בס' 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972, העמיד המחוקק תקרת מקסימום לדמי השכירות שניתן לגבות עבור השכרת בית עסק לדייר מוגן על פי החוק. המדובר בהוראת חוק שתכליתה להגשים את מטרותיו הסוציאליות של חוק הגנת הדייר ולהוסיף נדבך בהגנתו של שוכר בית עסק אשר באין באמתחתו את האמצעים לשכור קורת גג חלופית. בחלוף העיתים, נשתנו פני המציאות החברתית והכלכלית בארצנו ושוב לא ניתן היה לאפיין את שוכר הנכס כאדם חסר אמצעים. בהתאם החלה להסתמן מגמה לצמצום תחולתו של חוק הגנת הדייר. בכלל זה, בשנת 1983, במסגרת התקנות, החריג המחוקק מהוראת ס' 52א דנא את בתי העסק עבורם לא שולם דמי מפתח, כך שניתן יהא לגבות בגין השכרתם דמי שכירות כלכליים וריאליים (ראה למשל רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (לא פורסם, ניתן ביום 17.6.09)). בעניינו, אוחזים המבקשים בטענה כי לא שולמו דמי מפתח ועל כן החנות מוחרגת מתחולת הוראת ס' 52א לחוק. הלכה פסוקה, נטל ההוכחה מוטל על שכמו של בעלי המושכר הטוען לאי תשלום דמי המפתח, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", כדברי השופט י. קדמי בספרו "על הראיות", בהאי לישנא: "הכלל הוא- כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע- נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו" (י. קדמי, על הראיות (מהדורה משלובת ומעודכנת, תשס"ד-2003), עמ' 1508). הלכה זו עוגנה בשורה של פסקי דין שניתנו על ידי בית דין זה, כמו גם בבתי הדין ברחבי הארץ, ואושרה על ידי בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון (ראה למשל ת.ש. (י-ם) 141/05 חטיב נ' אל עקרמאוי (לא פורסם, ניתן ביום 4.8.09); ת.ש. (פ"ת) 102/99 מגדלי יוסף בע"מ נ' סודאי עזרא (לא פורסם, ניתן ביום 12.9.00); ת.ש (ת"א) 124/98 אשר אושר בע"א (ת"א) 2955/99 בן שחר נ' ירקוני (לא פורסם, ניתן ביום 5.11.02); רע"א 4664/06 לעיל; ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, פ"ד כז(1) 741). יחד עם זאת, על המבקש מוטל להוכיח יסוד עובדתי הנושא עמו אופי שלילי, אשר מטיבו וטבעו קשה יותר להוכחה, ועל כן יסתפק בית הדין היושב על המדוכה בכמות פחותה של ראיות (ראה רע"א 4664/06 לעיל; רע"א 4135/06 פרוידיגר נ' אשכנזי (לא פורסם, ניתן ביום 28.3.07)). מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות