קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מועד היווצרות העילה התיישנות: לפניי תביעה כספית, בסכום של 137,193 ₪, בגין סחורה שסיפק התובע לנתבע. רקע התובע עוסק בענף העתיקות, שטיחים, דברי נחושת וכיוצא באלה. הנתבע הינו איש עסקים שעוסק בין השאר בענף העתיקות. בין הצדדים התנהלו יחסי מסחר שבמסגרתם רכש הנתבע מהתובע מעת לעת סחורה שונה. בשנת 1999 סיפק התובע לנתבע סחורה בשווי כולל של 36,000$ וכחלק מכך, סחורה בשווי של 17,820$, לפי תעודת משלוח שהוציא התובע לנתבע ואשר התובע עותר לתשלומה במסגרת התביעה דנא. בשנת 2000 הנתבע מסר לתובע 3 המחאות בסכום של 4,000 ₪ כל אחת. משחזרו ההמחאות הנ"ל ולא כובדו ע"י הנתבע ומשדרישות התובע לשלם המחאות אלה לא נענו, פתח התובע בשנת 2006 תיק הוצל"פ לגביית ההמחאות הנ"ל. במסגרת תיק ההוצל"פ, הגיעו הצדדים להסדר בכתב שנחתם ביום 22.11.10, שלפיו בתמורה לתשלום של 32,000 ₪ ייסגר תיק ההוצל"פ, הגם שסכום החוב בתיק נכון לאותו מועד היה גבוה יותר (40,286 ₪). סכום הפשרה הנקוב באותו הסדר שולם ע"י הנתבע למחרת היום. לאחר כחצי שנה, ביום 17.4.11, הגיש התובע את התביעה דנא, בה הוא עותר לחייב את הנתבע בסכום של 17,820$ על פי תעודת המשלוח שהוציא התובע לנתבע בזמנו בשנת 1999 ואשר לפי הטענה טרם שולמה ואשר סכומה בשקלים חדשים נכון למועד הגשת התביעה, עומד על 137,193 ₪. הנתבע בכתב הגנתו המקורי העלה בראש ובראשונה טענה של התיישנות ובנוסף לכך טען כי תמיד שילם לתובע עבור הסחורה שקיבל ולא השאיר אחריו חוב כלשהו. לטענתו, לאחר כל התשלומים ששילם בגין הסחורה שקיבל, אמנם נותר בזמנו חוב של 32,000 ₪, אשר בגינו מסר לתובע צ'קים אשר חלקם נפרעו וחלקם חזרו, אולם גם אלה שולמו בסופו של דבר במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לגבייתם, כך שהנתבע אינו חייב עוד ולו שקל אחד לתובע. מאוחר יותר, בכתב הגנתו המתוקן, המשיך לטעון הנתבע כי לא נותר כל חוב ותמיד שילם עבור הסחורה שקיבל מבלי שנתן התייחסות לתיק ההוצל"פ ולצ'קים שהוגשו לביצוע במסגרתו. כמו כן, הועלו טענות של שיהוי ונזק ראייתי שנגרם לנתבע עקב הגשת התביעה לאחר זמן כה רב. דיון בתיק זה יש להכריע תחילה בטענת ההתיישנות. יש לציין כי בגין טענה זו אף הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף, אולם החלטתי שלא לדון בה על הסף, שכן סברתי כי ייתכן ויהיה ערך מוסף לשמיעת הראיות גם בהקשר של טענת ההתיישנות. כעת, במידה ואחליט כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, רק אז יהיה מקום לדון בטענות התובע לגופו של עניין ומנגד בתשובת הנתבע לטענות אלה. התיישנות מועד היווצרות העילה לעומת מועד הגשת התביעה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים מהמועד שבו קמה לתובע עילה לתבוע את הכספים נשוא התביעה. התובע מודה כי התביעה הינה בגין התמורה הנקובה בתעודת המשלוח מספר 240 מיום 12.11.99. התובע לא טוען שמועד הפירעון של תעודת משלוח זו היה מאוחר ממועד הוצאתה, אם כי טוען הוא שניתנו אורכות רבות לנתבע לצורך תשלום התמורה וזאת על סמך הבטחותיו של הנתבע כי בסופו של דבר ישלם את החוב. משמעות הדבר, כי מועד הפירעון של תעודת המשלוח היה בסמוך לאחר הוצאתה ועם מסירת הסחורה לנתבע, היינו, בסוף שנת 99. מאחר והתביעה הוגשה רק בשנת 2011, אין ספק כי חלפו יותר משבע שנים מהמועד שבו נולדה העילה לתבוע את תמורת תעודת המשלוח. הודאה בקיום הזכות? מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות? עם זאת, טוען התובע לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, שלפיו, אם הודה הנתבע בכתב או בפני ביהמ"ש בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין אותו סעיף. ב"כ התובע טוענת בסיכומיה כי תשלום שלושת ההמחאות שהוגשו לביצוע במסגרת תיק ההוצל"פ יש לראות אותו כהודאה בחוב שהנתבע עצמו יודע שהינו גבוה מאותם סכומים הגלומים באותן המחאות. עוד נטען כי החוב נשוא ההסדר בתיק ההוצל"פ הינו חלק מחוב גדול יותר וכולל יותר של הנתבע כלפי התובע. כמו כן, נטען כי הנתבע עצמו הודה שהצ'קים בהוצל"פ שולמו על חשבון החוב נשוא תעודת המשלוח. לפיכך, טוענת ב"כ התובע, הסכם הפשרה בהוצל"פ מהווה ראיה לכך שבוצע תשלום של חלק מהחוב ומכאן שיש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות ביחס ליתרת החוב ע"פ תעודת המשלוח, החל מתשלום סכום הפשרה עפ"י ההסכם שהושג בזמנו בהוצל"פ, כשמועד התשלום בעניין זה הינו 23.11.10. הנתבע מנגד אינו מסכים לטענה זו. לפי טענתו, בהסכם הפשרה במסגרת תיק ההוצל"פ לא אוזכרה כל יתרת חוב ועובדה זו גם היא מעידה על כך שלא נותר לו כל חוב כלפי התובע. התובע מנגד משיב על כך כי הסכים להסדר הפשרה במסגרת תיק ההוצל"פ, שם ויתר על סכום של כ- 8,000 ₪, אך ורק על סמך הבטחתו של הנתבע כי ישלם בעתיד את יתרת החוב של תעודת המשלוח. לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי יש התובע לא הוכיח את תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ועל כן יש לקבל את טענת ההתיישנות. אין בידי לראות את תשלום ההמחאות במסגרת ההוצל"פ כ"הודאה בקיום הזכות" או "כמעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", במובנם של מילים אלו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. טענת התובע שהועלתה בסיכומיו ושלפיה ההמחאות ששולמו, שולמו על חשבון תעודת המשלוח נשוא התביעה, כפי שהנתבע העיד ובהסתמך על כך, הינה טענה שסותרת באופן מפורש ומוחלט את הגרסה האמיתית של התובע וזו שאף עולה במפורש מכתב התביעה ולרבות מתצהיר העדות הראשית שלו. בכתב התביעה טען התובע לחוב בסך של מלוא הסכום שנזכר בתעודת המשלוח, מבלי שמצא לנכון לקזז סכום כלשהו בגין ההמחאות ששולמו, למרות שהתשלום בוצע כחצי שנה לפני הגשת התביעה. זאת ועוד, בתצהיר העדות הראשית של התובע, בסעיף 17, נרשם במפורש כי "הצ'קים שנמסרו לי וחוללו, היו על חשבון סחורות שקיבל בסכום כולל בסך 36,000$ וללא קשר לתעודת המשלוח (ראה מכתב שנשלח לנתבע מיום 2.3.06)". דברים אלו מדברים בעד עצמם ומוכיחים שלפי טענת התובע עצמו, ההמחאות שהוגשו לביצוע ואשר שולמו, לא קשורות לתעודת המשלוח. אוסיף ואציין כי במכתב מיום 2.3.06, שמצורף לנספח 8 לתצהיר התובע, כותב ב"כ התובע דאז אל הנתבע, כי ההמחאות נמסרו כתשלום חלקי וזאת לאחר שבסעיף קודם למכתב זה מצוין כי בשנת 1999 סופקה סחורה בשווי כולל של 36,000$ בהתאם לתעודת משלוח מספר 240 ובהתאם להזמנת סחורה נוספת. העובדה שהתובע החליט לא לקזז בכתב התביעה סכום כלשהו מתוך סכומי ההמחאות ששולמו, מעידה כי הוא החליט בזמנו לזקוף את תשלום ההמחאות ליתרת חוב שהייתה קיימת בגין אותה הזמנת סחורה נוספת ולא בגין הסחורה נשוא תעודת המשלוח, שבגינה כאמור הגיש את התביעה הנוכחית, תוך דרישה לקבלת תשלום מלא שלה. המסקנה שיש להסיק מכל האמור לעיל הינה כי ככל שיש לראות בתעודת המשלוח הנתבעת בתיק דנא כאותה "זכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שלא הוכח לפני כי הייתה כל הודאה בזכות זו מצד הנתבע וגם לא הוכח לפניי כי היה מעשה כלשהו של הנתבע שיכול להיחשב כביצוע מקצת הזכות הנ"ל, שהרי תשלום ההמחאות, כאמור, לא נעשה ספציפית בגין תעודת המשלוח, אלא בגין חובו עבור הזמנה אחרת והתובע בחר שלא לזקוף את התשלום על חשבון תעודת המשלוח נשוא התביעה, אלא על חשבון יתרת חוב בהזמנה האחרת. ואכן, סבור אני כי אותה תעודת משלוח והיא בלבד, זו אשר יש לראות בה כאותה "זכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לא ניתן לראות בסכום החוב הכולל של הסחורות שסופקו לנתבע בשנת 1999 כאותה "זכות". לפי גרסת התובע עצמו, הסחורות שנמסרו לנתבע בשנת 1999 היו מורכבות משתי הזמנות נפרדות, האחת, שבאה לידי ביטוי בתעודת משלוח נשוא התביעה והשנייה בהזמנת סחורה נוספת. לא ניתן, לצרכי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לראות בתשלום שנעשה עבור הזמנה מסוימת, כהודאה בקיום זכות התובע לקבל תשלום בגין הזמנה אחרת. כמו כן, לא ניתן לראות בתשלום בפועל של הזמנה מסוימת, כמעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות ביחס להזמנה אחרת. כל הזמנה מהווה לצורך העניין זכות עצמאית ונפרדת לצרכי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אמנם, לו הייתי משתכנע כי ההמחאות ששולמו בפועל, שולמו על חשבון תעודת המשלוח נשוא התביעה, הייתי נוטה לקבוע שיש לראות בכך משום ביצוע מקצת הזכות ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות. דא עקא, לא אלה פני הדברים. לא נעלם מעיניי כי הנתבע אמנם העיד בחקירתו הנגדית כי ההמחאות שולמו כביכול על חשבון תעודת המשלוח נשוא התביעה (ראה עמ' 20 ש' 24-20). במאמר מוסגר אציין כי איני בטוח עד לרגע זה שהנתבע הבין באופן מלא את שנשאל בעניין זה (הנתבע דובר ערבית וחקירתו התקיימה אמנם בנוכחות מתורגמן מטעמו אולם חלק מהחקירה התקיימה בעברית על רקע יכולתו גם אם חלקית לדבר עברית). מכל מקום, עובדה זו לא יכולה לסייע לתובע או לשנות ממסקנתי. התובע, הוא זה שטוען את הטענה הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות והנטל עליו בעניין זה. בנסיבות העניין, אם גרסת התובע עצמו הינה כי ההמחאות לא שולמו בגין תעודת המשלוח נשוא התביעה ואם עובדה זו אף נתמכת מהמכתב שבא כוחו שלח בזמנו אל הנתבע, הרי שלא יהיה זה נכון וצודק לקבל את הטענה הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אך בשל העובדה שהנתבע העיד אחרת. אוסיף ואומר כי לעניות דעתי במחלוקת לגופה יש לקבל את גרסת התובע, הנתמכת במכתב בא כוחו מיום 2.3.06 ומעצם הגשת התביעה על מלוא סכום תעודת המשלוח כמו גם הנסמכת על עדותו (תצהירו) שהייתה אמינה עליי. נוסיף לכך שלעניות דעתי עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה מגמתית ומתוך אינטרס, היינו, מתוך מחשבה שייחוס ההמחאות לתעודת המשלוח, יסייע לו במסגרת הגנתו, כגון, על ידי קיזוז ההמחאות הנ"ל, במידה והתביעה תתקבל חרף טענת ההתיישנות וטענתו שלפיה פרע כל חובותיו לתובע. עובדה נוספת שתומכת בכך מצויה בכתב ההגנה המקורי של הנתבע, שם בסעיף 11, נטען שההמחאות ששולמו, שולמו בגין יתרת חוב שנשארה עבור סחורות שסופקו לנתבע ומבלי שצוין כי התשלום בוצע בהכרח בגין תעודת המשלוח נשוא התביעה. לסיכום, לא הוכחה תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות מכוח תשלום ההמחאות. גם הטענה שלפיה בתגובה שהוגשה בתיק ההוצל"פ, קיימת הודאה בקיום הזכות הנתבעת בתיק דנא יש לדחות. באת כוח התובע הפנתה לסעיף 32 לתגובת הנתבע שהוגשה בתיק ההוצל"פ (נספח 10 לתצהיר התובע). לטענתה, בסעיף זה מודה הנתבע כי חובו עומד על 53,000 ₪. אין לקבל טענה זו. מקריאת סעיף זה כל שעולה הנו שהנתבע טוען בו כי התובע טען בפניו כי החוב נושא תיק ההוצל"פ עומד על 45,000 ש"ח וכי בעבר נוהל מו"מ להסדרת החוב כשהתובע טען שהחוב עומד על 53,000 ₪. אין בסעיף זה כל הודאה מצד הנתבע בטענת אלה של התובע. להפך, בסעיף הבא (ס' 33) טוען הנתבע כי התובע מנסה להתעשר על חשבונו ומבקש כספים שלא מגיעים לו. גם הטענה שלפיה הנתבע הודה ביתרת חוב מעבר לזה הגלום בתיק ההוצל"פ, בשיחות עם התובע ועם באי כוחו, לא יכולה לסייע לתובע להדוף את טענת ההתיישנות, שכן הודאה בע"פ אינה תופסת לפי סעיף 9, אשר דורש הודאה בכתב או בפני בית המשפט או מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. על רקע כל האמור לעיל, וכשהנתבע גם לא הודה בהליך שלפניי כי הוא חייב כספים כלשהם לתובע ועמד על כך ששילם את מלוא חובותיו, דין התביעה להידחות מפאת התיישנות. סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובע. התיישנות