המלומד ד. בר אופיר דן בכך בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, כרך שני, עמוד 594 וקובע כך: "מימוש משכון שונה מגביית חוב רגיל בהליכי הוצאה לפועל , מכיוון שכל תפקידו של הרשם מצטמצם במימוש המשכון, כלומר: בגביית החוב מתוך הנכס הממושכן דווקא ולא מנכסים אחרים של החייב. ואם יש לרשם שיקול דעת , כי אז מוגבל שיקול דעתו לקביעת הדרך היעילה והצודקת למימוש המשכון, ואין הוא מוסמך להרחיב את שיקול דעתו עד כדי החלטה שלא לממש את המשכון, לעכב את הליכי המימוש , להתנות אותם בתנאים או לתת לחייב ארכות על חשבון הזוכה. אם יינתן לחייב לסכל או לדחות לתקופה ממושכת מימוש יעיל של שעבוד , באמצעות פתיחת הליך נגד הנושה, שוב לא יהיה כל ייחוד במנגנון שנועד לאפשר לזוכה לקבל את הכספים המגיעים לו בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות." סעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967 קובע כי "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הבסיס לטענת "פרעתי" בהליכי ההוצאה לפועל נמצא בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל . לפי הוראה מפורשת, על החייב הטוען שמילא אחר פסק הדין, מוטל נטל השכנוע ועליו הראייה (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744: ע"א 513/67 כהן נ' שהבר (שרייבר), פ"ד כב(1) 194). נטל השכנוע מוטל תמיד על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה. אם בסוף הדיון נשאר ספק באשר לביצועו של פסק הדין פוסקים נגד החייב מכיוון שלא עלה בידו להרים את נטל השכנוע בדבר ביצועו של פסק הדין (ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ע"י מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 466, 453, ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כב(2) 505). ניתן ללמוד מהוראת החוק כי בבקשה בטענת פרעתי , המערער יכול לטעון כי הוא פרע את החוב או כי איננו חייב עוד בפירעון החוב. משכוןהוצאה לפועל