עיון בהסדר הפשרה שהושג בין התובע לנתבעים בת.א. 777/09 ואושר בידי ביהמ"ש ביום 26.10.10, מעלה כי בהסדר זה מסכימים הצדדים כי השטח הרשום של חלקה א' של משק 67 במושב שדה עוזיה הוא 10,220 מ"ר , וכי גבולותיה של החלקה הם כמתואר במפת פרצלציה שצורפה להסכם כנספח א-2. כן הסכימו הצדדים לאותו הסכם כי בעקבות תוכנית הרחבת המושב, עפ"י תב"ע 4-134-8 הגובלת במשק 67 מצד מערב, הסכים המושב לבקשת הנתבעים לאפשר להם ולכל מי שיהיה בעל הזכויות במשק, זכות מעבר בשטח המצוי ממערב לגבול המערבי של החלקה וזאת בתוואי שסומן בצבע צהוב במפת המודד שצורפה להסכם וכל זאת בתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה וביניהם כי הנתבעים לא היו רשאים לרשום הערה כלשהי בקשר לזכות המעבר האמורה . קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פרצלציה במשק חקלאי: מדובר בתביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל כנגד הנתבעים פדלון דוד ופדלון חווה, לסילוק יד ולפינוי לאלתר של שלושה מחסנים המצויים במשק 87 במושב שדה עוזיה ולסילוק יד של הנתבעים מהשטחים אליהם פלשו כמסיגי גבול הסמוכים למשק 87 במושב שדה עוזיה. כתב התביעה נפתח תחת המספר ת.א. 1744/02 בבימ"ש השלום באשדוד והדיון בו אוחד עם תביעה שהגיש מושב שדה עוזיה כנגד הנתבעים בת.א. 216/99 בימ"ש השלום באשדוד. לאחר מעברי לכהן בבימ"ש השלום בקרית גת, קיבל ת.א. 1744/02 את המספר ת.א. 764/09 בבימ"ש השלום בקרית גת ות.א. 216/99 קיבל את המספר ת.א. 777/09. ביום 26.10.10 אישרתי הסדר פשרה שהוגשה בתביעת הפינוי שהגיש מושב שדה עוזיה כנגד הנתבעים בת.א. 777/09 ונתתי להסדר הפשרה תוקף של פסק דין. כעת עומדת בפני להכרעה המחלוקת בין הצדדים בת.א. 764/09. בדיון שנערך ביום 19.9.11 הודיע ב"כ הנתבעים כי הנתבעים הלכו לבית עולמם, וזאת לאחר שהוגשו סיכומים מטעם התובע אך טרם הוגשו סיכומים מטעם הנתבעים. בהחלטה מיום 20.11.13 מצאתי לנכון לפנים משורת הדין לאפשר הגשת סיכומים מטעם ילדי הנתבעים ז"ל. בסיכומים שהגיש ב"כ הנתבעים עו"ד פילו, הודיע עו"ד פילו כי פעל בתור קצין בימ"ש להגיש סיכומי טענות שהיו בפי הנתבעים אותם יצג בהליך. עפ"י הודעתו, למנוחים 10 בנים ובנות, שאליהם נשלחה החלטת ביהמ"ש מיום 20.11.13. לדבריו, מתוך צאצאי הנתבעים, הגיבה בת אחת - רחל סרוסי - שהודיעה כי אין לה כל עניין בנחלה. בנוסף שני בנים נוספים, מר רפאל פדלון ואליהו פדלון, ביקשו להגיש הסיכומים ויתר צאצאי הנתבעים לא הגיבו כלל. כן ציין עו"ד פילו בסיכומיו, כי עפ"י המידע שנמסר לו, לא הוצא צו ירושה או צו קיום צוואה אחרי פטירת הנתבעים, אך תלויים ועומדים הליכים משפטיים בבימ"ש לענייני משפחה בין האחים רפאל ואליהו פדלון בלבד בקשר עם הורשת/העברת הזכויות בנחלה לאחר פטירת הנתבעים ז"ל. לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים להלן פסק הדין. כתבי הטענות בכתב התביעה ציין התובע כדלקמן: בהסכם שכירות שנחתם ביום 1.10.93 עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל [להלן: "הסוכנות"] הושכרה על ידו לסוכנות משבצת הקרקע של מושב שדה עוזיה לתקופה של 3 שנים שהסתיימה ביום 3.9.96 ולא חודשה. בחוזה השכירות הוקנו לסוכנות היהודית זכויות של בר רשות והיא הורשתה להרשות השימוש במשבצת לחברים במושב שדה עוזיה, כשמטרת השכירות הינה בעיקרה לשימוש בחקלאות וייעוד המשבצת הינו לחקלאות. הנתבעים 1 ו-2 חברים במושב שדה עוזיה והם הורשו ע"י הסוכנות היהודית להחזיק במעמד של בר רשות במשק 67 במושב שדה עוזיה. ביום 21.8.2001 גילה המפקח מטעם התובע, כי הנתבעים פלשו שלא כדין למגרשים 115, 116, 117, 118 הסמוכים לנחלתם, ובמועד שאינו ידוע הקימו במשק שלושה מחסנים לאחסון ולסחר במתכות, וזאת מבלי לקבל הסכמת התובע ומבלי לקבל אישור הרשויות המוסמכות [להלן: "השימוש החורג"]. השימוש החורג במשק מהווה הפרה יסודית של תנאי הרשות שהוענקו לנתבעים להחזיק ולהשתמש במשק והוא מקים לתובע זכות לקבל נגד הנתבעים הסעדים להם הוא עותר, וביניהם צו פינוי המחסנים וצו להפסקת השימוש החורג, כן זכאי התובע לצו לסילוק ידם של הנתבעים משטחי הפלישה. בכתב הגנה מתוקן שהגישו הנתבעים 1 ו-2, טענו הנתבעים שהתובע אינו פועל בשם רשות הפיתוח וטענו כי כי רשות הפיתוח לא הסמיכה התובע להגיש תביעה. כן טענו הנתבעים כי מעשי התובע אינם מתיישבים עם ניהול ראוי וסביר של המקרקעין וכי התובע לא צירף כל ראיה המראה כי משק 67 כלול במשבצת מושב שדה עוזיה ואין זיהוי מלא ועדכני של המשק והחלקה. כן ציינו הנתבעים כי מעמדם אינו כמעמד ברי רשות ובפועל הם חוכרים לדורות בעלי זכויות קנייניות קבועות בנכס וכי על ביהמ"ש להושיט להם סעד שיעכב לפרק זמן את אישור הסעדים שמבקש התובע. בנוסף טענו הנתבעים, כי טענת התובע שמטרת השכירות הינה בעיקר לשימוש בחקלאות, אין בה לקבוע שמטרת שכירות תהא אך ורק לצרכי חקלאות ויש לדחות הפרשנות הדווקנית של התובע את הסכם המשבצת. לדברי הנתבעים, הוסמך התובע לנהל המקרקעין ולא להשביתם, ולאחר שהעיסוק בחקלאות פסק במשק הנתבעים, בשל כורח כלכלי, לא ניתן יהיה לקבוע שהנתבעים הפרו את מטרת השימוש בשטח המשבצת כפי שנקבע בחוזה המשבצת, ולפיכך יש לדחות התביעה באשר לשימוש החורג. באשר לטענת הפלישה, הכחישו הנתבעים את הטענה וטענו כי השטח בו הם יושבים מהווה חלק בלתי נפרד ממשקם שמספרו 67 המצוי בחזקתם מזה עשרות שנים מאז התיישבו במושב שדה עוזיה משנת 1950. לטענת הנתבעים, השטח השנוי במחלוקת הוא מושא של מחלוקת פנימית בין המושב לנתבעים בעניין הגדרת גבול הנחלה אותה הקצה המושב לנתבעים, ולתובע לא יכולה להיות כל עילת תביעה בעניינו. תביעת הפינוי "משטחי הפלישה" בסיכומיו טען ב"כ התובע כי הנתבעים מודים כי הם מחזיקים בשטחי המגרשים 115 עד 118 הסמוכים למשקם אך לטענתם הם מחזיקים בשטח מזה עשרות שנים בהסכמה מלאה או מכללא ועל כן יש להם זכויות בשטח. לטענת ב"כ התובע, עדי התביעה כולם כאחד, הבהירו בחקירתם כי הנתבעים מחזיקים בשטחי הפלישה ללא הסכמה. לדבריו, מעיון בעדויות עדי התביעה גב' חכמון, מר בן ארצי ומר חזן עולה כי הפלישה החלה בסמוך לשנת 98'. כן טען ב"כ הנתבעים כי מעדויות ההגנה עולה כי השינויים בשטחי הפלישה היו בתחילת שנות ה-80' ולא לפני כן. כפי שצויין לעיל אוחד הדיון בתיק זה עם ת.א. 777/09, שבו תבע מושב שדה עוזיה את הנתבעים בתביעה מקבילה וזהה לפינוי "שטחי הפלישה". לאחר שנשמעו במהלך מספר דיונים עדי הצדדים, ולאחר שביהמ"ש ערך ביקור במקום, ולאחר שהוצא צו לסיכומים בתיק והתובע בתיקנו הגיש סיכומיו, הציגו הצדדים בת.א. 777/09 הסכם פשרה שחיסל המחלוקות ביניהם בעיין שטחי הפלישה, וביום 26.10.10 אישר ביהמ"ש את הסדר הפשרה בין המושב לבין הנתבעים. בסיכומיו שהוגשו לאחר אישור הסדר הפשרה, טען ב"כ הנתבעים כי בהסדר הפשרה הסדירו המושב והנתבעים ז"ל סופית את המחלוקת ביניהם לגבי גבול הנחלה המערבי בכל הנוגע להפסקת השימוש והחזקה בשטח החורג מערבה מגבול הנחלה המערבי הרישומי. לטענת ב"כ הנתבעים לגבי חלק זה בתביעה, הצטרף התובע בתיקנו, הלכה למעשה, לאורך כל התהליך המשפטי לטענות המושב כנגד הנתבעים ז"ל ולאורך כל ההליך חסה התובע בצל חקירותיו עדויותיו וראיותיו של המושב. לדברי ב"כ הנתבעים, לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, פינו הנתבעים את אותם חלקים רלבנטיים בגבול המערבי של הנחלה ובנוסף הוסדרה דרך גישה לנחלה. לדברי ב"כ הנתבעים, הסכם הפשרה מתבסס על מפת מדידה ייחודית שצורפה נספח ב' להסכם ושנערכה ע"י המודד המוסמך מטעם ביהמ"ש מר חגי כספי. לדבריו, מר כספי סימן על המפה בצבע צהוב מקטע צר של 132 מ"ר מתוך שטח מגרש ההרחבה מס' 92 התפוס ממילא ע"י המקלט ההיסטורי, ע"מ שזה ישמש דרך מעבר הכרחית לרכב מהכביש הראשי של המושב לתוך שטח הנחלה. לטענת ב"כ הנתבעים, בזכות הסכם הפשרה ובעקבותיו, כל מגרשי ההרחבה של המושב הגובלים בנחלה ממערב שוחררו לחלוטין ואינם מוחזקים בידי הנתבעים, לרבות שטח מגרש המקלט, אך למעט הרצועה הקצרה שגרעה מן המקלט 132 מ"ר. לטענת ב"כ הנתבעים, עם מתן תוקף פס"ד להסכם הפשרה, התייתר הצורך להמשיך הדיון בתביעת התובע בכל הנוגע לסכסוך הגבול המערבי, ונושא זה הוסדר ואינו דרוש עוד. לדברי ב"כ הנתבעים בסיכומיו, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד בת.א. 777/09 כבר בוצע בפועל וטענות התובע שהוגשו לאחר סיכומיו, כאילו עדיין מתקיימת חריגה בהסגת גבול ל-7 מגרשים בהרחבת המושב, אינה טענה נכונה, שכן היא מתבססת על אורטו-פוטו ישן שנערך עוד בטרם מימוש הסכם הפשרה. לדברי ב"כ הנתבעים, סוגיית גבולות נחלת הנתבעים הוסדרה בין המושב לנתבעים בהסדר פשרה ראוי, ולתובע לא יכולה להיות כל אמירה בנושא זה. דיון בסוגיית שטחי הפלישה כפי שצויין לעיל, טענת התובע הינה כי במהלך השנים פלשו הנתבעים שלא כדין למגרשים 115 עד 118 הסמוכים לנחלתם. לכתב התביעה צורף דוח מאת מפקח המינהל שבו מצויין כי על פי טענת מהנדס הועדה של המועצה האזורית השתלט הנתבע על שטח שיועד להרחבה, מגרשים 115, 116, 117, 118 וכל פעולות שיווק המגרשים נפגעות כתוצאה מפלישה זו. לכתב התביעה צורפה גם מפה שבה מפורטים עפ"י הנטען המגרשים אליהם פלשו הנתבעים ומגרשים אלה ביחד עם נחלת התובעים סומנו בסימון אדום ( וכדברי התובעים בסעיף 5 ב', "מצ"ב דוח פיקוח מטעם התובע המתאר פלישת הנתבעים 1 ו-2 וכן מפה המתארת מתווה הפלישה, אלו מסומנים ג' ו-ד בהתאמה " ). כמו כן, צורף לתצהירו של מר טל חזן העד מטעם התובע, תצהיר ובו פורט כי המגרשים אליהם פלשו הנתבעים מסומנים בתשריט שצורף בצבע אדום, ומגרשים אלה מצויים בחלקה המערבי של חלקת הנתבע. עיון בתשריט שצורף לכתב התביעה ולתצהירו של מר טל חזן, והשוואתו לתצהיר שהוגש מטעם הגב' חכמון בת.א. 777/09 מעלה כי שטח הפלישה שתואר בתשריטי התובעת בתיקנו, זהה לשטחים שעל פי הנטען אליהם פלשו הנתבעים בת.א. 777/09, וזאת בהתאם לסעיפים 6, 7, 8, 9 המתייחסים לפלישה לשטחים הגובלים בצידו המערבי של חלקת התובע. זאת ועוד, במהלך חקירת הנתבע 1 ועדיו, נחקרו הנתבע והעדים בכל הנוגע ל"שטחי הפלישה" בידי ב"כ מושב שדה עוזיה, שהתייחס לשטחים המפורטים בכתב תביעתו. ב"כ התובע בתיקנו הצטרף בכל הנוגע לסוגיית שטחי הפלישה לחקירותיו של ב"כ המושב ולא הוסיף שאלות משלו. חקירתו של ב"כ התובע בתיקנו, התמקדה בסוגיית השימוש החורג. [ראה עמ' 108 לפרוט']. בכלל נסיבות העניין, אני קובע כי במהלך הדיונים שבפני לא הוכיח התובע כי הנתבע פלש לשטחים נוספים מעבר לשטחים אליהם התייחס מושב שדה עוזיה בתביעתו בת.א. 777/09. בנסיבות האמורות לעיל, אני קובע כי הסדר הפשרה בין מושב שדה עוזיה לנתבעים בת.א. 777/09, מתייחס לשטחי הפלישה שהוכחו גם בתיקנו, קרי - השטחים המצויים ממערב לחלקת התובע. עיון בהסדר הפשרה שהושג בין התובע לנתבעים בת.א. 777/09 ואושר בידי ביהמ"ש ביום 26.10.10, מעלה כי בהסדר זה מסכימים הצדדים כי השטח הרשום של חלקה א' של משק 67 במושב שדה עוזיה הוא 10,220 מ"ר , וכי גבולותיה של החלקה הם כמתואר במפת פרצלציה שצורפה להסכם כנספח א-2. כן הסכימו הצדדים לאותו הסכם כי בעקבות תוכנית הרחבת המושב, עפ"י תב"ע 4-134-8 הגובלת במשק 67 מצד מערב, הסכים המושב לבקשת הנתבעים לאפשר להם ולכל מי שיהיה בעל הזכויות במשק, זכות מעבר בשטח המצוי ממערב לגבול המערבי של החלקה וזאת בתוואי שסומן בצבע צהוב במפת המודד שצורפה להסכם וכל זאת בתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה וביניהם כי הנתבעים לא היו רשאים לרשום הערה כלשהי בקשר לזכות המעבר האמורה . יצויין כי הסכם הפשרה מתנה תנאים נוספים הנוגעים לפינוי השטח בפועל בידי הנתבעים , וביניהם התחייבות הנתבעים להסיר גדר האיסכורית בגבול מערבי של חלקה א' והתחייבותם להסיר המבנה החורג מעבר לגבול המערבי של החלקה. בהמשך תוסר על פי התחייבות הנתבעים גדר איסכורית הבנוייה על מגרש 92/1, וכן יוסר חלקו של הלול הבנוי בחריגה מקווי הבניה של הלול. בכלל נסיבות העניין ולאחר ששמעתי הצדדים בדיונים שבפני, הגעתי למסקנה כי במסגרת הראיות שהוצגו בפני בכל הנוגע למועד תחילת החזקת הנתבעים בשטחים המוגדרים כשטחי הפלישה, אני מוצא לנכון לקבוע כי הסדר הפשרה שהושג בין הנתבעים למושב שדה עוזיה במסגרת ת.א. 777/09 מגבש את ההסדר הראוי בכל הנוגע לפינוי הנתבעים מהשטח הנתון במחלוקת. כפי שציין ב"כ הנתבעים, הסדר זה מקצה לנתבעים מקטע קצר ביותר, שישמש דרך מעבר לרכב מהכביש הראשי של המושב לתוך שטח הנחלה, וזאת תוך שמירת זכויות המושב בעניין והגבלת זכויות הנתבעים כמפורט בהסכם ולפיכך, הינו הסדר ראוי. יצויין כי הצדדים שבפני השלימו הבאת הראיות בתיק, ובנוסף לכך נערך "ביקור במקום" מטעם ביהמ"ש, שבו התרשם ביהמ"ש מן הנעשה בשטח ושמע את טיעוני הצדדים במקום. בכלל הנסיבות שצויינו לעיל, ולאחר שהתנהלות נציגי המושב נעשתה על רקע עיכובה של תוכנית הרחבה של המושב בשטחים הגובלים בחלקתם של הנתבעים, יכול ביהמ"ש לציין בשלב זה כי בהתנהלות המושב ובהגעתו להסדר, הביא המושב בחשבון את כל האינטרסים הנוגעים בעניין, ובין יתר האינטרסים שנשמרו ע"י המושב, נשמרו גם האינטרסים של התובע בתיקנו. יצויין כי בדיונים שבפני התרשמי כי הגוף הדומיננטי בתיק היה מושב שדה עוזיה, שהציג את מרבית הראיות, ונציגיו היו אלה שחקרו את הנתבעים ונציגיהם בחקירה נרחבת. [ר' עמ' 108 לפרוט']. לאור כל שפורט לעיל, אני קובע כי הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26.10.10 בת.א. 777/09, הוא ההסדר הראוי שיש להחיל בתיקנו, ולפיכך אני מקבל את התביעה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם התנאים שנקבעו בהסדר הפשרה האמור . לפיכך, אני מקבל את התביעה המפורטת בכתב התביעה , בפרק הנוגע לטענת הפלישה לשטחי התובע, ככל שהיא תואמת להסכם הפשרה האמור, ובפועל אני קובע כי כפסק דין בתיקנו, בכל הנוגע לטענת הפלישה, יחול הסדר הפשרה שהושג בת.א. 777/09. השימוש החורג כפי שצויין לעיל, טען התובע כי הנתבעים הקימו בחלקה הנדונה שלושה מחסנים המשמשים לאחסון ולסחר במתכות וזאת מבלי שקיבלו את הסכמת התובע או את אישורו, דבר המהווה הפרה יסודית של תנאי הרשות שהוענקו לנתבעים להחזיק ולהשתמש במשק. לאור זאת, דרש התובע להוציא צו לסילוק ידם של הנתבעים מן המחסנים ולהשיב באופן מיידי המצב לקדמותו וכן להוציא צו האוסר שימוש במחסנים. האם התובע מורשה לפעול בשם רשות הפיתוח בכתב הגנתם ובסיכומיהם טענו הנתבעים כי מינהל מקרקעי ישראל אינו מוסמך להחליט בשם עצמו על הגשת התביעה, הואיל והבעלות במקרקעין היא של רשות הפיתוח והתביעה הינה של רשות הפיתוח. איני מקבל טענה זו. בסעיף 6 לחוק יסוד מינהל מקרקעי ישראל, התש"ח-1960 נקבע כי כל פעולה במקרקעי ישראל לפי הסעיף תעשה ע"י מינהל מקרקעי ישראל ובנסיבות העניין אני קובע כי למינהל קיימת סמכות להגיש תובענה בשם רשות הפיתוח [ר' ע"א 55/67 יהושע קפלן ואח' נ' מ.י. פד"י כ"א (2) 718]. האם הנתבעים עושים שימוש חורג בשטח המשק במהלך חקירותיהם לא הכחישו הנתבעים שהפעילו בחלקה א' של המשק מחסנים לאחסון צנורות ברזל לצרכי מסחר וגם הפעילו נגריה. בעדות בנם של הנתבעים - מר אלי פדלון - לא הכחיש מר פדלון כי בשטח הוקמו הסככות והושכרו לאחרים תמורת דמי שכירות לאחסון צנורות וגם הפעילו נגריה. "המבנים, יש לי מבנים במגרש, היתה תחרות לגבי להשכיר, לגבי השכרה. כדי להשכיר מבנים אתה חייב אדמה. תמורת השכרת מבנים, השכרתי את המבנה. השכרתי לאותו אדם את המבנים. המבנים זה שתי הסככות הגדולות. תמורת הסככות נתתי לו אדמות בחוץ לשים צינורות כדי שישרתו את העבודה בסככות". [עמ' 107 ש' 1-4 לפרוט' - ראה לעניין זה גם עמ' 108 ש' 1-18, עמ' 131 ש' 20-29, עמ' 132 ש' 2-18, עמ' 133 ש' 6-36]. הנתבעים לא קיבלו אישור התובע לבנות הסככות ולהשכירן ולא קיבלו הסכמת התובע להפעיל שימוש חורג בשטח חלקה א' של המשק. [ר' עדותו של אלי פדלון עמ' 134 ש' 13-16]. בעדותו מעיד מר פדלון כי לא קיבל הסכמת ועדת התכנון והבניה להפעיל השימוש החורג, וכי לא קיבל אישור התובע להפעלת השימוש החורג. מתוך עדות מר פדלון עולה כי לשימוש שחרג מהעיסוק החקלאי במקרקעין לא ניתן כל היתר מהתובע והנתבעים קיבלו מכתבי התראה רבים כפי העולה מחקירתם עצמם. האם הנתבעים עשו שימוש חורג במקרקעין מטעם התובע הוצג תצהיר שנערך ע"י המפקח טל חזן, שאף העיד בפני ביהמ"ש. מתוך תצהירו ומעדות של מר חזן עולה כי במהלך השנים שעד להגשת התביעה גילה בסיוריו במשק כי הנתבעים הקימו בחלקה א' של המשק עסק לאחסון צינורות ברזל והפעילו נגריה. [ר' לעניין זה תצהירו של מר חזן וכן עדותו בעמ' 71 ש' 16-17, ש' 22-29]. עדותו של מר חזן תואמת לעדות מר פדלון כאמור. היוזם פעולות חקלאיות במשק חקלאי מחוייב לקבל כל ההיתרים כדין. בנסיבות העניין ניתן לומר כי העסק לאחסון צינורות ברזל ועסק מסוג נגריה, אינם יכולים להיכלל בחלקה שעיקרה לצורכי חקלאות ובוודאי שאינם יכולים להיכלל בחלקה שהיא לצרכי חקלאות בלבד, כמפורט בהסכם המשולש (בין המנהל הסוכנות והאגודה) ובהסכם המשבצת הדו צדדית , קל וחומר כאשר מדובר בעסקים המצויים במבנים ששטחם נרחב ביותר ומגיע כדוגמאת המחסנים נשואי דיוננו. בנסיבות האמורות לעיל, ניתן לקבוע כי הקמת הסככות והשימוש בהן נעשו לשם שימוש חורג במקרקעין. טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעים הינה כי החקלאות באזור משק הנתבעים גוועה זה מכבר ובפועל פשטה את הרגל וחדלה להתקיים והחקלאות האמיתית נדדה למקומות אחרים. לדבריו, לאחר שאין כל זכות קיום כלכלית או מעשית לחקלאות המשפחתית של פעם, רוב הקרקעות הרלבנטיות אינן משמשות בפועל מזה עשרות שנים לשימושים חקלאיים והשכרת מבנה המשק הפכה במשך השנים לחזון נפרץ ומחוייב המציאות. לדבריו, איזון בין אינטרס הפרט לניצול מקרקעין בהם הוא מחזיק בצורה מיטבית אל מול אינטרס הציבור, מחייב כי יוזמי פעילות עסקית במשקים חקלאיים יקבלו היתרים. בסיכומיו הפנה ב"כ הנתבעים לפסק דין שניתן בביהמ"ש השלום בראשון לציון בתיק 40611-03-10 . עיון בפסה"ד מעלה כי באותו פסה"ד מבסס ביהמ"ש את נימוקיו על מצבו האישי של הנתבע שהינו יליד 1950, הסובל מנכות בשיעור 91%, שבניו אינם עוסקים בחקלאות ואין בידיהם ממון לפרנסו. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שענייננו של אותו נתבע בפרשת "אשכנזי", אינו דומה לענייננו, כאשר בענייננו מדובר כעת בצאצא או צאצאים של הנתבעים שהיו בעבר חקלאים וברבות השנים הלכו לעולמם, כך שבפועל מדובר כיום בנכס שבעליו הלכו לעולמם ויורשיהם הם הטוענים בשמם. בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות ואח' נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' שניתן ביום 9.6.11 קבע ביהמ"ש העליון כי יבוטל ס' 105 להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל, שהתיר השכרת מבנים לתעסוקה לא חקלאית בנחלות המצויות במושבים. [עמ' 90 לפסק הדין]. בנסיבות האמורות לעיל ולאור כלל הפרטים שצויינו, אני מורה על סילוק יד של יורשי הנתבעים או מי מטעמם משתי הסככות שגודל האחת 17.25 X 30.19 מ"ר וגודל השניה 17.20 X 50.11 מ"ר מצויינות בתשריט ת/11, וכן מורה על החזרת הנכס לקדמותו בהתאם להרשאה שניתנה לנתבעים. אני אוסר על יורשי הנתבעים או מי מטעמם לעשות שימוש במחסנים המצויים בסככות שצויינו לעיל. אני מורה כי צו זה אשר ניתן למחסנים שבסככות ייכנס לתוקפו בעוד חצי שנה מהיום, וזאת ע"מ ליתן לנתבעים שהות להתארגנות . ניתן בזה צו לפיצול סעדים, באופן שהתובע יוכל בעתיד, אם ימצא לנכון לעשות כן, להגיש כנגד עזבון הנתבעים תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה במקרקעין, ובגין נזק שנגרם בגין השימוש במקרקעין. בנסיבותיו של העניין ,ולאור תוצאות פסק הדין , אין צו להוצאות. מושבים נחלות ומשקיםקרקעותחקלאותמשק חקלאיאיחוד וחלוקה מחדשפרצלציה