קראו דוגמא מהפסיקה בנושא שיקולים בפסיקת הוצאות: הצדדים הסכימו כי בית המשפט יכריע בשאלת ההוצאות לרבות שכר הטרחה. לעניין זה נתתי את דעתי בין היתר למספר שיקולים כמפורט להלן. כך למשל, הגם שההליך דנא לא הגיע לכלל מיצוי של שמיעת עדים וחקירות נגדיות, סבורני כי ניתן להגיע למסקנה סבירה, ולו מעיון בתצהירי הצדדים, כי יש לייחס לנתבע אחריות לאי רישום זכויות התובעת ובעלה ז"ל בנכס, בעיקר לתקופה שלמן סוף חודש אוגוסט 2004, מועד שבו נרשם הבית המשותף. זאת לאור העובדה שנראה לכאורה מתצהירו של הנתבע, שלא נסתר, כי המניעה העיקרית מלרשום את הבניין כבית משותף עד לאותו מועד, הייתה נעוצה בסיבות שקשורות לחברת עמי רובין. אמנם, יתכן כי פתרון הבעיות הקשורות בחברת עמי רובין ושבאחריותה, התעכב במידה מסוימת גם עקב אוזלת ידו של הנתבע, אשר שימש כבא כוחה בזמנו וטיפל בנושא רישום הבית המשותף (עקב נסיבות אישיות של הנתבע שהיו אכן חריגות למדי), כעולה ממה שהנתבע עצמו כתב במכתבו נספח ו' לתביעה. עם זאת, הסיבה העיקרית לעיכוב ברישום הבית המשותף, נגעה לעניינים שבאופן אינהרנטי שייכים רק לחברת הבנייה ואילו הנתבע, כבא כוחה, היה אמון רק על קידום הנושא מטעמה, כשמטבע הדברים, עניינים רבים שהסדרתם הייתה דרושה, לא היו תלויים בו וודאי לא רק בו. מנגד, כעולה מתצהירי הצדדים, לא הייתה לכאורה כל מניעה מלרשום את זכויות התובעים בדירה למן אוגוסט 2004 או לכל המאוחר למן חודש מאי 2005, עת כל המסמכים הועברו אל הנתבע (ראה תצהירו של עו"ד ערד בסעיף 3 ד'). חרף זאת, הנתבע לא ביצע את הרישום ועשה כן עו"ד ערד תחתיו. נוכח כל האמור לעיל, עולה כי בעת הגשת התביעה בשנת 2000 היא הייתה מוצדקת בעיקרה כנגד חברת הבנייה אולם בשל מעורבות הנתבע ברישום הבית המשותף והעיכוב המסוים שחל בעניין זה עקב נסיבות הקשורות בו, גם לפי הודאתו, לא ניתן לומר כי לא היה כל מקום להוסיף את הנתבע כבר אז לכתב התביעה. כמו כן, בנסיבות, התביעה להשבת שכר הטרחה ששולם לנתבע הייתה מוצדקת, וודאי הפכה מוצדקת למן שנת 2004/5. לעניין ה תביעה לירידת ערך, שהגם שהסיכוי לכך שהתביעה לירידת ערך הייתה מתקבלת בסופו של דבר, הוא נמוך (שכן הרישום נעשה בסופו של דבר, גם אם באיחור והתובעים לא מכרו את הדירה עד היום וגם לא נטען כי רצו בכך כשהטענה שהועלתה בזמנו לנזק עקב אובדן דמי שכירות נראית תמוהה כשעניין הרישום לא מפריע בדרך כלל להשכרת הנכס בניגוד למכירתו), הרי הכללת סעד זה בתביעה מלכתחילה, הייתה מוצדקת, שכן במועד הגשת התביעה, לא ידעו התובעת ובעלה אם יעשה הרישום עד תם ההליך המשפטי ומה יסתבר לגבי היכולת לבצעו. גם הסעד של עגמת נפש היה במקומו בעת הגשת התביעה. מנגד, העתירה, הן לסעד של השבת שכר הטרחה ששולם והן לשכר הטרחה שיהיה דרוש לביצוע הרישום, הייתה מלכתחילה בבחינת דרישת פיצוי כפול. הרי אלמלא מחדלי חברת הבניה והנתבע הרישום היה נעשה ולתובעים היה נגרם חיסרון כיס של כ-10,000$. משלא מילא הנתבע חובתו, ישנה עילה לקבלת הכספים ששולמו לו, אולם אין עילה לחייב אותו במקביל לממן את הרישום שיעשה על ידי עו"ד אחר. במובן זה, מלכתחילה לא היה מקום לצרף ראש נזק זה לתביעה. בסופו של דבר, התובעים ויתרו, במסגרת הסכמתם להצעת בית המשפט לפשרה, על שלושת הסעדים הנוספים שביקשו בתביעה, שכר הטרחה שיידרש לצורך רישום זכויותיהם באמצעות כונס נכסים (עליו גם ויתרו למעשה גם קודם לכן ולפני מתן פסק הדין בהעדר), ירידת ערך עקב אי רישום הנכס על שמם ועגמת נפש, כך שמבחינת התוצאה, התביעה הכספית התקבלה באופן חלקי ביותר (כ-36,000 ₪ נכון להיום לעומת כ-226,000 ₪ נכון לשנת 2000). בהתחשב באמור לעיל, אני סבור שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את 75% המחצית הראשונה של האגרה ששולמה על ידי התובעים (בסך 2,826 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו שולמה ועד למועד שבו ישלם הנתבע סכום זה לתובעת. לא מצאתי בתיק ראיה לאגרה נוספת ששולמה לבית המשפט. לעניין ההוצאות על חקירות לאחר מתן פסק הדין ולפני פתיחת תיק ההוצל"פ ולעניין אגרת פתיחת תיק ההוצל"פ, זכאות התובעים לקבלת סכום זה תלויה בעיקר בשאלה האם פסק הדין ניתן כדין אם לאו. גם ענין זה לא מוצא עד תם עקב קבלת הצדדים את הסדר הפשרה. עם זאת, אני סבור כי בנסיבות, בהן הנתבע היה מודע להליך והשתתף בו, אולם במהלכו זנח למעשה את ההליך כשלא התעניין בו כלל במשך שנים ובפרט כשמדובר בעו"ד, יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת גם הוצאות אלה ולא יהיה זה צודק שהתובעת תמצא את עצמה בחיסרון כיס לעניין זה. לעניין הוצאות החקירות, הנתבע ישלם, אפוא, לתובעת 1,476 ₪ וכן 5,207 ₪ (ראה קבלות שצורפו לבמ/1), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום ההוצאות על ידי התובעת ועד לתשלום לתובעת על ידי הנתבע. לעניין אגרת פתיחת תיק ההוצל"פ, קיימת עקרונית בנסיבות של התיק דנא (ביטול פסק דין), אפשרות להגיש בקשה לראש ההוצל"פ, לקבלת החזר האגרה וזאת מכוח סעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ולפי תקנה 9א' לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), התשכ"ח-1968, וכעולה למשל, מבר"ע 3421/07 שמואליאן מורד נ' יורם בלק (פורסם באתרים משפטיים). לפיכך, אני מחליט שיהיה זה נכון לקבוע כי אם ישלם הנתבע את מלוא הסכומים שפסקתי לפי פסק דיני זה במועד, למעט אגרת תיק ההוצל"פ, התובעת תהא מחויבת בנסיבות שכאלה, להגיש בקשה לראש ההוצל"פ לקבלת החזר האגרה, כשאם תתקבל הבקשה, יהיה פטור הנתבע מהשבת סכום האגרה לתובעת אולם אם תידחה הבקשה באופן מלא או חלקי, ישלם הנתבע לתובעת את מלוא האגרה שלא הוחזרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששילמה התובעת את האגרה ועד לתשלום לתובעת על ידי הנתבע. לא ישלם הנתבע במועד את מלוא הסכומים שפסקתי, יהיה מחויב לשלם לתובעת גם את אגרת תיק ההוצל"פ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובעת ועד לתשלום לתובעת על ידי הנתבע וזאת תוך 30 יום. במקרה כזה התובעת תהא רשאית להמשיך ולפעול בתיק ההוצל"פ שכבר נפתח לגביית חובה, אולם תוך עדכון יתרת החוב לחוב הנתבע לפי הוראות פסק דיני זה. ישלם הנתבע את מלוא סכומי פסק דיני זה במועד, יהיה על הנתבעת לדאוג לסגירת תיק ההוצל"פ. לעניין בקשת התובעת לפסיקת הוצאות כלליות בגין מוניות, דמי לינה וטיסות, הרי כפי שבא כוח התובעת ציין ברב הגינותו, הטיסות לארץ לא נבעו לצורך טיפול בבעיית הרישום בלבד, כך שאין כל מקום לפסוק דבר בעניין זה. בהעדר הוכחה ממשית לכך שימי השהייה בארץ של התובעת ובעלה הוארכו בזמנו עקב הצורך בטיפול בנושא הרישום, גם אין מקום לפסוק סכום כלשהו בגין דמי לינה. לעניין הוצאות נסיעה, על רקע העדר התייחסות מפורשת להוצאות כאמור בתצהירי התובעת ובעלה שנמצאים בתיק ועל רקע הקביעה שלי שעיקר האחריות של הנתבע מתייחסת לתקופה למן חודש אוגוסט 2004/מאי 2005, כשהרישום נעשה בסמוך לאחר מכן על ידי עו"ד ערד, ומנגד בהתחשב בעובדה שהרישום נעשה בכל זאת רק בעקבות ולאחר הגשת התביעה ומטבע הדברים התובעים נאלצו להוציא הוצאות בארץ לצורך טיפול בנושא (פגישות עם עורכי דינם וכו'), ומשהוכח להנחת דעתי כי התובעת ובעלה שהו בארץ בתקופה שהנתבע כבר היה צריך לפעול בנושא (חודש פברואר 2005 וספטמבר 2005 - ראה טבלת ההוצאות במ/1), אני מוצא לנכון לפסוק לתובעת בגין הוצאות נסיעה, סכום גלובלי בסך של 1,000 ₪ (משוערך כבר להיום). לעניין שכר טרחת עו"ד, על רקע הנסיבות בכללותן, כנזכר לעיל, לרבות תוצאת הפסק וההפרש שבין סכום התביעה כנגד הנתבע והסכום שעליו הוסכם בסופו של דבר, אני מעמיד את שכר הטרחה על סכום של 18,000 ₪ (הנתמך בקבלות). סכום זה הנו ריאלי וסביר בעיני, וזאת על רקע כלל הנסיבות וגם אם תוצאת הפסק הנה תשלום של כ-36,000 ₪ בלבד בגין התביעה עצמה. לא נעלם מעיני כי סביר להניח שהתובעת שילמה שכר טרחה גם לבא כוחה הקודם, אולם משהתביעה הפכה מוצדקת כנגד הנתבע בעיקר למן שנת 2005, לא יהיה זה נכון וראוי להשית עליו את מלוא הוצאות התובעים על שכר טרחה למן תחילת התיק. לגבי שכר טרחה עבור העבודה למן כניסת באי כוחה הנוכחיים לפעולה, היינו למן הבקשה לחתימה על פסיקתא מתוקנת בחודש דצמבר 2012 כולל התגובה לבקשה לביטול פסק דין ועד היום, לא מצאתי מקום לפסוק סכום כלשהו על רקע העובדה שבאי כוח התובעת טענן בפניי כי הם משאירים זאת לשיקול דעת בית המשפט. כל הסכומים שפסקתי לחובת הנתבע בפסק דיני זה, למעט אגרת תיק ההוצל"פ, שלגביה קבעתי הוראות מיוחדות, ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבע או לבא כוחו. לגבי הסנקציה שהצדדים הסכימו שאקבע למקרה של אי תשלום במועד של פסק הדין, אני קובע כי אי תשלום כאמור יגרור פיצוי בשיעור 20% מהסכומים שלא שולמו במועד. פסיקת הוצאות