החלטה בפני בקשה למתן רשות להתגונן מפני תביעת המשיבה, בה עתרה לפינוי ולסילוק ידה של המבקשת ממושכר המצוי בשטח בנמל תל אביב. מבוא ורקע. 1. המשיבה הינה חברה ממשלתית המחזיקה ומנהלת את המקרקעין המצויים בתחום נמל תל אביב (להלן - "הנמל"). בחודש דצמבר 1996, זכתה המבקשת במכרז שערכה המשיבה להפעלת מיזם עסקי בתחום הנמל (להלן - "המכרז"). 2. בתאריך 15.04.97, בעקבות זכיית המבקשת במכרז, נחתם בינה לבין המשיבה חוזה הרשאה (להלן - "חוזה ההרשאה" או "החוזה") לפיו ניתנה למבקשת רשות שימוש במבנה 26 א' ששטחו 450 מ"ר (להלן - "המבנה" או "המושכר") לתקופה של 7 שנים, החל מיום חתימתו של החוזה (להלן - "תקופת ההרשאה"). מטרת השימוש נקבעה בחוזה לשם הפעלת עסק של מועדון אירועים וריקודים (להלן - "העסק"). יצויין, כי על פי הוראות החוזה התחייבה המבקשת לשלם דמי הרשאה שנתיים, זאת בנוסף לתשלומים אחרים הקבועים בסעיף 38 (ג) לחוזה (להלן - "התמורה"). 3. זאת לדעת, כי לבד מההליך הנוכחי התנהלו ומתנהלים בין הצדדים מספר לא מבוטל של הליכים בכל הקשור לחוזה ההרשאה והתנהלות הצדדים על פיו. בין היתר, תלויות ועומדות בפני בתי המשפט השונים, התביעות הבאות: א. תביעת המשיבה לסילוק ידי המבקשת מהמבנה (ומשטחים אחרים) נוכח הפרה נטענת של חוזה ההרשאה וביטולו כדין (ת.א. 182281/02). תביעה זו המתנהלת בפני בית משפט זה טרם הוכרעה (להלן - "תביעת הפינוי הראשונה"). ב. תביעה כספית, על סך 9 מיליון ₪, אשר הוגשה על ידי המבקשת לביהמ"ש המחוזי כנגד עיריית ת"א והמבקשת, בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב מחדלי המבקשת והעירייה. ומנגד, תביעה כספית של המשיבה כנגד המבקשת והערבים לה, בגין החיובים הכספיים המגיעים - לטענתה - מהמבקשת על פי חוזי ההרשאה. 4. עוד יש לידע, לשלמות התמונה העובדתית, כי ביום 22.02.01 נסגר עסקה של המבקשת ולמן מועד זה ועד הנה, לא מתנהלת במבנה פעילות עסקית כלשהי. אין חולק כי החל מחודש מאי 2000, חדלה המבקשת לשלם למשיבה תמורה כל שהיא בגין חזקתה במבנה. העתירה ובקשת הרשות. 5. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה המשיבה להורות למבקשת לפנות את המבנה ולהחזיר את החזקה בו לידיה, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ מטעמה. המשיבה סומכת תביעתה על עילה אחת ויחידה והיא: תום תקופת ההרשאה על פי החוזה. לטענתה, הואיל ותקופת ההרשאה נקבעה בחוזה למשך 7 שנים החל מיום חתימתו, הרי שתקופה זו חלפה עברה לה כבר ביום 15.04.04. בהעדר זכות למבקשת להמשיך ולהחזיק במבנה מעבר למועד האמור - כך למשיבה - המשך חזקתה של זו במבנה, נעשית שלא כדין תוך הסגת גבול במקרקעין ומן הדין להורות על סילוק ידה הימנו. 6. בבקשת הרשות להגן (להלן - "הבר"ל") ובתצהיר הנלווה לה - אשר ניתן על ידי מנהל המבקשת מר שצן (להלן - "שצן") - טענה המבקשת כי המשיבה אינה זכאית לסעד הפינוי המבוקש, הואיל ותקופת ההרשאה על פי החוזה, טרם חלפה לה. המבקשת סומכת בקשתה על שלוש טענות הגנה - הנטענות במצטבר ולחילופין - ואלו הן: א. בהתאם להסכם בעל פה, שהתגבש בין מנכ"ל המשיבה, דאז, רו"ח יאיר פלח ז"ל (להלן - "רו"ח פלח ז"ל") לבין שצן, הוסכם כי התקופה בה העסק יהא סגור לא תיחשב כחלק מתקופת ההרשאה, זאת נוכח אי קבלת רישיון להפעלת העסק עקב מחדלי המשיבה. לשון אחר, יש לגרוע מתקופת ההרשאה על פי החוזה, את מלוא התקופה ממועד סגירת העסק ועד לפתיחתו מחדש. מכאן - כך למבקשת - טרם חלפה תקופת ההרשאה על פי החוזה. ב. סעיף 23 (ב) לחוזה ההרשאה, העניק למבקשת זכות סירוב ראשונה להאריך תוקפו של החוזה לתקופה נוספת של שנתיים, מתום תקופת ההרשאה. העתרות ביהמ"ש לתביעת הפינוי - כך למבקשת - תאיין הזכות האמורה העומדת למבקשת מכוח חוזה ההרשאה. ג. נעילת שעריו של העסק למן חודש פברואר 2001, נגרם בעטייה של המשיבה ובגין מחדליה, תוך הפרת הוראות החוזה וחובת תום הלב המוטלות עליה על פי דין. בנסיבות אלה, זכאית המבקשת לאכוף את קיום החוזה משך הזמן בו לא ניתן היה להפעיל העסק - בהעדר רישיון הפעלתו - בתקופת ההרשאה (משך למעלה מ-3 שנים), החל מהמועד בו תחודש הפעלתו. 7. בתום חקירת מר שצן על תצהירו, בישיבה שהתקיימה ביום 08.11.05, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. למרבה הצער, אחר שהוגשו סיכומי המשיבה, הגישו הצדדים בקשות אין ספור לצירופם של פסקי דין והחלטות שניתנו בהליכים האחרים אשר התנהלו ומתנהלים בין הצדדים, מה שגרם לדחיית מתן החלטה לגופה של הבקשה, עת רבה. בהחלטתי מיום 02.03.06, התרתי צירופם של שני מסמכים בלבד: החלטת כב' השופט גולדין בבקשת הרשות להגן בת.א. 182281/02 ופסק הדין מיום 01.02.06 אשר ניתן בערעור על החלטה זו. בקשה דנן תוכרע, אפוא, על בסיס טענות הצדדים ובהסתמך אך על מסמכים אשר הוגשו כדין וברשות. דיון ומסקנות. 8. אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים על רקע החומר שבפני באתי לכלל מסקנה כי טענות המבקשת דחוקות הן וספק רב אם יש בהן כדי להקים הגנה ראויה מפני התביעה. עם זאת נוכח הסיכוי הקלוש כי הטענה בדבר קיומו של הסכם בעל פה בין הצדדים תתקבל - ראיתי להעתר לבקשה בכפוף לתנאים שיפורטו להלן. 9. הואיל ולא מצאתי ממש בשתי הטענות האחרות של המבקשת, אדון בטענותיה שלא כסדרן, אחרון ראשון וראשון אחרון. אכיפת קיום החוזה. 10. בתצהיר הנלווה לבקשת הרשות להגן, גולל מר שצן באריכות יתר את מחדלי המשיבה - כמו גם של עיריית ת"א - שבעטיים נמנע מן המבקשת לקבל רישיון להפעלתו של העסק. לדבריו, חרף העובדה שהמבקשת ידעה אל נכון, טרם פרסום המכרז וחתימת חוזה הרשאה, כי לא ניתן להוציא רישיון עסק בתחומו הצפוני של הנמל (ובכלל זה לעסק דנן) - התקשרה המשיבה בהסכם עם המבקשת, שלא בתום לב תוך שהיא מוליכה אותה שולל. מנהל המבקשת מר שצן, תולה יתדותיו לעניין זה, בין היתר, על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בה"פ 119/00 (נספח ט' לבקשה), ממנו עולה - כך למבקשת - כי המשיבה (כמו גם העירייה) פעלה בחוסר תום לב משווע עת התקשרה עם המבקשת בחוזה שנועד להפעלת מועדון, ביודעה שהעירייה אינה מוסמכת כלל ליתן רישיון להפעלת העסק - בהעדר תב"ע מתאימה. מנהל המבקשת הוסיף וטען כי המשיבה אף פעלה לסכל האפשרות להוצאת היתר לשימוש חורג (מוגבל בזמן), עת סירבה לדאוג לחיבור המבנה למערכת הביוב, אשר היווה תנאי להוצאת ההיתר האמור. בשל מחדליה האמורים ובהעדר היתר להפעיל עסקה, נאלצה המבקשת לסגור העסק החל מיום 22.02.01. 11. טוענת, אפוא, המבקשת כי נוכח העובדה שלא ניתן היה להמשיך ולהפעיל העסק משך למעלה משלוש שנים בתקופה ההרשאה בגין מחדלי המשיבה, זכאית היא לאכוף את קיום החוזה למשך כל התקופה האמורה, בה נמנע הימנה לממש את זכויותיה על פי החוזה. המבקשת סומכת טענתה לעניין זה על הוראת סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן - "חוק החוזים"), לפיו זכאי הנפגע, בראש ובראשונה, לאכיפת ההסכם זולת אם נתקיים אחד החריגים המנויים באותו סעיף, אשר אינם מתקיימים במקרה דנן. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי נוכח ידיעת המשיבה, טרם חתימת החוזה, על העדר אפשרות להוצאת היתר להפעלתו של העסק, אי גילוי של מידע זה מקנה למבקשת זכויות על פי סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 (להלן - "חוק השכירות"), עקב אי התאמת המושכר לייעודו על פי החוזה. משנמנע מהמבקשת להשתמש במבנה למטרה שלשמו הוא הושכר, בעטייה של המשיבה, ברי - כך למבקשת - כי יש לאפשר לה להשתמש במושכר, למשך כל התקופה שנמנע בו השימוש. לא מצאתי ממש בטענה זו של המבקשת ודינה להדחות על הסף. אף אם אניח לטובת המבקשת (מבלי לקבוע ממצא כלשהו לעניין זה) כי המשיבה הפרה את החוזה הפרה יסודית כנטען, ואקבל טענתה כי העדר האפשרות לקבלת רישיון להפעלת העסק מהווה אי התאמה כמשמעותו בסעיף 8 לחוק השכירות, אין בכל אלה כדי להקנות למבקשת הזכות להמשיך ולהחזיק במושכר, מעבר לתקופת ההרשאה על פי החוזה. במה דברים אמורים. סעיף 15 (א) לחוק השכירות והשאילה קובע לאמור - "היה הנכס המושכר מקרקעין ונמנע מן השוכר להשתמש בו למטרת השכירות מחמת נסיבות הקשורות במושכר..... והשוכר לא ביטל את החוזה בשל כך, פטור הוא מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור; המשכיר רשאי, כעבור זמן סביר בנסיבות העניין, לבטל את החוזה, זולת אם הודיע לו השוכר לפני כן שהוא מוותר על הפטור מתשלום דמי שכירות" (ההדגשה שלי - ח.ט.). הנה כי כן, מהוראות סעיף זה עולה ברורות כי בהעדר אפשרות להשתמש במושכר למטרתו עקב נסיבות הקשורות במושכר, רשאי השוכר להימנע מתשלום דמי השכירות כל זמן שאין נעשה בו שימוש בגין כך. ברם המועד האמור איננו בלתי מוגבל. המשכיר רשאי לבטל החוזה בחלוף זמן סביר, מעת שחדל השוכר לשלם את דמי השכירות על פיו. ומן הכלל אל הפרט, בענייננו אנו. אין חולק כי המבקשת חדלה מלשלם את דמי השכירות החל מחודש מאי 2000 (עמ' 4 שורה 21 לפרוטוקול) ועד הנה, קרי: משך 6 שנים. אין גם חולק כי המשיבה הודיעה על ביטולו של החוזה עקב אי תשלום דמי השכירות ובעקבותיו הגישה המשיבה ביום 11.06.02 את תביעה הפינוי הראשונה. בנסיבות אלה ומשלא הודיעה המבקשת כי היא נכונה לשלם את דמי השכירות על פי החוזה, אין לזו האחרונה הזכות להמשיך ולהחזיק במושכר מעת שהחוזה בוטל. 13. טענת המבקשת כי היא זכאית לאכוף את החוזה, במובן זה שעומדת לה תקופה נוספת של 3 שנים (ומעלה) למן המועד בו יפתח העסק בשנית, אין לה על מה שתסמוך. הוראת סעיף 15 (א) קובעת מפורשות, כי השוכר אינו רשאי להמשיך ולהחזיק במושכר לעד בלא לשלם את דמי השכירות על פי החוזה. בחלוף זמן סביר מעת הפסקת התשלום רשאי המשכיר לבטל ההסכם - אף ששלילת השימוש במושכר נבע ממחדלו או מאי התאמת המושכר ליעודו. למעשה, המבקשת עותרת לאכוף את החוזה באופן סלקטיבי קרי: לאכוף את משך תקופת ההרשאה לזמן בו נמנע הימנה מלהשתמש במושכר, בלא לשלם את דמי השכירות המתחייבים על פיו. עתירה זו של המבקשת עומדת בסתירה להוראתו המפורשת של סעיף 15 (א) לחוק השכירות, כמפורט לעיל. ק"ו בן בנו של ק"ו, בענייננו אנו שתקופת ההרשאה על פי החוזה חלפה עברה לה זה מכבר. ברי כי המבקשת אינה זכאית מחד להמשיך ולהחזיק במושכר מעבר לתקופת ההרשאה על פי החוזה (15.4.04), ומאידך להימנע לשלם דמי שכירות ראויים בגין חזקתה בו. נוכח האמור ולאור הוראת סעיף 15 (א) הנ"ל, טענת המבקשת כי עומדת לה הזכות (כצד הנפגע) לאכוף את קיום החוזה מכוח הוראת סעיף 3 לחוק החוזים - אין על מה שתסמוך. לבד מהיות אכיפת החוזה, בנסיבות האמורות, בלתי צודקת כמשמעותו בסעיף 3 (4) לחוק החוזים, אכיפת החוזה, סלקטיבית (החזקה במושכר בהעדר תשלום), נוגד את הוראת סעיף 15 (א) לחוק הנ"ל, המהווה חוק ספציפי הגובר על הוראות דיני החוזים הכלליים. 14. למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר כי ספק רב בעיניי האם המדובר, במקרה דנן, באי התאמת המושכר למטרתו - כמשמעותו בסעיף 6 לחוק השכירות - נוכח העובדה כי מר שצן היה מודע, עובר לחתימת החוזה, לאפשרות שלא יתקבל רישיון להפעלת העסק. במהלך חקירתו של מר שצן על תצהירו, הגישה המשיבה את תגובתה בבקשה לביזיון שהוגשה על ידי המבקשת בבית המשפט המחוזי במסגרת ה.פ. 1119/00 (מוצג במ/2) הנזכרת לעיל. למרבה הפליאה נתברר, כי כבר ביום 07.04.97 (טרם חתימת חוזה ההרשאה) שיגר מר שצן לועדת הניהול של המשיבה מכתב (נספח 2 לבמ/1) בו הוא מודיע, בין היתר, כדברים הללו- "למרות הכתוב בסעיף 26 ב' לחוזה ההרשאה, וזאת על פי בדיקתנו, יתכן שלא יתקבלו ההיתרים הדרושים להפעלת מיזם עסקי מטעם הרשויות הנוגעות בדבר, אך לא לפי הזמנים המוקצבים על ידכם לפי חוזה ההרשאה". עינינו הרואות, כי מנהל המבקשת ידוע ידע, טרם חתימתו של חוזה הרשאה, כי יתכן ולא יינתן רישיון להפעלתו של העסק. חרף מידע זה בחרה המבקשת להתקשר בחוזה מתוך ידיעה כי ייתכן ולא יתקבל רישיון מתאים להפעלתו. מסופקני אם בנסיבות אלה, עומדת לה למבקשת הזכות להסתמך על אי התאמת המושכר למטרתו (סעיף 6 (1) לחוק השכירות), כמו גם לפטור מתשלום עת נמנע הימנה להשתמש במושכר, נוכח הוראת סעיף 15 (ב) לחוק השכירות. 15. כך או כך, טענת המבקשת כי יש לאכוף את קיום החוזה - שכאמור פג תוקפו - למשך התקופה בה נמנע הימנה להשתמש במושכר בהעדר רישיון להפעל העסק, אין בה ממש והיא נדחית. זכות סירוב ראשונה. 16. לא מצאתי ממש אף בטענתה האחרת של המבקשת כי עומדת לה זכות סירוב ראשונה להפעלת העסק לתקופה של שנתיים נוספות, מכוח הוראת סעיף 23 (ב) לחוזה. לטענת המבקשת, מכוח הוראת הסעיף הנ"ל עומדת לה הזכות להפעיל את עסקה במושכר תקופה של שנתיים נוספות, מהיום בו תפעיל את זכות הסירוב שבידה קרי: לאחר שהמשיבה תקבל הצעות מאחרים להפעלת המיזם. כאמור, אין לטענה זו שחר ודינה להדחות. 17. סעיף 23 (ב) לחוזה ההרשאה קובע לאמור: "לפני תום תקופת הזכיון הראשונה, תהיה החברה (המשיבה - ח.ט.) רשאית לקבל הצעות מאחרים להפעלת המיזם לתקופה של עד 24 חודשים נוספים, בתנאי שלבעל ההרשאה תהיה זכות סירוב ראשונה להשוואת ההצעה הגבוהה ביותר שתתקבל מן המציעים כאמור". העולה מן האמור הוא כי בתום תקופת הזכיון הראשונה, נתונה למבקשת האופציה להמשיך ולהשתמש במושכר, באם המשיבה תפנה לקבל הצעות להפעלתו של המיזם משוכרים פוטנציאליים. ברי, אפוא, כי משתמה תקופת השכירות על פי חוזה הרשאה כבר ביום 15.04.04 ומשלא פנתה המשיבה לאחרים להפעלת המיזם בתום תקופת ההרשאה על פי חוזה, אין המבקשת זכאית להמשיך ולהשתמש במושכר לתקופה נוספת. לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כאילו זכות הסירוב האמורה, עומדת לה עד אין קץ, אף לאחר תום תקופת השכירות, כל זמן שהמשיבה לא פנתה לאחרים לקבלת הצעות להפעלת המיזם. לשונה של הוראת סעיף 23 (ב) ברורה היא ואינה נתונה לפירושים. זכות הסירוב ניתנה למבקשת אך בתום תקופת השכירות (ובהתקיים התנאי האמור), כך שנתאפשר לה להמשיך ולהפעיל העסק משך שנתיים נוספות, מתום תקופת ההרשאה. פרשנות המבקשת להוראת סעיף 23 (ב), כאילו זכות הסירוב עומדת לה בלא קץ אף לאחר תום תקופת השכירות, משוללת כל יסוד הואיל והיא עומדת בסתירה למילותיו הברורות של הסעיף. תקופת השכירות הנוספת, אמורה הייתה לחול מיד בתום "תקופת הזכיון הראשונה" ובלבד שהמבקשת תפנה לקבל הצעות להפעלת המיזם מאחרים - הא ותו לא. במיוחד אמורים הדברים, כאשר תקופת ההרשאה הנוספת (שנתיים מעבר לתקופת ההרשאה) אף היא תמה זה מכבר (14.04.06). כך או כך, משתמה תקופת ההרשאה על פי החוזה ומשלא נתקיים התנאי להפעלת זכות הסירוב הראשונה בתום תקופת ההרשאה, המבקשת אינה רשאית להמשיך ולהחזיק במושכר מעבר לתקופת ההרשאה. קיומו של הסכם בעל פה. 18. טענת ההגנה העיקרית של המבקשת היא: כי בסמוך לאחר סגירת העסק בחודש פברואר 2001 ולנוכח העובדה כי זה נסגר בעטייה של המשיבה, הגיעה המבקשת להסכמה בעל פה עם מנכ"ל המשיבה דאז מר פלח ז"ל לפיה התקופה שמיום סגירת העסק ועד לפתיחתו מחדש (משך למעלה מ-3 שנים), לא תחשב במנין תקופת ההרשאה החוזית. לשון אחר, לכשיינתן היתר להפעלתו של העסק וכשזה יפתח בפועל מחדש - תעמוד לה למבקשת תקופת הרשאה משך למעלה מ- 3 שנים. בנסיבות אלה - כך למבקשת - טרם חלפה תקופת ההרשאה על פי ההסכמה האמורה. אומר כבר מבראשית, כי טענה זו של המבקשת קלושה היא ביותר וספק רב בעיניי אם זו תעמוד לה בסופו של יום קרי: לאחר שמיעת הראיות. במה דברים אמורים. 19. להוכחת קיומה של ההסכמה האמורה, סומכת המבקשת יתדותיה על מכתב מיום 06.08.01, ששיגר מר שצן למר פלח ז"ל. דא עקא, כי עיון במסמך זה מלמד - מתוכו - כי לא עסקינן בהסכם שנתגבש אלא בבקשה גרידא. לאחר שמר שצן מתאר את השתלשלות האירועים והגורמים לסגירתו של העסק (מחדלי המשיבה) הוא חותם המכתב בזו הלשון - "לאור הנסיבות האמורות, ומתוך הכרה כי אנו שותפים לאותן מטרות, אנו רואים לנכון לבקש ממך, על מנת שנוכל עם פתיחתו המחודשת של העסק לעמוד על הרגליים ולהתחיל לבנות את המוניטין מחדש (עקב הפסד כל הלקוחות והשם שצברנו בעמל רב) את הדברים הבאים.." (ההדגשה שלי - ח.ט.). עינינו הרואות, כי אין המדובר כלל ועיקר בהסכם, אלא לכל היותר במשאלה ו/או בקשה לאפשר הפעלתו של העסק "לתקופת הסגירה", עקב הטענה כי סגירתו נגרמה בעטייה של המשיבה, ובשל העדר רישיון להפעלתו בגין מחדליה. יתר על כן, אף מתצהיר מר שצן מיום 28.01.03, הנלווה לבקשת הרשות להגן בתביעת הפינוי הראשונה (מוצג במ/4), עולה כי לא התגבשה הסכמה כלשהי בדבר אי הכללת תקופת הסגירה בתקופת ההרשאה. לכל היותר עסקינן בדרישה של המבקשת ו/או בניסיון להגיע להבנות בעניין זה. בסעיפים 145-147 לתצהיר במ/4 מצהיר מר שצן, בין היתר, בזו הלשון - "בתאריך 06.08.01 שלחתי מכתב למנכ"ל המשיבה..... במכתב זה פרטתי את דרישות המבקשת מהמשיבה. בעקבות מכתבי הנ"ל, התקיימה בתאריך 29.08.01, פגישה במשרדו של ב"כ המשיבה.... בפגישה, פרטתי עם ב"כ המבקשת בפני נציגי המשיבה את מחדליה. בסיום הפגישה סוכם כי לאחר שיתקיים הדיון באישור השימוש החורג בעסק.... ישובו הצדדים ויפגשו". לאחר כחודשיים, פנה אלי מנכ"ל המשיבה, והציע כי הצדדים יפגשו ללא עוה"ד כדי להגיע להסכמה. דא עקא, שעד ליום הכנת תצהירי זה.... לא נעניתי". הנה כי כן, אין המדובר כלל ועיקר על הסכמה שנתגבשה עם מנכ"ל המשיבה המנוח, אלא המדובר במכתב דרישות של המבקשת, אשר לא התגבשו לכלל הסכמה. הכיצד, אפוא, טוענת המבקשת לגיבושו של הסכם בעל פה שנכרת בין הצדדים, לאי הכללת "תקופת הסגירה" בתקופת ההרשאה - בה בשעה שמתצהיר במ/4 עולה כי דרישות המבקשת לא אושרו על ידי הדירקטוריון? תמהני! 20. נוכח האמור לעיל מן הדין היה לדחות טענת המבקשת בדבר גיבושו של הסכם בעל פה עם מנכ"ל המשיבה מר פלח ז"ל. עם זאת, בשל הספק (הקל יש לומר) שנתעורר אצלי שמא הגיעה המבקשת עם מר פלח ז"ל להסכמות כלשהן (המצויות בידיעתו של עוה"ד דרשן מזכיר המשיבה בתקופה הרלוונטית) שלא על דעת הדירקטוריון, יש ליתן למבקשת רשות להתגונן בטענה זו, אם כי יש להתנותה בהפקדת ערובה הולמת. הספק האמור נתעורר אצלי נוכח התנהלותה של המשיבה למן היום בו חדלה המבקשת לשלם את דמי ההרשאה. ניתן היה לצפות מהמשיבה כי מיד לאחר שהמבקשת חדלה לשלם את דמי ההרשאה (מאי 2000), תשגר זו הראשונה מכתב דרישה לתשלומם, כמו גם תעתור לפינוי המבקשת מהמושכר בגין הפרתו של החוזה. למרבה הפלא, דרישת התשלום הראשונה נשלחה למבקשת אך ביום 20.06.01, (נספח ג (1) לבר"ל), בחלוף למעלה משנה מעת שהמבקשת חדלה מלשלם את דמי ההרשאה. יתר על כן, ביום 26.06.01 שיגר מר שצן למשיבה מכתב תשובה (נספח ג' (2) לבר"ל) ממנו עולה כי הצדדים הגיעו להבנות באשר לתשלום (או אי תשלום) דמי ההרשאה. על מכתב זה לא הייתה תגובה כלשהי. רק בחלוף כשנה מיום ששוגר המכתב האמור, הגישה המשיבה את תביעת הפינוי הראשונה. התנהלות זו של המשיבה יכול ותצביע על "הבנות" שנתגבשו בין המבקשת למר פלח ז"ל בכל הקשור לאי תשלום דמי ההרשאה, כמו גם לדרישות האחרות שהועלו על ידי המבקשת במכתב מר שצן מיום 06.08.01. זאת ועוד זאת, טרם שמיעת הבקשה לרשות להגן הגישה המבקשת בקשה להזמנתו של עוה"ד דרשן למתן עדות, בטענה שיש בעדותו כדי לאשש טענתה בדבר ההסכם שהתגבש עם רו"ח פלח ז"ל. בהחלטתי מיום 31.03.05 דחיתי הבקשה האמורה בקובעי, בין היתר, כי - "אין בדעת ביהמ"ש לנהל "ישיבת הוכחות" במסגרת הליך של בר"ל. כידוע לכל, בהליך האמור ביהמ"ש אינו שוקל את שאלת מהימנות העדים ו/או אמיתות הטענות. במידה ולמבקשת תהא הגנה ראויה - אף הקלושה ביותר שאינה הגנת בדים - תינתן הרשות וההיפך - בהיפך".” הגם שמחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי קרוב לודאי שלא נתגבש הסכם בין המבקשת לרו"ח פלח ז"ל, ברם בשל הסיכוי הקלוש, שיכול ויהא בעדותו של עוה"ד דרשן כדי "להפוך הקערה על פיה" (מה שאינו סביר בעיניי), תינתן הרשות להתגונן בטענה זו כנגד הפקדת ערובה משמעותית. התוצאה. 21. לאור האמור והמקובץ לעיל נראה לי כי טענות ההגנה שהעלתה המבקשת בבקשתה קלושות המה וספק רב בעיניי אם ראויות הן להישמע. עם זאת, נוכח הסיכוי הקלוש כי הטענה בדבר קיומו של הסכם בעל פה שהתגבש בין המבקשת לרו"ח פלח ז"ל (מפורט לעיל) ראיתי ליתן למבקשים רשות להגן אך בטענה זו, כנגד הפקדת ערובה, אשר תשקף, ולו באופן חלקי, את דמי ההרשאה הראויים מתום תקופת ההרשאה (15.04.04) ועד הנה. 23. אשר על כן הנני קובע כדלקמן: א. ניתנת בזאת למבקשת רשות להתגונן מפני התביעה, אך בטענה כי נתגבש הסכם בעל פה, לפיו תקופת סגירת העסק לא תבוא במניין תקופת ההרשאה. תצהיר מנהל המבקשת ישמש כתב הגנה. ב. מתן הרשות מותנית בהפקדת סך של 350,000 ₪ (שלוש מאות וחמישים אלף ₪) בקופת בית המשפט, או בהמצאת ערבות בנקאית בסכום זה - לביצוע תוך 45 יום מהיום. לא עמדה המבקשת בתנאי האמור, תתבטל מאליה הרשות שניתנה. ג. הוצאות בקשה זו בסך 7,000 ₪, על פי התוצאות. פינוי מושכרשכירותפינויתל אביב