קראו דוגמא מהפסיקה בנושא סילוק על הסף ללא דיון בבית הדין לעבודה: 1. ביום 2/7/01, נפגע התובע בתאונת דרכים. לטענת התובע, אותה תאונה ארעה במהלך עבודתו. לפיכך, ביום 24/9/01, הגיש התובע לנתבע טופס "הודעה על פגיעה בעבודה" וביקש כי הנתבע יכיר בתאונת הדרכים האמורה, כתאונת עבודה. 2. הנתבע, במכתבו לתובע מיום 11/10/02, דחה את התביעה. מכתב זה של הנתבע הומצא לתובע "סמוך לאחר" יום 11/10/02 (המועד לא הוברר, אך התובע עצמו אישר כי כך היה). 3. התובענה שבפנינו הוגשה ביום 8/11/12, ובה עתר התובע כנגד מכתב הדחיה של הנתבע מיום 11/10/02, וביקש כי יוצהר שהתאונה מיום 2/7/01, היתה תאונת עבודה. 4. הנתבע ביקש לסלק את התביעה על הסף, בטענה של התיישנות. 5. לאחר שהתובענה טופלה במשך מספר חודשים על ידי המזכיר המשפטי במחלקת המנ"ת, היא הועברה לטיפולו של אב בית הדין במותב הנוכחי. 6. מלכתחילה היה נראה כי ניתן להכריע בבקשה לסילוק על הסף בלא דיון בבית הדין, אלא על סמך המסמכים שבתיק, לאחר שיתאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם בענין זה. אולם, ניתנה לצדדים ההזדמנות לבקש כי ייקבע מועד לדיון בבקשה. ב"כ התובע ביקש זאת, ואכן נקבע מועד לדיון בבקשה, ונטענו טענות (שלא ברור מדוע לא היה ניתן להסתפק בהעלאתן בכתב). מכל מקום - כעת התיק בשל להכרעה בבקשה לסילוק על הסף, ומאחר שכפי שעוד יוסבר להלן, סברנו שדין הבקשה להתקבל, ניתן על ידינו כעת פסק דין זה, שבו אנו דוחים את התביעה על הסף, בשל התיישנות. העובדות שעליהן אנו מבססים את ההכרעה בענין ההתיישנות 7. בחלק זה של פסק הדין, נפרט את העובדות שמשמשות אותנו כבסיס להכרעתנו. העובדות שיפורטו כאן עולות בבירור מהמסמכים שבתיק ונראה שהן אינן שנויות במחלוקת. לא כל העובדות שיפורטו אכן נחוצות לשם ההכרעה. הסיבה שבגינה אנו מפרטים גם עובדות שאינן נחוצות, נובעת מכך שהיה נראה כאילו ב"כ התובע סבור שמדובר בעובדות שרלוונטיות להחלטה, גם בענין שאלת ההתיישנות. 8. כאמור לעיל, התאונה ארעה ביום 2/7/01 וביום 24/9/01 - הוגשה התביעה לנתבע. 9. ביום 9/8/01, פנה ב"כ התובע אל משטרת ישראל בבקשה לקבל אישור על תאונת הדרכים. בתגובה, שלחה המשטרה מכתב מיום 26/8/01, שבו נמסר מספר תיק החקירה ושם החוקר, וכן נאמר כי החקירה טרם הסתיימה. 10. ביום 26/10/01 שלח ב"כ התובע מכתב אל הנתבע. במכתב, הוזכר ענין הגשת התביעה לנתבע, נאמר כי טרם הוחזר עותק של טופס התביעה חתום בחותמת וכי התובע טרם קיבל דמי פגיעה. ב"כ התובע ביקש במכתבו כי הנתבע יטפל בתביעה ויודיע מה עמדתו. 11. בימים 14/3/02, 5/8/02 ו-11/9/02 שלח הנתבע לתובע מכתבים ובהם דרישה להמצאת מסמכים ופרטים שונים. לפחות חלק מאותם עניינים היו כאלה שאינם בשליטת התובע. הנתבע דרש את אלה: - כי המעביד של התובע יטביע חותמת על טופס התביעה, או יתן אישור בכתב שאין לו חותמת. - כי התובע יגיש אישור משטרה על התאונה או העתק מההודעה לחברת הביטוח. - כי התובע ימסור את תאריך חזרתו לעבודה. - כי המעביד יאשר מה תאריך הפגיעה הנכון (נוכח אי-התאמה בין אישור בית החולים לבין אישור המעביד). 12. ביום 1/7/02, שלח ב"כ התובע מכתב נוסף אל משטרת ישראל שבו הוא ביקש את חומר החקירה בענין התאונה. תזכורת על כך נשלחה על ידי ב"כ התובע ביום 16/8/02. פניות נוספות של ב"כ התובע אל משטרת ישראל, לשם קבלת חומר מתיק החקירה, נעשו בימים 28/4/03 ו-18/7/04. 13. ביום 18/9/02, חתם מעבידו של התובע על אישור המופנה אל הנתבע, ובו נאמר כי בעבר לא היתה לו חותמת אך בעת האישור - כבר יש לו, וכי הוא מטביע את חותמתו על טופס התביעה. כן ציין המעביד מה המועד הנכון של התאונה. 14. ביום 11/10/02, שלח הנתבע לתובע את מכתב הדחיה שנזכר כבר לעיל. על פי האמור במכתב, התביעה נדחתה בשל אי-קבלת המבוקש במכתבי הנתבע מיום 14/3/02, 5/8/02 ו-11/9/02. במכתבו האמור של הנתבע נאמר כי ניתן "לערער" על החלטת הנתבע "תוך 6 חודשים" באמצעות פניה לבית הדין האזורי לעבודה. המכתב התקבל אצל התובע סמוך לאחר שהוא נשלח (המועד המדוייק לא הוברר, אך היה לכל המאוחר ביום 24/10/02). 15. ביום 24/10/02, שלח ב"כ התובע מכתב אל הנתבע. במכתבו, טען כי דחיית התביעה לא היתה כדין, מאחר שהחומר שהיה בידי התובע להמציא לנתבע - אכן הומצא לו. למכתב האמור צורפו עותקים של המסמכים שלגביהם נטען כי הם הומצאו לנתבע. 16. הנתבע לא הגיב על מכתבו של ב"כ התובע מיום 24/10/02. לפיכך, פנה ב"כ התובע במכתב תזכורת אל הנתבע, ביום 10/4/03. 17. מכתב תזכורת נוסף נשלח אל הנתבע ביום 18/7/03, ובו נאמר על ידי ב"כ התובע כי הוא שוקד על קבלת תיק החקירה מהמשטרה. 18. ביום 25/7/03, שלח ב"כ התובע מכתב נוסף אל הנתבע. אל מכתב זה צורף חומר חקירה שב"כ התובע קיבל מתיק המשטרה. במכתבו, ביקש ב"כ התובע כי הנתבע יחדש את הדיון בתביעת התובע. משלא התקבלה תשובה על אותו מכתב, שלח ב"כ התובע מכתב תזכורת נוסף ביום 7/10/03. 19. גם על מכתב התזכורת הנוסף לא התקבלה תשובת הנתבע. לפיכך, שלח ב"כ התובע מכתב נוסף אל הנתבע ביום 3/8/04. במכתב זה ציין ב"כ התובע כי אם תביעת התובע לא תוכר לאלתר - ייאלץ התובע לפנות לבית הדין לעבודה. למרות התראה זו, ולמרות שהנתבע לא הגיב עליה, לא פנה התובע באותה עת בתובענה כלשהי לבית הדין. תחת זאת, שלח ב"כ התובע - לאחר שהות בת מספר שנים - מכתב נוסף אל הנתבע, ביום 28/3/07, שבו הוזכרה השתלשלות העניינים, ובסופו ביקש ב"כ התובע כי תאונתו של התובע תוכר כתאונת עבודה. הנתבע, כהרגלו, לא הגיב גם על מכתב זה. לפיכך, שלח ב"כ התובע מכתב תזכורת נוסף, ביום 28/8/07, אשר גם עליו - כמובן - לא נשלחה תגובה מהנתבע. 20. מספר שנים נוספות לאחר מכן, ביום 18/9/12, שלח ב"כ התובע עוד מכתב אל הנתבע, מכתב דומה לזה שנשלח ביום 28/3/07, אלא שהוסף בו גם דיווח על תוצאות התובענה שהתנהלה בין התובע לבין חברת הביטוח של כלי הרכב. באופן שאינו מפתיע, הנתבע לא הגיב גם על מכתב זה, וביום 8/11/12 הגיש התובע את התובענה הנוכחית. התיישנות התביעה 21. בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969, כפי שהיתה בתוקף בשנת 2002, בעת שהנתבע דחה את תביעת התובע, נאמר: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית-הדין לעבודה תוך ששה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע.". בינתיים - תוקנה התקנה האמורה, ובמקום תקופה של ששה חודשים, נקצבה בה תקופה בת שנים עשר חודשים. אולם, תוצאות התובענה שבפנינו היתה זהה גם אם התיקון היה חל על עניינו של התובע, כך שאין אנו נדרשים להיכנס לשאלה מה משמעות התיקון בקשר לעניינו של התובע. מכל מקום, תובענה שמוגשת לבית הדין לאחר המועד שנקצב באותה תקנה - חשופה לטענת התיישנות שהנתבע, לצערנו, זכאי להעלות. 22. מהעובדות שפירטנו לעיל עולה כי מכתב הדחיה שנשלח לתובע התקבל אצלו, לכל המאוחר ביום 24/10/02. התובענה הוגשה לבית הדין, למעלה מ-10 שנים לאחר מכן. בנסיבות אלה, אין אנו רואים מנוס מקבלת טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. 23. אמנם, הדעת אינה יכולה להיות נוחה מהתנהגותו של הנתבע בעניינו של התובע. הן בכך שהוא דחה את התביעה בשל טענתו בדבר אי-המצאת מסמכים שלפחות חלקם לא היו יכולים להיות מומצאים על ידי התובע, הן בכך שהוא דחה את התביעה בענין זה בלא שנתן לתובע זכות לטעון בקשר לכך בטרם דחיית התביעה (זכות שאם היתה ממומשת היתה יכולה לאפשר לתובע להבהיר את ענין המסמכים), והן בכך שבאופן קבוע הנתבע נמנע מלהגיב על מכתביו הרבים של ב"כ התובע בעניינו של התובע. אולם, מורת הרוח שיש לחוש כלפי הנתבע, אינה משנה את העובדה שהדין עמו, בכך שהתובענה הוגשה לבית הדין זמן רב לאחר חלוף מועד ההתיישנות. 24. בשל האמור לעיל, אין אנו רואים צורך לדון בשאלה אם דחיית התביעה על ידי הנתבע, בעת שנדחתה, תאמה את ההנחיות הפנימיות של הנתבע כפי שהיו באותה עת. ממילא, אנו יוצאים מתוך ההנחה שדחיית התביעה על ידי הנתבע לא היתה מוצדקת. אולם, כאמור, גם אם הנתבע שגה לחלוטין בכך שהוא דחה את התביעה, הרי שאין אנו רואים דרך למנוע מהנתבע לטעון את טענת ההתיישנות, ומשהיא נטענה - אין אנו רואים מנוס מלקבל אותה. לסיכום 25. בשל המוסבר לעיל, אנו מקבלים את טענת הנתבע בענין סילוק התביעה על הסף, ואנו דוחים את התביעה על הסף בשל התיישנותה. 26. אין צו בדבר הוצאות משפט. 27. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. ללא דיוןסילוק על הסףדיוןבית הדין לעבודה