קראו דוגמא מהפסיקה בנושא קיזוז קצבת נכה צה''ל: עניינה של עתירה זו נסב סביב בקשת העותרת להורות על ביטול סעיפים ספציפיים מתוך הוראת נוהל פנימית שהתקין המשיב וזאת על רקע החלטת המשיב לקזז בין קצבאות המוענקות לנכי צה"ל ממקורות שונים, שנתנה מכוח הוראת נוהל פנימית של אגף השיקום. העותרת תוקפת את חוקיות החלטה זו ומכאן עתירתה כי בית המשפט יורה למשיב לנמק מהם המקורות הנורמטיביים שעל פיהם הוא מנכה תגמול נכות כללית המוענקת ע"י המל"ל מתוך תגמול מחיה מיוחד המוענק לנכה ולהשיב על השאלה, מדוע לא יבטל את אותם הסעיפים בהוראת הנוהל הפנימי אשר מסדירים את קיזוז הקצבאות. כאמור, ברמה האופרטיבית, מוקד העתירה הוא בקשת העותרת לקבלת צו המורה על ביטול סעיפי הוראת הנוהל המסדירים את מנגנון החישוב והקיזוז. רקע עובדתי למען הבהרת הדברים ופישוטם אקדים תחילה בהצגת העובדות הרלבנטיות. בשנת 1986, במהלך שרות מילואים, נפגע מר אמנון שלתיאל ז"ל (להלן: "המנוח") וכתוצאה מפגיעה זו הוכרה לו נכות אורתופדית בשיעור של 30%. דרגת הנכות שנקבעה לו הועלתה המהלך השנים, ובשנת 2007 הועמד שיעור נכותו על 37%. בנתונים אלה, לא עמד המנוח בתנאים הקבועים בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "החוק" או "חוק הנכים") לקבלת "תגמול נצרך" שכן, עפ"י דין תגמול זה ניתן רק לנכים שדרגת נכותם עולה על 50%. ברם, בהתאם להוראת נוהל פנימית 85.01 של המשיב (להלן: "ההוראה"), הוחלט לתת למנוח תשלום מחיה מיוחד (להלן: תג"מ), מעבר לקבוע בדין. וכך, בין התאריכים 1.7.02-31.8.07, קיבל המנוח תג"מ ברמה 5 ובין התאריכים 1.9.07-31.3.10 קיבל תג"מ ברמה 6. בשנת 2006, ובמקביל לקבלת התג"מ, הוכר המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה ובהתאם לכך החל לקבל קצבת נכות כללית. דא עקא, שהמנוח לא דיווח למשיב על הקצבה הנוספת שקיבל מהמל"ל, וכך, במשך שלוש שנים, קיבל שתי קצבאות ממקורות שונים: תג"מ מהמשיב וקצבת נכות המל"ל. משנודע למשיב אודות כפל הקצבאות הוחלט לגבות מהמנוח את הכספים שקיבל ביתר משך שלוש שנים ובמקביל לנכות מתשלום התג"מ את סך קצבת הנכות המשולמת מידי חודש. בהתאם למנגנון הקיזוז הקבוע בהוראות המשיב הוערכו התשלומים שקיבל המנוח ביתר בסך של כ- 86,000 ₪ (להלן גם: "החוב"). בפועל, הגבייה התבצעה בשני שלבים : בשלב הראשון, התבצע קיזוז חד פעמי בסך של 33,000 ₪, ובשלב השני, נעשתה פריסת תשלומים באופן שבו מידי חודש, נוכו למנוח 500 ₪ מהתגמולים שקיבל מהמשיב (להלן: "הניכויים"). יצוין, כי טרם פטירת המנוח התקיימה פגישה בין המנוח ורעייתו לבין נציגי המשיב וביניהם: מנהלת המחוז באגף השיקום, עובדת שיקום ונציגת ארגון נכי צה"ל. בפגישה זו שטחו המנוח ורעייתו את טענותיהם בדבר חוקיות הניכויים ואף סיפרו כי בפועל, הניכויים אינם מותרים בידם פרנסה מספקת, ולמעשה, מונעים מהם את האפשרות להתקיים בכבוד. נציגי המשיב הפנו את המנוח לסעיפים החוק וההוראה המורים על קיזוז במקרה של כפל קצבאות, אך בשל תמונת המצב העגומה שהציג המנוח, נקבע בסופה של הפגישה כי הוא יגיש בקשה מתאימה המפרטת את מצבו הכלכלי, וועדת תשלומי יתר תדון בבקשתו באופן פרטני. בחודש מרץ 2010 שם המנוח קץ לחייו. ביום 27.4.10 פנה ב"כ העותר למשיב והעלה טענותיו כנגד ניכויי החוב. המכתב נענה ביום 7.6.10 ובו חזר המשיב על עמדתו, כי הניכויים נעשו בהתאם להוראת משרד הביטחון ועל פי דין. בחודש אוקטובר 2010, כחצי שנה לאחר שהתקבלה תגובת המשיב אצל אלמנת המנוח, הגיש העותר לבית המשפט העליון עתירה דומה לזו שלפנינו. ביום 23.4.12 העתירה נמחקה, וביום 30.8.12 הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים העתירה נשוא פסק דין זה. המסגרת הנורמטיבית בה אנו פועלים למעשה, המסגרת החקיקתית העיקרית הדנה בזכויותיהם של נכי צה"ל הינה חוק הנכים, המסדיר את מערך הזכויות של אלו אשר הוכרו כנכים בשל פגיעה שנגרמה להם בתקופת שירותם ועקב שירותם בצבא ההגנה לישראל. לצד סמכות זו מפרסם אגף השיקום הוראות שונות ,המבהירות את הוראות חוק הנכים או באות לצדו ומוסיפות להוראותיו. נסקור אפוא את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו: סעיף 7(א) לחוק הנכים קובע את התנאים לתשלום תגמול ל"נכה נצרך". תגמול זה הינו תגמול המחיה הגבוה ביותר שניתן על פי חוק והוא מוענק לנכה שדרגת נכותו עולה על 50% והוא "נצרך" עפ"י הגדרת החוק, קרי: הוא אינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי (ואין סיכוי נראה לעין שניתן יהיה לשקמו אי פעם), ואין לו הכנסה מספקת למחייתו. סעיף 7(ג) לחוק מסדיר קבלתן של קצבאות ממקורות שונים וקובע, כי נכה נצרך שדרגת נכותו עולה על 50% והוא מקבל קצבה, העולה על הסכום שלך "הכנסה כדי מחיה", מכוח חוק אחר, יקבל את תגמול הנצרך בניכוי הסכום שקיבל המסגרת אותה קצבה ובלבד שהתגמול שיקבל לא יפחת מהתגמול הבסיסי בהתאם לדרגת נכותו. במסגרת אותן הוראות נוהל פנימיות שמפרסם אגף השיקום של משרד הביטחון מעת לעת, הוחלט להרחיב את הוראת סעיף 7(א) לחוק, באופן שבו יינתן תגמול נצרך גם לנכים שאינם עומדים בתנאי סעיף 7(א) לחוק בכל הנוגע לדרגת נכותם, דהיינו, להרחיב את מתן התגמול גם לנכים שנכותם אינה עולה על 50%. בענייננו, ההוראה הפנימית הרלוונטית שמכוחה קיבל המנוח את התג"מ היא הוראת אגף שיקום נכים מס' 85.01 (להלן: "ההוראה" או "הוראה 85.01") בסעיף 29 להוראה נקבעו קריטריונים לקבלת תג"מ בדרגה 6, לנכים שאינם זכאים לקבל "תגמול נצרך", (בעת הרלוונטית המנוח קיבל תג"מ בדרגה 6) ובסעיף 29(ב)(2) להוראה אימץ המשיב למעשה את הסדר הקיזוז הקבוע בסעיף 7(ג) לחוק, וזו לשונו: "הפחתה מתג"מ: כל הכנסה מגמלה או מקצבה לפי חוק אחר/הסכם/הסדר כלשהו או שמקורה מאמצעי שיקום שניתן בעבר לנכה - תנוכה החל מהשקל הראשון. לא תנוכה מהתג"מ קצבת זקנה קצבת ילדים וקצבת שארים המיועדת לילדי הנכה.(יובהר כי קצבת שארים לנכה אלמן המשולמת בגינו - תנוכה). הכנסה מכל מקור אחר - תנוכה מהתג"מ ההכנסה העולה על שווה ערך לתגמול בסיסי של נכה בעל 50% נכות." תמצית טענות העותרת לטענת ב"כ העותרת, ההחלטה שקיבל המשיב מכוח סעיף 29(ב)(2) להוראה, ולפיה, קוזזו למנוח תשלומים שקיבל במקביל ממקורות שונים, נעדרת כל בסיס חוקי ואף עומדת בניגוד לקבוע בסעיף 7 לחוק הנכים. לשיטתו, העובדה שבסעיף 7(ג) לחוק קבע המחוקק הסדר קיזוז מפורט וספציפי לנכים שדרגת נכותם עולה על 50% מלמדת על הסדר שלילי, אליו כיוון המחוקק ביחס לנכים שדרגת נכותם נמוכה מ50% והם אינם עונים על הגדרת "נכה נצרך". לשון אחר, עמדת ב"כ העותרת היא, כי שתיקת המחוקק ביחס לקיזוז קצבאות מנכים שדרגת נכותם נמוכה מ50% אינה מקרית והיא מעידה על כוונתו שלא לקזז בין הקצבאות המשולמות לנכים אלה. אי לכך נטען, כי הוראת סעיף 29(ב)(2) להוראה 85.01, המחילה את הסדר הקיזוז הקבוע בסעיף 7(ג) לחוק הנכים גם על נכים שדרגת נכותם אינה עולה על 50%, אינה חוקית ואינה סבירה, ומשכך, היא גורמת לפגיעה בלתי מידתית בזכויות הנכים אליהם היא מתייחסת. בהקשר זה ביקש ב"כ העותרת להדגיש, כי חוק הנכים הינו חוק סוציאלי הבא להיטיב עם הנכה ולבטא את הכרתה המוסרית של המדינה כלפי מי שנפצע בעת שירותו הצבאי, ומכאן נגזרת חובתן של הרשויות האמונות על נכי משרד הביטחון לפעול בהתאם לרוח החוק ולפרשו ברוחב לב ולא ביד קמוצה. ברמה האופרטיבית, עתר למתן צו המורה על ביטול סעיפים 26(ב)(3), 27(ב)(3), 28(ב)(3) ו-29(ב)(3) להוראה. סעיפים אלה עוסקים כולם בהפחתות שיש לבצע מהתג"מ, כל אחד בהתאם לרמת התגמול המשולמת לנכה. תמצית תגובת המשיב בפתח תגובתה טענה ב"כ המשיב, כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת השיהוי שדבק בה. טענה זו שואבת כוחה מתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט המנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הקובעת כי מקום בו לא נקבע בדין מועד להגשת העתירה, תוגש זו ללא שיהוי ולא יאוחר מ 45 ימים מיום שהוחלט על פרסומה כדין ומיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. יישום הוראת התקנה על ענייננו מוליך, לטעמה, למסקנה, כי העתירה שלפנינו הוגשה בשיהוי ניכר, כמתחייב מהעובדות הבאות: העתירה הוגשה ביום 30.8.12, קרי, כארבעה חודשים לאחר שעתירה דומה שהגישה העותרת לבית המשפט העליון - בהתבסס על אותן עובדות ממש - נמחקה. משום כך ובשים לב לכך שלא נמצא הסבר המניח את הדעת לשיהוי, עתרה בפני ב"כ המשיב לדחות את העתירה על הסף. יחד עם זאת, בכתב התשובה ובדיון בעתירה, ב"כ המשיב לא הסתפקה בכך, השיבה גם לגופן של הטענות וטענה לגופו של עניין. ראשית הבהירה, כי הוראת 85.01 הינה הוראת נוהל פנימית של אגף השיקום במשרד הביטחון הקובעת, לפנים משורת הדין, תנאים לקבלת תמלוגים מיוחדים גם לנכים שאינם זכאים לקבלת תמלוגי מחייה עפ"י חוקי הנכים. בצד תנאים אלה קובעת ההוראה גם את צורת החישוב לקבלת אותם תמלוגים, לרבות מנגנון הפחתה במקרה של כפל קצבאות. באופן קונקרטי יותר, הסבירה, כי אגף השיקום החליט ליתן תגמולי קיום גם לנכים שאינם עומדים בתנאים לקבלת תגמול נצרך, משום שנכותם פחותה מ50%. כמו כן ובהמשך ישיר לכך הוחלט, כי אופן החישוב הקיים בחוק לצורך מתן תגמול נצרך יחול גם על הנכים המקבלים תג"מ מכוח ההוראות הפנימיות, שכן אחרת ייווצר מצב אבסורדי בו התגמולים שמקבלים נכים שרמת נכותם פחותה מ50%, מכוח ההוראה, יהיו גבוהים יותר מתגמול הנצרך שמקבלים נכים בדרגת נכות 50% ומעלה, עפ"י חוק. בענייננו, הדגישה ב"כ המשיב, כי דרגת נכותו של המנוח היתה 37% והוא לא עמד בתנאי החוק לקבלת תגמול נצרך לכן, הוחלט לתת לו תג"מ בהתאם להוראה 85.01 ומעבר לקבוע בדין. טענתה בהקשר זה היתה, כי משקיבל המנוח את התגמולים מכוח ההוראה חלה עליו גם צורת החישוב לקבלת התמלוגים, ובכלל זה, גם הסדר ההפחתה שאימץ המשיב במסגרת ההוראה. לעיגון עמדתה הפנתה לרע"א 5563/07, מרדכי דמיר נ' קצין התמלוגים (מיום 11.7.11, ) להלן: "רע"א דמיר"), שם אישר ביהמ"ש את סמכותו של המשיב להפחית מתגמול הניתן מכוח סעיף 7(א) לחוק הנכים קצבה הניתנת מהביטוח הלאומי, וזאת גם אם המדובר בקצבאות אשר מקורן בפגימות שונות ובלבד שהן משרתות את אותה המטרה. להשלמת התמונה, ציינה, כי מאז שניתן למנוח אותו תג"מ בוטלה הוראה 85.01 ותחתיה התקבלה הוראת אגף שיקום נכים מס' 85.02, אשר צמצמה את זכאות הנכים שדרגת נכותם אינה עולה על 50% לקבלת תג"מ. בהתאם להוראה זו רק נכה בדרגת נכות של 20%-49% בגין פגיעה נפשית או פגיעת ראש יהא זכאי לקבלת התג"מ, ומכאן שעפ"י הנוהל הנוהג היום, המנוח כלל לא היה זכאי לקבל את התגמול. כמו כן, הוסיפה, כי גם במסגרת הוראה 85.02 אומצה אותה שיטת חישוב והפחתה, הקבועה בסעיף 7(ג) לחוק. יצוין, כי על ההחלטה בדבר ביטול פרוספקטיבי של הוראה 85.01 והחלת הוראה 85.02 תחתיה, הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית ע"י ארגון נכי צה"ל. דיון והכרעה מעצם טיבה, פסיקה בעניינם של נכי צה"ל מחייבת רגישות יתרה ואיזון זהיר, שכן, בד בבד עם הרצון והחובה לסייע ולגמול למי ששילם בגופו וברוחו למען בטחון המדינה, אנו פועלים במציאות של משאבים מוגבלים ומשום כך, אין מנוס מעריכת איזון בין עניינו של הנכה הפרטי לבין עניינם של כלל נכי צה"ל (ראה: רע"א 10758/06, קצין התגמולים נ' ראובן יעקובוביץ (מיום 11.5.08, )). על תכליתו המיטיבה של חוק הנכים ועל הצורך לאזן בין ענייננו של הפרט לבין כלל ציבור נכי צה"ל נפסק ברע"א קצין התגמולים נ' דוקטורי (מיום 20.6.05, ), כהאי לישנה: "תכליתו של חוק הנכים היא להיטיב עם אדם אשר נפגע בשירותו הצבאי למען ביטחונה של המדינה. הטבה זו היא חוב מוסרי מן המעלה הראשונה שהחברה בישראל חבה לבניה. חוב זה חל על המדינה כלפי הנפגע כפרט, אולם בה בעת המדינה אחראית כלפי ציבור נכי הצבא כולו. עליה לשקוד על עשיית צדק עם הנכה היחיד, ובד בבד להבטיח כי זכויותיו של הנכה האחר לא תיפגענה. עליה לאזן כראוי בין עניינו של הפרט לעניינו של כלל ציבור נכי הצבא ולהסדיר את הקצאת המשאבים הנתונים בידיה בדרך הרמונית ורציונלית." ברוח דומה נפסקו לאחרונה ברע"א דמיר, שהתמקד בסוגיה של קיזוז קצבאות ממקורות שונים, הדברים הבאים: "גורלו של המערער לא שפר עליו, בלשון המעטה. הלב יוצא איפוא למצוקות המערער ושכמותו ולסבלם של בני המשפחות. מובן איפוא שאם יימצא כי נכה זכאי לקבלת תגמולים וקצבאות מכוח חוקים סוציאליים שונים, נטיית הלב תהיה לתור אחר דרך שתאפשר להותיר בידיו של הנכה כל תשלום שזכה לו, בלא לנכות תשלום אחד מזה האחר. עם זאת - ברצון הטוב האמור אין די. החוקים הסוציאליים תכליתם תדיר היא ליתן הכנסה בידי הנזקק לצורכי מחייתו, אך קיימות בהם, לעתים, הגבלות על מנת שלא ליתן לנזקק כפל תשלום, מעבר לזה שהמדינה מצאה כי יש להעמיד לרשותו. בענין בטיאשוילי, שעסק בחוק נכי המלחמה בנאצים, אשר הוראותיו הרלבנטיות דומות לאלו שבחוק הנכים, הבהירה חברתי השופטת מ' נאור בפסק דינה (בהסכמת השופטות: ט' שטרסברג-כהן ו-א' פרוקצ'יה) - בהקשר לניכוי מתגמול הניתן לנכה נזקק - כדלקמן: "מדובר בחוק סוציאלי המתחשב, בקביעת גובה התגמול, במכלול הכנסותיו של הנכה. הקופה הציבורית דלה היא, ואין בה כדי לענות על צורכי כל הנזקקים. כל אדם נזקק גם לדיור, גם למזון ועוד ועוד. המחוקק מאזן בין צורכיהם של כל הנזקקים, ועל-כן מביא הוא בחשבון נתונים כמו גובה הנכות וקיומה של הכנסה נוספת" (שם, בעמ' 188 לפסק הדין). דברים אלה יפים אף לענייננו, ולאורם נפנה לבחון עתה לבחינת הסוגייה הפרשנית שבמחלוקת." ומכאן לסוגיה נשוא דיוננו. העתירה שלפנינו תוקפת למעשה את החלטת המשיב לקזז מתשלומי מחיה מיוחדים (תג"מ), שהוא מעניק לנכים אשר לא זכאים לתגמול עפ"י חוק, לקצבאות נוספות הניתנות להם מהביטוח הלאומי או ממקורות אחרים. כאמור, החלטת המשיב להעניק תג"מ לנכים שדרגת נכותם פחותה מ50% ומשום כך הם אינם זכאים לקבלת תגמול נצרך, וכמוה גם ההחלטה בדבר קיזוז קצבאות ממקורות אחרים, מעוגנות בהוראות הנוהל שהתקין משיב. זה המקום להעיר, כי שאלת מעמדן הנורמטיבי של הוראות אלה, ובפרט השאלה האם עסקינן בתקנה בת פועל תחיקתי, אם לאו, נדונה בביהמ"ש העליון בעע"מ 4515/08, מד"י נ' יוסי נאמן,(מיום 6.10.09, ), אך לא הוכרעה. מסקנת ביהמ"ש בהקשר הנדון היתה, כי לאור חובתה של הרשות המנהלית לעמידה בנורמות המתחייבות בכל פעולה שהיא מבצעת, אין כל נפקות לשאלת המעמד הנורמטיבי של ההוראה. וכך מצאו הדברים ביטוי בפסה"ד: "אכן, הרשות המינהלית מחויבת לעמידה בנורמות מסוימות בכל פעולותיה, יהיה סיווגן אשר יהיה. משכך, בין אם נראה בהוראות אגף השיקום תקנות, ובין אם מדיניות הנעשית לפנים משורת הדין או הוראות מינהל בעלות אופי גמיש, אלה וגם אלה אינן חסינות מביקורת שיפוטית ואם מתברר כי נפל בפעולות הרשות פגם כגון שהן מפלות, בלתי סבירות או מבוססות על מטרות זרות או שיקולים בלתי רלוונטיים, עשוי הדבר להוביל לפסילתן." דברים אלה יפים ונכונים גם לענייננו. מכאן נפנה לבחינת טענות הצדדים לגופן. אומר עתה ומיד. לטעמי, העתירה לבטל את סעיפי ההוראה הנוגעים למנגנוני החישוב וההפחתה תוך שמירה על אותם הסעיפים המזכים נכים בתשלומים שלא ניתנים להם לפי החוק, מהווה, למצער, ניסיון לאחוז במקל משני קצותיו. ודוק: העתירה אינה תוקפת את סמכותו של המשיב לחלק כספים שלא עפ"י חוק, אלא מתמקדת רק בשאלת סמכותו של המשיב לקזז מהתשלומים הללו קצבאות נוספות ממקורות אחרים. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המשיב, כי ככל שניתנה בידו הסמכות להורות על נוהל פנימי המיטיב עם נכי צה"ל, לפנים משורת הדין, כך גם נתונה לו הסמכות להורות על צורת החישוב של קבלת אותו תגמול, שניתן מכוח הוראת הנוהל. זו אף זו, המשיב לא ניסה להפעיל מנגנון הפחתה חדשני או להנהיג קריטריונים ייחודיים. אדרבא, אותו מנגנון החישוב הקבוע בחוק ביחס לנכים המקבלים "תגמול נצרך" עפ"י דין אומץ גם לגבי אותם אלה שמכוח ההוראה מקבלים עתה תגמול המקביל לאותו "תגמול נצרך", גם אם בפועל הוא זוכה לכינוי "תג"מ". במצב דברים זה, אני סבורה, שההחלטה להפחית מהתג"מ קצבאות המשולמות ממקור אחר, כגון מל"ל מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר ובמידת מה אף יש בה הכרח, שכן, בלעדיה ייווצר מצב אבסורדי בו התגמולים שמקבלים, מכוח ההוראה, נכים שרמת נכותם פחותה מ50%, יהיו גבוהים יותר מתגמול הנצרך שמקבלים נכים בדרגת נכות 50% ומעלה, עפ"י חוק. זאת ועוד, בניסיונו לשכנעני ליתן צו המורה על ביטול סעיפי הקיזוז וההפחתה בהוראה, העלה ב"כ העותרת טענה נוספת, כללית יותר, ולפיה, ניכוי גמלה המוענקת לנכה לפי חוק הביטוח הלאומי בגין פגימות מסוימות מתוך גמלה המוענקת לנכה לפי חוק הנכים הינה בלתי סבירה ומהווה בפועל שלילת זכויות הנכה לפי חוק הביטוח הלאומי. דא עקא, שלטענה זו אין כל אחיזה במציאות. ראשית, מן הטעם שהעתירה מלכתחילה לא כוונה כנגד סעיף הקיזוז הקבוע בסעיף 7(ג) לחוק הנכים וממילא אין אנו עוסקים בתגמול שניתן לנכים עפ"י חוק אלא בתגמול שמעניק המשיב לפנים משורת הדין, מכוח הוראה שבאה להיטיב עם ציבור הנכים ושנית, הטענה עצמה פשוט אינה נכונה. הכספים המשולמים לזכאי מביטוח הלאומי או מכל מקור אחר מנוכים מתוך סכום התג"מ, באופן שבו המשיב משלם את ההפרש בין התשלומים בלבד. לשון אחר, קבלת הקצבה הנוספת אכן מפחיתה את גובה התג"מ המשולם בפועל על ידי המשיב, ברם, לעובדה זאת אין כל השפעה על הנכה הזכאי שכן זה עדיין יקבל את מלוא סכום התג"מ, לו היה זכאי מלכתחילה בהבדל אחד: שהסכום האמור יהיה מורכב מקצבת הביטוח הלאומי ומתשלום המשיב גם יחד. במצב דברים זה, ברי, כי קצבת הנכה מהביטוח הלאומי אינה נגרעת. ודוק: תכליתו של תשלום התג"מ היא ליתן הכנסה בידי הנזקק לצורכי מחייתו ולכן, ההגבלה הקבועה בסעיפי החישוב וההפחתה נועדה בדיוק למניעת מצב כבענייננו, של כפל תשלום, ומתן הכנסה גבוהה מזו שהמדינה מצאה כי יש להעמיד לרשותו. טענת השיהוי לאור הדיון בעתירה לגופה והתוצאה אליה הגעתי, מתייתר למעשה הצורך לדון בטענת השיהוי. למעלה מהנדרש ובקליפת אגוז אציין, כי כבר על פני הדברים, דומני, שיש ממש בטענת השיהוי שהעלתה ב"כ המשיב, בייחוד בשים לב לעובדה, שאין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת באשר למועדים הרלוונטיים. הווה אומר: המועד בו התקבלה תגובת המשיב לבקשת העותרת, המועד בו הוגשה והמועד בו נמחקה העתירה שהוגשה לביהמ"ש העליון והמועד בו הוגשה לבית משפט זה העתירה נשוא דיוננו. כמו כן, אין חולק על כך, שהעתירה שלפנינו היא למעשה אותה העתירה שהוגשה לבית המשפט העליון, בשינויים המתחייבים. משמעות ההסכמה על המועדים היא, כי חלפו כארבעה חודשים מיום שנמחקה העתירה שהוגשה לבית המשפט העליון ועד להגשתה מחדש לבית משפט זה. כשנדרשה העותרת ליתן הסבר לשיהוי הניכר, טענה, כי הדבר נבע מחסרון כיס. על פי הנטען, לא היו בידיה די אמצעים כדי לעמוד בתשלום האגרה הנדרשת להגשת העתירה ומשום כך המתינה עד שתוחזר לידיה האגרה שכבר שילמה קודם בביהמ"ש העליון. טענה זו, יש לומר, לא גובתה במסמכים כלשהם שבכוחם לתמוך ולאשש אותה. מעבר לכך, אם אמנם הגשת העתירה בהתאם למועדים הקבועים בדין סוכלה רק מטעמים כלכליים, אזי לא ברור וגם לא ניתן כל הסבר, מדוע לא פנה ב"כ של העותרת, בעת הרלוונטית, בבקשה מתאימה לבית המשפט. בשולי הדברים אציין, כי גם העתירה הראשונה לבית המשפט העליון הוגשה בשיהוי שכן העותרת קיבלה לידה את תגובת המשיב ביחס לבקשתה כבר בחודש אוקטובר 2010 אך עתירתה לבית המשפט העליון הוגשה רק כחצי שנה לאחר מכן. סוף דבר לאור האמור והמפורט לעיל, מצאתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב שהתקבלה מכוח ההוראה שהתקין וברוח חוק הנכים. אשר על כן, העתירה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. צבאנכותנכי צה"לקיזוזצה"ל