דווקא משום שהליכי פרצלציה עלולים להתמשך כתוצאה מגורמים שונים, שאינם תלויים בכונס הנכסים, אין זה סביר שהכונס יסכים להטיל את כל הוצאותיהם על קופת הכינוס, עליה הוא ממונה. ואכן, המקרה שלפנינו יוכיח: בשל התמשכות הליכי הפרצלציהתפחה עלותם לסכום שהינו מעל ומעבר לסביר בנסיבות העניין, בפרט בהתחשב בשווי הכולל של הנכס, והטלת כולם על קופת הכינוס הביאה לדלדולה וממילא לפגיעה בתובעת. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא עלות פרצלציה: 1. תובענה נזיקית בגין רשלנות מקצועית נטענת של הנתבע, אשר מונה ככונס נכסים מטעם בית המשפט לענייני משפחה לצורך מכירת נכס המקרקעין שהיה בבעלות משותפת של התובעת ובעלה לשעבר, מר יעקב שרף. לטענת התובעת הנתבע התרשל במילוי תפקידו ככונס נכסים וגרם לה לנזקים רבים וקשים, שבגינם היא תובעת מהנתבע פיצויים בסך כולל של 1,245,638 ₪. א. רקע כללי: 2. בבעלות התובעת ומר שרף היתה חלקת קרקע בשטח של 1,245 מ"ר, שעליה נבנה בית מגורים, ברח' הבנים 125 בפרדס-חנה כרכור (חלקה 295 בגוש 10074; להלן - המקרקעין והבית, בהתאמה; וביחד - הנכס). 3. נישואי בני הזוג לא עלו יפה והם פתחו בהליכי גירושין. ביום 5.9.91 אושר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הסכם הגירושין שנערך בין בני הזוג (להלן - הסכם הגירושין). בהסכם הגירושין הוסכם, בין השאר, כי לתובעת ולילדי בני הזוג תישמר הזכות לגור בבית לתקופה של 10 שנים, שלאחריה יימכר הנכס לכל המרבה במחיר ותמורתו תתחלק בין התובעת לבין מר שרף. עוד נקבע בהסכם הגירושין, כי הצדדים יהיו רשאים להסכים על מכירת הנכס במועד מוקדם יותר. 4. ביום 13.10.94 אישר בית המשפט המחוזי בתל-אביב תוספת להסכם הגירושין, שבמהותה הינה הלוואה שנתנה התובעת למר שרף, כפי שיובהר להלן. בתוספת להסכם הגירושין נקבע, כי תכניות החיסכון הרשומות על שם הצדדים תועברנה על שמו של מר שרף, לרבות חלקה של התובעת בהן בסך של 72,321 $. על פי התוספת, סכום זה אמור היה להיות מוחזר לתובעת מתוך תמורת הנכס ביום המכירה (להלן יכונה סכום זה - סכום ההלוואה). עוד נקבע בתוספת להסכם הגירושין, כי התובעת מודעת לכך שעל חלקו של מר שרף בנכס מוטלת משכנתא בסך של 300,000 ₪ (להלן - המשכנתא). 5. ביום 21.12.98 הגישה התובעת - באמצעות עו"ד דניאל ורשבסקי, בא-כוחה דאז - בקשה להורות על מכירת הנכס. בבקשה, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (להלן - בית המשפט לענייני משפחה), נטען כי התובעת מעוניינת למכור את הנכס לפני המועד שנקבע בהסכם הגירושין מפאת ההוצאות הכרוכות בהחזקת הבית ורצונה לרכוש קורת גג עבורה. עוד נטען, כי מר שרף נתן את הסכמתו לבקשה, אך למרות זאת דחה את ביצוע המכירה מסיבות שונות תוך גרימת נזק כספי לתובעת. 6. בסופו של דבר הסכימו התובעת ומר שרף על מכירת הנכס, וביום 16.12.99 מינה בית המשפט לענייני משפחה את הנתבע - אשר ייצג בעבר את מר שרף בעניינים שונים - ככונס נכסים מוסכם לצורך ביצוע המכירה. במסגרת הבקשה למינוי הנתבע ככונס נכסים הסכימו הצדדים על רישום עיקול על זכויותיו של מר שרף בנכס, לטובת התובעת, בגובה סכום ההלוואה; ובית המשפט לענייני משפחה אישר גם הסכמה זו. בנוסף לעיקול זה רבצו באותה עת שני עיקולים נוספים על זכויותיו של מר שרף בנכס, וזאת בנוסף למשכנתא. 7. מר שרף הפסיק לשלם את התשלומים להחזר המשכנתא. הנתבע, ששימש כבא כוחו של מר שרף, הציע לבנק מינוי "כונס ידידותי" מוסכם, חלף מכירת הנכס בהליך כפוי, והבנק הסכים לכך. לאחר דין ודברים בין התובעת לבין מר שרף מונה הנתבע בהסכמתם, כאמור, לתפקיד כונס הנכסים. 8. במסגרת מילוי תפקידו פנה הנתבע למר אלי כהן, שמאי מקרקעין (להלן - השמאי), לצורך הערכת שווי המקרקעין בהליך של מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. השמאי התבקש ליתן את חוות דעתו תוך התייחסות לבקשת התובעת להקצות לה חלק פנוי מהמקרקעין במקום לקבל את תמורתם הכספית. 9. בחוות דעתו מיום 8.3.00 העריך השמאי כי שווי הנכס, כיחידה אחת, הינו בסך כולל של 290,000 $. עוד העריך השמאי, כי בנפרד משאר הנכס שוויה של החצר האחורית, בשטח של 550 מ"ר לערך, הינו בסך של 100,000 $ (להלן - חוות דעת השמאי). השמאי הוסיף וציין כי "לצורך מימוש מהיר ניתן להביא בחשבון הפחתה של עד 10%". 10. נמצאו לנתבע קונים - מר נתן בנימין וגב' לילך בן שושן - אשר הסכימו לרכוש את הבית בלבד, וזאת בסך של 170,000 $ (דהיינו: בשווי השומה בהפחתה של קצת למעלה מ-10%; להלן - הקונים ועסקת המכירה, בהתאמה). 11. הנתבע פנה לעו"ד עמיצור חיימובסקי ז"ל, שהתמחה בדיני מיסים, לצורך התייעצות בהיבטי המיסוי של עסקת המכירה. במכתבו מיום 23.4.00 (נספח ח'1 לכתב ההגנה) השיב עו"ד חיימובסקי ז"ל לנתבע כי לנוכח רצונות בני הזוג לייחד ביניהם חלקים מהנכס יש לערוך הסכם שיתוף, אם כי לא צוין צורך בחלוקת הנכס ברישום. יוער, כי לא ברור אם טיוטות ההסכמים - שנערכו כמפורט להלן - אמנם תוקנו לפי הערותיו של עו"ד חיימובסקי ז"ל, שכן בעדותו לפניי לא השיב הנתבע תשובה ברורה לשאלה זו (ר' בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 7 ואילך). 12. במסגרת עסקת המכירה נערכו שני הסכמים, אשר נחתמו על ידי הצדדים ביום 22.5.00. ההסכם האחד - הסכם חלוקה ושיתוף בין התובעת לבין מר שרף (להלן - הסכם החלוקה והשיתוף). 13. בסעיף 2.6 להסכם החלוקה והשיתוף נאמר כי הערכת השמאי היא 270,000 $ למימוש מהיר של הנכס, ואילו שווי החצר הוא 100,000 $, ולפיכך חולקו המקרקעין לשלושה חלקים כדלקמן: חלק אחד, שעליו בנוי הבית (חלקה 295/1; להלן - חלקת הבית), בשווי 170/270 מכלל הנכס. חלק זה חולק בין התובעת לבין מר שרף באופן שחלקה של התובעת בו היה 35/170 ואילו חלקו של מר שרף 135/170. חלק שני, של מקרקעין פנוי (חלקה 295/2; להלן - החלקה הפנויה), בשווי 100/270 מכלל הנכס, יוחד לתובעת במלואו. וחלק שלישי (חלקה 295/3), של מקרקעין אשר שיועדו להפקעה לצרכי ציבור. 14. בסעיף 4 להסכם החלוקה והשיתוף נקבע כי המקרקעין יחולקו בהליכי חלוקה שיביאו לרישומם בפנקסי המקרקעין כחלקות נפרדות (להלן - הליכי הפרצלציה). בסעיף 9.1 להסכם החלוקה והשיתוף נקבע, בין השאר, כי "כל המסים, הארנונות, ההיטלים ותשלומי החובה החלים על חלק מסוים ומחושבים ומוטלים במופרד לגבי כל חלק - יחולו על הצד שאותו חלק יוחד לשימושו והחזקתו הבלעדיים; ואלו החלים מחושבים ומוטלים על כל המקרקעין - יחולו על הצדדים לפי חלקו בשיתוף של כל אחד מהם..." 15. ההסכם השני - הסכם מכר, שנערך בין הנתבע, ככונס הנכסים של הנכס, לבין הקונים, וזאת לעניין מכירת חלקת הבית (להלן - הסכם המכר; ולהלן ביחד - ההסכמים). 16. בהסכם המכר התחייב המוכר, דהיינו הנתבע, לקיים את הסכם החלוקה והשיתוף כחלק בלתי נפרד מהסכם המכר. תמורת חלקת הבית נקבעה לסך כולל של 170,000 $ ובסעיף 9.2.3 להסכם נקבע הסדר תשלומים שהותנה, בין השאר, באישור בית המשפט. 17. לאחר שנחתמו ההסכמים התמשכו הליכי הפרצלציה. במהלך ההליכים אלה נתבקש שינוי תכנית החלוקה - לפי הסכם החלוקה והשיתוף - באופן ששטח החלקה הפנויה, שהוקצה לתובעת, הוקטן ב-99 מ"ר בשל הצורך לקבוע בה דרך מעבר. ביום 22.1.02 אישר בית המשפט לענייני משפחה שינוי זה. 18. בין לבין פתח מר שרף, בשנת 2002, בהליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק פש"ר (ת"א) 1269/02; להלן - הליכי פשיטת הרגל). במסגרת זו ניתן ביום 25.3.02 צו לכינוס נכסיו של מר שרף (להלן - צו הכינוס) ועו"ד יואב מיליס מונה כנאמן על נכסי מר שרף (להלן - הנאמן). משלב זה יוצג מר שרף, גם במסגרת בית המשפט לענייני משפחה, באמצעות הנאמן. 19. בחודש יוני 2002 פנתה התובעת לעו"ד רפי שדמי לצורך ייצוגה לרקע הליכי פשיטת הרגל. התובעת פנתה לנתבע הן בעצמה והן באמצעות עו"ד שדמי והלינה על כך שהליכי המכירה מתמשכים יתר על המידה ושהיא אינה מקבלת את מלוא הכספים המגיעים לה. טרוניות אלה הועלו על רקע העובדה שהתובעת קיבלה מהנתבע רק את חלקה בתמורה שנתקבלה ממכירת חלקת הבית אך לא את סכום ההלוואה. 20. ביום 4.2.03 התובעת אף פנתה בכתב ישירות לבית המשפט לענייני משפחה וטענה, בין השאר, כלהלן: ...הכל נראה מבטיח ופשוט, הנכס נמכר כחוק, אבל ברגע שהחל תהליך חלוקת הכספים המעשית לי אישית הכל הסתבך וכל התקלות האפשריות בעולם צצו ונדחפו לתוך הסכם פשוט וברור. זאת אני מציינת היות ואלו היו המשפטים וההסברים של עו"ד אמציה שצקי. הייתי סבלנית ואפילו עזרתי בכל הדרכים, גיליתי מעורבות חזקה ורצון לפתור בעיות ואפילו הגרוש שלי עזר ?! בשלב מסוים לפני כשנה החלטתי לרכוש שירותים של עו"ד נוסף שמבין היטב בדיני אי(שות) וחלוקת ממון (קיבלתי עליו המלצות חמות) בכדי שיתמוך ויקדם את העניינים, שמו עו"ד רפי שדמי מרמת-גן. שילמתי את שכ"ט שביקש... נכון להיום 20,000 ₪ ואין תוצאות. כך נגמר לי קצת הכסף שהיה לי. חשבתי לעצמי הינה היום מחר הכל יסתדר ואוכל להמשיך לשלם לו, אבל לא הכל נגמר. הנ"ל מגלה חוסר רצון להמשיך לטפל בתיק. העניין עומד להסתבך חזק מאוד ויש לי הרגשה ששניהם חסרי שליטה בנושא התיק... 21. הנתבע ניהל משא ומתן עם נושי מר שרף ולאחר מכן הגיש, ביום 5.2.03, בקשה למתן הוראות לבית המשפט לענייני משפחה, בה ביקש להורות על חלוקת כספי מר שרף שנותרו בידיו (בש"א 6535/03). בבקשה צוינו נושי מר שרף ובהם התובעת. כמו כן צוין, כי לאחר סילוק המשכנתא חלקה היחסי של התובעת בחובותיו של מר שרף, שבגינם הוטלו עיקולים על זכויותיו בנכס, הוא בשיעור של 68.2%. 22. הדיון בבש"א 6535/03 התקיים ביום 8.7.03 בנוכחות הנתבע, עו"ד שדמי, הנאמן, עו"ד חזי חכם (להלן - ב"כ הקונים) וב"כ שניים מהנושים, ונשמעו בו טענות הצדדים. לאחר שמיעת טענות הצדדים ובדיקתן החליט בית המשפט לענייני משפחה, בהחלטה מפורטת מיום 2.9.03, להיעתר לבקשה. בית המשפט לענייני משפחה הורה אפוא, בין השאר, על חלוקת הכספים בין נושי מר שרף - וביניהם התובעת - כפי בקשת הנתבע (להלן - ההחלטה בבש"א 6535/03). 23. התובעת פנתה בתביעת חוב לנאמן, אך ביום 28.6.04 דחה הנאמן את תביעתה משום שהתביעה הוגשה באיחור ניכר - בחלוף 27 חודשים מיום מתן צו הכינוס - בניגוד להוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. הנאמן ציין בהחלטתו כי התובעת לא הגישה בקשה לקבלת ארכה וממילא אף לא ציינה כל טעם העשוי להצדיק מתן ארכה כאמור. 24. לאחר מכן קיים בית המשפט של פשיטת רגל (בית המשפט המחוזי בתל-אביב), דיון בבקשת הנתבע להורות כי הכספים שנותרו בידיו יחולקו בין נושי מר שרף (בש"א 18008/04 בתיק פש"ר 1269/02). הדיון בבקשה, ביום 25.7.04, התקיים במעמד עו"ד שדמי מטעם התובעת, אשר הצטרף לבקשת הנתבע. 25. ואולם, בהחלטתו מיום 1.9.04 דחה בית המשפט של פשיטת רגל את בקשת הנתבע והורה כי הכספים שנותרו בידיו יועברו לנאמן. לפיכך, גם מיתרת כספים אלה - בסך של 55,946 ₪ בלבד (ר' בנספח 19 לתצהיר הנתבע) - לא קיבלה התובעת מאומה שכן, כאמור, תביעת החוב שהגישה לנאמן נדחתה; וזאת חרף חלקה הגדול יחסית של התובעת בנשיית הכינוס (ר' בפסקה 21 דלעיל). ב. עיקר טענות התובעת וראיותיה: 26. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה בלבד, הגם שבזמנו - כשהתובענה נקבעה לשמיעת הראיות לפני מותב קודם - היא ביקשה לזמן לעדות גם את עו"ד חכם ועו"ד דינה עידן (ר' בקשה מס' 11). 27. על פי גרסת התובעת, היא הסכימה בזמנו להצעת מר שרף למנות את הנתבע לתפקיד כונס הנכסים, משום שרק בדיעבד הסתבר לה כי בין מר שרף לנתבע היתה היכרות מוקדמת, שבמסגרתה טיפל הנתבע בעניינים שונים של מר שרף, לרבות כאלה הקשורים לעסקיו ולנושיו לאחר מועד הגירושין. לדבריה, הנתבע אף ייצג את מר שרף לאחר שמונה ככונס, לרבות בשלבים הראשונים של הליכי פשיטת הרגל. 28. לטענת התובעת, חוות דעת השמאי, אותו מינה הנתבע, הינה חוות דעת לקויה וחסרה, שכן היא מייחסת להליך של מכירה מרצון - להבדיל מהליך מכירה באמצעות כונס נכסים - ואין בה התייחסות להיבטי המיסוי הכרוכים במכירה. 29. התובעת אינה משפטנית. לכן, לא היה לה כל מושג כי ככל שתבנה בית בחלקה הפנויה יהא עליה לשלם היטל השבחה בגובה של 50% משווי זכויות הבנייה, ובמידה ותמכור אותה, יהא עליה לשלם מס שבח מקרקעין בשיעור של 50% משווי ההשבחה. 30. לגרסת התובעת, הגם שהנתבע היה מודע היטב למצבה הכלכלי הקשה, הוא לא ביקש מהשמאי לתקן את חוות דעתו באופן שתכלול את הערכות הכספים שיידרשו לצורך תשלום היטלים ומיסים. בנסיבות אלה לא התאפשר לתובעת לבצע הערכה נכונה ומדויקת של מצבה הכלכלי ולהימנע מפעולות, אשר בסופו של דבר גרמו לחיובה בתשלומים של עשרות אלפי שקלים והותירו אותה חסרת כל, מבלי יכולת לפרנס את ילדיה. 31. באשר למכירת חלקת הבית טוענת התובעת לרשלנות הנתבע בשני מישורים שונים ומצטברים. ראשית, עצם החלטת הנתבע לחלק את הנכס בהליך של פרצלציה - שהינו הליך ממושך ומלא סיכונים, אשר בסופו של דבר גרם לתובעת להפסד ממון רב - היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. זאת ועוד, הגם שבתקופה בה נערך ונחתם הסכם השיתוף היתה התובעת בתקופת שפל, הנתבע פעל בצורה נמרצת על מנת לשכנעה לחתום על ההסכם מבלי שהסביר לה את המשמעויות המלאות של הוראותיו והסיכונים האפשריים בגינו. 32. שנית, במקום שהנתבע יערוך בעצמו את מסמכי העסקה עם הקונים הוא העביר את תפקידו זה, הלכה למעשה, לידי ב"כ הקונים. בכך נתן הנתבע "לחתול לשמור על השמנת" תוך שהוא מתעלם מהעובדה שהסכמי העסקה נוסחו באופן חד צדדי לטובת הקונים. 33. לטענת התובעת, ב"כ הקונים "דאג שלהסכם השיתוף והחלוקה יוכנסו תניות כאלה ואחרות המשרתות את האינטרסים של לקוחותיו, תניות שלא רק שלא היה הכרח בהן לאור נסיבות העניין, אלא שהן תמוהות ביותר בהתייחס לאזור בו מצויים המקרקעין ואשר יצרו הוצאות מיותרות של עשרות אלפי שקלים ששולמו מקופת הכינוס, מהן היה ניתן להימנע מראש" (ר' בסעיף 15(ב) לתצהיר התובעת). 34. התובעת לא הצביעה בתצהירה באופן קונקרטי על אותן תניות תמוהות וחד צדדיות, אם כי בהמשך תצהירה טענה כי העובדה שביצוע הסכם המכר הותנה בהתקדמות ביצוע חלוקת המקרקעין על פי הוראות הסכם החלוקה והשיתוף גרמה להתארכות הליכי הכינוס. כך נחשפה התובעת, לטענתה, לסיכון של תשלום הפיצויים המוסכמים בסך של 15,000 $ אשר נקבעו בהסכם המכר, בין השאר בגין אי עמידה במועדים הקבועים בו, הגם שסיכון זה לא התממש. 35. בנוסף הלינה התובעת, באותו הקשר, על כך שבהסכם המכר נקבע כי כל הוצאות הליכי הפרצלציה - למעט סך של 425 $ בלבד - יוטלו על המוכר, דהיינו: על קופת הכינוס וממילא על חשבונה של התובעת. בהקשר זה הדגיש ב"כ התובעת בסיכומיו כי חרף הקביעה, בסעיף 14 להסכם החלוקה והשיתוף, לפיה "הצדדים מתחייבים לשאת בהוצאות החלוקה", הרי שבפועל, בסעיף 12.8 להסכם המכר, הוצאות הליכי הפרצלציה, למעט סכום זניח, הוטלו על קופת הכינוס תוך קיפוח זכויות התובעת. 36. לטענת התובעת, כאשר היא שאלה את הנתבע מדוע הוא העביר את תפקידו בניסוח ההסכמים עם הקונים לאחרים, השיב לה הלה כי אינו יודע מה עליו לעשות וכיצד עליו לעשות זאת, ולפיכך הסכים שב"כ הקונים ינסח את ההסכמים (ר' בסעיף 16 לתצהירה). 37. לשיטת התובעת, לא היתה כל מניעה שהנתבע יבצע את תפקידו בצורה מהירה, יעילה וזולה יחסית, "אך מסיבות שונות שנעוצות בהיכרות הארוכה בין יעקב לעו"ד שצקי, יצר עו"ד שצקי סחבת מיותרת בביצוע הליכי הכינוס, סחבת אשר התבטאה בסיבוך מיותר של הליכי חלוקת ומכירת המקרקעין, אי השלמת חלוקת התמורה שהתקבלה עקב הסיבוך האמור וביצירת עלויות גבוהות ומיותרות, סחבת שכל גורמיה במצטבר גרמו לי נזקים רבים ומצטברים" (ר' בסעיף 17 לתצהירה). 38. התובעת אינה מכחישה כי קיבלה את חלקה מתמורת מכירת חלקת הבית, אך מלינה על כך שהנתבע נמנע מלהעביר לה את כספי ההלוואה חרף פניותיה החוזרות ונשנות. 39. לדברי התובעת, במהלך שנת 2002 המליץ לה הנתבע, לפתע, לשכור שירותי עורך-דין שיפעל בשמה ועבורה מולו ומול בית המשפט לענייני משפחה על מנת לשמור על זכויותיה, אך רק בדיעבד הסתבר לה כי הסיבה לכך היתה מתן צו הכינוס על נכסי מר שרף. 40. התובעת פנתה אפוא לעו"ד שדמי, שעקב התערבותו הואיל הנתבע להעביר לידי התובעת סך של 30,000 ₪. דא עקא, שסכום זה הינו דומה לסכום שהיה על התובעת לשלם כשכר טרחה לעו"ד שדמי, כך ששכרה של התובעת יצא בהפסדה; והכל בגין בהתנהלות הנתבע. 41. לטענת התובעת, הנתבע החליט לסלק את חובותיו של מר שרף לנושיו מחלקו בתמורת מכירת חלקת הבית, אך זאת מבלי שכלל את התובעת בפירעון חובות זה, תוך התעלמות מהעיקול שהוא עצמו רשם על זכויותיו של מר שרף בנכס לטובת התובעת וחרף פניותיה הרבות שלה אליו. 42. לא זו אף זו. התובעת תכננה לבנות בחלקה הפנויה בית מגורים לה ולילדיה ודאגה לערוך תוכניות בניה ולהגישן לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שאף אישרה אותן. ואולם, רק בשלב זה הסתבר לה כי לנוכח חלוקת המקרקעין היא תידרש לשלם סך של 21,000 ₪ בגין היטל השבחה, כמו גם מיסים והיטלים נוספים, שכן הוצאות אלה לא צוינו בחוות דעת השמאי. 43. בנסיבות אלה, לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של התובעת וכאשר הנתבע סירב להעביר לתובעת את סכום ההלוואה מתוך חלקו של מר שרף בתמורת חלקת הבית, החליטה התובעת למכור את החלקה הפנויה על מנת לצמצם את נזקיה. 44. ואולם, ניסיון זה לצמצום הנזקים הסתבר כניסיון סרק שכן מכירת החלקה הפנויה חויבה במס שבח ובמס מכירה כך שהתקבלה תמורה מצומצמת אשר השאירה את התובעת במצב גרוע יותר מזה בו היתה ערב מכירת החלקה הפנויה. 45. על רקע זה טענה התובעת כי עקב התרשלות הנתבע במילוי תפקידו ככונס הנכסים מטעם בית המשפט לענייני משפחה נגרמו לה נזקים רבים וחמורים. ראשית לכל, התובעת לא קיבלה לידיה את סכום ההלוואה, שערכה בשקלים ביום המכירה היה 303,748 ₪. 46. בנוסף, הנתבעת נאלצה לשכור את שירותיו של עו"ד שדמי בסך 30,000 ₪ ולשכור דירת מגורים - בשל מכירת החלקה הפנויה - לתקופה של כשבע שנים בעלות של 151,000 ₪ לערך. 47. כמו כן, הוצאות הליך הפרצלציה בסך של כ-161,000 ₪, אשר שולמו כולן מקופת הכינוס ועל חשבון התובעת, הסתברו כהוצאות מיותרות משום שהליך זה לא היה נחוץ כלל. יתר על כן, במסגרת הליך הפרצלציה הוקטן שטח החלקה הפנויה, שהוקצה לתובעת, מבלי ששולמה לתובעת כל תמורה בגין כך ובאופן שגרם להקטנת התמורה אותה קיבלה התובעת ממכירת החלקה הפנויה בסך של 153,000 ₪. 48. בהליך מכירת החלקה הפנויה נאלצה התובעת לשלם מיסים רבים, בסך של למעלה מ-160,000 ₪, וכן לשכור שירותים משפטיים של עו"ד נוסף, עו"ד ברזילי. לטענת התובעת, אילו היה הנתבע מתריע בפניה על האפשרות כי תחויב בתשלום מיסים כה רבים, ייתכן והיתה נמנעת מלמכור את החלקה הפנויה ונמנעת מתשלום המס, ועל כן היא תובעת מהנתבע גם את סכומים אלה. 49. לבסוף, דורשת התובעת כי הנתבע ישיב את חלקה בשכר הטרחה שקיבל ככונס, שכן לנוכח רשלנותו ומעשיו החמורים הוא אינו זכאי לו. כמו כן תובעת התובעת פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה לטענתה, בסך של 250,000 ₪. ג. עיקר טענות הנתבע וראיותיו: 50. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו בלבד. בזמנו - כשהתובענה נקבעה לשמיעת הראיות לפני מותב קודם - ביקש הנתבע להעיד מטעמו גם את עו"ד חיימובסקי ז"ל (ר' בקשה מס' 10). ואולם, למרבה הצער נפטר עו"ד חיימבוסקי עובר לדיון שנערך לפניי (ר' בפרוטוקול, בעמ' 15). 51. לשיטת הנתבע, התובעת - שהגורל כנראה אמנם לא היטיב עמה - מנסה בתובענתה להציג את הנתבע כשורש כל הבעיות בחייה, כמו גם הנזקים שנגרמו לה בעטיין, תוך העלאת טענות מופרזות וחסרות בסיס. התובעת אינה מעלה טענות קונקרטיות אלא מסתפקת בהעלאת סיסמאות כלליות אודות רשלנות נטענת, שהיא עצמה אינה מסוגלת לפרטן. 52. הנתבע הדגיש כי לנוכח מינויו לכונס על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כל פעולותיו במסגרת הכינוס אושרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, כל טענה שהועלתה הוכרעה על ידי בית המשפט, אשר אישר את כל פעולות הנתבע ככונס. בנסיבות אלה, התובעת מושתקת כיום, בחינת השתק שיפוטי מלהעלות טענות ביחס לפעולות הנתבע ככונס. 53. לא זו אף זו: להגשת תובענה בגין פעולות הנתבע ככונס מטעם בית המשפט נדרש אישור מוקדם מטעם בית המשפט הממנה. במקרה דנא הדבר לא נעשה ועל כן דין התובענה לסילוק על הסף מטעם זה בלבד. 54. עוד הדגיש הנתבע כי התובענה הוגשה באיחור ניכר, למעלה משבע שנים מיום מינויו לכונס, ועל כן מדובר בתביעה שהתיישנה או למצער הוגשה בשיהוי בלתי סביר ויש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. 55. לגופו של עניין טען הנתבע כי מינויו ככונס נכסים למכירת הנכס נעשה בהסכמה מלאה של מר שרף והתובעת. בתחילה אף הוסכם על מינוי משותף של הנתבע ועו"ד ורשבסקי, בא-כוחה דאז של התובעת, ככונסי נכסים. לאחר מכן - ולאחר שניתנה הסכמת הבנק - הסכימו מר שרף והתובעת, מסיבות השמורות עימהם ושאינן ידועות לנתבע, כי הנתבע ימונה ככונס יחיד מטעם הצדדים. 56. הנתבע הדגיש כי לא ייצג את מר שרף, כלל ועיקר, בהליכי הגירושין או בהליכי פשיטת הרגל, הגם שייצגו בעבר בעניינים אחרים. עם זאת, הנתבע הודה כי ייצג את החברה של מר שרף "בכמה תביעות ובשלב מסוים גם שהנושים שלו התחילו לרדוף אחריו הגשתי בשמו בקשה להיות חייב מוגבל באמצעים בהוצל"פ. זה היה בתחילת שנות ה-2000 אני לא זוכר בדיוק... כן ידעתי שהיו לו חובות" (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 26 ואילך). 57. מכל מקום, הנתבע הכחיש כי היה מעורב בקנוניה כלשהי עם מר שרף במטרה לפגוע בהליכי הכינוס או בזכויות התובעת. הנתבע הודה כי לא יידע את התובעת בכך שייצג את מר שרף בעבר, אך ציין כי התובעת ידעה על כך בוודאות הן ממר שרף והן מהבן שגר איתה בבית (ר' בפרוטוקול, בעמ' 23 שורה 16 ואילך). 58. בנוסף, הנתבע ידע לדבריו על מתן צו הכינוס רק כחצי שנה לאחר שניתן. מכל מקום, באותה העת כבר יוצגה התובעת על ידי עו"ד שדמי מטעמה, ועל כן התובעת אינה יכולה להפנות כלפי הנתבע טענות בעניין הליכי פשיטת הרגל, לרבות בעניין אי הגשת תביעת החוב מטעמה לנאמן במועד. 59. באשר לחוות דעת השמאי, הרי שמדובר בחוות דעת נדרשת על מנת להעריך את שווי הנכס, ובהערכת שוויה במכירה מרצון היה אך כדי להיטיב עם התובעת. יתר על כן, הנתבע הצליח למכור את הנכס בשווי המוערך ובכך מילא כראוי את תפקידו ככונס. 60. מעבר לכך, לא זו בלבד שהנתבע אינו אחראי לתוכן חוות דעת השמאי, אותה לא הוא ערך, ולא זו בלבד שאין כל חובה שהשומה תתייחס להיבטי המיסוי, אלא שהנתבע טרח ופנה למומחה המס עו"ד חיימובסקי ז"ל, על מנת לנסות ולצמצם את המיסים שעתידים היו להיות מוטלים על הצדדים. בנוסף, כפי שלדברי הנתבע הסתבר לו בדיעבד, התובעת אף פנתה בעצמה לעו"ד חיימובסקי ז"ל לצורך קבלת ייעוץ בנושאי מס בקשר לתכניותיה לחלקה הפנויה. 61. הנתבע הכחיש כי העביר לב"כ הקונים את הסמכות להכנת מסמכי העסקה וההסכמים. לדבריו, בין הצדדים התנהל משא ומתן, הוחלפו טיוטות ולבסוף הוסכם על נוסח ההסכמים כפי שנחתמו. יתר על כן, ההסכמים נוסחו בהתאם לרצונותיה של התובעת, אשר ביקשה לייחד לעצמה את החלקה הפנויה. 62. כשהוצגו לנתבע שני מכתבים, בהם הוא כתב כי ההסכמים הוכנו על ידי ב"כ הקונים (ר' המכתבים ת/2 ות/3), טען הנתבע כי אין בכך סתירה לגרסתו, וכדבריו: "אין סתירה למה שאני אמרתי. היתה טיוטא שהוא (ב"כ הקונים - ש.א.) כתב, טיוטא שאני כתבתי, הכל משא ומתן וטיוטות שהוחלפו בין הצדדים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 28 שורה 7). 63. באשר להליכי הפרצלציה, הרי שלשיטת הנתבע הם התחייבו מתוקף ההסכמים והם מהווים את הדרך החוקית לביצועם. התמשכות הליכי הפרצלציה אינה באחריותו של הנתבע, שכן לא מדובר בהליכים המצויים בשליטתו. 64. זאת ועוד: התמשכות הליכי הפרצלציה נגרמה בשל מחדלי התובעת. לאחר חתימת הסכם המכר הסתבר כי נעשתה בבית עבודת בנייה ללא היתר - סגירת מרפסת - ועל כן נדרשה קבלת היתר שבדיעבד, הליך שמטבעו לקח זמן. בנוסף, במהלך הכנת התשריט על ידי המודד המוסמך חיווה הלה את דעתו שיש לבצע שינוי בתכנית החלוקה, אשר אושר על ידי בית המשפט (ר' גם בפסקה 17 דלעיל). 65. לבסוף הדגיש הנתבע כי כל פעולותיו נועדו להיטיב עם הצדדים. הנתבע לא פעל מתוך ניגוד עניינים כלשהו וכל פעולותיו - לרבות בעניין הוצאות שהוציא - קיבלו את אישור בית המשפט לענייני משפחה. 66. הלכה למעשה, הנתבע במעשיו אף היטיב עם התובעת. ראשית, בכך שדאג לרישום עיקול על זכויות מר שרף בגין כספי ההלוואה, שהתובעת לא טרחה בזמנו להבטיחם בבטוחה כלשהי. שנית, הגם שהוסכם בין התובעת לבין הנתבע כי ההתחשבנות הסופית - בקשר לחלקה של התובעת כנושה של מר שרף - תיעשה בסוף הליך הכינוס, הנתבע הקדים והעביר לתובעת סכום כסף על חשבון החוב. 67. בסופו של דבר התובעת אמנם לא קיבלה לידיה כספים נוספים מקופת הכינוס, אך זאת בשל החלטת בית המשפט של פשיטת רגל להעביר את יתרת הכספים שבקופת הכינוס לידי הנאמן. 68. עוד ציין הנתבע כי התובעת העלתה נגדו טרוניות רבות בעניינים שונים שעל פני הדברים הוא אינו אחראי להן, כגון החלטת התובעת-עצמה למכור את החלקה הפנויה וההפסדים שנגרמו לה לטענתה עקב החלטה זו. ד. דיון והכרעה: (1) טענות הסף - היעדר אישור מוקדם של בית המשפט לענייני משפחה והתיישנות: 69. ייאמר מיד, בפתח הדיון וההכרעה, כי אין לקבל את טענות ב"כ הנתבע לסילוק התובענה על הסף בשל העדר אישור בית המשפט לענייני משפחה - אשר מינה את הנתבע לתפקידו - להגשתה, או בגין התיישנות. 70. עסקינן בתובענה בגין רשלנות מקצועית נטענת של כונס נכסים, אשר מונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה לצורך מכירת נכס מקרקעין מוגדר וכבר ביצע את המכירה וסיים את תפקידו. עניינה של תובענה כזו שונה תכלית שינוי מעניינה של תובענה נגד בעל תפקיד מטעם בית המשפט בהליכים של פירוק חברה או של פשיטת רגל; ואין להקיש מהתם להכא, כעתירת ב"כ הנתבע. 71. השיקולים בהליכי פירוק או כינוס חברות ופשיטת רגל הינם שיקולים מיוחדים, כפי שהובהר גם בפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבע (ר' פש"ר (מחוזי ת"א) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר (1999), לרבות בפסיקה הזרה המאוזכרת שם), והם אינם ישימים לענייננו. 72. בהקשר זה יש גם לזכור, כי הטלת חובה להגיש תובענה נגד בעל התפקיד בבית המשפט הממנה, או למצער לקבל את אישורו של בית המשפט הממנה להגשת התובענה, יש בה כדי להגביל את זכות הגישה לערכאות ועל כן יש לנקוט בה מגמה מצמצמת. אין מקום, אפוא, להרחיב את ההלכות הנ"ל שנקבעו בעניין הליכי פירוק חברות או פשיטת רגל ולהחילן גם על מקרה כגון דא. 73. באשר לטענה בדבר התיישנות, לנוכח הקביעות שלהלן אין צורך להיזקק לה. מכל מקום יודגש, כי כתב התביעה דנא הוגשה ביום 16.4.07. לפיכך, על פני הדברים לא ניתן כלל לטעון להתיישנות לגבי מעשים שנעשו לאחר יום 17.4.00, לרבות המעשים והמחדלים הקשורים לחתימת ההסכמים, שנחתמו כזכור ביום 22.5.00. (2) רשלנותו הנטענת של הנתבע - כללי: 74. עורך-דין חב כלפי לקוחו חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, כמשמעותן לפי הוראות סעיף 36 פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), הן מכוח היות עורך-הדין בעל מקצוע מיומן והן מכוח חובתו לפי דין לפעול "לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות" (כאמור בהוראות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. ר' למשל ע"א 37/86, 58 מ' לוי ואח' נ' י' י' שרמן, פ"ד מד (4) 446 (1990), בעמ' 462 ואילך). חובות אלה חלות, בהתאם לנסיבות העניין, גם כלפי צדדים שלישיים (ר' שם, בעמ' 469 ואילך). 75. באופן דומה, עורך-דין שמונה ככונס נכסים מטעם בית המשפט חב בחובות זהירות כאמור כלפי הליך הכינוס ובעלי העניין בו ("מן המפורסמות היא שאדם שמונה ככונס נכסים הופך הוא לפקיד בית משפט גם אם קודם לכן ייצג ודאג אך לאינטרסים של אחד הנושים, ורואים אותו כנאמן לטובת כלל הנושים...", ר' בר"ע (מחוזי ת"א) 1569/08 בורשטיין נ' משכן בנק פועלים למשכנתאות בע"מ (2008), בפסקה 9 לפסק הדין. ר' גם בהוראות תקנה 391(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הקובעות כי כונס נכסים שמונה על פי צו בית המשפט "יהא אחראי לכל הפסד שגרם לרכוש מתוך זדון או רשלנות"). 76. עם זאת, לביסוס תביעה בגין רשלנות לפי עוולת הרשלנות - כהגדרתה בהוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין - אין די בקיומן של חובות זהירות מושגיות וקונקרטיות, ועל התובע מוטל הנטל להוכיח כי הנתבע הפר חובות אלה המוטלות עליו וסטה מסטנדרט ההתנהגות שלפיו עליו לנהוג (ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 122 (1982)). 77. בתובענה נגד עורך-דין בגין רשלנות מקצועית אין די אפוא לתובע בהוכחה כי תוצאת ההליך בו טיפל עורך-הדין לא היתה מוצלחת, או לא השביעה את רצונו או לא ענתה על ציפיותיו. על התובע מוטל הנטל להוכיח מעשים או מחדלים קונקרטיים של עורך הדין, אשר בעת עשייתם היו בניגוד לסטנדרט ההתנהגות שכל עורך-דין סביר היה נוהג לפיו, ואשר גרמו לתובע לנזק. 78. בהקשר זה, כפי שגם טען ב"כ הנתבע בסיכומיו, חלק ניכר מטענות התובעת הן טענות כלליות, הנובעות מתחושתה הכללית כי הליך הכינוס נוהל באופן בלתי יעיל וכושל, אשר קיפח את זכויותיה, מבלי שהתובעת תהא מסוגלת להצביע על התרשלות קונקרטית מצד הנתבע. 79. דברים אלה אף עלו במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, שממנה עולה בבירור כי עיקר טרונייתה של התובעת היא על תוצאותיו הכושלות של הליך הכינוס, כלהלן: ש. איפה הוא (הנתבע - ש.א.) פעל בניגוד עניינים ובניגוד למה שהיה צריך לעשות? ת. תוך כדי העבודה שלו אני הרגשתי שהוא לא עושה את הדברים מספיק יעיל גם לטובתי. ש. ביקשתי דוגמא אם את יכולה לתת? ת. אני צריכה להיזכר. יכול להיות שבהמשך יש דברים, אני פשוט קצת מתרגשת. אני לא יכולה לתת דוגמא ספציפית, אני יכולה לומר שכל העניין נגמר בזה שאני לא קיבלתי את החלק שהייתי אמורה לקבל, שזה המגרש והחצי שלי 72,000 דולר (סכום ההלוואה - ש.א.) שהייתי אמורה להשתמש בהם כדי לבנות את הבית שלי על המגרש שיהיה למגורים לי ולילדים שלי. ש. אני אומר שאת לא מדייקת, קיבלת גם את המגרש, גם מזומן מעבר למגיע לך ולכן טענותייך אינן מפורטות, סיסמאות, את יכולה לתת דוגמא? ת. הדוגמא היא ההליך הסופי שאני לא קיבלתי את ה-72,000 דולר שהיו אמורים לשמש לבניית מגורים לי ולילדיי, זה היה הקטע של הרשלנות שלו, אני לא יכולה לפרק את זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 24 ואילך). 80. ברור למדי, מתוך חומר הראיות שהוגש לתיק בית המשפט והעדויות שנשמעו לפניי, כי הנתבע אמנם נהג בתובעת בחוסר דרך ארץ. דוגמא מובהקת לכך מצויה דווקא במוצג הנתבע הראשון (נ/1), שהוא מכתב התובעת לנתבע מיום 27.11.00. במכתב זה מציינת התובעת, בין השאר, כי "אני בטוחה שאתה רוצה לסיים את הפרשה על הצד הטוב ביותר עבורי, אבל הצורה שבה ענית וסגנון הדיבור (רוב הזמן לצערי) כלפי לא מקובל עלי ולא נימוסי ולא עוזר!" (ההדגשה הוספה - ש.א.); ודברים אלה מדברים בעד עצמם, הגם שבסוף המכתב מציינת התובעת כי "יש לנו חיבה אליך..." 81. מכל מקום, אף שרבותינו כבר שנו כי דרך ארץ קדמה לתורה, אין בחוסר דרך ארץ, כשלעצמו, משום רשלנות, בדיוק כפי שאין בתוצאה הלא מוצלחת (בדיעבד) של הליך הכינוס כדי ללמד על רשלנות הנתבע (מלכתחילה). אכן, טוב היה עושה הנתבע אם היה מתייחס לתובעת כראוי ובכך גם חוסך מעצמו טרוניות לא מעטות מכיוונה, אך אין בהתנהלותו זו משום רשלנות. 82. על רקע זה נפנה אפוא לדיון בטענות הקונקרטיות אותן העלתה התובעת נגד הנתבע, אשר כפי שנראה להלן מרביתן לא הוכחו. (3) ניגוד עניינים על רקע היחסים שהתקיימו בין הנתבע לבין מר שרף והליכי פשיטת הרגל: 83. לטענת התובעת, הנתבע פעל בתפקידו ככונס מתוך ניגוד עניינים מובהק, שכן היתה לו היכרות מוקדמת עם מר שרף, עליה לא דיווח לתובעת. זאת ועוד: הנתבע ידע על מצבו הכלכלי של מר שרף וכוונתו של הלה לפתוח בהליכי פשיטת רגל ואף ייצג את מר שרף בשלבים הראשונים של הליך זה. 84. ייאמר מיד, כי התובעת לא הביאה ראיות להוכחת טענות חמורות אלה, שכן לא הובאה לפניי ראייה כלשהי כי הנתבע אמנם ייצג את מר שרף בהליכי פשיטת הרגל, וממילא דין הטענות לדחייה. 85. בנוסף, מתוך ההתכתבות הראשונית בין הנתבע לעו"ד ורשבסקי ברור כי שני הצדדים - דהיינו: התובעת ומר שרף - התייחסו לנתבע כאל בא-כוחו של מר שרף (ר' מכתבו של עו"ד ורשבסקי נספח 4 לתצהיר הנתבע) וממילא ברור כי התובעת ידעה שהנתבע הוא בא כוחו של מר שרף. 86. בנסיבות אלה, הטענה לפיה לו היתה התובעת יודעת שייצוג מר שרף על ידי הנתבע התייחס גם לעסקיו בעבר היא היתה משנה את עמדתה באשר למינויו של הנתבע ככונס, הינה טענה קלושה למדי. הלכה למעשה, התובעת עצמה טענה אותה בחצי פה בלבד, כדבריה בסעיף 8 לתצהירה: "אילו הייתי יודעת באותה עת שעו"ד שצקי מייצג את יעקב בעניינים שונים הקשורים לעסקיו, לא הייתי ממהרת להסכים למינויו ככונס נכסים" (ההדגשה הוספה - ש.א.). 87. בנוסף, בקשר לטענות התובעת אודות התנהלות הנתבע ביחס להליכי פשיטת הרגל יש לזכור, כי כבר בסמוך לאחר מתן צו הכינוס שכרה התובעת את שירותיו של עו"ד שדמי ויוצגה על ידו. 88. לא ברור אפוא מדוע כיום טרוניות התובעת בעניין הליכי פשיטת הרגל - לרבות בגין אי הגשת תביעת החוב לנאמן במועד - מופנות אל הנתבע, בפרט כאשר בזמן אמת היא הלינה גם על עו"ד שדמי (ר' בפסקה 20 דלעיל; כשנשאלה התובעת בחקירה נגדית מדוע לא הגישה תובענה נגד עו"ד שדמי היא השיבה "תביעות עולות כסף". ר' בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 4). (4) הליכי החלוקה (הפרצלציה) כולל היבטי המיסוי: 89. טרוניה מרכזית של התובעת היא טרונייתה בעניין הליכי הפרצלציה, שלטענתה כלל לא נדרשו. לשיטת התובעת, עצם קיומם של הליכי הפרצלציה הביא להוצאות רבות ומיותרות, והתמשכות ההליכים גרמה לתובעת לנזקים קשים בשל הליכי פשיטת הרגל בהם נקט מר שרף החל בשנת 2002. 90. דא עקא, שטרוניה זו מתעלמת מהעובדה שראשיתו של הרעיון לחלוקת הנכס היה בבקשת התובעת לייחד לה חלק מהנכס לצורך בניית בית מגורים לה ולילדיה. במצב דברים זה, בו התבקשה חלוקת הנכס, הליכי פרצלציה הינם בוודאי הליכים אפשריים, ואם טענת התובעת היא כי בדרך אחרת ניתן היה להשיג את אותה מטרה בעלויות נמוכות יותר, לרבות בהיבט המיסויי, חובתה היא להוכיח טענה זו. 91. והנה, התובעת לא הביאה כל ראייה, כגון חוות דעת כלכלית, העשויה להוכיח כי נקיטה בדרך אחרת היתה מביאה לתוצאה כלכלית טובה יותר. מכאן, שהתובעת כלל לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה בגין עצם הבחירה בהליכי פרצלציה, וזאת אף ללא קשר לשאלת האחריות. 92. אכן, גם הנתבע לא הוכיח את הטענות - אותן העלה בחקירתו הנגדית - לפיהן במקרה זה היה צורך לנקוט בהליכי פרצלציה דווקא, בין השאר משום שחלק מהנכס עמד להפקעה (ר' בפרוטוקול, עמ' 28 שורה 18 ואילך). ואולם, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של התובעת - להבדיל מהנתבע - ואין היא יכולה להסתפק בהעלאת סברות המתבססות על הנחותיה בדבר קנוניה שנרקמה בין הנתבע לבין מר שרף. 93. בהקשר זה יש גם לזכור כי בסופו של יום התובעת לא נהנתה מתוצאות הליכי הפרצלציה בשל החלטתה-היא למכור את החלקה הפנויה. אך החלטה זו - שהתובעת מתארת אותה, בדיעבד, כהחלטה שגויה - היתה החלטה שלה והיא אינה יכולה לגלגל את האחריות לה לפתחו של הנתבע. 94. לבסוף, יש לקבל את טענת הנתבע כי אין להטיל עליו את האחריות להתמשכות הליכי הפרצלציה. מדובר בהליכים שבחלקם לא היו בשליטת הנתבע, אשר התארכו בין השאר בשל הצורך לקבל בדיעבד היתר בנייה לסגירת המרפסת ולבצע שינויים נוספים, והתובעת לא הצביע על מעשה או מחדל קונקרטיים של הנתבע אשר גרמו להתמשכות ההליכים. בנסיבות אלה, התובעת גם לא הוכיחה כי הנתבע הוא האחראי לנזקים הנוספים שנגרמו לה לטענתה בשל התמשכות הליכי הפרצלציה, לרבות בשל הצורך לשכור מקום דיור חילופי. 95. באשר לשאלת היבטי המיסוי, הרי שגם בשאלה זו לא הצביעה התובעת על הנזק שנגרם לה עקב הליכי הפרצלציה, תוך השוואתם להליכים אחרים אפשריים. מכל מקום, כל בר בי רב יודע כי לעסקת מקרקעין ישנם היבטי מס, ומעבר לכך שבהסכמים עצמם היתה התייחסות מפורשת לסוגיית המיסוי (ר' לדוגמא בפסקה 14 דלעיל) הרי שמהחומר שהוצג לפניי ברי כי התובעת היתה מודעת היטב לצורך לבחון את היבטי המיסוי. 96. התובעת פנתה בעניין היבטי המיסוי במכתב לעו"ד חיימובסקי ז"ל, עם העתק לנתבע (ר' נספח 11 לתצהיר הנתבע). מן הסתם היא עשתה כן בעקבות הפנייתה על ידי הנתבע, כפי טענתה בחקירתה הנגדית (ר' בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 8). יחד עם זאת, בעצם הפנייה האמורה יש כדי להצביע על מודעותה של התובעת לצורך להתחשב בהיבטי המס של העסקה. 97. עוד יש לציין, שהתובעת גם לא ביססה את טענתה כי חוות דעת השמאי היתה צריכה להתייחס לא רק לשווי הנכס אלא אף להיבטי המיסוי. בנוסף, בכל מקרה קשה לראות איך חסר נטען זה עשוי לגבש אחריות אישית לנתבע, שלא ערך את חוות הדעת אלא רק הזמין אותה מבעל מקצוע מתאים לצורך הערכת שווי הנכס. (5) חלוקת הכספים לנושים מתוך קופת הכינוס: 98. עוד הלינה התובעת על אופן חלוקת הכספים לנושים. לטענת התובעת, הנתבע החליט לסלק את חובותיו של מר שרף לנושיו מחלקו בתמורת מכירת חלקת הבית, מבלי שכלל אותה בפירעון חובות זה. 99. אין לקבל טענות אלה, המתעלמות מהעובדה שחלוקת הכספים מתוך קופת הכינוס נעשתה באישור בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה אישר, במסגרת ההחלטה בבש"א 6535/03, את חלוקת הכספים לנושים השונים, וזאת לאחר שהתובעת פנתה בעצמה לבית המשפט והביאה לפניו את טרוניותיה (ר' בפסקה 20 דלעיל ואילך). הנה כי כן, בעניין ספציפי זה התובעת כבר העלתה את טענותיה בפני ערכאה שיפוטית, אך נדחתה. 100. עוד יש לציין, כי הקושי בחלוקת הכספים נוצר בשל הליכי פשיטת הרגל, שממילא לא היו באחריות הנתבע. זאת ועוד: הנתבע אף התנגד לבקשת הנאמן להעביר אליו את יתרת הכספים שנותרו בקופת הכינוס, התנגדות לה הצטרף כזכור עו"ד שדמי ושאם היתה מתקבלת היתה מיטיבה, ולו במקצת, את מצבה של התובעת. ואולם, בית המשפט של פשיטת רגל דחה את בקשת הנתבע והורה על העברת יתרת הכספים לנאמן (ר' בפסקאות 25-24 דלעיל). 101. גם שכר טרחתו של הנתבע ככונס נקבע בהחלטה המפורטת בבש"א 6535/03 (ר' בסעיף 10.4 להחלטה). בנסיבות אלה, אין מקום לשוב ולהידרש כאן לסוגיית שכר הטרחה. (6) ניסוח ההסכמים על ידי ב"כ הקונים: 102. נותר אפוא לדון בטענות התובעת לפיהן הנתבע העביר את ניסוח ההסכמים לב"כ הקונים, ובכך פגע בזכויותיה. בנושא זה, טענות התובעת אינן מבוססות אך על אמרותיה וכוח זיכרונה - משנים לאחר מעשה - שלפיהן הנתבע הודה לפניה כי אמנם הסכים שב"כ הקונים ינסח את ההסכמים (ר' בפסקה 36 דלעיל). 103. בנוסף לעדות התובעת עצמה, גרסתה בעניין ניסוח ההסכמים נשענת גם על מספר ראיות אובייקטיביות מצטברות, כלהלן: ראשית, באופן תמוה ובלתי מוסבר לחלוטין, שני ההסכמים מודפסים עם לוגו של משרד ב"כ הקונים. שנית, מתוך מכתביו של הנתבע עצמו עולה מפורשות, כי ב"כ הקונים הוא שניסח את ההסכמים (ר' במיוחד בת/3, בו מציין הנתבע, בפנייה לב"כ הקונים, "אבקשך להכין, כמי שהכין את ההסכמים..."). שלישית, הנתבע לא תמך בראייה כלשהי את גרסתו בדבר החלפת טיוטות, שנכתבו לטענתו הן על ידי ב"כ הקונים והן על ידיו (ר' בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 24, עמ' 28 שורה 7). חסר זה הינו בולט במיוחד לנוכח העובדה שהנתבע צירף "העתק משוחזר" של מכתבו לנאמן (ר' נספח 19 לתצהירו), עובדה המצביעה על יכולתו של הנתבע לאתר מסמכים במשרדו ולשחזרם. הנתבע לא הבהיר ולא הסביר, לא בתצהירו ולא בחקירתו הנגדית, מה קרה עם אותן טיוטות ההסכמים שהכין לפי טענתו, אם הן נעלמו מסיבה כלשהי ומדוע לא ניתן לשחזרן; והדברים מדברים בעד עצמם. 104. התובעת אמנם לא העידה לפניי את ב"כ הקונים, הגם שלפני מותב קודם ביקשה לזמנו לעדות (ר' בפסקה 26 דלעיל), אך בנסיבות העניין אין לזקוף את אי היעדתו לחובתה דווקא. אם חרף כל הנתונים דלעיל טענת הנתבע היא כי הוא כתב טיוטות של ההסכמים, הדעת נותנת כי דווקא הוא היה מעוניין לזמן את ב"כ הקונים לעדות על מנת לאשש את טענתו הבלתי מסתברת. בנסיבות אלה, בוודאי שאין בעובדה שעדותו של ב"כ הקונים לא נשמעה לפניי כדי לפעול לחובת התובעת. 105. המסקנה המתבקשת מכל האמור הינה, אם כן, כי ב"כ הקונים הוא שערך את ההסכמים דנא, וכך אני קובע. בעובדה זו, כשלעצמה, אין עדיין משום הוכחת התרשלות מצד הנתבע. כאשר שני צדדים מיוצגים מנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, אין כל מניעה כי בא-כוחו של אחד הצדדים ינסח לבדו את טיוטת החוזה המתגבש; וממילא אין להסיק ממצב דברים שכזה כי עורך-הדין של הצד שכנגד סטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך-דין סביר. 106. יחד עם זאת, כאשר ב"כ הצד האחד מנסח את החוזה, יש בכך כדי להטיל על ב"כ הצד השני חובה מוגברת לבחון את תניות החוזה על מנת לוודא כי זכויות מרשו נשמרות כראוי; ובפרט עליו לדקדק בבחינת סעיפי החוזה המטילים חיובים כספיים, ישירים או עקיפים, על מרשו. 107. ברי, כי ב"כ צד לחוזה אינו רשאי להסתמך, בעיניים עצומות, על ניסוחי ב"כ הצד שכנגד, שהרי כל המטרה שלשמה נשכרו שירותיו היא שמירה על זכויותיו של לקוחו-הוא. מכאן, שב"כ צד לחוזה המסתמך באופן מוחלט על ניסוחי ב"כ הצד שכנגד מפר את חובות הזהירות המוטלות עליו כלפי מרשו וסוטה מסטנדרט ההתנהגות שעורך-דין סביר צריך לנהוג על פיו. 108. בהקשר זה, מעבר לטענותיה הכלליות והבלתי מפורטות של התובעת בעניין ההסכמים, כמו גם טענתה שנדחתה לעיל בדבר עצם הבחירה בהליך של פרצלציה, הצביעה התובעת על העובדה כי בסעיף 12.8 להסכם המכר נקבע שהוצאות הפרצלציה כולן - למעט סכום זניח יחסית של 425 $ - יוטלו על המוכר, דהיינו: קופת הכינוס, בלבד. 109. קביעה זו שבהסכם המכר הינה, על פני הדברים, בלתי מובנת ובלתי סבירה. ברגיל הוא, שהוצאות בגין פעולות המשרתות את שני הצדדים יחולקו ביניהם בחלקים שווים. לכן, הגם שאין לומר כטענת התובעת כי הליכי הפרצלציה שירתו אך ורק את הקונים, בוודאי שאין לומר כי הם שירתו אך ורק את התובעת. גם אם תאמר כי ככל שהתובעת היתה ממשיכה להחזיק בחלקה הפנויה, חלוקת המקרקעין בהליכי הפרצלציה היתה משרתת גם אותה, פשיטא כי חלוקה זו שירתה גם את אינטרס הקונים. 110. לא היתה אפוא כל סיבה שהנתבע יסכים להטלת עלות הליכי הפרצלציה על קופת הכינוס, בפרט כאשר בסעיף 14 להסכם החלוקה והשיתוף, נקבע ש"הצדדים מתחייבים לשאת בהוצאות החלוקה". 111. בתצהירו נמנע הנתבע מליתן הסבר כלשהו בעניין זה, והסתפק באמירה כללית לפיה "על פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים במסגרת הליכי הכינוס, על התובעת היה להשתתף בהוצאות הכינוס ובין השאר בהוצאות הליכי הפרצלציה וכל הכרוך בהם..." (ר' בסעיף 50 לתצהירו). 112. בחקירתו הנגדית ניסה הנתבע להוסיף ולתרץ את התנהלותו האמורה כלהלן: ש. למה לפי הסכם המכר כל עלות הפרצלציה צריכה לחול אך ורק על המוכרים? ת. מכיוון שהפרצלציה הזאת נעשתה מלכתחילה לדרישת המוכרים וגב' שרף רצתה שיישאר לה מגרש, את הקונים זה לא מעניין, הם רוצים לקנות נכס לשלם וללכת הביתה. היה גם היגיון להליך הפרצלציה, היגיון של הפקעה (ר' בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 23 ואילך). 113. ואולם, בהסבר זה, שהועלה בדיעבד, יש אך כדי לעורר תמיהות ושאלות נוספות. לנוכח העובדה שב"כ הקונים הוא שניסח את ההסכמים קשה להניח כי הליכי הפרצלציה ננקטו בניגוד לרצונם של הקונים, ומכל מקום ברור כי גם הקונים נהנו מתוצאתם. לפיכך, גם בהנחה שהליכי הפרצלציה היו ההליכים ה"הגיוניים" במקרה דנא, הטלת כמעט כל עלותם על המוכר (דהיינו: קופת הכינוס) בלבד היא בלתי סבירה ואף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם החלוקה והשיתוף. 114. אכן, בכך שהנתבע הסכים לקביעה זו בהסכם המכר, למצער בכך שלא התנגד לה, הוא הפר את חובות הזהירות שהוא חב כלפי הליך הכינוס והתרשל באופן ברור. בהקשר זה, דווקא טענת הנתבע בדבר היעדר אחריותו להתמשכות הליכי הפרצלציה - שכאמור לעיל יש לקבלה - עומדת לו לרועץ. 115. דווקא משום שהליכי פרצלציה עלולים להתמשך כתוצאה מגורמים שונים, שאינם תלויים בכונס הנכסים, אין זה סביר שהכונס יסכים להטיל את כל הוצאותיהם על קופת הכינוס, עליה הוא ממונה. ואכן, המקרה שלפנינו יוכיח: בשל התמשכות הליכי הפרצלציה תפחה עלותם לסכום שהינו מעל ומעבר לסביר בנסיבות העניין, בפרט בהתחשב בשווי הכולל של הנכס, והטלת כולם על קופת הכינוס הביאה לדלדולה וממילא לפגיעה בתובעת. 116. מכל מקום, אם בכוונת מכוון החליט הנתבע להסכים להשתת כל הוצאות הפרצלציה - למעט סכום זניח - על קופת הכינוס, היה עליו להסביר לתובעת את הסכמתו זו, כמו גם את השלכותיה האפשריות על התובעת, עובר להחתמתה על הסכם המכר; וזאת בפרט לנוכח גרסת הנתבע לפיה הוא לא ערך בדיקה כלשהי מראש בקשר לעלויות הליכי הפרצלציה (ר' בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 8 ואילך). 117. כזכור, על פי גרסת התובעת, שלא נסתרה בגרסה נגדית של הנתבע, חלקה בתשלום הוצאות הליכי הפרצלציה עלה כדי 161,000 ₪ (ר' בסעיף 43 לתצהירה. ר' גם בסעיף 47 לכתב התביעה, שהכחשתו בסעיף 49 לכתב ההגנה סויגה לעניין אחריות הנתבע). 118. מכאן, שאי חלוקת ההוצאות האמורות בין שני הצדדים להסכמים - דהיינו: הקונים והמוכר, כאשר כזכור מר שרף נדרש להחזיר לתובעת את סכום ההלוואה - גרמה לתובעת לנזק ישיר של 80,500 ₪, אשר נוצר עקב התרשלותו של הנתבע. ה. סוף דבר: 119. אשר על כן, ולאור כל המקובץ, התובענה מתקבלת באופן חלקי. הנתבע ישלם אפוא לתובעת פיצויים בסך של 80,500 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 120. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות היקף ההליכים בתובענה, כמו גם העובדה שהתובענה התקבלה רק בחלקה, ישלם הנתבע לתובעת גם הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 25,000 ₪. התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום. קרקעותאיחוד וחלוקה מחדשפרצלציה