תביעה נגד דייר בעכו

פסק דין התביעה: התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה לסילוק יד ו/או דמי שימוש ראויים הנובעים מהחזקה של הנתבעת בדירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, ליד קולנוע "בוסתן" בעכו והבנויה על חלקה 2 בגוש 18014 (להלן: "הדירה"). הסיפור, כפי שעולה מכתב התביעה, הוא כי הנתבעת, אלמנתו של המנוח (להלן: "המנוח"), מחזיקה בדירה הנ"ל החל משנות ה-60, יחד עם המנוח (בחייו), בלי ששלמה לתובעת דמי מפתח, וכפועל יוצא, גם לא חתמה עימה על חוזה שכירות כזה או אחר וגם איננה משלמת דמי שכירות ו/או דמי שימוש בגין החזקת הנכס הנ"ל. התובעת טענה בכתב התביעה כי נעשו נסיונות להסדיר חוקית את חזקתה של הנתבעת בדירה, אולם הדבר לא צלח ולאחרונה (תביעה זו הוגשה ביום 23.2.92!) עשתה הנתבעת עבודות בניה בשטח ציבורי, ללא הסכמת התובעת, ללא קבלת היתר וללא כל זכות. לפיכך, נטען כי מעשים אלה עלולים לגרום לתובעת נזקים וזה ככל הנראה היה הגורם שהביא את התובעת להגשת תביעה זו במועד האמור. עתירתה של התובעת היא לחייב את הנתבעת לסלק ידה מן הדירה הנזכרת לעיל, וכן לחייב לשלם שכר ראוי בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד. ההגנה: הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי לתובעת אין זכויות בדירה וכן כי היא דיירת מוגנת בדירה, אולם הוסיפה במקביל, בסעיף 8 לכתב ההגנה, כי היא ניסתה להסדיר את היחסים (עם התובעת) וכן כי אין היא חייבת לשלם לתובעת שכ"ד כלשהו. בנוסף טענה הנתבעת כי את זכויות הדיירות המוגנת בדירה רכש המנוח סמוך לשנת 67 מדייר קודם בשל מישל ווהבה "בהסכמת הבעלים אז ועד הווקף המוסלמי", תמורת תשלום דמי מפתח כפי שהוסכם ומאז ועד היום אנו החזקנו ומחזיקים בנכס כדיירים מוגנים על פי חוק, הסכם ו/או דין (רצ"ב אישור פקיד הווקף מאז)". בהמשך מציינת הנתבעת: "ב. מאז שתפסנו חזקה בנכס הנ"ל בעלי המנוח הסדיר את כל ענייני תשלום דמי השכירות ו/או פטור מהתשלומים עם ועד הנאמנים המוסלמי, עד אשר נפטר ב-1989, מיום זה ואילך אני לא שלמתי ולא נדרשתי לשלם כל שכ"ד אולם אני מוכנה ומעוניינת לשלם דמי שכירות כמקובל לגבי דירות דומות בעכו עתיקה, המושכרת בדמי מפתח, תוך התחשבות בגודל משפחתי המטופלת על ידי שהינה בת 11 נפשות". "ג. אני אמנם נדרשתי לאחר פטירת בעלי, ע"י התובעת, לשלם סכומים מוגזמים ובלתי מציאותיים, שבעקבותיה פניתי לתובעת להסדרת העניין, בתיאום עם הווקף ואף ע"י הערכת דמי השכירות המגיעים ע"י שמאי מוסמך אולם במקום לעשות כן, התובעת הגישה את תביעתה". "ד. על פי דיני היושר, הצדק וחוקי הגנת הדייר ולאור טענותיי לעיל, אין ליתן בידי התובעת את הסעד המבוקש על ידה". אשר על כן מבקשת התובעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות. לכתב ההגנה הנ"ל צורף מסמך מתאריך 31.10.91, נחזה כחתום ע"י סעדי חאלד (אשר נפטר מאוחר יותר, בטרם העיד בבית המשפט), וזו לשונו: "אני הח"מ סעדי חאלד, נושא פנקס זהות 2070715 מעכו : 1. הינני סעדי חאלד, תושב עכו, כהנתי כפקיד בווקף המוסלמי בעכו ובין היתר ניהלתי את נכסי הווקף המוסלמי בעכו מ-1956 ועד 1986, כאשר פרשתי לגמלאות. 2. למיטב זכרוני וידיעתי זכור לי כי זידאן סלאח ז"ל רכש זכויות דיירות מוגנת בנכס הידוע כמספר 14/2 בעכו, הכולל שני חלקים, צריף בו היה מטבח, שירותים וגינה, ממר והבי מישל. 3. זו שמי, זו חתימתי ותוכן הצהרה זו אמת ונכון. (-) סעדי חאלד" הנתבעת טענה כי מיום תפיסת החזקה בנכס ולאחר שיחרור הנכס לטובת ועד נאמני הווקף המוסלמי בעכו (להלן: "הווקף") הסדיר המנוח את כל ענייני תשלום דמי השכירות עם הוועד. התובעת לא הוכיחה, לרבות באמצעות תעודת נפקדות, כי הנכס הפך להיות נכס נפקד ו/או מתי הפך לכזה. יתר על כן, עפ"י חוזה החכירה בין האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח, רשות הפיתוח החכירה את הנכס החל מיום 01/04/68 ורק מיום זה היו לה זכויות בנכס. התובעת חכרה את הנכס מרשות הפיתוח אך בשנת 1975, כ- 8 שנים לאחר שהנתבעת החלה להחזיק בנכס כדיירת מוגנת. עובדה זו אינה הופכת אותה לבעלת זכות לקבל דמי מפתח למפרע מהנתבעת. יתרה מכך, הווקף עצמו מעולם לא טען להיעדר תשלום חלקו בדמי המפתח ולא הגיש תביעה בנדון. בנוסף לכך, כאשר החלה התובעת לנהל את הנכס, קיבלה את הדיווח על מצב הנכסים ממר ח'אלד סעדי, נציג הווקף, ואף לאחר תאריך זה המשיכה להעסיקו כגובה מטעמה, ובכך שמרה על המצג שהווקף הוא בעל הבית. המנוח פנה לנתבעת מספר פעמים לצורך הסדרת תשלום דמי השכירות אך התובעת סירבה לקבלם וכעת היא תובעת את פינויים מהנכס של הנתבעת ומשפחתה, המונה 10 נפשות, אשר מצבה הסוציאלי-כלכלי קשה מנשוא. הנה כי כן, השאלות שהן במחלוקת כפי שעולות מכתבי הטענות של הצדדים ממוקדות כדלקמן: זכויותיה של התובעת בנכס (הדירה) נשוא התביעה, הזכויות שרכשה התובעת ממישל ווהבה, מעמדו של הווקף, אם הנתבעת הינה דיירת מוגנת, האם הנתבעת ביצעה עבודות בנכס בניגוד לחוק וללא הסכמה, זכותה של התובעת לקבל דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים ו/או דמי מפתח, תשלומים ששולמו, אם שולמו, על חשבון שכר הדירה לתובעת ו/או לרשות הפיתוח ו/או לווקף ומשמעות אי תשלום תשלומים אלה. אלו הן השאלות השנויות במחלוקת בין ב"כ הצדדים, כפי שהן עולות מכתבי הטענות. אציין כי ב"כ הנתבעת הרחיב את חזית המריבה בין הצדדים בשאלות ובטענות שזכרן לא בא בכתבי הטענות ולא עלה במהלך המשפט ובכל מקרה ב"כ התובעת ציין בתגובה לסיכומי הנתבעת, שהוגשה לבית המשפט ביום 16.5.05, כי הוא מתנגד לכל שינוי ו/או הרחבה כלשהי בחזית הפלוגתות שבין הצדדים. בית המשפט העליון התרעם לא אחת על צד אשר "מגניב" לסיכומיו ובסיכומיו, טענות שלא עלו במהלך המשפט ושלא ראוי להעלותן. אציין כי ב"כ הנתבעת הגדיל לעשות כאשר הגיש סיכומים המשתרעים על 43 עמודים שבמרביתם דן בטענות שלא הועלו ובשאלות שמהוות שינוי חזית ואשר אין מקום להתייחס אליהן כלל. ההליך: בזמנו החל לשמוע תיק זה כב' השופט שאנן, אולם לאחר ששמע מספר עדים, עבר לכהן בבית משפט השלום בחיפה באפריל 97 או סמוך לכך, ותיק זה הועבר לכב' השופט נאסר. לאחר שהתקיימו מספר ישיבות קדמי משפט ותזכורות, ולאחר שהוגשה בקשה להזמנת עדים, בתאריך 13.3.03, פסל כב' השופט נאסר את עצמו, ולפיכך החלטתי לקחת תיק זה לטיפולי באפריל 2003. למרות נסיונות רבים שנעשו להגיע להסדר בתיק זה בין הצדדים, לא היה מנוס אלא להמשיך לשמוע תיק זה מהנקודה בה הופסק. בפועל, העידו בפני הנתבעת וכן הגב' נסאר ספייה והמודד מר גדי שליסנברג. עדויות מטעם הנתבעת: תצהיר העדות הראשית של הנתבעת אשר הוגש ביום 15.1.95, סומן נ/6, אף כי בפרוטוקול בית המשפט לא צויין מספר המוצג. הנתבעת נחקרה חקירה נגדית על תצהירה הנ"ל שבו טענה, בין היתר, כי בעלה המנוח שילם 8,000 לירות לצורך קבלת החזקה בדירה, מתוכם 6,500 לירות לווהבה ו-1,500 לירות לווקף. כן ציינה בתצהירה הנ"ל כי הסכום הנ"ל שולם לווקף בתשלומים אך לא נתבקשו קבלות עקב האמון ששרר בין בעלה לבין אנשי הווקף. (!?) בחקירתה הנגדית ציינה שהמנוח הוא זה אשר בדק את מסמכי הדירה שהיו אצל ווהבה לפני ההסכם שעשו עם ווהבה, כי ידעה שהם קונים דירה בשכירות וכי הם שלמו את דמי השכירות לחאלד סעדי, אשר לדבריה "הוא היה בעל הבית של הווקף". עוד ציינה כי שלמה את החלק של הווקף "אחרי שנה או שנתיים". אשר להמשך התשלומים לווקף, אומרת הנתבעת: "לא המשכנו לשלם לווקף כי זה היה בעל הבית של החלקות. אדם זקן בא אלי, אמר לבעלי שיעשו חוזה. בעלי הסכים. הוא אמר רק הדירה, בעלי שאל 'למה? הנה המטבח שם השירותים שם הגינה שם', אנחנו לא הסכמנו אז הפסקנו לשלם לא לווקף ולא לחברה. למה אשלם לווקף? החברה לפיתוח עכו לקחה את הדירה מהווקף" (עמ' 46 לפרוטוקול). ובהמשך אומרת הנתבעת: "כשביקשנו לחתום על חוזה גם ביחס למטבח, לשירותים ולגינה, ענה הזקן שאלה לא שייכים לחברה לפיתוח עכו, לכן הוא לא יכול להחתים אותנו על החוזה. לכן סרבנו לחתום על חוזה של הדירה בלבד. אותו זקן הגיע אלינו עם חאלד סעדי, שהיה נציג הווקף. הבנתי כבר אז שלווקף אין זכויות בנכס והזכויות הועברו לחב' לפיתוח עכו. חאלד סעדי אמר שהם השכירו את הנכס לחב' לפיתוח עכו. הוא לא אמר ממתי השכירו את הנכס לחב' לפיתוח עכו". עוד העידה הנתבעת שהיו הרבה משפטים של העירייה נגד המנוח, אם כי היא איננה זוכרת אם עו"ד משה מנשה ייצג את בעלה ואותה בתביעות הנ"ל. מדברי הנתבעת עולה כי עוד לפני הגשת התביעה "ידעה" שהווקף העביר את זכויותיו בדירה לחברה לפיתוח עכו, הדבר נודע לה מפי נציג הווקף, מר חאלד סעדי, וכי ניהלה מו"מ עם התובעת כדי להסדיר את זכויותיה כמי שמחזיקה בדירה, אולם היא והמנוח סרבו לחתום על חוזה שיסדיר את החזקתם בדירה, אלא אם כן תכלול התובעת בחוזה הנ"ל גם את המטבח, הגינה ואת השירותים (אשר מאוחר יותר, התברר על פי העדויות שבפני, כי נבנו ע"י הנתבעת על חלקה 18014/1 שהיא סמוכה לחלקה 18014/2 עליה בנויה הדירה נשוא הדיון). לכן תמוהה, וזאת בלשון המעטה, טענתה של הנתבעת כי לתובעת אין זכויות בדירה וכי על התובעת להוכיח כי רכשה זכויות כאלה מהווקף, כדין. לשאלה זו אשוב בהמשך. העדה האחרת שהעידה לעניין "רכישת הזכויות" ממישל ווהבה, היתה גיסתה של הנתבעת, הגב' נסאר ספייה, אשר אף היא הגישה תצהיר עדות ראשית (נ/5) ונחקרה עליו בבית המשפט. הגב' ספייה מסרה בחקירתה הנגדית כי הנתבעת היא אחות של בעלה וכי היא היתה נוכחת בעת חתימת החוזה (עם מישל ווהבה). דא עקא, חוזה כזה לא הוגש ולא נמצא. לשאלת ב"כ התובעת כמה חדרים יש בבית, השיבה: "לא הסתכלתי כמה חדרים יש בבית, אני הייתי אצל גיסתי, זה לא בית שלי שאסתכל כמה חדרים. לא עשו שינויים בבית. הבית היום כמו שהוא היה אז...". תשובה מתחמקת זו היא אחת מתשובות נוספות, אם מתחמקות ואם בלתי אמינות, שמסרה העדה. לא מתקבל על הדעת כי במשך 40 שנה (!) לא ביקרה העדה בבית גיסתה, לא נכנסה לחדרים ולא ראתה מה מכילה הדירה נשוא הדיון. למרות זאת היא יודעת ש"הבית היום הוא אותו דבר כמו שהיה אז". עוד מציינת העדה כי גיסתה היתה רופאת נשים (?! ככל הנראה מדובר בטעות הקלדה) ומוסיפה כי היא התלוותה אליה בעת שהנתבעת ובעלה המנוח מכרו זהב כדי לקנות את הזכויות בדירה ממישל ווהבה. עם זאת, למרות שאין היא יודעת מה היה בדירה, ידעה לספר כי הצדדים "עשו חוזה, כתבו מסמכים, מישל ווהבה כתב" אך מיד היא מוסיפה "אינני יודעת אם הוא עשה חוזה ואם הצדדים חתמו". ואם לא די בכך, מוסיפה מיד "כשסיימו לכתוב, שלמו את הכסף". העדה לא הסתפקה בכך שהיתה עדה לעצם העסקה, אלא ידעה גם לציין כי הנתבעת שלמה לווהבה ולווקף כספים אחרי שנה. היא ידעה לספר בהמשך "באותו זמן שלמו רק לווהבה, אח"כ לווקף. בעלה היה משלם בתשלומים לווקף ולחאלד סעדי. הלכתי פעם עם גיסתי הנתבעת בזמן שהלכו לשלם, ופעם הלכתי עם חמותי. לא ידעתי אם שלמו שכ"ד כל חודש. כשאני הייתי שלמו רק דמי מפתח. לא שלמו שכ"ד... לא יודעת אם מישל ווהבה הראה להם מסמכים על הנכס". הנה כי כן, העדה ידעה להגיד דבר והיפוכו באותו משפט, לאמר דבר ולחזור בו ממנו במילים הבאות. אין ספק כי עדותה היתה מוזמנת והיא בלתי מהימנה עלי. העדה נמנית על סוג העדים המסווגים כ"עדים מעונינים". ואמנם, אין לפסול את עדותם לחלוטין, אך מאידך אין מייחס לדבריהם משקל רב. אמר על כך י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 390: "עם זאת יודגש: "נגיעה אישית" בעניין נשוא הדיון - במשמעות המודגמת לעיל -מהווה גורם נכבד בשיקולי ביהמ"ש לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו. כאשר מתברר שעד הנו "נוגע בדבר" מסיבה כלשהי, בית המשפט "יזהיר את עצמו כרגיל הזהר היטב", שיש לבחון את עדותו בקפדנות יתירה." מטעם הנתבעת העיד גם העד המומחה - המודד מר שליסנברג. המודד ערך מדידות והגיש חוו"ד ותשריט שבו הוא מפרט את גבולות הגוש 18014 והחלקות השונות שבו ובין היתר העיד כי בדק ומצא שהבניה עליה הורשעה הנאשמת, עפ"י הודאתה, בבית המשפט השלום בעכו, בת.פ 1888/94 בעובדות כתב האישום שהוגש נגדה ע"י עיריית עכו, בגין בניה בלתי חוקית על שטח ציבורי פתוח, נעשתה בגוש 18014 חלקה 1 ולא על חלקה 2 כפי שנטען בכתב התביעה. דיון: 1. זכויות התובעת בנכס נשוא התביעה: כפי שציינתי לעיל השאלה הראשונה שיש לדון בה, האם לתובעת זכויות בדירה נשוא התביעה. הוכח, הן בראיות ממשיות והן מפי הנתבעת עצמה, כי הזכויות בדירה (זכויות החכירה) הוקנו לתובעת . הנכס נשוא התביעה היה בבעלות הווקף המוסלמי, עד אשר נתפס ע"י מדינת ישראל, לפי צו תפיסת מקרקעין בשעת חירום, תש"י - 1949. מאוחר יותר הוכרז הנכס כנכס נפקד והוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"). על פי חוק נכסי נפקדים התש"י - 1950. מתוך תעודת עובד ציבור ת/5 שהוגשה ע"י יחזקאל שמש, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ונושאת תאריך 22.1.96, עולה כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים חתם ביום 30.9.68 על חוזה חכירה עם רשות הפיתוח בגין הנכס הנ"ל, לתקופה של 99 שנה. חוזה זה צורף לתע"צ הנ"ל (נ/5). ביום 26.11.68 שחרר האפוטרופוס לנכסי נפקדים בתעודת שחרור מס' 5399 את הנכס הנ"ל לטובת ועד הנאמנים של הווקף המוסלמי בעכו ("הווקף") אשר הוקם עפ"י החלטת הממשלה בהתאם לחוק נכסי נפקדים תש"י - 1950 ודבר הקמתו פורסם בילקוט הפירסומים מס' 1269 מיום 7.4.66, דף 1420. בכך נולדה אישיות משפטית חדש אשר קיבלה את נכס הווקף המוסלמי על פי תעודת השחרור אשר ניתנה בכפוף להסכם החכירה הנ"ל מיום 30.9.68 ולפיכך הבעלות המלאה בנכס תעבור לידי הווקף כאמור, בשנת 2067. וועד הנאמנים של הווקף בעכו, הוקם רק ב-1966. לפיכך עד למועד זה לא היו לווקף זכויות בנכס שנתפס בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, עפ"י חוק נכסי נפקדים תש"י - 1950. רשות הפיתוח החכירה את הדירה (ואת החלקה בה מצוייה הדירה) בחכירת משנה לחב' לפיתוח עכו, על פי הסכם מיום 25.11.74 שאף הוא צורף לתעודת עובד הציבור האמורה. התובעת קיבלה את הנכס לניהולה לאחר שנוהל קודם לכן ע"י חברת "עמידר". עולה מהאמור כי קיים רצף של זכויות בנכס, החל מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים ועד לידיה של התובעת. מעורבות האפוטרופוס על נכסי נפקדים: טענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה שהנכס הפך להיות נכס נפקד ו/או מתי הפך לכזה ולכן חזקה שהנכס היה בבעלות הווקף בעת כניסת הנתבעת להתגורר בו, דינה להידחות. כאמור, טענה זו נוגדת את עדות הנתבעת עצמה בבית המשפט ובתצהירה שהוגשה כעדות ראשית. תעודות עובדי הציבור של מר רונן ברוך (מוצג נ/4) ושל מר יחזקאל שמש (מוצג ת/5) מהוות הוכחה לכך שהנכס הינו נכס נפקד שהוקנה לאפוטרופוס עפ"י הוראות סעיפים 1 ו-4 לחוק נכסי נפקדים. ב"כ הנתבעת טען כי אין מדובר בנכס נפקד וזאת בהסתמך על האמור בסעיף 2 ה. בתע"צ נ/4 , של רונן ברוך, מרכז בכיר לנכסי נפקדים, שבו נאמר: "לא נמצאה במשרדנו תעודת נפקדות המוצאת על פי סעיף 30 לחוק הנ"ל, המוגדר כ"דיני ראיות" לנכס גו"ח 18014/2". סעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים, התש"י - 1950 קובע כי: "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". נטל השכנוע בדבר קיומה או אי-קיומה של דרישת תום הלב שבסעיף 17 חל על מי שטוען נגד תחולתו של הסעיף. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א' חיות ב- ע"א 6858/99 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נ' עיד חוסין עלי טברי ואח',פ"ד נ"ח(4)577, 581-582, לפיהם: "האפוטרופוס נהנה מן ההגנה על תוקפה של העסקה לגבי נכסים שסבר שהם נכסים מוקנים, כל עוד לא הוכח כי העסקה נגועה בחוסר תום לב, והעברה זו של נטל השכנוע נובעת מחזקת תקינותו של המעשה המינהלי". בענייננו, לא הציגה הנתבעת כל הוכחה לכך שהאפוטרופוס פעל בחוסר תום לב בעת חתימת הסכם החכירה עם רשות הפיתוח. אשר על כן, נוכח הוראת סעיף 17(א) לחוק ונוכח חזקת תקינות המעשה המינהלי שלא הופרכה, אני קובע כי העסקה שנעשתה בין האפוטרופוס לרשות הפיתוח וכל הנובע ממנה הינם בעלי תוקף, שרירים וקיימים ודוחה את טענת הנתבעת כי הנכס היה בבעלות הווקף בעת כניסת הנתבעת להתגורר בו. זאת ועוד - אי הימצאות תעודה זו בתיק בחלוף למעלה מ- 40 שנה מהוצאתה אינה מעידה כי תעודה כזו לא היתה קיימת מעולם, וככל הנראה אבדה במהלך השנים או לא נמצאה במקום בעת שהתע"צ נתבקשה. ב"כ הנתבעת טען עוד כי היה צורך לצרף את האפוטרופוס לנכסי נפקדים לדיון בתיק זה, עפ"י סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים, אולם למרות שנשלחה הודעה לאפוטרופוס הוא לא צורף כצד לדיון. האפוטרופס לא ראה לנכון להצטרף כצד לדיון מן הטעם שבינתיים שוחרר הנכס מהקנייתו לועד הנאמנים כאמור לעיל, כפוף להסכם החכירה. בידיו לא נותר דבר. לפיכך הטיפול הוא בסמכות רשות הפיתוח בלבד שהינה בעלת זכויות החכירה. הדבר עולה מהמסמך מיום 1.7.1995 שנשלח לגב' זהר קראוס, עו"ד, יועצת משפטית של מינהל מקרקעי ישראל, חיפה ואשר צורף לתע"צ ת/5. ככל הנראה מסמך זה נכתב בעקבות הודעה של רשות הפיתוח (מינהל מקרקעי ישראל) לאפוטרופוס הכללי להצטרף לדיון בתיק זה. דברים אלה מסתברים לאור החלטת כב' השופט שאנן מיום 29.5.95. על העובדה שהאפוטרופוס לא הצטרף כצד למשפט, כאמור בסעיף 31 לחוק נכסי נפקדים הנ"ל, ביסס ב"כ הנתבעת תילי תילין של השערות, הנחות, תיאוריות משפטיות כאלה ואחרות ולמעשה כמעט את כל הגנתה של הנתבעת בתיק זה. ראוי להביא את סעיף 31 לחוק הנ"ל במלואו: "טענת נכס נפקד שמורה לאפוטרופוס: לא יזדקק בית משפט בכל פעולה משפטית אזרחית לטענה שנכס פלוני עומד לדיון הוא נכס נפקד, אלא אם היה האפוטרופוס בעל דין בפעולה המשפטית. לא היה האפוטרופוס בעל דין ונטענה הטענה הזאת, ומצא בית המשפט שיש לה רגליים, יזמין בית המשפט את האפוטרופוס להצטרף כבעל דין. הצטרף האפוטרופוס ידון בית המשפט בטענה; לא הצטרף - יראה בית המשפט טענה בטלה". בעת הגשת התביעה בתיק זה ולמעשה כבר מיום הקניית הנכס לועד הנאמנים של הווקף המוסלמי בעכו, ביום 26.11.68, האפוטרופוס כבר לא היה הבעלים של הנכס, לרבות של הדירה נשוא הדיון. הצורך בהתייצבות האפוטרופוס לדיון כאשר מועלית טענה שהנכס הוא נכס נפקד, נובע מהחשש שמא תיקבענה עובדות ותינתן החלטה בבית משפט בין צדדים, בקשר לנכס שהוא בעצם בבעלות האפוטרופוס ולפיכך חובה לצרף את הבעלים. אין ספק כי אין הכוונה שהאפוטרופוס חייב להיות צד לדיון (היסטורי) בכל מקרה שהבעלות בנכס עברה, אי פעם בעבר, תחת ידו של האפוטרופוס. משהעביר האפוטרופוס את זכויותיו לגורם אחר, פגה החובה שבסעיף 31 לחוק הנ"ל להתייצבות האפוטרופוס לדיון. במקרה הנדון קיימת תעודת עובד ציבור של האפוטרופוס בעניין הנ"ל, ודי בכך כדי לספק את דרישת תקנות סדרי הדין, דיני הראיות ודיני הקניין. לאור האמור, הריני דוחה את טענת הנתבעת כי לתובעת אין זכויות בנכס ובדירה וקובע כי זכויות התובעת בנכס ובדירה נובעות מחכירת המשנה שהוענקה לה מרשות הפיתוח לאחר שזו קיבלה את החכירה הראשית מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים ולאחר שהבעלות בנכס הוקנתה לווקף, החל מ-2067. בכל מקרה, אזכיר שוב כי הנתבעת איננה יכולה לכפור בזכויות התובעת לאחר שלאור מכתביה ואפילו בכתב ההגנה מטעמה, ובעדותה בבית המשפט, היא מציינת, בצד הכחשת זכויות התובעת כי היא ניסתה להגיע להסדר עם התובעת שתכיר בה כדיירת ותחתום עימה על חוזה. דברים אלה הינם תרתי דסתרי, דבר והיפוכו וכידוע אין להעלות טענות סותרות בכתב טענות. טיב הזכויות שהנתבעת רכשה ממישל ווהבה: מן המפורסמות שאין אדם יכול להעביר לאדם אחר יותר זכויות משיש בידיו. אין חולק כי הנתבעת ובעלה רכשו את זכויותיו של מישל ווהבה בדירה הנ"ל. מישל ווהבה נמצא בדירה האמורה עפ"י חוזה שכירות שנחתם בינו לבין רשות הפיתוח ביום 15.12.61 וחוזה זה מלמד כאלף עדים כי הזכויות בנכס הגיעו למישל ווהבה מידיה של רשות הפיתוח. הנתבעת טוענת כי רכשה ממישל ווהבה את זכויותיו. דא עקא, אם הנתבעת כופרת בזכויותיה של התובעת בנכס, היא כורתת את הענף עליו יושבת (טענתה כי רכשה זכויות בדירה ממישל ווהבה שרכש זכויותיו בדירה מרשות הפיתוח). לטענת התובעת, היא ובעלה ידעו שמדובר בדירה בדמי מפתח. בתיעוד שהועבר אל התובעת מחברת "עמידר" (אשר מנהלת את הנכס מטעמה), צויין כי בנכס מחזיק "פולש" ואין כל סימוכין לכך שהמנוח שילם את חלקו של בעל הבית בדמי המפתח. (סעיף 14ב' לתצהירה של גב' מירי סצ'י). נקבע כי דברים אלה הינם עדות שמיעה, שכן הם עולים ממסמך שנמצא בתיק ועורך המסמך לא נחקר עליו. הנתבעת טענה כי עסקת רכישת הנכס סוכמה בינם לבין מר ווהבי ובין ועד הווקף וכי חלקו של הווקף שולם בתשלומים במשך כשנה לידי אחראי הווקף. (סעיפים 5ב' ו- 5ה לתצהירה). אינני יודע מדוע שורבב שמו של הווקף ע"י הנתבעת לתיק הנדון. אין זו הפעם הראשונה שמועלית טענה בבית משפט זה כי נכס מסויים בעכו הינו בבעלות הווקף, אף כי בסופו של יום מוכח כי לווקף אין זכויות בנכס המסויים, או כי היתה לו זיקה לנכס במועד כלשהו. מכל מקום, אם הנתבעת ו/או בעלה בדקו את חוזה השכירות שמכוחו רכש מישל ווהבה את הזכויות בדירה, כפי שנטען בעדויות בפני, חייבים היו לדעת כי הנכס איננו של הווקף וכי מי שהקנה זכויות למישל ווהבה היא רשות הפיתוח. זאת ועוד, עולה מהראיות שבתיק כי דירות אחרות בבניין היו של עמידר אשר מנהלת את נכסי רשות הפיתוח, למשל ת/9, חוזה השכירות בין רשות הפיתוח לדיירת אחרת בבנין גב' רבקה סבח, או הדירה של הבן של הנתבעת. אומרת הנתבעת בעדותה : "עמידר זה היה בפנים, הדירה הגדולה. איפה שגר הבן שלי, זה היה של עמידר" (עמ' 45 לפרוטוקול ). העדה מוסיפה כי היא שכרה דירה נוספת מהתובעת באותו בנין. יוצא איפה כי הנתבעת מיתממת באשר לזכויות התובעת בנכס. היתה לה ידיעה כי לתובעת דירות נוספות בבנין ואילו את הידיעה כי לווקף יש כביכול זכויות בנכס, קלטה מהאויר, יש מאין. לפיכך, אין הנתבעת יכולה להעלות טענות כלשהן כי סברה שהזכויות בנכס הן של הווקף ו/או כי שלמו לווקף ו/או לנציגו, סכומים כלשהם על חשבון רכישת הזכויות ממישל ווהבה. גם אם היה אמת בטענה חאלד סעדי גבה כספים בשם הווקף, אם אמנם גבה כספים כאלה, כל סכום שהוא גבה בשם הווקף, איננו יכול להקנות למשלם זכויות, מקום שאלה אינן נמצאות בידי מקבל התשלום (הווקף). באותה מידה יכולה היתה הנתבעת ו/או המנוח, לתת הכספים לכל אדם שמציג את עצמו כ"בעל בית", (אם הציג עצמו ככזה) ולדרוש לאחר מכן להכיר בתשלום כתשלום ששולם כדין. יתר על כן, לא נמצאה קבלה כלשהי מטעם הווקף כי שולם לו, או לנאמניו, סכום כלשהו על ידי המנוח או הנתבעת. יצויין כי גם הווקף אמור לנהל ספרים ותיקי נכסים, ולא מתקבל על הדעת כי מי שקיבל כספים כאלה שילשל אותם לכיסו ללא בקרה. זאת ועוד, אם נתייחס שוב למכתב של סעדי שצורף לכתב ההגנה של הנתבעת, לא נמצא בו, ולו ברמז, כי המנוח שילם כספים לווקף. כל מה שעולה מהמסמך הוא כי המנוח שילם למישל ווהבה עבור רכישת זכויותיו. דמי מפתח: כיוון שאין חולק שמישל ווהבה החזיק בדירה כדייר מוגן, הנתבעת רשאית לרכוש זכויות של דיירות מוגנת בהתקיים התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972. בין היתר יש לשלם לדייר היוצא דמי מפתח, להעביר תצהירים לבעל הבית ולשלם לבעל הבית את חלקו בדמי המפתח ואחר מכן - לחתום על חוזה שכירות (מוגנת) עם בעל הבית סעיפים 85-86 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). הנתבעת טענה כי שלמה דמי מפתח. לפיכך, נטל הוכחת טענה זו מוטל עליה. הנתבעת ראתה במר ח'אלד סעדי אחראי מטעם הווקף. אולם מר סעדי עבד, לטענתה, במקביל גם כגובה מטעם רשות הפיתוח (ועמידר) גם לאחר שהתובעת חכרה את הנכס מרשות הפיתוח. באישור שצורף לכתב ההגנה (ונטען כי הוא אישור שנעשה ע"י מר סעדי) צויין כי לפי מיטב זכרונו של סעדי, המנוח, בעלה של הנתבעת, רכש את זכויות הדיירות המוגנת בנכס ממר ווהבי. יש לקרוא במסמך הנ"ל לא רק מה שנכתב בו, אלא גם מה שלא נכתב. מר סעדי נפטר ולא ניתן היה להעידו על דברים אלה. הנתבעת לא הוכיחה כי דמי המפתח אכן שולמו על ידה ו/או על ידי המנוח. יצויין כי אפילו סעדי המנוח לא כתב במסמך הנ"ל, יהיה אשר יהיה משקלו, כי הנתבעת ו/או בעלה המנוח שלמו דמי מפתח לבעל הבית (הווקף או התובעת). עובדה כי במסמך הנ"ל לא נאמר כי הווקף, או בעל הבית, יהיה אשר יהיה, קיבל את חלקו בדמי המפתח. בכל מקרה, אין בפני שום עדות פוזיטיבית כי הווקף קיבל כספים כלשהם מהנתבעת ו/או מבעלה. יתר על כן, במכתבה של הנתבעת לתובעת מיום 05/11/91 (נספח ט' לתצהירה של גב' סצ'י) מביעה הנתבעת נכונות להגיע להסכם עם התובעת עבור חלקה בדמי המפתח ובכך מודה כי חלקה של הנתבעת בדמי המפתח לא שולם. יצויין כי לא נמצא כל אישור או מסמך בתיקיה של התובעת, אשר אף לגרסת ב"כ הנתבעת, היא מנהלת ספרים ורישומים כמתחייב בחוק וכחברה ציבורית. אי מציאת אישור על תשלום כזה בתיקי עמידר או התובעת מצד אחד, ואי יכולת הנתבעת להציג הוכחת תשלום מצד שני, על תשלום דמי מפתח, הם הנותנים. חסרונו של אישור על תשלום בצירוף חוסר יכולתה של הנתבעת להציג קבלה או מסמך כלשהו על תשלום דמי מפתח, מביאים למסקנה חד משמעית כי לא בוצע תשלום כאמור. אשר על כן, הריני קובע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כי היא ו/או בעלה המנוח שילמו לתובעת ו/או לגורם כלשהו מטעמה את חלקה בדמי המפתח. לפיכך אין לראות בנתבעת דיירת מוגנת בנכס. אי חתימה על חוזה שכירות: התובעת דרשה מהמנוח להסדיר כחוק את חזקתו בנכס, לרבות תשלום דמי מפתח שלא שולמו לה ו/או לחברת "עמידר" וכן תשלום דמי שכירות, אך התובע לא נענה לפניותיה והתנה את הסכמתו לתשלום דמי השכירות במתן הכרה בזכויות החזקה שלו גם בתוספת הבלתי חוקית שבנה בסמוך לדירה כיחידה אחת. אין חולק כי במהלך השנים נעשו ניסיונות מטעם שני הצדדים להגיע להסכם אודות תשלום דמי דמי מפתח ודמי שכירות ועריכת הסכם שכירות כחוק. התובעת אף הסכימה להקנות למנוח מעמד של דייר מוגן בנכס, אך זאת בכפוף לתשלום חלקה בדמי המפתח שיוערכו ע"י שמאי מטעמה וכן חתימה על חוזה שכירות כחוק. (ר' מכתבו של עוד יאסין למנוח מיום 23/10/83 - נספח ה לתצהירה של גב' סצ'י). נראה כי המנוח לא היה מוכן למלא אחר התנאים שהציבה בפניו התובעת כדין ולשלם את חלקה בדמי המפתח, בין היתר, לאור גובה הסכום שנבע מהערכת השמאי, ולכן עד היום לא נחתם הסכם שכירות בין הצדדים ולא שולמו דמי השכירות בגין השימוש בנכס. קיום עילות פינוי על פי חוק הגנת הדייר: קבעתי כי הנתבעת איננה דיירת מוגנת בדירה וכי בפועל הינה מחזיקה בדירה ללא כל זכות, כמסיגת גבול. לפיכך זכאית התובעת לסלק את ידה של הנתבעת מהנכס ואין צורך לדון בעילות פינוי המנויות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 החלות על דייר מוגן. פסק הדין בתיק זה יכול להינתן ולהסתיים כאן, בקבלת תביעת הפינוי מבלי להיזקק ליתר הטענות הנוגעות לחוק הגנת הדייר. אולם, בשל רגישות התביעה (פינוי דייר מדירה) אתייחס גם לטענות שהועלו, למען הזהירות בלבד. התובעת מבקשת מבית המשפט, לחילופין, אם בית המשפט יקבע כי הנתבעת הינה דיירת מוגנת, כי בית המשפט יורה לסלק את ידה של הנתבעת מהנכס בהתבסס על מספר עילות פינוי המנויות בחוק הגנת הדייר. גרימת נזק לנכס (סעיף 131(3) לחוק): בשנת 1991 נתגלה לתובעת, בסיור אקראי שערכו נציגיה במקום, כי הנתבעת מבצעת בניה בלתי חוקית בסמוך לנכס בשטח הידוע כחלקה 1 בגוש 18014, אשר, עפ"י תוכניות הבניה הרלוונטיות החלות, מיועד לשטח ציבורי פתוח. רשויות התכנון החלו לנקוט בהליכים להריסת הבניה הבלתי חוקית ו/או להפסקת העבודות בשטח, אולם חרף פסקי הדין החלוטים וצווי ההריסה שהוצאו כנגדה, ממשיכה הנתבעת להחזיק בנכס, לרבות בבניה הבלתי חוקית, שלא כדין ואינה משלמת לתובעת דמי שכירות. התובעת טוענת כי תוספת הבנייה הבלתי חוקית שבנתה הנתבעת ללא היתר בשטח הסמוך לדירה, אשר ניתנו לגביה צווי הריסה, גורמת נזק לנכס ומהווה בכך עילה לפינוי הנתבעת מהנכס על-פי סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר. הנתבעת אכן הורשעה, על סמך הודאתה, בבניה בלתי חוקית בשטח הסמוך לנכס (ת"פ 1888/94 - מוצג ת/1). אולם מחוות דעתו של מר גדי שליסנברג (מוצג נ/3), והן על פי הודאתה של התובעת עצמה, תוספת הבניה הבלתי חוקית נעשתה על שטח ציבורי פתוח הידוע כחלקה מספר 1 בגוש 18014, אשר לתובעת עצמה אין כל זכות חזקה חוקית בו. השופט דוד בר אופיר ציין בספרו כי : "גרימת נזק למושכר" פירושה הוא שנעשה במושכר שינוי רב-כמות או רב-איכות אשר נראה לעין ומוריד את ערכו. ראוי להדגיש כי אותו נזק צריך להיגרם למושכר דווקא. משמע שאם הדייר תפס שטח בחצר המושכר (שלא הושכר לו) ובנה עליו מבנה כתוספת למושכר, אפשר לומר אולי שפגע במושכר עצמו. ובהיעדר הוכחה שהמושכר סבל נזק כתוצאה מתוספת מבנה, פירוש הדבר הוא שלא הוכחה עילה לפי הסעיף האמור". (סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 78). לא הובאה בפניי כל הוכחה לכך שהנכס עצמו סבל נזק כתוצאה מתוספת הבנייה שנעשתה בשטח הסמוך לו, שלא הושכר לנתבעת. לפיכך, הריני קובע כי התובעת לא הוכיחה עילת פינוי זו. כפי שציינתי לעיל, התברר בדיעבד כי הבניה הבלתי חוקית בוצעה על מגרש סמוך, חלקה 1 בגוש 18014 שאינה בבעלות התובעת. הדברים עלו מחוות דעתו של עד ההגנה המודד שליסנברג (נ/3) ולפיכך גם אם הנתבעת היתה דיירת מוגנת, לא הייתי רואה בבניה הנ"ל סיבה למתן צו פינוי . [א] אי תשלום דמי שכירות : הוראות סעיפים 131 לחוק הגנת הדייר מאפשרות לבעל נכס לפנות את הדייר על אף האמור בכל חוזה או הסכם אם "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו" (ס"ק (1)) וכן אם "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי" (ס"ק (2)). לעניין ס"ק 1, ציין השופט דוד בר-אופיר בספרו כי: "כדי שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי הסעיף הנ"ל". (ד' בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, (ינואר 2002, עדכון מס' 5) (להלן: "סוגיות בדיני הגנת הדייר"), עמ' 9-10). ובהמשך, "הניתוק בהמשכיות התשלומים צריך שיבוא כתוצאה ישירה ממחדלו של הדייר, ולא עקב סירובו של בעל הבית". (סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 13) אין מחלוקת כי הנתבעת ו/או המנוח מעולם לא שילמו לנתבעת דמי שכירות מהיום בו החלו להתגורר בנכס ועד היום, הם גם סירבו "להכשיר" את מגוריהם והחזקתם בדירה, ע"י חתימה על הסכם שכירות. אשר על כן, הריני קובע כי קמה לתובעת עילת הפינוי המנויה בסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר אם הנתבעת היתה נחשבת דיירת מוגנת. [ג] צורך עצמי בנכס למטרת פיתוח תיירותי (סעיף 131(7) לחוק): התובעת, אשר בין תפקידיה לפתח את התיירות בעכו, טוענת כי לאור מיקום הנכס בסמוך לחומה בעיר העתיקה, פינוי הנתבעת ממנו חיוני ודרוש לה על מנת לקדם את תוכניות הפיתוח בעיר. "עילת פינוי של צורך עצמי בדירת מגורים על פי סעיף 131(7) לחוק הגנת הדייר יש לבסס על שני תנאים מצטברים אלה: (1) המושכר דרוש לבעל הבית לצורך עצמו. (2) בעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף. ... לצורך העמדת העילה די בכל שבעל הבית הודיע לדייר על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף וטען זאת במפורש בפרשת התביעה". (סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 85) כאמור, הנתבעת הינה פולשת ואינה דיירת מוגנת בדירה נשוא הדיון. זאת ועוד, גם אם היתה הנתבעת דיירת מוגנת (וכפי שצויין היא איננה כזו), ולאור עדותה, כי כיום בחזקתה דירה נוספת, אשר היא שכרה מהתובעת (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 24/11/04), הייתי קובע כי קמה לתובעת עילת הפינוי המנויה בסעיף 131(7) לחוק הגנת הדייר. סעד מן הצדק: כאמור לעיל, התובעת זכאית לפנות את הנתבעת מהנכס בהתבסס על מספר עילות פינוי המנויות בחוק הגנת הדייר. הנתבעת טוענת כי גם אם יקבע בית המשפט שמתקיימת עילה לפינוייה על פי החוק, יש למנוע את פינוייה ולתת לה סעד מן הצדק על פי הוראות סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. סעיף 132(א) הנ"ל מאפשר לבית המשפט לסרב ליתן פסק דין של פינוי, על אף קיומה של עילת פינוי, "אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו". לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות הריני קובע כי הנתבעת אינה זכאית לסעד מן הצדק. ראשית, סעד מן הצדק לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר לפי חוזה או לפי החוק, והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו. (סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 146) הנתבעת נכנסה לנכס כפולשת, היא מעולם לא חתמה על הסכם שכירות עם התובעת ולא שילמה דמי מפתח ו/או דמי שכירות בגינו. אשר על כן היא אינה בעלת מעמד של דיירת בנכס ואינה זכאית לסעד זה. שנית, אין חולק כי התוצאה של מתן צו פינוי הינה קשה לדייר ויש בה כדי לעורר רחמים עליו. אולם הלכה היא כי ה"צדק" האמור בסעיף אין פירושו "חסד ורחמים", אחרת לא היה נותר לבית המשפט שיקול דעת לסרב ליתן סעד זה, ויהיה עליו לתיתו בכל מקרה שתוכח עילת הפינוי. בית המשפט אינו מתחשב אך ורק בטובתו של הדייר, כי אם גם בטובתו של בעל הבית ועל מנת ליתן את הסעד עליו להיות משוכנע שבעל הבית אינו צודק בעומדו על עילת הפינוי לפיה הגיש את תביעתו. "הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא לעומת החומרה של הפרת החוק מאידך גיסא. שקילה זו נעשית על פי כל הנסיבות הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה. והסעד יינתן אם וכאשר בית המשפט שוכנע, ולא די בפחות מכך, שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה". (סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 142) בענייננו, אין ספק כי התנהגותם של הנתבעת ובעלה המנוח עולה בחומרתה על תוצאות הפינוי. בנוסף לכך, כאמור, בחזקת הנתבעת דירה נוספת ששכרה מהתובעת, כך שפינוייה של הנתבעת מהדירה לא תותיר אותה ללא קורת גג. אשר על כן, הריני דוחה את בקשת הנתבעת למתן סעד מן הצדק וקובע כי עליה לפנות את הנכס. זאת ועוד, מזה קרוב ל- 40 שנה משתמשת הנתבעת בדירה ללא תשלום כלשהו לבעלים. הנתבעת צועקת בעזות מצח לא קטנה , כ"קוזאק הנגזל" ומבקשת הגנת בית המשפט מפני פינוי וסילוק יד, ובנסיבות אלה ברור כי אין היא זכאית לסעד כזה מבית המשפט. אשוב ואזכיר כי כבר קבעתי שהנתבעת איננה דיירת מוגנת ולפיכך חוק הגנת הדייר, על סעיפיו, אינו חל על הנתבעת. הרחבת חזית מטעם הנתבעת: במסגרת סיכומיה מעלה הנתבעת לראשונה טענות שונות, אשר לא בא זכרן קודם לכן במהלך המשפט. טענות אלה עניינן, בין היתר, אי צירוף כנתבעים נוספים, צדדים שהיו נחוצים לבירור התובענה; התיישנות התובענה; שיהוי וויתור; שימוש לרעה בהליכי משפט; חוסר תו"ל והעלמת עובדות. העלאת טענות אלה לראשונה במסגרת הסיכומים מהווה שינוי חזית, אשר התובעת התנגדה לה מפורשות. אשר לטענה כ י היה מקום לצרף כנתבעים נוספים גם את ילדיה של הנתבעת המתגוררים עימה, אציין כי מחדל זה של אי צירופם לתביעה, רובץ על פיתחה של הנתבעת בלבד. ראשית, היא ורק היא יודעת מי מתגורר עימה (אם בכלל). שנית, גם למי שמתגורר עם פולש ומסיג גבול, מכח "זכויותיו" של אותו פולש, אין הגנה טובה יותר מזו של מסיג הגבול ושלישית, נראה לי כי גם טענה זו נטענת בחוסר תום לב על ידי הנתבעת כפי נטענו טענות רבות אחרות בתיק זה. כלל הוא שהדיון בבית המשפט מתנהל אך ורק בשאלות שבמחלוקת העולות מכתבי הטענות. (ר' (ע"א 759/76 צביה, רמי ומשה פז נ' יצחק נוימן, פ"ד לא(2), 169 ,עמ' 173-174). "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים, פ"ד נ"ח(2)145, עמ' 151-152). בהיעדר בקשה של הנתבעת מבית המשפט לתקן את כתב טענותיה, ולאור התנגדותה של התובעת להרחבת החזית האמורה, הריני קובע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. למעלה מן הדרוש, אוסיף לעניין טענות התיישנות ושיהוי, כי דינן להידחות. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". הוראת המילים "בהזדמנות הראשונה" פורשה כך שמי שלא העלה טענת ההתיישנות בכתב הגנתו החמיץ את המועד. יתר על כן, נפסק כי דינה של טענת שיהוי הוא כדין טענת ההתיישנות ואם לא הועלתה בכתב ההגנה בית המשפט לא ישעה אליה. (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: "סדרי הדין האזרחי"), עמ' 324, 325) הנתבעת העלתה בסיכומיה גם טענת התיישנות בגין אי תשלום דמי מפתח. לטענה זו אין מקום גם על פי חוק הגנת הדייר. הקביעה בסעיף 92 לחוק הגנת הדייר מתייחסת בפירוש לסעיפים 87 עד 91 בלבד, דהיינו מקום שהדיירים, היוצא והנכנס, פעלו כאמור בסעיפים 85 ו- 86 לחוק הנ"ל, מה שלא נעשה במקרה הנדון. זאת ועוד. הנתבעת עצמה העידה כי כל השנים התנהל משא ומתן עם התובעת לתשלום דמי מפתח ודמי שכירות, כמעט עד הגשת התביעה. לפיכך, לא ניתן להעלות טענת התיישנות. בנוסף, טוענת הנתבעת כי אם הווקף (אשר כאמור אין לו זכויות) ו/או רשות הפיתוח / עמידר, לא תבעו דמי מפתח במשך 6 או 7 שנים בהם החזיקה בדירה, התובעת איננה יכולה לתבוע זכויות אלה ממנה, ולא היא. כפי שציינתי לעיל, כשם שהנתבעת לא רכשה יותר זכויות ממישל ווהבה ממה שהיו לו, כך גם התובעת באה בנעליה של רשות הפיתוח וכל הזכויות שהיו לרשות הפיתוח בנכס, עברו אליה כחוק. סוף דבר: אני מקבל את התביעה של התובעת לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה נשוא הדיון ומחייב את הנתבעת לפנות את הדירה הנ"ל מכל אדם וחפץ ולהחזיר את החזקה בה לידי התובעת. מאחר שלא הובאו בפניי ראיות לעניין גובה החוב הכספי אותו חבה הנתבעת לתובעת ולאור החלטת כב' השופט שאנן למחוק את חוות דעת השמאי שצורפה לתצהירה של גב' מירי סצ'י בהיותה עדות שמיעה, מצד אחד, והצהרת ב"כ התובעת בישיבה מיום 21.9.04 (עמ' 40 לפרוטוקול - מספר מודפס עמ' 38) : "אנו לא נביא ראיות לענין החוב הכספי", אינני מחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת. הריני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מקרקעין