט אינו משחק. מטרת הדיון הפלילי הוא לחשוף את האמת. הן התובע והן הנאשם צריכים לתרום את חלקם לגלוי האמת. במגנה כרטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי צריך להעניק לו יתרונות טקטיים ע"פ התובע. מטרת ההליך אינה להעניק יתרונות טקטיים, לא לתובע ולא לנאשם". בע"פ 951/80 קניר נ' מ"י, פ"ד לה(3) 505, 516 הוסיף כב' השופט ברק (כתוארו אז) וקבע: "הליך זה אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח. ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים באים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט, אשר - עפ"י ניסיון החיים - יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם יתנו לביהמ"ש סמכות ושיקול דעת לעשות צדק". "נסיון החיים, אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צורכי הנאשם מזה לבין צורכי החברה מזה. צורכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכשלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא. כיצד ניתן יהיה להסביר את זיכויו של המערער בענין שלפנינו, אם זיכוי זה מתבסס אך על טעות טכנית גרידא של התביעה? וכיצד ניתן יהיה להסביר הרשעת אדם בשל טעות טכנית של סניגורו? אכן, החשש הוא, שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא". לפיכך, נקוטה בידי בתי המשפט מדיניות גמישה ביחס לכללי הפרוצדורה והם מאפשרים ביד רחבה תיקון טעויות ומשגים של שני הצדדים, לרבות לגבי תיקון פגמים בכתב האישום. בספרו של המלומד י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ג -2003, עמ' 675) נאמר: "פגם טכני-פורמלי בכתב האישום לאמור, פגם שלא קיפח הלכה למעשה את הנאשם בהגנתו - לא יביא לביטול כתב האישום או לפסילת הדיון שקויים על פיו. נתגלה "הפגם או הפסול" בשל מוקדם של הדיון - לאמור, בשלב שעדיין ניתן לתקן את "הלקוי" - ייטה בית המשפט להורות על תיקון כתב האישום ויאפשר לנאשם "להתאים" את הגנתו לתיקון. רק לפגם או פסול מהותיים - לאמור: היורדים לשרשו של עניין במובן זה שהם מקפחים את הנאשם בהגנתו - תהיה השלכה על כשרותו של כתב האישום ועל תוקף הדיון שנתקיים על פיו". ובעמ' 939: "היה כתב האישום "מובן" על אף קיומו של הפגם, ולא היה בכוחו של הפגם כדי לקפח את הנאשם בהגנתו - תהא נטייתו של בית המשפט להימנע מביטול כתב האישום; נטענה הטענה בטרם הסתיימה פרשת התביעה - יורה בית המשפט על תיקון כתב האישום; נטענה הטענה בשלב מאחר יותר - ידחה בית המשפט את הטענה על אף קיומו של הפגם (או יורה על תיקון פורמלי, לפי שיקול דעתו)." כבר בערעור הפלילי הראשון שדן בו ביהמ"ש העליון לאחר הקמת המדינה, ע"פ 1/48, סילוסטר נ' היוהמ"ש לממשלה, (פ"ד א' 5) קבע כב' הנשיא זמורה כי פגם בניסוח כתב האישום שבעטיו נשמט יסוד מיסודות העבירה אינו מאיין את כתב האישום, אלא שזהו פגם שניתן לאפשר תיקונו אפילו לאחר תום פרשת עדויות התביעה וההגנה, אם אין בכך כדי לפגוע בהגנת הנאשם. באותו מקרה, תיקן בית המשפט קמא את כתב האישום בשלב סיכומי הסניגור, משהועלתה על ידו הטענה כי יסוד מהותי מיסודות העבירה נשמט מכתב האישום. בית המשפט העליון קבע, כי לא נגרם כל עיוות דין לנאשם, שכן הגנתו נוהלה תוך הבנה מלאה של טיב האישומים נגדו והתייחסות מלאה לאותו יסוד שנשמט מכתב האישום. ואמר כב' הנשיא זמורה: "חלילה לי מלעודד את הקטיגורים המתרשלים בניסוח כתבי-האשמה. חובה עליהם לבדוק בשבע עיניים אם כתב-האשמה אמנם מגיד פשע, אבל לבתי המשפט לא הרשות בלבד, כי אם חובה עליהם לתקן מה שפגמו הקטיגורים, ובלבד שלא יפגעו ע"י כך בעיקרי השלטת הצדק" (שם, עמ' 18). אם לא התגלו הפגמים בערכאה הראשונה ולא תוקנו, והם מועלים בפני ערכאת הערעור, נוהגים בתי המשפט להבחין בין ליקוי טכני או פרוצדוראלי לליקוי מהותי. הגם שההבחנה אינה תמיד קלה וברורה, היא חיונית כדי לשמור על האיזון בין הרציונאלים של הלכת קניר לבין הצורך למנוע הכשרת הליכים פגומים מהיסוד. הגם שברוב המקרים ליקוי טכני/פרוצדוראלי הינו כזה שאינו גורם לנאשם עיוות דין, בעוד שליקוי מהותי הינו ליקוי הגורם עיוות דין, קיימים מקרים בהם הפגם בהליך הינו מהותי במידה שתצדיק את ביטול ההליך וזיכוי הנאשם, גם אם לא נגרם לו עיוות דין. ללמדך, שמעבר לערך של עשיית דין צדק עם הנאשם, קיים גם הערך של תקינות ההליך השיפוטי(Due Process of Law), שהינו בגדר אינטרס ציבורי כללי ולא רק אינטרס של הנאשם הספציפי. כך, בע"פ (חיפה) 604/96 פרידמן נ' מ"י (תק-מח 97(1) 1147, 1150) נדון מצב בו הכרעת הדין, שקדמה לגזה"ד בו נכלל הצו נשוא כתב האישום, לא היתה חתומה. בערכאת ערעור, כב' השופט ברלינר, בדעת המיעוט, ראה בכך פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך, בעוד שדעת הרוב, מפי כב' השופטים גריל ופיזם, ראתה בכך ליקוי טכני, שלא גרם עיוות דין לנאשם. לעומת זאת, בע"פ (חיפה) 314/97 זלישניק נ' מ"י (תק-מח 97(4) 119, 124) נדון הליך פלילי בבית המשפט לתעבורה שלא נוהל על בסיס כתבי אישום ערוכים כדין אלא אך על יסוד פלטי מחשב המשחזרים את דו"חות הפקחים. כב' השופטים סה"נ לינדנשטראוס, ברלינר ופיזם החליטו פה אחד כי המדובר בפגם מהותי היורד לשורש תקינות ההליך והפוגם בתוקפו, הגם שלא נגרם לנאשם עיוות דין. לפיכך זוכה הנאשם. שונים הם פני הדברים, כאשר מדובר על הליך פלילי שהסתיים ופסק הדין הפך חלוט. כאן ניתנת הבכורה לאינטרס של הוודאות המשפטית וסופיות הדיון. בע"פ 4855/02 מ"י נ' הפניקס (תק-על 2002(2) 286, 295 דן רשם בית המשפט העליון בבקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין שנגזר על המשיבה, לאחר שמניין הימים הקבוע לכך בחוק - תם וחלף. לטענת ב"כ המדינה, מקור המחדל היה בשגגה ובאי הבנה של החלטת בית המשפט בעניינו של מערער אחר באותה פרשה. אמר על כך כב' הרשם שחם: "מנקודת המבט של אינטרס הציבור, התוצאה של אי יכולת של המדינה להגיש ערעור, בשל תקלה דיונית, היא תוצאה קשה, אף בלא שאדרש לתוצאתו המסתברת של ערעור כזה. (...) עם זאת, איני סבור כי שיקול זה יכול לשנות את מסקנתי בדבר תוצאתו של מקרה זה. זכותו של נאשם היא כי בחלוף תקופת הערעור העומדת למדינה, לא יוגש נגדו ערעור. החריגים לזכות זו אינם ניתנים ביד רחבה, כמוסבר לעיל. איני סבור, כי תקלה דיונית, אשר המדינה אחראית לה, יכולה לגבור על זכות זו של הנאשם, כאשר חלפה תקופה כה ארוכה מן המועד האחרון להגשת ערעור, כפי שהיה במקרה זה. אכן, ניתן לסבור כי דווקא משקלו של האינטרס הציבורי מחייב כי האחראים להגן עליו יכלכלו את מהלכיהם בשקידה הנדרשת. פעמים, ניתן לתקן תקלות שנגרמו, כאשר ההתדיינות הפלילית טרם הגיעה לסיומה (ראו בעניין קניר הנ"ל). עם זאת, איני רואה לכך הצדקה במקרה שבפניי, בו חלף פרק זמן רב לאחר סיום ההתדיינות הפלילית, ועד שננקטו המהלכים הנדרשים לתיקון הטעות". והדברים הם בבחינת קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר עסקינן בהליך פלילי שהסתיים לפני 18 שנים. ההלכה הפסוקה בנוגע לפגם שנפל בהליך קודם מבוססת על תורת "הבטלות היחסית" או, בשמה המדוייק יותר, "התוצאה היחסית" או "התוצאה ההולמת". כפי שנפסק ברע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, (פ"ד נה(4) 673, מפי כב' השופט זמיר: "לפי מבחן זה, יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מנהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות." (ע"פ 866/95 סוסן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 793, 816). וכפי שקבעה כב' השופטת בייניש בעניין גיספן: "הביטוי "יחסי" בהקשר של בטלות או של תוצאה, נסב במקורו על הכלל לפיו עשויה להיות תוצאה שונה באותו עניין כלפי אדם אחד, כגון צד להליך, ותוצאה אחרת כלפי צדדים שלא נטלו חלק בהליך. כמו גם, שהתוצאה היא אחת לצורך עניין מסוים ואחרת לצורך עניין אחר. בכך באה לידי ביטוי, היחסיות לעומת המוחלטות". משמע, יש חשיבות ל"זירת ההתגוששות" בה עסקינן. אילו המדובר היה בהליך אזרחי לאכיפתה של ההתחייבות עליה חתם הנאשם כלפי הוועדה המקומית - ניתן היה לייחס משקל רב יותר לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים, להסתמכות הוועדה על הצהרת הנאשם כשיקול במתן היתר לשימוש חורג, לעובדה שהנאשם הפיק ממנו בינתיים תועלת, וכיו"ב. אילו היה המדובר בהליך בו הנאשם הוא שהיה תובע כי יינתן לו היתר לשימוש חורג על סמך מחדלי העבר - לא היו הפגמים בהליכים הקודמים מקנים לו את הסעד המבוקש, שכן הלכה היא כי גם התנהלות פגומה של הרשויות בעבר, אין בה "כדי לרפא את אי החוקיות וכדי להביא לכך שיינתן היתר בלתי חוקי, כיום, גם אם ניתן כזה בעבר" (ראו ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית, תק-על 2001(4) 73, 78). ברם, כאשר עסקינן בהליך פלילי בגין הפרת אותו צו שיפוטי, הדיון מתחיל ומתמקד בצו גופו. יש לבחון את הצו בחינה חיצונית-אובייקטיבית, ואם אינו מגלה על פניו את אשר התכוונו הצדדים כי יאמר - אין זו טעות שניתן לתקן רטרואקטיבית, 18 שנים מאוחר יותר להליך הפגום, במסגרת הליך אחר, ובמחירה של הרשעה ללא ביסוס עובדתי הולם. לפיכך, גם לפי תורת "התוצאה היחסית" לא ניתן לרפא את הפגם בדיעבד במסגרת הליך פלילי חדש ולהרשיע נאשם בהפרת צו שיפוטי, כשנפל בו פגם מהותי בזיהוי הנכס. ג. בחינת הסוגיה באספקלריה של תורת הפרשנות: דרך אחרת להשקיף על הסוגיה היא באספקלריה של דיני הפרשנות. כבר למדנו מפי מורנו ורבנו, כב' הנשיא ברק, כי תורת הפרשנות עניינה "היחס הראוי בין "גוף" הטקסט (ה-VERBA) לבין "הנשמה" (ה-VOLUNTAS) האופפת אותו. זוהי השאלה - המתעוררת לעניין פירושם של כל הטקסטים המשפטיים (חוקה, חוזה וצוואה ) - בדבר היחס בין הטקסט לבין תכליתו". פרשנות במובן הרחב נבדלת מחקירה לשונית-בלשנית של לשון הטקסט (שהיא פרשנות במובן הצר), ועניינה ב"אפשרות לשנות מובן זה בדרך של הוספת לשון או גריעתה או מתן משמעות לטקסט שאינה עולה בקנה אחד עם מובנו בלשון בה הוא מבוטא. השופט מתבקש לתקן את לשון הטקסט, ובכך להביא גם לשינוי מובנו". (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265). הפרשנות במובן הרחב נעשית לאור הערכים והתכליות המאפיינים כל אחד מתחומי הטקסטים המשפטיים. כך, בתחום המשפט הפרטי, הרציונאל השולט בכיפה הוא הגשמת כוונת הצדדים לחוזה. לצורך השגת תכלית זו, ניתן לסטות מלשון הכתוב ולתת לה פירוש שאינה סובלת מבחינה אובייקטיבית. "המגמה היא: "להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהיתה לנגד עיניהם של המתקשרים." (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2) 141, 145) ". "טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב, כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה "סוס". מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קניה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית "סוס". זו היתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה "סוס"? כלל הוא כי "בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזה, פועל הפרשן כבלשן. הוא שואל עצמו, מהן המשמעויות שניתן ליתן, בשפה שבה נכרת החוזה - ואם לצדדים לקסיקון משלהם, במסגרת לקסיקון זה - ללשונו. (...) מדוע לא תינתן לצדדים האפשרות להראות, במסגרת ראיות אמינות (כגון התכתבות קודמת) על הנסיבות החיצוניות, כי לדיבור "סוס" יש בחוזה שביניהם משמעות מיוחדת? אם נפלה טעות בחוזה, ובמקום לכתוב "מכונה" הצדדים כתבו "סוס", הדין מאפשר תיקון הטעות ואין הטעות עילה לביטול החוזה (סעיף 16 לחוק החוזים). מדוע לא ניתן להגיע לאותה תוצאה עצמה, כאשר הצדדים כלל לא טעו, אלא על-פי השפה המיוחדת להם כינו "סוס" מה שהכל מכנים "מכונה"? מהו ההגיון המשפטי הטמון בתפיסה כי יש לאנוס על שני הצדדים חוזה, שעל-פי אומד דעתם המשותף, הם כלל לא רצו בו, וכאשר ניתן להצביע על חוזה, שעל-פי אומד דעתם (הסובייקטיבי) המשותף, הם רצו בו?". (פס"ד אפרופים, עמ' 280-281). לפיכך נקבע, כי בתהליך הפרשנות של חוזה, במובנה הרחב, אין ללשון החוזה עליונות על פני הנסיבות החיצוניות כראיה ביחס לכוונת הצדדים, וכי כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה ממכלול הנסיבות שהוכחו, עשויה לגבור על לשונו האובייקטיבית של החוזה ו"להחליפה". בתחום המשפט הציבורי, שעניינו בטקסטים של חוקה, חוק ותקנה, הערכים המולכים בכיפה הם הגשמת תכלית החקיקה, מחד גיסא, ומאידך גיסא עקרון החוקיות, לפיו הטקסט צריך להיות ברור ובהיר לציבור הרחב. הכלל הבסיסי בפרשנות טקסט ציבורי, הוא כלל הלשון, על פיו, "יש ליתן ללשון הנורמה אותה משמעות שהיא יכולה לשאת מבחינה לשונית. אין לתת לחקיקה מובן שאין הלשון סובלתו. השאלה אינה מה רצה המחוקק להשיג, אלא מה הוא השיג" (א' ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה (ירושלים 1993), בעמ' 81). נקודת המוצא לבחינת כל נורמה חוקית היא לשונה. "אין השופט רשאי... להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש... ייתכן שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, פירוש רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק". (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 713-714). נקודת המוצא היא, כי החוק נועד לציבור, ועליו להיות מובע בדרך המובנת לציבור, מבלי שזה יזקק לכללי פרשנות, שאינם עולים מהלשון הרגילה שבה נוסח החוק. "לשון החקיקה נועדה להעביר מסר מהמחוקק לציבור. המחוקק השתמש בלשון המקובלת והרגילה. המחוקק לא השתמש ב"לשון פרטית". הוא השתמש בלשון "כללית" ופומבית". (ספרו של ברק, שם, עמ' 82). סטיה מהמובן הלשוני הרגיל, מחייבת שיקולים כבדי משקל, אשר מצדיקים גיבוש תכלית חקיקה שאינה תואמת את הלשון הרגילה והטבעית של דבר החקיקה. הדברים אמורים ביתר שאת, כשעסקינן בהוראה פלילית. חזקה היא, הנגזרת מעקרון החוקיות, כי אדם לא ייענש על הפרת הוראה אלא אם תכליתה הברורה של החקיקה מחייבת מסקנה זו. אין מטילים אחריות בפלילים מכח ספק, כעולה מן הכלל עתיק היומין לפיו: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה". על כן, כוחו של בית-המשפט להכניס שינויים בלשונו של חוק מצטמצם לאותם מקרים, "כשכוונת המחוקק ברורה וכשפירוש מילולי של החוק מביא לתוצאה הנוגדת את כוונת המחוקק כפי שהיא מתבטאת בסעיפים אחרים של החוק, רשאי בית-המשפט להוסיף לחוק מה שהחסיר המחוקק".(...) הגישה המקובלת הינה כי ניתן לשנות מלשון החוק "כשהטעות ברורה בעליל לעין כל ואי-תיקונה, אפילו בדרך של פרשנות שיפוטית, היה מביא לכדי סיכול מטרתו הגלויה של המחוקק או לידי פגיעה של ממש באינטרסים שהוכרו באותו חיקוק".(...) אכן, כאשר המחוקק מחטיא את המטרה, רשאי השופט לדאוג לכך שהמטרה תושג. אין עליו לשבת בחיבוק ידיים ולדווח על ההחטאה (ראה K. Diplock, The Court as Legislators 10 (1965)) לעתים קרובות נוהגים לומר, כי בית-המשפט רשאי לתקן את החוק כדי למנוע תוצאה אבסורדית, בלתי סבירה, שאינה ניתנת להפעלה, או שאינה מתיישבת עם מכלול החוק." (פס"ד אפרופים, עמ' 290-291). טקסט של פסק-דין ערכאה שיפוטית בהליך פלילי מצוי בתחום המשפט הציבורי, בדומה לחוק או תקנה, ולא בתחום המשפט הפרטי. אין הוא נחלתם הפרטית של בעלי הדין ונציגיהם, אלא טקסט פומבי שלציבור עניין בו. על כן, אין לייחס, בתהליך הפרשנות, משקל לכוונתם הסובייקטיבית של בעלי הדין, כשהיא עומדת בניגוד למשמעות האובייקטיבית והגלויה של הטקסט. פשיטא, שכאשר הטקסט על פניו ברור ואין בו כל טעות גלויה לעין, לא ניתן לשנות את תוכנו של פסק דין פלילי על דרך של "פרשנות במובן הרחב". קל וחומר, כאשר עסקינן בצו הריסה שיפוטי, שאינו בגדר "תכתובת פרטית" בין המאשימה לנאשם אלא מסמך פומבי אשר טעון רישום בפנקסי המקרקעין לפי סעיף 221(ב) לחוק התכנון והבניה. ד. סוף דבר: בחינת הסוגיה בשלוש הדרכים דלעיל הובילה אותי לאותה מסקנה, והיא כי המעוות לא יוכל לתקון ואין לצקת לצו השיפוטי נשוא כתב אישום זה את התוכן שהמאשימה מבקשת לצקת בו, בניגוד ללשונו הברורה. פשיטא, כי אחד מרכיבי היסוד העובדתי של העבירה של אי קיום צו שיפוטי איננו מתקיים כאשר הצו אינו מתייחס, על פי לשונו, למבנה שלגבי אי הריסתו הוגש כתב האישום הנוכחי. מכסימה ידועה משחר המשפט הפלילי היא Nullum crimen sine actu - באין מעשה פלילי, אין עבירה פלילית. בהעדר הצו השיפוטי שהפרתו נטענת, אין די במחשבה הפלילית של הנאשם בעניין זה, תהא אשר תהא, כדי להרשיעו. לפיכך אני מזכה את הנאשם מהעבירה של אי קיום צו שיפוטי. בנסיבות אלה, שקלתי האם מן הראוי לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ ולהרשיע את הנאשם בעבירה של שימוש חורג במבנה. הגעתי למסקנה, כי עשיית שימוש בסעיף זה אינה הוגנת כלפי הנאשם, שמיקד את הגנתו בעבירה שיוחסה לו, ובפרט כאשר ב"כ המאשימה שהיה ער לבעייתיות הנובעת מכך שהצו נשוא האישום מתייחס על פניו לנכס אחר, לא ביקש להרשיע את הנאשם, לחילופין, בעבירה אחרת. בשולי הכרעת הדין ברצוני להעיר, כי אין הדעת נוחה ממינהל ציבורי בו מבנה שהוקם בשנות ה-50 מגיע לראשונה לבית המשפט בגין בניה בלתי חוקית רק בחלוף 30 שנה, וגם לאחר ההליך הפלילי, אין צו ההריסה השיפוטי נאכף, עד שהרשות המקומית מחליטה לחדש את ההליכים לאחר כ-15 שנים מיום הוצאת הצו. הליכים ספורדיים ואקראיים כאלה מפיחים בציבור תחושה של אכיפה לא יעילה, שרירותית ולא הוגנת. הודעה זכות הערעור תוך 45 יום. טענת פגם בכתב אישוםמשפט פלילי