פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי הנתבע מהדירה הנמצאת ברחוב חולדה הנביאה 11/2 בבני ברק (להלן: "הדירה" או "המושכר") הידועה כנכס בגוש 6188, חלקה 475/8 (כמופיע בנסח הרישום לת/3) ולהשבתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמו. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת הוסמכה לטפל בענייני הדירה ע"י הבעלים- קרן קיימת לישראל. (נספח לת/3). ב. סבו וסבתו של הנתבע היו שוכרים בשכירות בלתי מוגנת בדירה. (להלן: "השוכרים"). ג. הנתבע מתגורר כיום בדירה. ד. הנתבע סירב לשלם דמי שכירות ראויים כפי שנדרש מהתובעת. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. סבו וסבתו של הנתבע היו שוכרים בשכירות בלתי מוגנת בדירה, עפ"י חוזה שכירות מיום 3/11/94 שצורף לכתב התביעה. ב. בסמוך לפטירת סבו, (ביום 16/1004) נכנס הנתבע לדור בדירה והוא נמצא בה כיום ללא כל זכות חוקית ובניגוד לרצונה של התובעת. ג. התובעת דורשת מהנתבע דמי שכירות ראויים בסך -.1,190 ₪ עבור שימושו במושכר במשך חודש. ד. התובעת פנתה לנתבע בדרישה לפינוי ותשלום דמי השכירות הראויים אך לא נענתה. טיעוני הנתבע: א. סבו וסבתו של הנתבע שכרו את הדירה עוד מיום 7/1/85 ולא כפי שטוענת התובעת. (חוזה השכירות צורף לנ/5). ב. הנתבע התגורר בדירה כ- 5 שנים טרם מותם של סביו וסבתו, וקיימת לו הזכות להוסיף ולהתגורר בדירה גם כיום. ג. בתחילת שנת 2004 פנה הנתבע עם סבו למשרדי התובעת בפתח תקווה, וביקש לדעת מהי הפרוצדורה שתאפשר לו רכישת הדירה. ד. דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת מאת הנתבע הינם בגובה הסכום ששילמו השוכרים כדמי שכירות (סך של 95.33 ₪), ועל כן לא נענה הנתבע לדרישת התשלום מאת התובעת אשר היתה גבוהה עשרות מונים מסכום זה. ה. התובעת לא פנתה בכל דרישה לפינוי אל הנתבע. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1 מר רון רודיטי, שנחקר על חוות דעתו (ת/1). עת/2 מר אלי תמיר, שנחקר על דוח החקירה שביצע (ת/2). עת/3 מר אילון גדסי, שנחקר על תצהירו (ת/3). מטעם הנתבע: עה/1 מר אלי גואטה, שנחקר על תצהירו (נ/1). עה/2 מר הדר אביזוב, שנחקר על תצהירו (נ/2). עה/3 מר דוד שמואל, שנחקר על תצהירו (נ/3). עה/4 מר אלעד בן בסט, שנחקר על תצהירו (נ/4). עה/5 מר ליאור שמואל, שנחקר על תצהירו (נ/5). עה/6 גב' נטלי שרה באקו, שנחקרה על תצהיר (נ/6). 5. הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 6. הסמכות לתבוע פינויו של הנתבע: ראשית דבר, העלה הנתבע טענות שונות שעניינן העדר סמכותה של התובעת לדרוש פינוי הנתבע נוכח העובדה שאיננה הבעלים הרשום של הדירה. טענה זו דינה להידחות מכל וכל. א. ראשית, מפאת העובדה כי טענה זו נשמטה לחלוטין בסיכומיו אך גם לגופה, אין בה ולא כלום. ודוק: ב. עת/3 התייחס למעמדה של התובעת בדירה ולתצהירו צורפו נסח טאבו וייפוי כוח מאת הקרן הקיימת לישראל שהיא בעליה של הדירה, כמו כן הוסבר מעמד התובעת בהתאם. הנתבע לא סתר ראיות אלו בחקירת העד והן נתקבלו כדין. ג. בנוסף, הנתבע עצמו טען בתצהירו כי בשנת 2004 פנה לתובעת בכדי לרכוש הדירה. די בכך כדי לרוקן טענתו מתוכן, כאילו התובעת אינה מוסמכת לעסוק בענייני הדירה. ד. יתרה מזאת, סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הינו סעיף ברור שלשונו אינה משתמעת לשתי פנים ותחולתו בענייננו ברורה. ולראיה: 16. בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. 7. השאלה הטעונה הכרעה במוקדו של פסק דין זה: א. אין מחלוקת כי הנתבע אינו חתום על כל חוזה שכירות עם התובעת בגין הדירה. ב. חוזה השכירות עליו היו חתומים השוכרים, תם עם מותו של הסב ביום 16/10/04 ועל כן אין לו עוד כל תוקף. ג. מכתב הגנתו של הנתבע לא עולה כל זכות חוקית להחזקתו בדירה, שכן אין הוא טוען לקיומו של חוזה שכירות בינו ובין התובעת. יתרה מזאת, אף אין הוא סותר את הטענה כי איננו משלם שכר דירה. מכתב ההגנה עולה כי טענתו היחידה של הנתבע, המקימה לו- לגרסתו- זכות לדור בדירה, היא מגוריו בה כ- 5 שנים. טענה זו היא האבן השואבת בכתב ההגנה וממנה נבנה הוא בהימנעותו מלפנות את הדירה. הא ותו לא. ד. טענה זו נעדרת כל ביסוס משפטי שהוא, דינה להידחות. טענה זו מושתת על בסיס הרצון ליהנות ממשאב ציבורי המנותב לטובת הנזקקים לו חרף העדר הזכאות. משאב זה הינו מטיבו מוגבל ויש לפקח על השימוש הנעשה בו ולמנוע ניצולו בידי מי שאינו זכאי ליהנות ממנו. על כן טוב וראוי עשתה התובעת כשמיהרה לפנות בתביעה לפינוי הנתבע בסמוך למועד פטירת השוכר. ה. לאור כתב ההגנה, חובת ההוכחה שהוטלה על התובעת מצומצמת ביותר ומתרכזת בהוכחת זכותה לדרוש פינויו של הנתבע, ועל כן המשך הדיונים בתיק, עניינם צריך היה להיות סתירת ראיות התובעת או עיגונם, בהתייחס לטענת המגורים בדירה אשר כאמור אינה מקימה כל זכות קניינית שהיא. ו. אולם לא ניתן להגיע להכרעה בתובענה זו מאחר ובמהלך הדיון הראשון, ביום 22/3/05 (ראה פרוטוקול עמ' 4-5), העלה ב"כ הנתבע טענה לפיה הנתבע הינו "דייר ממשיך" מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, (להלן: "החוק"). 7.1. חוסר סמכות עניינית א. טענת הנתבע להיותו דייר ממשיך כאמור, לא בא זכרה בכתב הגנתו, והיא הועלתה למעשה אך לאחר החלטת ועדת משרד הבינוי והשיכון שדנה במעמדו של הנתבע בדירה עוד ביום 4/1/05 (נספח ד' לת/3) מכאן, שמהווה היא השגה על החלטה של רשות ומשכך, מצויה בגדר סמכותו הבלעדית של בימ"ש לעניינים מנהליים, וזאת על פי צו בימ"ש לעניינים מנהליים המכפיף את כל ענייני הדיור הציבורי תחת סמכותו הייחודית. ולראיה: סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 קובע: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מנהלית); (2) ... (3) ... (4) ... צו בית משפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספות לחוק), התשס"ב-2001, קובע: (5) אחרי פרט 10 יבוא: 11. ... 12. ... 13. דיור ציבורי - החלטה של רשות בענין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, וכן עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל. לעניין חוסר הסמכות, ראה גם עת"מ 782/03 (י-ם) מועלם משיח נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, דינים מחוזי, כרך לה(1), 721. ב. עד למועד כתיבת שורות אלו, לא העלו הצדדים טענת חוסר סמכות עניינית, רחוק מכך. טען הנתבע וחזר וטען כי לבימ"ש זה נתונה הסמכות להכריע בסוגיה, וזאת חרף החלטת הועדה בעניינו. ואולם, נוכח חובתו המוחלטת של בימ"ש ליזום טענת חוסר סמכות עניינית באם יסודותיה של זו מתגשמים, הרי שגם בשלב מאוחר זה של כתיבת פסק הדין, אין להתעלם ממנה. ולראיה: "הסמכות העניינית יורדת לשורשו של עניין. בית המשפט מחוייב להעלות נושא זה מיוזמתו. הוא הדין בערכאה ראשונה והוא הדין גם בערכאה שניה.". (בר"ע 633/01 (ב"ש) דוד אפל ואח' נ' מלון שלום אילת בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג(1), 83). ג. כאמור, הרי שבמצב דברים רגיל, מנוע בימ"ש מלדון בסוגיית היות הנתבע "דייר ממשיך" נוכח החלטת ועדת הבינוי והשיכון, (שאין כל מחלוקת על קיומה וערעור עליה לא הוגש חרף העובדה כי בהחלטה עצמה נרשם כי זוהי דרך תקיפתה) ואולם בנסיבות דנן, קם הכרח לדון בטענה זו, שכן בהתקיימה, מהווה היא בסיס חוקי להחזקה בדירה, וזוהי כאמור מהותה של המחלוקת. ד. לאור זאת, קמה לבימ"ש זה הסמכות לדון בטענה דלעיל מתוקף סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בימ"ש) שעניינו הקניית "סמכות נגררת" לבימ"ש כאשר לפניו מונחת סוגיה שאינה בסמכותו. להלן אפרט: 7.2. סמכות נגררת סעיף 76 לחוק בימ"ש קובע כהאי לישנה: 76. סמכות נגררת [ב/35] הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר. מנוסח הסעיף עולה כי על מנת להקנות לבימ"ש סמכות נגררת לדון בנושא שאינו בסמכותו, יש למלא אחר 2 תנאים מצטברים: שאלה אגבית. שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין. לענייננו, יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט מ. חשין בבג"ץ 1214/97 הרב יצחק חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2), 647 ,עמ' 657-658: "... בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע "דרך אגב" בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה - כשאלת מישרין - מצויה בסמכותו הייחודית של בית-משפט או של בית דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע "דרך אגב" בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין?" ובהמשך: הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט נועדה לפתור קושיה זו שהיצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותו הייחודית של בית -משפט או של בית דין אחר. שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, וכן: "לכל בית משפט סמכות נגררת לפסוק בכל שאלה המתעוררת אגב דונו בעניין המצוי בגדר סמכותו, גם אם אותה שאלה גופה, לו הועמדה לדיון לפני אותו בית משפט כשאלה ישירה, היתה מחוץ לגדר סמכותו...". (בג"צ 144/85 קליל תעשיות מתכת אל-ברזליות בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני מסחר ואח', פ"ד מב(1) 309). לעניין תכלית ההוראה ראה ע"א 476/88 אשתר שושנה נ' נפתלי עליזה, פ"ד מה(2) 749. ראו, למשל: זוסמן, סידרי הדין האזרחי (עורך ש' לוין, מהדורה שביעית 1995) 60-59. נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות,229,(1991; זוסמן-לוין, 62-59; פרשת נוצר (להלן), מפי המישנה לנשיא מ' בן-פורת (שם, 598). נבדוק אם מתקיימים בענייננו יסודותיו של הסעיף כאמור; 7.2.1 שאלה שעלתה בדרך אגב "... כפירתה של המשיבה בכל אחד מנדבכי העילה מעוררת שאלה, שבית המשפט אמור לדון בה, ואם היא מעוררת שאלה, שלו הוגשה בגדרו של סעד עיקרי אחר הייתה מצויה בסמכותו היחודית של בית המשפט האחר, עשוי בית המשפט לדון בה 'לצורך אותו ענין' בגדרו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)".( רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812). טענת דייר ממשיך לא היוותה חלק מטענות ההגנה שהעלה הנתבע בכתב הגנתו על אף שראוי היה להשמיעה. כהסבר למחדלו, טען הנתבע כי המדובר בטענה משפטית שאין חובה להעלותה. מצאתי כי אין ממש בטענה זו ואין בידי לקבלה. למעשה, שוכנעתי כי הנתבע לא היה ער ליסודותיה של הטענה בשלב הגשת כתב ההגנה. במה דברים אמורים? א. המדובר בטענה הנחוצה באורח אינהרנטי להישמע במסגרת כתב ההגנה בהיותה נדרשת לצורך הגדרת נקודות המחלוקת ושמירה על הליך הוגן וראוי, ואולם טענה זו נתעוררה לאחר החלטת הועדה שהעלתה את הסוגיה לסדר היום. ב. המדובר בטענה העשויה יסודות עובדתיים שכלל לא פורטו בכתב ההגנה, אזי טענת הנתבע כאילו לא הועלתה בהיותה משפטית גרידא היא טענה מיתממת ובלתי ראויה. ברור כי לוּ היה מודע אליה ב"כ הנתבע בשעת כתיבת כתב הגנתו, הרי שהיה לפחות מציין את אותם האלמנטים המקימים את הטענה, קרי היעדר בעלות על דירת מגורים אחרת. ואילו הנתבע נזקק בכתב הגנתו אך לטענה כי הינו מתגורר בדירה כ- 5 שנים. 7.2.2 הכרעה בשאלה האגבית דרושה לצורך הכרעה במחלוקת העיקרית לאור העובדה כי השאלה שבבסיס התובענה היא חוקיות מגוריו של הנתבע בדירה, הרי שהכרעה בשאלת היותו דייר ממשיך, הינה שאלה הדרושה באופן הכרחי להכרעה במחלוקת; "הסעיף 35 לחוק בתי-המשפט מבחין בין 'ענין שהובא כדין לפני בית-המשפט' ובין 'שאלה שהתעוררה דרך אגב ושהכרעתה דרושה לבירור הענין'. הענין שהובא כדין כנ"ל הוא הענין העיקרי והוא נמצא בסמכותו הישירה של בית-המשפט, ואילו השאלה שנתעוררה דרך אגב - היא בסמכותו הנגררת... אין לך כמעט תביעה שבה ניתן לצמצם את הבירור המשפטי להכרעה הסופית של התביעה; בדרך למטרה זו מתעוררות שאלות שונות שבית-המשפט חייב להכריע בהן לפני שיכול להכריע בשאלה העיקרית, שהיא מטרת התביעה...". (ע"א 51/72 עובד בן-עמי נ' פקיד השומה נתניה, פ"ד כ"ח(1) 438). 7.2.3 יעילות שיפוטית וקידום אינטרס ציבורי א. יש במקרה זה אף ליתן את הדעת לנושא יעילות הדיון ומניעת בזבוז זמן שיפוטי וחשוב מכך- הצורך בשחרור משאב ציבורי מוגבל בהיקפו המאפשר מתן דיור לנזקקים הזכאים לו. סוגיה זו מתנהלת בפני בימ"ש מזה כשנתיים. העברת התיק לבימ"ש לעניינים מנהליים בשלב זה בו נשמעו כל הראיות והוגשו הסיכומים יסרבל ללא לאות וללא הצדקה את הדיונים בתיק ויאריכם על חשבון הציבור הנכשל בארץ הזקוק נואשות לפתרונות דיור (ראה ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, דינים עליון כרך ע, 31). ב. מה עוד, שבמקרה זה אין צורך לדון בטענות המשיגות על החלטת הועדה עצמה כערכאת ערעור (כלל לא הוגשה עתירה במועד) אלא לדון בשאלה העובדתית נוכח חשיבותה להכרעה במחלוקת. אזכיר רק, כי טענת הנתבע לפיה כלל לא פנה לועדה אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. אך גם אם נלך לגרסתו, הרי שבכתב הגנתו דורש הוא שהתובעת תכיר בו כדייר זכאי בדירה ועל כן הפניית בקשה זו לועדה היא לגיטימית ואף ראויה מה גם, שהתובעת עצמה אינה מוסמכת לדון במקרים חריגים. ג. לאור העובדה שכל הראיות המצויות בפני בימ"ש במסגרת תביעת הפינוי מתייחסות באופן ישיר לסוגיה זו, ואף התובעת עצמה התייחסה לטענה בסיכומיה, הרי שאך ראוי כי בימ"ש ידון בסוגיה. 7.2.4 מסקנה לאור האמור לעיל, הרי שקמה לבימ"ש זה הסמכות לדון בטענת דייר ממשיך מכוח סעיף 76 לחוק בימ"ש דלעיל. ולראיה: "... על-כן, אף אם סוגיית חוקיות החיוב נתונה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, שעה שהמדובר בתקיפה ישירה, אשר תוגש על דרך של עתירה מנהלית, הרי בית המשפט האזרחי יהא מוסמך לדון בסוגיה זו, שעה שבאים אנו לתקוף החיוב בעקיפין...". (בש"א 1128/03 (נצ') המועצה האזורית עמק יזרעאל נ' הוליס מטל אינדסטריז בע"מ, דינים מחוזי, כרך לד(1), 168). 8. טענת דייר ממשיך על פי החוק 8.1 קביעות החוק סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מגדיר מיהו דייר ממשיך: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; על פי סעיף 3(א) לאותו החוק, הדייר הממשיך זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והחברה לדיור ציבורי תחתום עימו על חוזה שכירות, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין, בכפוף לעמידתו בתנאי סעיף קטן (ב) לאותו סעיף לפיו: "(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים." על מנת להיות זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה כאמור בסעיף 3(א), הרי שהתנאים המצטברים בהם נדרש הנתבע לעמוד, הם שלושה: א. היותו קרוב של הזכאי כאמור בהגדרת "דייר ממשיך". ב. מגוריו עם הזכאי בדירה הציבורית במשך תקופה של 3 שנים לפחות טרם פטירתו. ג. לא היתה בבעלותו או בבעלות קרובו (כמוגדר בסעיף 1 לחוק) דירה או מקרקעין אחרים בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי. 8.2 מטרת הסעיפים הרלוונטיים בראי תכליתו של החוק תכלית החקיקה בסוגית הדיור הציבורי ככל שהיא נוגעת לענייננו: "... מדובר בחוק שתכליתו סוציאלית המאפשר לזכאי או לדייר ממשיך לקבל לידיו דירה בתנאים נוחים ומיוחדים ולהביא על ידי כך לביסוסם הכלכלי המינימאלי והכל בתנאי שאין בבעלותם דירה אחרת. הקנית זכויות לדייר ממשיך מלמדת על כוונה להיטיב עם קרוביו של הדייר ובלבד שהתגוררו עימו משך שלוש שנים לפני פטירתו, כדי שגם הם לא ימצאו חסרי קורת גג לאחר פטירת הזכאי".(ע"א 2054/01 (ת"א) עמידר נ' סוליקה, דינים מחוזי, כרך לה(1) 684, להלן: פס"ד סוליקה"). א. הסעיפים המפורטים דלעיל, מהווים חלק אינהרנטי ממסכת איזונים עדינה וברת משמעות בסוגיית הדיור הציבורי. בהקשר של דייר ממשיך לוקחת מסכת זו בחשבון את האינטרסים הציבוריים המצויים בתכלית החקיקה הרלוונטית, שעיקרם הצורך במתן פתרונות דיור והטבות שונות לנזקקים ושוקלת אותם אל מול זכויותיהם של קרובי הזכאי. ב. האיזון מתבטא בכך שמחד גיסא נמנע מצב בו קרוב של זכאי מוצא עצמו ללא קורת גג ומאידך גיסא ההטבה אינה ניתנת למי שאינו זכאי. אזי אותו קרוב נדרש למלא אף הוא תנאי זכאות שקובע החוק, קרי כי מגוריו עם הזכאי קיבלו אופי של קבע, דהיינו נתמשכו פרק זמן ארוך, וכן העדר קיומה של אפשרות מגורים אחרת. התניה זו באה למנוע חלוקת משאב ציבורי מוגבל בטיבו, למי שאינו נזקק לה, ויחד עם זאת למנוע פגיעה בקרוב הזכאי. נפנה לבדוק התקיימות תנאים אלו במקרה דידן: 9. דיון והכרעה בטענת דייר ממשיך 9.1 נטל השכנוע מאחר וטענת דייר ממשיך הועלתה על ידי הנתבע, והיא טענה הכרחית וחשובה מאין כמוה לגרסתו, הרי שנטל ההוכחה להראות כי מתקיימים יסודותיה, מוטלת היא על כתפיו ולא על שכמה של התובעת כפי שטוען הוא בסיכומיו. ולראיה: "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כ"ז(1) 741 ראה גם ת"א 377/99 (אשדוד) עמיגור-ניהול נכסים בע"מ נ' עזבון המנוח-איקווטי חיים ז"ל, דינים שלום כרך לב, 813). 9.2 תנאי ראשון- יחסי קרבה על פי החוק במקרה שלפני, הנתבע המבקש להיחשב דייר ממשיך בדירה נשוא התביעה, הינו נכדם של הזכאים שנפטרו שניהם. על פי הגדרת סעיף 1 לחוק כאמור לעיל, הרי שעומד הנתבע בתנאי זה. 9.3 תנאי שני- מגורים בדירה עם הזכאי במשך 3 שנים משך תקופת המגורים בדירה אינה אך פרט טכני שניתן להקל בו. המדובר בקריטריון ראשון במעלה הדרוש לשם קביעה אם אכן עונה הנתבע על דרישות החוק לעניין היותו דייר ממשיך. קריטריון זה הינו חלק מאותה מסכת איזונים מורכבת שתוארה לעיל, ועל כן יש לעמוד על קיומה בדקדקנות. ולראיה: "... על-פי חוק הדיור הציבורי יש לפרש את נושא הזכאות בצורה מצמצמת... (ראה לעניין זה ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה פ"ד לג(2) 649 וע"א 61/64 פסקים מחוזיים נו 327)" (פס"ד סוליקה). וכן: "יש לפרש את התיבה 'התגורר עם הזכאי בדירה' פירוש דווקני וליתן לקרוב משפחה של זכאי זכויות אם השתמש בפועל בקביעות, אף אם לא ברציפות, והוא זקוק לה בעת פטירת הזכאי כמקום מגוריו". (פס"ד סוליקה, ראה גם ת"א 5227/01 (י-ם) עמידר נ' זריאן משה, דינים שלום,כד 255). א. מועד כניסתו של הנתבע לדירה לעובדה זו חשיבות מוגברת, שהרי מועד הכניסה לדירה הכרחי לקביעת משך זמן המגורים בה. ואילו דווקא בהקשר זה, כשל הנתבע מלהעלות גרסה אחידה ולנקוב במועד המדויק בו עבר לטענתו להתגורר בדירה. עדי ההגנה אף הם העלו סתירות רבות בגרסה זו והמחישו למעשה את היותה מעורערת בתכליתה חרף השפעתה המכרעת בנוגע להקמת הזכות לה טוען הנתבע. ולראיה; א. לדברי הנתבע, מועד כניסתו לדירה חל לקראת סיום שירותו הצבאי ומאז גיל 20 מתגורר הוא בדירה. כמו כן נוקב בשנים 1999-2000 לערך כתאריך המעבר. אין בידי לקבל גרסה זו בהיותה עלומה ועמומה בלשון המעטה. הנתבע למעשה מתפרס על פני לא פחות משלוש שנים בתיאורו את מועד כניסתו לדירה, שהרי בשנת 1999 היה בן 20 ואולם מועד שחרורו חל בשנת 2001. ב. דברים אלו מגלים סתירה מהותית. שוכנעתי כי הנתבע נמנע מלמסור תאריך מדויק מאחר ואין אמת ביסוד גרסתו. מסקנה זו נסמכת על התרשמותי מעדותו באולם בית המשפט וכן מאי התאמות נוספות בעדויות האחרות שהוצגו, להלן: ג. אביו של הנתבע, עה/3, טען כי כבר ממועד גיוסו הוא אינו מתגורר בבית הוריו ובכך סותר מהותית את דברי בנו כאמור לעיל. ד. בנוסף, עה/4, חברו של הנתבע, העיד בעמ' 38 לפרוטוקול כי הנתבע עבר להתגורר בדירה "באמצע הצבא". ה. ניגוד בולט אשר מבטא הלכה למעשה את קלישותה של הגרסה כאמור, עולה מעדותו של אביו של הנתבע אשר סתר עצמו עובדתית בחקירתו באולם בית משפט (עמ' 37 לפרוטוקול) באומרו: "אחרי שהיא נפטרה, הסבא נשאר לבד, כשהוא נשאר לבד הוא הלך בצורה איטית. ליאור באותו זמן היה בצבא. לא כל יום, כי הוא היה בצבא, כשהוא היה בא לחופשות". ורק נזכיר כי סבתו של הנתבע נפטרה אך בשנת 2003, דהיינו כשנתיים לאחר שחרורו של הנתבע משירות צבאי. ו. סופו של יום, הנתבע לא ידע לנקוב במועד מדויק בו נכנס לגור בדירה, והראיות שהביא גיבשו גרסה חסרת אחיזה עובדתית הנעדרת אחידות, שלא ניתן לגביה כל הסבר המניח את הדעת, (על אף שהועלו הסתירות בסיכומי התובעת). ב. סיבת המעבר לדירה א. הנתבע טוען כי התגורר בדירה כ-5 שנים, ועוד בתקופת חייה של סבתו. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הנסיבות ולראיה: ב. הנתבע טוען כי עבר להתגורר בדירה בחיפושו אחר עצמאות. אביו היטיב לתאר זאת באומרו כי בנו חיפש אחר "פינה שקטה". למעשה, טענה זו איננה מתיישבת עם העובדות ואין בידי לקבלה, שכן, על פי הגרסה שהעלה הנתבע, מעברו לדירה התרחש תוך כדי שירותו הצבאי, ומאחר ולא נהג לחזור לביתו מדי היום, הרי שלא ברור כלל הצורך האמור בעצמאות. לא זו אף זו, ממכלול העדויות עולה בבירור כי הנתבע חוזר לבית הוריו בסופי שבוע עוד מתקופת שירותו הצבאי ועד היום, (אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה חוזר לבית הוריו משום שמכונת הכביסה בדירה מקולקלת) על כן לא ברור כלל מה אוותה נפשו בעצמאות, אותה נמנע בפועל מליישם. ג. סוף דבר, נראה כי סיבת המעבר לדירה כפי שפורטה בגרסת הנתבע, אינה מעוגנת בעובדות ויש בה כדי להמחיש את עמימות גרסתו וחוסר מהימנותה. ג. האם הנתבע התגורר בדירה טרם מות סבו וסבתו? א. מן העדויות ששמעתי עולה כי המדובר בדירה קטנה, בה התגוררו יחדיו זוג השוכרים שהיו אנשים דתיים, כאשר הסבתא עשתה שימוש בחדר אחד, ואילו הסב - בסלון. שוכנעתי כי בתקופת חייה של סבתו של הנתבע, כלל לא היה מקום למחייתו ומימוש עצמאותו של הנתבע בדירה. אך גם לו ניאותי לקבל גרסתו, הרי שזו לא זכתה לכל ביסוס ראייתי ולו המינימאלי ודוק; ב. עה/1 הצהיר כי היה רואה את הנתבע בבניין והכיר אותו היכרות שטחית. העד לא הצהיר דבר לעניין תדירות מפגשים אלו ואף בעדותו באולם בימ"ש העיד כי אין הוא יודע אם הנתבע התגורר בדירה אם לאו, ואף אין הוא יודע דבר לעניין עובדת שירותו הצבאי של הנתבע- מכאן שלא ראה אותו בתקופת שירותו הצבאי בדירה. כמו כן, לאור האמור בתצהירו, כי היה פוגש את סבו של הנתבע בבית הכנסת הסמוך, ניתן להסיק כי הנתבע לא נכח שם גם הוא. סופו של עניין, מעדות זו, נראה אך סביר יותר להניח, כי הנתבע כלל לא התגורר בדירה. ג. מתצהירו של עה/2 עולה כי טרם פטירת סבתו של הנתבע, כלל לא ביקר בדירה ועל כן לא יכול הוא לספק מידע לעניין מגוריו של הנתבע בדירה באותה תקופה. בחקירתו באולם בית המשפט, סתר עצמו לפתע העד וטען כי כן נכנס לדירה טרם מותה וראה שם את הנתבע סועד. סתירה זו פוגעת מהותית במשקלה הראייתי של עדות זו, אך בכל זאת יצוין, כי בתצהירו סיפר כי ראה את הנתבע סועד יחדיו עם סבו. אזי טענתו במהלך החקירה אין לה כל ביסוס. כך או כך, לא עולה מעדות זו דבר לעניין מגוריו של הנתבע בדירה שהרי גם עדות זו לא נוקבת בתדירות המפגשים או בכל מידע קונקרטי אחר. חשוב מכך, עד זה מתגורר בבניין אך מחודש אוגוסט 2002 בלבד, כך שעדותו לעניין מגורי הנתבע בדירה לא מעלה או מורידה דבר לעניין זכאותו להוסיף ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך. ד. עה/6 סותרת את גרסת הנתבע עצמו לפיה בשבתות וחגים הוא נמצא בבית הוריו ולא בדירה. אך יתרה מזו, עדות זו יש בה כדי לסתור את דברי העדה כפי שתוארו בדוח החקירה שהוגש, אתייחס לנושא בהמשך. ה. מאופן התבטאויותיהם הכללי של עדי הנתבע התרשמתי כי בהתייחסם למגורי הנתבע בדירה, נטו באורח טבעי לציין דווקא את סבו ולא את סבתו של הנתבע, דבר שמצביע אף הוא על כך שהנתבע לא התגורר בדירה טרם מותה ולראיה: דברי אביו של הנתבע בעמ' 37 לפרוטוקול, וכן סעיף 5 לתצהירו של עה/4 לפיו הנתבע התגורר בבית סבו. ו. יתרה מזו, מהדבק עדויות ההגנה עולה תמונה כלל לא ברורה לגבי תדירות ביקוריו של הנתבע בדירה. לא ניתן היה לחלץ מעדויות אלו כל מידע לגבי מגורים של קבע החורגים מביקורים חוזרים ונשנים במטרה לסעוד את סבו. ז. גרסתו של הנתבע אינה אמינה עלי כלל ועיקר וכמוה גם כל אותן עדויות ההגנה שנשמעו באולם בית המשפט אשר אין בהם לדידי כדי לתמוך תמיכה ראייתית איתנה, מהימנה ומספקת בגרסתו, שהרי רובן ככולן הציגו סתירות מהותיות המטילות צל כבד על אמינותן ומהימנות גרסת הנתבע. (והרי ראיות בכתב כלל לא המציא). ח. לאור האמור לעיל, הרי שמתערערת גרסת הנתבע ביסודה העובדתי ובמהימנותה ודינה להידחות שכן שוכנעתי כי הנתבע לא התגורר בדירה תקופה של 5 שנים כפי שטען הוא, ואף לא דר בה טרם מות השוכרים. 9.4 גרסת התובעת: לעומת הנתבע, העמידה התובעת גרסה מהימנה ועקבית לעניין מגוריו של הנתבע בדירה, ולראיה; א. רישומי משרד הפנים א. הנתבע העיד כי במהלך חודש ינואר 2004 חידש את תעודת זהותו במשרד הפנים. הנתבע לא הכחיש כי הכתובת שנרשמה בתעודת הזהות לא שונתה על ידו ולפיה כתובת מגוריו היא בית הוריו. הסברו למחדל היה כי חידוש התעודה התבצעה לשם החלפת תמונה בלבד ועל כן הפרטים נשארו כשהיו ללא תשומת לב מיוחדת. ב. אין בידי לקבל טענה זו. במועד חידוש התעודה כבר התגורר הנתבע לטענתו בדירה כ-4 שנים. חזקה עליו כי הפרטים שמסר לרשויות המדינה מעודכנים היו ונכונים. "יש לדחות את טענת העותרים, כי תמצית רישומי משרד הפנים אינה מהווה ראיה מבוססת על מקום המגורים של העותרת. ראשית, קיימת חזקת תקינות פעולותיה של הרשות, לרבות רישומיה. רישומים אלה הינם רישומים פורמאליים המהווים כלי מידע בידי המגינה ורשויותיה בקשריה עם האזרח. בפני האזרח או התושב עומדת האפשרות לעדכן את פרטיו במשרד הפנים. אם חל שינוי בפרטיו האישיים של אזרח או תושב המדינה, מוטל עליו לעדכן את הרשות ולאמת שפרטי הרישום אודותיו נכונים ומעודכנים".(עת"מ 1175/04 (י-ם)שלומי שלמה נ' שר הבינוי והשיכון, דינים מחוזי, כרך לה(5) 48). ג. שוכנעתי כי אין המדובר בפרטים שלא עודכנו מכורח שכחה או אי הגעה למשרדי הרשות, אלא מתוך ידיעה וכוונה ברורה, שיש בה כדי לתמוך בגרסת התובעת לפיה הנתבע לא התגורר באותה תקופה בדירה. ב. דוחות הביקורים בדירה א. עת/3, עובד מטעם התובעת, הצהיר בתצהירו כי נהלי התובעת כוללים ביקורים שנתיים במושכרים שבטיפולה, ומטרתם בדיקת זהות המחזיקים בדירות. ביקורים כמות אלו נערכו בדירה, ואין כל מחלוקת, כי על פיהם לא התגורר הנתבע בדירה טרם למות סבו. (דוחות הביקור נספחים לת/3). ב. יתרה מזו, סבו של הנתבע פנה לתובעת לצורך קבלת הנחה בשכר דירה, כשהוא טוען למגורים בה בגפו. ג. העד העיד באולם בימ"ש, כי הוא אישית טיפל בדירה עוד משנת 1996 וערך בה ביקורים שנתיים בקביעות. מדוחות מביקורים שצורפו עולה בבירור כי עד שנת 2003 גרו הזוג שמואל בדירה ומאותה שנה התגורר סבו של הנתבע בדירה בגפו. יתרה מזאת, העד הצהיר כי לא ראה את הנתבע בדירה טרם מות הסב. גרסת העד לא נסתרה, ועדותו נשמעה לי אמינה, כנה וברורה. ד. הנתבע העיד כי נמנע מלרשום עצמו כדייר בדירה בכוונה ובמחשבה תחילה, על מנת להתחמק מתשלום שכ"ד גבוה יותר. ראשית, טענה זו מצביעה על חוסר תום לב מובהק בהתנהגות הנתבע, אשר ממנה עולה כי לא ניתן ליתן בנתבע אמון וכי כשם ששיקר לתובעת לעניין מגוריו בדירה אז, אין הוא דובר אמת אף כיום. שנית, באם נדחית טענה זו, הרי שהנתבע למעשה לא התגורר בדירה כפי שעולה מדוחות הביקורים כאמור. כך או כך, גרסת הנתבע מצטיירת כבלתי אמינה בעליל. ה. לעניין טענת הנתבע לפיה ביקורו במשרדי התובעת עם סבו לצורך רכישת הדירה עבורו מלמדת על מגוריו בדירה, דינה להידחות מאחר ואין בה כדי להצביע על כל קשר לעובדת מגוריו של הנתבע בדירה, ובפרט כשזו באה בסתירה עם דוחות הביקורים שנערכו בדירה ובהתאם להצהרת השוכרים. ג. דוח החקירה א. עת/2 ביצע חקירה מקצועית בדירה נשוא התביעה לבקשת התובעת, על מנת לגלות אימתי נכנס הנתבע להתגורר בדירה. ב. אליבא דטענתו של הנתבע, מסקנת החוקר הינה בלתי סבירה מכמה טעמים: המדובר בעדות מגמתית שאינה עולה בקנה אחד עם הממצאים המתוארים בה, הגם שהעד עובד עבור התובעת בפרויקטים רבים ומכאן שחקירה זו בוצעה תוך משוא פנים שאף בא לידי ביטוי בהתייחסות אל הנתבע בדוח החקירה כ"פולש". ג. טענה זו הינה טענה קלושה וחסרת ביסוס עובדתי ודינה להידחות על כל חלקיה; ד. הדוח אינו קובע את מעמדו המשפטי או הקנייני של הנתבע בדירה. אף אין הדוח עוסק בהגדרת פולש עפ"י החוק, אלא בודק אימתי נכנס הנתבע לדירה ותו לא. עניין זה עולה אף מסעיף 2 לתצהיר העד בו הוא מעיד על מטרת העסקתו ע"י התובעת: "...לערוך חקירה מאימתי גר מר שמואל ליאור בדירה...". ה. עבודת החוקר אם כך, מסתכמת בביצוע החקירה ומציאת העובדות בשטח. החוקר אינו מעורה כלל בפרטים אותם נדרשת התובעת להוכיח על מנת לזכות בתביעה, ותפקידו לאסוף מידע שיש בו כדי לתרום לביסוס הכרעה אובייקטיבית בנוגע למועד כניסת הנתבע לדירה. באמצעות קביעה זו, ניתן יהיה בעתיד, במסגרת הליך משפטי שהחוקר איננו צד לו, להגיע למסקנות בדבר זכויותיו המשפטיות והקנייניות של הנתבע בדירה. ו. העובדה שהנתבע נקרא פולש בדוח החקירה אינה מעלה או מורידה כלל לעניין מהימנותו. מדובר במושג, שם דבר בחקירות מעין אלו הננקט מצורכי נוחות גרידא, כאשר מתגורר בפועל במושכר אדם שאינו חתום על חוזה עם החברה המשכנת. הלכה למעשה הנתבע התגורר בדירה בניגוד להסכמת התובעת, ועל כן נחשב כפולש לעניין החקירה ואולם אין בכך כדי לשנות דבר לעניין הקביעה לגבי מועד כניסתו לדירה שהיא נשוא החקירה. ז. נדבך נוסף בטענת הנתבע הינו העובדה שהעד מועסק רבות על ידי התובעת בתחום מקצועו ועל כן מסקנותיו מוטות. טענה זו, טוב היה לולא נטענה כלל. ח. לפיכך, אין ממש בטענת הנתבע לפיה היה לחוקר עניין אישי בתוצאות החקירה וממצאיה, וכאמור, הן מקובלות עליי במלואן. ד. ממצאי החקירה: א. בחנתי לעומקם את ממצאיו של החוקר ומצאתי את מסקנתו ראויה וסבירה בנסיבות המתוארות. אזכיר במספר מילים את עיקרי החקירה: גב' ששון הגרה בשכנות לבית ההורים טענה כי הנתבע מתגורר עם סבו מספר שנים. השכנה גב' סוכר המתגוררת ממול לדירה, נחקרה וידעה לספר כי הנתבע לא התגורר בדירה טרם מות סבו. השכנה גב' כהן תיארה מצב דברים שונה, לפיו הנתבע התגורר בדירה עם סבו בערך משנת 2004. השכנה הגב' פקאו מתגוררת בבניין בו נמצאת הדירה, טענה כי הנתבע הגיע לדירה לאחר מות סבתו. ב. מסקנת החוקר היתה כי הגב' ששון מסרה מידע מגמתי ומודרך. כמו כן, הסיק כי הנתבע לא התגורר בדירה טרם פטירת הסב, וזאת על בסיס התרשמותו את השכנות שחקר, סיפוריהן והסתירות שהועלו תוך כדי החקירה. ג. שוכנעתי כי מסקנת החוקר מעוגנת היטב בממצאיו. ד. בחקירתו ניסה ב"כ הנתבע לערער את מהימנות העד, אך ללא הצלחה. ראשית, מתן עדות בתשלום הינה דבר רגיל לחלוטין ואין בו כדי להצביע על משוא פנים. שנית, אמנם שתיים מהשכנות מסרו כי הנתבע סעד את סבו ונמצא היה בדירה טרם מותו בעוד רק שכנה אחת מסרה כי לא התגורר בדירה כלל טרם מות הסב, ואולם עובדה זו אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הכרעת החוקר היתה מגמתית. הכרעתו התבססה על ניסיונו הרב בתחום ולפי התרשמותו דווקא עדותה של הגב' סוכר היא המהימנה מכולן. אינני רואה בכך כל פסול. ה. בעדותה, סתרה עה/6 באורח מהותי את דבריה שתוארו על ידי החוקר. מאחר ודוח החוקר נתקבל על ידי בימ"ש כמהימן, ואילו גרסת הנתבע כולה נשענת על כרעי תרנגולת, הרי שעדותה של עה/6 היא בעלת משקל ראייתי נמוך ביותר, הגם שאין עולה ממנה כל מידע אינהרנטי ומשמעותי לגבי מגורי קבע של הנתבע בדירה. ו. סופו של יום, גם אם נלך לשיטתו של הנתבע, הרי שבכל מקרה על פי הנחקרות לא התגורר הנתבע בדירה טרם מות סבתו קרי שנת 2003, ואיננו עומד בתנאי החוק להיחשב כדייר ממשיך. ז. ויודגש, הסתפקות התובעת בחומר החקירה ללא זימון הנחקרות וללא ביצוע תמליל לשיחות שהוקלטו, הינה סבירה לחלוטין לאור הממצאים עצמם וכן לאור העובדה שלא על כתפיה מוטל נטל השכנוע לעניין תקופת מגוריו של הנתבע בדירה. נטלה של התובעת תם ונשלם עוד בשלב הראשוני שכן מכתב ההגנה לא עולה ולו הגנה לכאורה כנגד התביעה ועל אף זאת, דאגה התובעת לצרף דוחות הביקורים בדירה, דוח החוקר ונתוני הרישום, שרובם ככולם מורים על המסקנה כי הנתבע נכנס לדירה לאחר מות סבו והוא מחזיק בה ללא כל זכות או מעמד חוקי. הנתבע, לו חפץ בכך, יכול היה לזמן את השכנות שנחקרו לעדות ולנסות לסתור את האמור בדוח החקירה. העובדה כי נמנע מלעשות כן מצביעה על כך שעדותן היתה גורעת מגרסתו. ה. סופו של דבר א. גרסתו של הנתבע אינה מעוגנת בעדני האמת, והיא נותרה חסרת ביסוס עובדתי וראייתי. הנתבע כשל מלשכנע את בימ"ש כי אכן התגורר בדירה לפחות 3 שנים טרם מות סבו. ב. הנתבע אף לא הראה כל אינדיקציה לכך שמרכז חייו הועתק לאזור הדירה; הנתבע לא הוכיח כלל קיום חיים חברתיים או אחרים באזור הדירה. ב"כ הנתבע בסעיף 90 לסיכומיו, טען כי עה/1 הצהיר כי נהג לפגוש את הנתבע בבית הכנסת ומכאן יש להסיק על מגוריו בדירה, ואולם לא כך הוא. עה/1 הצהיר בסעיף 3 לתצהירו כך: "הכרתי את יוסף שמואל ז"ל, והייתי פוגש אותו בבית הכנסת סמוך או מתלווה אליו אל בית הכנסת". מעבר לזאת, העד לא הצהיר דבר לגבי תדירות מפגשיו עם הנתבע וודאי שלא טען למפגשים יום יומיים כמתבקש ממגורי קבע בדירה, כמו גם כל שאר העדים מטעמו של הנתבע. העובדה כי הנתבע עובד בעיר בה נמצאת הדירה, אינה קושרת אותו לדירה עצמה, כשם שאינה קושרת את אביו אליה שהרי זה עובד אף הוא באותו המקום על אף שמתגורר בראש העין. בנוסף, אי עדכון כתובת הדירה במשרד הפנים כאמור, ממחישה אף היא את העובדה כי שהיית הנתבע בדירה לא עלתה כדי מגורי קבע בה. ג. בעדויות מטעם הנתבע אין כדי להקים ראייה של ממש לעובדת מגוריו בדירה, שהרי מתארים הם פגישות אקראיות ומזדמנות אשר לא עולה מהן כל אינדיקציה לעניין מגורי קבע. ההיפך הוא הנכון. ד. סיכומו של עניין, גם אם הנתבע אכן נהג לבקר בדירה ולסעוד את סבו, ואולי אף את סבתו, המרחק מזאת ועד מגורים בדירה העונים על דרישות החוק הוא מרחק תהומי אשר לא נצטמצם, ויש בו כדי לשלול מהנתבע זכויות המגיעות לדייר ממשיך על פי הגדרת החוק. 10. מסקנה א. שוכנעתי כי הנתבע לא התגורר בדירה טרם מות השוכרים, ואין הוא ממלא אחר דרישת החוק למגורים משך תקופה של 3 שנים לפחות טרם מות הזכאי. ב. אף לו נלך לגרסת הנתבע, הרי שהמסכת הראייתית שהקים תמכה אך בקיומם של ביקורים רבים בדירה טרם מות סבו, ואף אם נשפוט המקרה לקולא וניאות להתייחס לביקורים אלו כמגורים, על אף שלא כך הוא, הרי שבכל מקרה אין הנתבע עומד בתנאי החוק לעניין דייר ממשיך. ג. לאור התרשמותי את הנסיבות, ברי שביקורי הנתבע בדירה נועדו למעשה לסעוד את סבו ולא לדור בקביעות בדירה ועל כן גם מעצם מהות שהייתו בדירה, אין הוא עומד בדרישות החוק. (ראה שלום 1163/99 (אשדוד), דינים שלום, כרך י"ח 48). ד. בימ"ש לא ייתן ידו לניצול הטבות שהמדינה מעמידה לנזקקים, בידי אלו שאינם זכאים להן. ה. סופו של יום, תנאי חוק זכויות דייר בדיור ציבורי לעניין הגדרת דייר ממשיך אינם מתקיימים במקרה שלפני, והנתבע איננו דייר ממשיך על פי החוק. 11. היעדר קשר חוזי עם התובעת א. השוכרים התגוררו בדירה מתוקף חוזה לשכירות בלתי מוגנת, אשר חודש מכוח הנוהג בהתקשרות עם התובעת בהיותה חברה משכנת, ועם פטירתם בא על סיומו. ב. מגוריהם של השוכרים כאמור בדירה, היה בהתאם לזכאותם לדיור ציבורי כנקבע בחוק ומשכך, זכות זו הינה בטיבה זכות אישית בלתי ניתנת להעברה ואיננה ניתנת לצמיתות. (ראה עת"מ 1247/04 (ת"א) אסתר יצחק נ' עמידר, דינים מחוזי, כרך לה(2) 488, וכן פס"ד סוליקה). ג. חרף האמור לעיל, עבר הנתבע להתגורר בדירה ללא רשותה של התובעת ובניגוד לרצונה, מבלי שהוא מיידע אותה על כוונותיו ותוך שהוא נמנע מלבקש אישורה או חתימתה על חוזה שכירות עימו וזאת על רקע טענתו לפיה סבור הוא כי זכאי להוסיף ולהתגורר בה מכוח מגוריו בה מספר שנים. (טענה שנדחתה בפסק הדין). ד. הלכה למעשה, מעמדו של הנתבע בדירה הינו של מסיג גבול, המחזיק בדירה ללא כל זכות חוקית. ה. הנתבע אף הכביר עשות ונמנע מלשלם דמי שכירות עבור מגוריו בדירה, ובאותה נשימה עותר הוא להכרה בו כדייר ממשיך. טענתו לפיה התובעת סירבה לקבל הימנו את תשלום דמי השכירות איננה מקובלת עלי, שהרי אם אמת ביסודה, יכול היה להפקיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בקופת בימ"ש. מה עוד שהתובעת מכחישה טענה זו בסיכומי תשובתה, וגרסתה אמינה עלי בניגוד לזו של הנתבע. ו. לאור התנהלות זו, הרי שבכל מקרה קמה לתובעת הזכות החוקית להימנע מלחתום עם הנתבע על חוזה שכירות, נוכח סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 וזאת אף לו נצא לרגע מן ההנחה, כי הוא עשוי היה להיחשב כדייר ממשיך- או אז היה בא בנעלי הזכאי - סבו, כשכל חובות דייר חלים עליו ובעיקרם- תשלום דמי השכירות. (ראה ע"ש 90/96 (י-ם) עמותת סניגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לג(3) 775). ט. סופו של יום, הנתבע לא העלה כל בסיס חוקי להחזקתו בדירה, הן בהעדר הגנה בכתב הגנתו והן בהעדר התקיימות תנאי החוק לעניין דייר ממשיך. לאור זאת אני קובע כי מגורי הנתבע בדירה הינם שלא כדין המצדיקים פינויו המיידי. 12. חוות דעת המומחה מטעם התובעת: א. טענות הנתבע כאילו חוות הדעת איננה מתייחסת לדירה נשוא התביעה, דינן להידחות. ב. בסעיף פרטי הנכס, ציין המומחה את מיקומו לפי הכתובת בפועל, ואף הדגיש בחקירתו בבית המשפט כי המדובר בכתובת הדירה ומיקומה בפועל. כמו כן, ידע לספר כי עובד מטעמו חזר לדירה וזיהה בה את הנתבע אשר הציג לו את הנכס. עובדה זו לא נסתרה ע"י הנתבע. לאור זאת, שוכנעתי כי מספור הנכס כגוש 6185 במקום 6188 בזמן שגם תת החלקה נרשמה כראוי, נבע מטעות סופר גרידא. ג. לעניין גודל הדירה, הרי שגרסת המומחה כפי שפורטה בחקירתו, עמ' 15 לפרוטוקול מקובלת עלי לחלוטין, ואף תואמת לאמור בחוזי השכירות שהוגשו. ד. סיכומו של עניין, חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת מקובלת עלי, ומעידה על לגיטימיות הדרישה של התובעת לסך של 1,190 ₪ כדמי שכירות ראויים בדירה, ומאחר ולא הוגשה כל חוות דעת סותרת, הרי שאין מקום להידרש עוד לסוגיה זו. 12. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה בבנין הנמצא ברחוב חולדה הנביאה 11 בבני ברק, הידועה כנכס בגוש 6188 חלקה 475/8 (כמופיע בנסח הרישום נספח לת/3) ולהחזירה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמו. ב. אני מעכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 31/1/2006 על מנת לאפשר לנתבע להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של -.1,190 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק, בסך כולל של -.15,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פינוי מושכרשכירותפינוי