קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חפירה מתחת לבית קיים: ערעור על הכרעת הדין מיום 8.1.2013 ועל גזר הדין מיום 23.4.2013 של בית משפט השלום בבית שמש (כבוד השופט ירון מינטקביץ) בתיק תו"ב 8141-11-10. 1. נגד המערערים הוגש כתב אישום בגין עבירות על חוק התכנון והבניה: האישום הראשון, ביחס למערער 1 בלבד, בגין ביצוע עבודה טעונה היתר ללא היתר ברחוב הרצל 625/2 בבית שמש - בשל חפירה במהלך שנת 2010 מתחת למבנה קיים, בשטח 26 מ"ר. האישום השני, אף הוא ביחס למערער 1 בלבד, ולפיו בשנת 2004 ביצע המערער עבודות בניה ללא היתר ברחוב הרצל 625/2 בבית שמש, בגינן נדון בתיק עמ"ק 20074/06 בין היתר להריסת המבנה עד ליום 17.3.08. המערער הואשם בכתב האישום הנוכחי באי קיום צו בית המשפט וכן בשימוש הטעון היתר ללא היתר. האישום השלישי נוגע לשני המערערים, אף הוא בגין אי קיום צו בית משפט, וזאת לגבי נכס הנמצא ברחוב הארבל 12 בבית שמש, לגביו נדונו בתיק עמ"ק 20159/08 בין היתר להריסת תוספות בניה עד ליום 5.12.2008. המערערים הואשמו בכתב האישום הנוכחי באי קיום צו בית המשפט וכן בשימוש הטעון היתר ללא היתר. 2. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 24.4.2012, בו נכחו המערער וב"כ הצדדים (ללא המערערת), הודיעו הצדדים כי "הגענו להסכמה לפיה נאשם 1 יודה בשלושת האישומים המפורטים בכתב האישום". בהמשך הודה ב"כ המערערים באישום השלישי ביחס למערערת. הצדדים ביקשו דחיה לאפשר למערער לקבל היתר בניה. בדיון ביום 8.1.2013 השיב ב"כ המערערים לאישום באופן מפורט, וטען לגבי האישום הראשון כי המערער אטם את החפירה, אשר בוצעה על ידי בנו, שלא בהסכמתו. כן אישר כי המערער הינו הבעלים של הנכס. לגבי האישום השני טען שהמערער הרס מחצית התוספת כפי שסוכם ולגבי המחצית השניה הגיש תכניות. לגבי האישום השלישי טען שהוגשו תכניות ואישר כי הצו לא בוצע. באותה ישיבה ביקש ב"כ המשיבה להרשיע את הנאשמים, על פי האמור בפרוטוקול אין לכך התנגדות של ב"כ המערערים, וניתנה הכרעת דין בהתאם לתשובה לאישום כפי שניתנה בשני המועדים. בדיון שהתקיים ביום 23.4.2013 ביקש ב"כ המערערים דחיה נוספת ובקשתו נדחתה על ידי בית המשפט. באותו דיון טענה ב"כ המשיבה לעונש, ולאחר ששמע ב"כ המערערים את טיעוניה, ביקש לחזור בו מההודאה, בטענה כי זו ניתנה בכוונה להגיע להסדר טיעון ולא לעונש כפי שטוענת המשיבה. בקשתו נדחתה. הערעור על הכרעת הדין נוגע לדחיית הבקשה לחזרה מהודעה. 3. באותו יום ניתן גזר הדין, לפיו על המערער נגזר תשלום קנס בסך 35,000 ₪, הופעלו שתי התחייבויות, האחת על סך 15,000 ₪ והשניה על סך 10,000 ₪, כך שהסכום הכולל לתשלום עמד על 60,000 ₪, וכן ניתנה הוראה בדבר חתימה על התחייבות חדשה, מאסר על תנאי וצו הריסה ואיסור שימוש. על המערערת נגזר קנס בסך 7,000 ₪, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות. לעניין זה הוגש ערעור על גובה הקנסות ועל הפעלת ההתחייבויות מהתיקים הקודמים. 4. ב"כ המערערים טוען כי טעה בית המשפט כאשר הרשיע את המערערים על בסיס דברים שנאמרו כחלק ממשא ומתן שהתנהל עם המשיבה ביחס להסדר טיעון. לטענת ב"כ המערערים, הכרעת הדין ניתנה בטעות, שכן המערערים לא הודו בתשובתם לאישום. לטענתו, תשובתם של המערערים לאישום ניתנה כאשר השיבו לכתב האישום ביום 8.1.2013, אז לא הודו. מסקנת בית המשפט לפיה הודו בישיבה שהתקיימה ביום 24.4.2012 בטעות יסודה, שכן לא היתה זו הודאה אלא הודעה על כוונת הצדדים להגיע להסדר טיעון. זאת ועוד, אם ראה בית המשפט בתשובת המערערים הודאה במסגרת הסדר טיעון, היה עליו להזהיר את המערערים שבית המשפט אינו צד להסדר הטיעון ולוודא כי הודאתם ניתנה מרצון טוב וחופשי. כן נטען כי טעה בית המשפט כאשר לא אפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם, שניתנה מתוך כוונה להגיע להסדר טיעון. לפיכך ביקש לבטל את הכרעת הדין. אשר לגזר הדין - לטענת ב"כ המערערים לא היה מקום להפעיל את ההתחייבויות, הן בשל כך שפקעו והן בשל כך שלא הוצגו לפני בית המשפט. כן טען כי בית המשפט החמיר עם המערערים ולא התחשב בכך שהם צפויים לקבל היתרי בניה ולהכשיר את כל הבניה. בנוסף נטען כי לא היה מקום להשית קנס על המערערת, בנוסף לקנס שנגזר על המערער, שכן העובדה שמדובר בשני נאשמים הינה מטעמים פורמליים בלבד. 5. ב"כ המשיבה טענה לגבי הכרעת הדין, כי לא היה הסדר בין הצדדים ולא דובר על עונש, אלא סוכם שהמערער יודה בכתב האישום ויורשע, והטיעונים לעונש יידחו כדי לאפשר לו לקבל היתר בניה. המערער הודה מספר פעמים, וביקש לחזור בו רק לאחר שנשמעו טיעוני המשיבה לעונש. לגופו של עניין הוסיפה כי מאחר שהמערער הינו הבעלים של הנכס, גם אם לא בנה וחפר בעצמו, הוא אחראי לעבודות שנעשו ללא היתר. לגבי הפעלת ההתחייבות הראשונה, טענה כי מדובר בעבירה מתמשכת ולפיכך ניתן היה להפעילה. לגבי הפעלת ההתחייבות השניה טענה כי במועד העבירות היתה ההתחייבות בתוקף. לעניין גזר הדין טענה כי ראוי היה לגזור על המערערים קנס כספי גבוה. כן טענה כי בית המשפט התחשב במערערת 2 והעונש שנגזר עליה אינו חמור. דיון והכרעה - הערעור לעניין ההרשעה: 6. לעניין הכרעת הדין והחלטת בית המשפט קמא שלא לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו - מעיון בפרוטוקול בית המשפט מיום 24.4.2012, אז הודו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום, עולה כי הודאתם ניתנה ללא קשר להסכמה בדבר העונש שייגזר עליהם וללא קשר למשא ומתן לעניין זה. הפרוטוקול נפתח בהודעת ב"כ הצדדים לפיה המערער יודה בשלושת האישומים. מיד לאחר מכן מודה ב"כ הנאשמים בשם המערערת, שלא נכחה בדיון. לאחר מכן מבקשים ב"כ הצדדים "דחייה על מנת לאפשר לנאשם לקבל היתר בניה ביחס לעבודות נשוא כתב האישום". מהחלטת בית המשפט שניתנה לאחר מכן ברור כי הצדדים התכוונו להציג הסדר, אך הודאת המערערים איננה קשורה בהסדר כזה או אחר. בפרוטוקול מיום 8.1.2013 ניתנה תשובה מלאה לאישומים והמשיבה טענה כי יש הודאה וביקשה כי תינתן הכרעת דין. בשלב זה לא עלתה כל טענה כי לא ניתן להרשיע את המערערים, ובית המשפט נתן הכרעת דין. בדיון מיום 23.4.2013 ביקש ב"כ המערערים לדחות את מועד הטיעונים לעונש ולא טען דבר ביחס לחזרה מהודאה. בקשתו נדחתה והמשיבה טענה לעונש, ורק באותו שלב, ולדברי ב"כ המערערים "לנוכח עמדת המאשימה", ביקש לאפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם. בטיעוני ב"כ המערערים לא היתה כל סיבה שיש בה כדי להצדיק חזרה מהודאה. העובדה שטיעוני המאשימה לעונש נראו לו מחמירים עם המערערים, אין בה כדי להצדיק חזרה מהודאה, שבהתאם לפרוטוקול בית המשפט ניתנה ללא קשר להסדר עונשי כזה או אחר. זאת ועוד, גם לגופו של עניין לא היתה הצדקה לאפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם - בתשובתו לאישום הודה ב"כ המערערים כי המערער 1 הינו הבעלים של המבנה, ומכאן אחריותו לעבירה שבוצעה כמפורט באישום הראשון. לא היתה מחלוקת על כך שבוצעו העבירות באישומים השני והשלישי. מכאן שלא היתה כל תועלת מעשית בחזרה מההודאה. לפיכך, הערעור לעניין זה נדחה. דיון והכרעה - לעניין גזר הדין: 7. לעניין גובה הקנס שנגזר על המערערים - מדובר באישום של ביצוע עבודות ללא היתר ובשני אישומים של הפרת צו בית משפט ושימוש ללא היתר, ולפיכך הקנס הכולל שנגזר על שני המערערים יחדיו אינו חריג באופן המצדיק התערבות של בית משפט שלערעור. 8. אשר להפעלת ההתחייבויות - בטיעוניה לעונש ביקשה המשיבה להפעיל את שתי ההתחייבויות. אמנם ההתחייבויות לא הוצגו, אך לא נטען על ידי ב"כ המערערים, במהלך טיעוניו לעונש, כי ההתחייבויות לא נחתמו. ניתן לראות בכך הודאה שההתחייבויות נחתמו, ולפיכך, העובדה שלא הוגשו איננה מצדיקה קבלת הערעור. 9. לעניין תחולת ההתחייבויות - שאלה זו היתה צריכה להבדק בטרם מתן גזר הדין, שכלל הפעלת ההתחייבויות, בבית המשפט קמא. גם לעניין זה עולה הטענה לראשונה בערעור, והמערערים לא התייחסו לכך בשלב הטיעונים לעונש או בכל שלב אחר בבית המשפט קמא. עם זאת, במידה שנפלה טעות בגזר הדין, יש מקום לתקנה: ההתחייבות הראשונה מתיק עמ"ק 20074/06, בהתאם לגזר הדין מיום 16.9.2007, הינה "על סך 10,000 ₪, להימנע מלעבור במשך שנתיים מהיום על עבירות לפיהן הורשע הנאשם". מעיון בהכרעת הדין ובכתב האישום באותו תיק עולה כי המערער הורשע בביצוע בניה הטעונה היתר לפי סעיף 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה. כלומר, התחייבות זו חלה על עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, ככל שאלה בוצעו מיום 16.9.2007 עד 15.9.2009. ההתחייבות השניה מתיק עמ"ק 20159/08, בהתאם לגזר הדין מיום 4.6.2008, הינה "על סך 15,000 ₪, להימנע מלעבור במשך שנתיים מהיום על עבירות לפיהן הורשע הנאשם". מעיון בהכרעת הדין ובכתב האישום באותו תיק עולה כי המערער הורשע, גם בתיק זה, בביצוע בניה הטעונה היתר לפי סעיף 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה. כלומר, התחייבות זו חלה על עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, ככל שאלה בוצעו מיום 4.6.2008 עד 3.6.2010. העבירה המיוחסת למערער באישום הראשון היא משנת 2010, לא כתוב מאיזה חודש, כך שייתכן שהיא מאוחרת לתקופת ההתחייבויות. האישום השני והשלישי מתייחסים לאי קיום צווי בית משפט, עבירות עליהן, בהתאם לגזרי הדין, ההתחייבויות אינן חלות. כמו כן מתייחס כתב האישום לעבירות של שימוש במבנים, אך בשני האישומים לא מצויינת תקופת השימוש, ולפיכך לא הוכח כי השימוש נעשה בתקופת ההתחייבויות, ולא לאחר מכן ובטרם הגשת כתב האישום (שהוגש באפריל 2011). בנסיבות אלה, לא ניתן היה להפעיל את ההתחייבויות בגזר הדין הנוכחי. 10. אשר על כן הערעור מתקבל לעניין הפעלת שתי ההתחייבויות - הפעלת ההתחייבויות מתבטלת. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. חפירה