קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תביעה בגין השמצת חברה מתחרה: תביעה לפיצויים בסך של 500,000 ₪ בעילה של לשון הרע. התביעה התובעת והנתבעת הן חברות מתחרות, שעוסקות בשילוח בינלאומי ובין היתר, בדיוור דואר כמותי עבור לקוחותיהן (שני הצדדים מתחרים בעניין זה, בדואר ישראל). לפי הטענה, בחודש אוגוסט 2010 אמר מר X, מנהל הנתבעת 2 ובעליה ("הנתבע"), ללקוח של התובעת, מזכ"ל אגודת אפרת, מר חגי X ("הלקוח" או "מר X"), כי הדואר הבלגי שרף או השמיד דואר שקיבל מהתובעת בעקבות חובות ולכן, עברה התובעת לעבוד עם דואר אירופי אחר. עוד המליץ ללקוח שלא לעבוד עם התובעת, שכן ספק אם הדואר שישלח יגיע ליעדו (להלן: "הפרסום"). [בכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 16/12/2010 נטען, כי האירוע הוא מאוקטובר 2010 אך כתב התביעה תוקן בעניין זה. החלטה מיום 20/12/11 בבקשה 4]. הלקוח דיווח למנהל התובעת דאז ונכון למועד הגשת התביעה, מר גל סלע ("מר סלע"), על דבר הפרסום. לבקשת התובעת, אף העלה את הדברים על הכתב, במכתב שצורף לכתב התביעה. עם הגשת התצהירים, הלקוח הגיש תצהיר מטעם התובעת ואישר את דבר הפרסום כמובא לעיל. לטענת התובעת בכתב התביעה, הפרסום שקרי ומהווה לשון הרע, שכן הוא פגע או עלול לפגוע בתובעת או בעסקה ובשמה הטוב. כן הוא בבחינת עוולת תיאור כוזב ועוולת התערבות בלתי הוגנת, עוולות לפי ס' 2-3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (חוק עוולות מסחריות). התובעת תובעת פיצויים בסך של 500,000 ₪. מלכתחילה הוגשה התביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק ומבלי שהתובעת הצביעה על נזק ממוני או נזק מיוחד . התובעת טוענת, כי היא זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק, שכן נזק איננו מהווה יסוד בעוולה של לשון הרע וקיימת חזקה כי הפגיעה בשם הטוב גורמת לנזק. לחלופין, תבעה התובעת כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (חוק איסור לשון הרע) ולחלופי חילופין, פיצוי סטטוטורי לפי ס' 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע. אלא שבתצהיר מר סלע נטען, כי נגרם לתובעת נזק מסוג של ירידה בהכנסות ופגיעה במוניטין. הלקוח שהיה חשוף לפרסום, הושפע ממנו ונדרשה שיחה ארוכה על מנת להשיב לו את האמון בתובעת ולשכנע אותו להמשיך לעבוד עמה. בנוסף, קיים נזק עקיף של לקוחות אחרים שאליהם הפרסום עלול היה להגיע ואולי אף הגיע אליהם בפועל ("דבר אשר אינו ידוע לתובעת") ואותם לקוחות לא טרחו אפילו לבדוק אם יש בו אמת; "מספרם, כמובן, אינו ידוע לתובעת" (ס' 43 לתצהיר). בהמשך ציין מר סלע מספר לקוחות שהפסיקו לעבוד עם התובעת במועד שסמוך לאחר הפרסום (ס' 44 שם). לטענת התובעת בתצהיר מר סלע, כתוצאה מהפרסום, הפסיקו לקוחות שונים לעבוד עימה ונגרם לה הפסד הכנסות של כ- 587,575 ₪ לאחר מועד הפרסום השקרי. בשנת 2010 עמד מחזור הפעילות של התובעת על סכום של 4,381,192 ₪ ואילו בשנת 2011, לאחר הפרסום השקרי, עמד על סך של 3,793,617 ₪ בלבד, כעולה מהדו"חות הכספיים שצורפו לתצהיר (נספחים 5 ו- 6). לטענת מר סלע, אף אחד מן הלקוחות שעזבו לא ציין כי הוא עוזב בגלל הפרסום, אבל כיוון שהמועדים סמוכים ומכיוון שמדובר בלקוחות שעבדו עם התובעת מספר שנים קודם לפרסום ובסכומים בלתי מבוטלים, הוא סבור שיש קשר בין הדברים (ס' 46). עוד טענה התובעת, כי המוניטין שלה נפגע בשיעור שהועמד על סך של 100,000 ₪. לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים בסך של 951,541 ₪. אולם מכיוון שהתביעה הוגשה על סך של 500,000 ₪, היא מעמידה את הפיצוי בגין לשון הרע על סך של 300,000 ₪. זאת, בנוסף לסעד של פיצוי סטטוטורי לפי חוק עוולות מסחריות בסך של 100,000 ₪ בעוולת תיאור כוזב ועוד 100,000 ₪ בעוולת התערבות בלתי הוגנת. הנתבעת התנגדה להרחבת החזית שבתצהיר התובעת, בהעלאת הטענה שנגרם נזק בפועל. בית המשפט קבע, כי אכן מדובר בהרחבת חזית ואולם התיר לתובעת לטעון ולהוכיח, כי סבלה נזק בעין; והתיר לה להגיש חוו"ד כלכלית על מנת להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפרסום, לאחר שמצא כי אין בדו"חות הכספיים שהוגשו בנספח לתצהיר התובעת, כדי לבסס קשר כזה (ראו החלטת כב' הש' ארניה מיום 26/2/13). בהמשך לכך הגישה התובעת חוו"ד מטעמה, ערוכה בידי גדעון שלום בנדור מחברת אס-קיוב יעוץ כלכלי בע"מ ("המומחה" ו- "חוות הדעת", בהתאמה). לפי חוות הדעת, מטרתה היא להעריך את השווי ההוגן של הנזק שנגרם לתובעת ע"י הנתבעים נכון לתאריך ההערכה (31/12/2011) עקב תחרות לא הוגנת מצד הנתבעים (עמ' 1 לחוות הדעת). הנזק הוערך בסכום של 595,000 ₪. למרבה הצער, אין זו התביעה הראשונה שמתנהלת בין הצדדים. שתי תביעות קודמות שהגישה התובעת כנגד הנתבעת זמן קצר יחסית קודם לתביעה זו, הסתיימו בהסכמה הדדית מיום 6/1/2009 בדבר התנצלות של הנתבעים והתחייבות הדדית של הצדדים שלא לפגוע האחת בשמה הטוב של השניה. בית המשפט הוסיף וציין עוד, כי הוא מצפה שהצדדים יפעלו לפי ההסכמה וכי לא יהיה צורך בנקיטת הליכים משפטיים נוספים ביניהם. כל אחד מהצדדים עושה בהליכים הקודמים הללו שימוש לטובתו. התובעת טוענת, כי הנתבעת ממשיכה בדרך של הכפשה ותחרות בלתי הוגנת עד שאין מנוס מהליכים נוספים; ואילו הנתבעת טוענת, כי התביעות הקודמות, כמו גם תביעה זו, היו תביעות סרק. הפשרה, כדרכן של פשרות, באה על שום הרצון לסיים את התיק ולא מתוך הכרה בטענות. בית המשפט אינו הזירה המתאימה לנהל תחרות עסקית בין שני המתחרים והתביעה היא תביעה טקטית לפגוע בנתבעת. טענות הנתבעים לטענת הנתבע, הוא קיבל את המידע ביחס לסכסוך שפרץ בין התובעת לבין הדואר הבלגי, סכסוך שגרם לעיכוב בהפצת דברי הדואר של שניים מלקוחות התובעת למשך שבועיים והוביל להפסקת עבודת התובעת עם הדואר הבלגי, ממר אבגי. מר אבגי פנה לנתבע באוגוסט 2010 וביקש ממנו לעבוד עם הנתבעת, לאחר שסיים לעבוד כפרילנסר אצל התובעת (מר אבגי). הפרטים האמורים נודעו למר אבגי בתוקף עבודתו עם התובעת. לטענת הנתבעים, מר אבגי הוא אדם חובש כיפה ובעל קשרים עם המגזר החרדי, ובהמשך לפנייתו לנתבע כאמור, עבר לעבוד עם הנתבעת, יחד עם לקוחותיו, שהם בעיקר לקוחות מהמגזר החרדי. אציין, כי לעת שהתקיימו ההוכחות הסתבר, כי מר אבגי - שהיה בתחילה, כאמור, פרילנסר אצל התובעת, ובאוגוסט 2010 עבר עם לקוחותיו לעבוד עם הנתבעת - הוא כיום, והחל ממאי 2010, מנכ"ל התובעת! באשר לפרסום המיוחס לנתבעים - הלקוח ביקש לקבל הצעת מחיר למשלוח דואר כמותי לקראת ראש השנה. הנתבע מצא לנכון להדגיש את יתרונות הנתבעת על פני המתחרה ובמסגרת זו, סיפר ללקוח על הסכוך שפרץ בין התובעת לבין הדואר הבלגי, על העיכוב במשלוח דברי הדואר של לקוחות התובעת והפסקת העבודה של התובעת עם הדואר הבלגי. הכל פרטים שלמד, כאמור, ממר אבגי. לטענת הנתבע בתצהירו, הוא לא אמר למר גודלשמיט שהדואר הבלגי שרף את הדואר של התובעת אלא אמר לו, כי בשל סכסוך כספי שפרץ בין התובעת לבין הדואר הבלגי, הדואר הבלגי עיכב משלוח של דברי דואר שקיבל מהתובעת לתקופה ארוכה, והדואר הגיע לנמענים באיחור רב (ס' 19). והוסיף עוד, כי "כאשר נשאלתי ע"י חגי, הסברתי לו כי כאשר דואר מעוכב ללא דרישה, חברת הדואר רשאית לגרסו או לשורפו, ואולם בשום פנים ואופן לא טענתי כי כך עשה הדואר הבלגי בדברי הדואר של התובעת שעוכבו אצלו. ייתכן וחגי לא הבין את דבריי" (ס' 20). לטענת הנתבעת, לא היה מקום להגשת התביעה, שכן בימ"ש אינו המקום לנהל תחרות עסקית בין שני מתחרים והאמירה שמיוחסת לנתבע אינה מהווה לשון הרע. שני הצדדים נוהגים לפנות האחד ללקוחות השני ולשכנע אותם לעבוד איתם במשלוח כזה או אחר. התביעה היא תביעה טקטית בלבד, על מנת לפגוע במתחרה, הנתבעת. אף לא אחד מבעליה של התובעת יושב באולם והתביעה איננה מעניינת איש מהתובעת. עם שמיעת הראיות, מתגלה מערכת יחסים עכורה בתוך התובעת. המנכ"ל החדש, מר אבגי, שממנו למד הנתבע על פרטי הסכסוך עם הדואר הבלגי, העיד כי לא טרח לקרוא את התביעה וניסה לנער חוצנו מהתביעה. המנכ"ל הקודם, מר סער, העיד, כי לשיטתו אין ליתן אמון במר אבגי. ב"כ התובעת בהליך זה (וגם בהליך הקודם), הוא אחד מבעליה וכך גם מר סלע. לא רק שהתובעת לא תבעה את מר איבגי, אלא "נתנו לו פרס" ומינו אותו למנכ"ל. גם התנהלות התובעת בניהול התביעה אומרת "דרשני". התביעה הוגשה מבלי שפנו קודם לנתבעת במכתב. תחילה נכתב בתביעה, כי הפרסום נעשה בנובמבר 2010 ולאחר מכן, תוקנה התביעה בעניין זה. ראו גם ההתנהלות בעניין הפיצויים שנתבעו. עוד טוענים הנתבעים, כי גם אם יש לשון הרע, יש מקום לדחות את התביעה מחמת דה-מינימיס. בסך הכל, מדובר בלקוח בודד, שבעבר היה עובד עם התובעת ועם הנתבע לסירוגין (על בסיס הצעת מחיר שניתנה ספציפית למשלוח) וכעת, לאחר הפרסום ומאז הפרסום, הגדיל את היקף העבודה שלו עם התובעת, וחדל לעבוד עם הנתבעת כליל. הפרטים נמסרו ללקוח במסגרת פגישה שיווקית עם הנתבע, בשעה שהלקוח ביקש לקבל הצעת מחיר מהנתבעת; והפרטים שמסר הנתבע, הם ביחס לאירוע שקרה. השאלה אם הנתבע השתמש במילה "השמיד" או במילה "עיכב", אינה מהותית. אותו לקוח, מר X, העיד, כי גם אם היו מספרים לו שהדואר הבלגי רק עיכב את משלוח דברי הדואר למשך שבועיים (להבדיל משרף או השמיד), היה רואה את הדברים באותה חומרה; ואין מחלוקת שהדואר הבלגי אמנם עיכב דברי דואר של לקוחות התובעת במשך שבועיים, ודברי הדואר לא הגיעו לנמענים במועד. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה גם מחמת שלא הוכח קיומו של נזק ממשי עקב הפרסום. אין נזק ביחס ללקוח, מר X, שהמשיך לעבוד עם התובעת, הגדיל את היקפי העבודה עמה והפסיק לעבוד עם הנתבעת. ביחס ללקוחות אחרים, התובעת לא טרחה כלל לברר אם הלקוחות שעזבו עזבו בגלל הפרסום, ולפי תצהיר מר סלע, אין התובעת יודעת על לקוח שעזב בשל הפרסום (שכלל לא הוכח שנעשה כלפי אחרים). יתר על כן, בחודש אוגוסט 2010, מר אבגי, שהיה אחראי על המגזר החרדי, עזב את התובעת ולקח יחד עמו לקוחות וכעת, התובעת מייחסת זאת לנתבעת. בנוסף, התובעת שינתה חזית וטענה לנזק ממשי בהיתר בית המשפט (למרות התנגדות הנתבעים) ובהמשך לכך, התיר בית המשפט לתובעת גם להגיש חוו"ד להוכחת נזקיה. אלא שחוות הדעת היא עצמה שינוי חזית (שלא הותר והנתבעים מתנגדים לו), שכן בתצהיר העדות הראשית טען מר סלע, שהנזק הוא הפסד הכנסות בשנת 2011 בהשוואה לשנת 2010, הפסד של 587 אלף ₪ בהתאם לדוח רו"ח ורדי (ס' 58 לתצהיר ונספחים 5-6). התביעה הוגשה בגין הנזק שנגרם ב-2011 ואילו חוו"ד המומחה מטעם התובעת, מנבאת נזק כלכלי בשנים 2012- 2016, ולא בשנת 2011. כב' הש' ארניה אישר לתובעת הגשת חוו"ד לביסוס הקשר הסיבתי, דהיינו: לביסוס הקשר שבין ההפסדים בשנת 2011 לבין הפרסום ולא התיר חריגה והרחבת חזית נוספת באמצעות חוות הדעת. יתר על כן, חווה"ד, כשלעצמה, איננה מבוססת, גם ביחס לנזק החזוי בשנים 2012-2016. המומחה לקח נתונים לצפי הכנסות ממנהלי התובעת וחיבר והציב אותם בנוסחאות, מבלי שבדק דבר מהנתונים באופן עצמאי. המומחה לא בדק מאזנים ולא הביא עמו את רשימת הלקוחות שנטשו. לא נבדקה, למשל, השפעת הפסקת העבודה עם הדואר הבלגי איתו עבדה במשך 5 שנים. זהו אירוע משמעותי בעבודת התובעת. כך עולה ממכתבים ששלח ב"כ התובעת לב"כ הדואר הבלגי, שם נטען, כי כל השוק יודע על העזיבה של הדואר הבלגי, לקוחות עברו לעבוד עם מתחרים, נגרם נזק למוניטין ונגרם נזק גדול, שנאמד לצורכי פשרה בסך של לפחות 65 אלף יורו (נ/2, בסעיפים 25-27). בנוסף, המומחה הכלכלי לא מצוי בתחום הדואר הכמותי, לא ידע על הסכסוך עם הדואר הבלגי, ולא יודע עם איזה דואר התובעת עובדת. לטענת הנתבעים, משלא הוכח קיומו של נזק ממשי, אין מקום לזכות את התובעת גם בפיצוי סטטוטורי נוכח הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שלפיו "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". הראיות מטעם התובעת הוגש תצהיר מנהלה לעת הגשת התביעה, מר סלע, תצהירו של הלקוח, מר X וכן, חוו"ד המומחה גדעון שלום בנדור מחברת אס-קיוב יעוץ כלכלי, כמפורט לעיל. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הנתבע 1. כמו כן, זומן להעיד ללא תצהיר מר אבגי, שלפי גרסת הנתבע, הוא שמסר לו פרטים ביחס לסכסוך של התובעת עם הדואר הבלגי. הצדדים סיכמו בע"פ, בתום שמיעת הראיות. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות אני סבורה, כי דבר הפרסום הוכח, והוא מהווה לשון הרע, אלא שהתובעת איננה זכאית לפיצוי בגין כך. התובעת לא הוכיחה קיומו של נזק ממון או נזק ספציפי כלשהו ובהעדר נזק, בהיותה חברה בע"מ, איננה זכאית לפיצוי סטטוטורי, כפי שיבואר להלן. I - קיומה של לשון הרע להוכחת הפרסום, הגישה התובעת תצהירו של הלקוח, מר X, שבו תיאר את הדברים שאמר לו הנתבע, כמובא לעיל. לפי תצהירו, לאחר השיחה עם מנהל הנתבעת, יצר קשר טלפוני עם מר סלע, וביקש לקיים עמו שיחה דחופה לשם הבהרות. בשיחה זו, שטח בפני מר סלע את הדברים שנאמרו לו ע"י הנתבע, כמפורט לעיל וזה טען בפניו, שאין כל אמת בדברים. לטענת הנתבע בתצהירו, הוא לא אמר למר X שהדואר הבלגי שרף את הדואר של התובעת אלא אמר לו, כי בשל סכסוך כספי שפרץ בין התובעת לבין הדואר הבלגי, הדואר הבלגי עיכב משלוח של דברי דואר שקיבל מהתובעת לתקופה ארוכה והדואר הגיע לנמענים באיחור רב (ס' 19). והוסיף כי "כאשר נשאלתי ע"י חגי, הסברתי לו כי כאשר דואר מעוכב ללא דרישה, חברת הדואר רשאית לגרסו או לשורפו, ואולם בשום פנים ואופן לא טענתי כי כך עשה הדואר הבלגי בדברי הדואר של התובעת שעוכבו אצלו. ייתכן וחגי לא הבין את דבריי" (ס' 20). מר X חזר ואישר בח"נ את גרסתו, שלפיה הנתבע אמר לו שהדואר הבלגי שרף והשמיד את דברי הדואר שמסרה לו התובעת. גרסתו, שהייתה מהימנה וקוהרנטית, לא נסתרה (עמ' 17 ש' 6-19). עדותו של מר X הייתה בהירה וברורה. האפשרות שהועלתה ע"י הנתבע, כאילו הוא הבין לא נכון את הדברים שהנתבע אמר לו בשיחה, איננה סבירה בX. על אחת כמה וכמה משב"כ הנתבע לא מצא מקום להביא גרסה זו בפני מר גודלשמיט בח"נ, וביכר שלא לקבל עליה את תגובתו. גרסתו של הנתבע, לפיה מסר למר X, לשאלתו של האחרון, אינפורמציה כללית ביחס לקורותיו של דואר שלא נדרש, שאז נזכרו אפשרויות ההשמדה או השריפה, היא מאולצת. הנתבע עצמו לא יכול היה לומר את הדברים באופן ספונטני בעדותו, אלא נאלץ לקרוא אותם מתוך הגרסה הזהירה של הכתוב. קיצורו של דבר, אני מעדיפה את גרסתו של מר גודלשמיט שהייתה מהימנה ומשכנעת והיא סבירה יותר בנסיבות העניין, על פני גרסתו של הנתבע. לא עומדת לנתבעים כל טענת הגנה בעניין זה, שכן אין חולק כי הדואר הבלגי לא שרף ולא השמיד דברי דואר שמסרה לו התובעת. האמת היא, ועל כך יש הסכמה בין הצדדים, כי הדואר הבלגי עיכב דברי דואר של לקוחות התובעת במשך כשבועיים ימים. עוד אין חולק, כי לפחות שני לקוחות משמעותיים של התובעת, הכנסיה הפרנסיסקנית וקיבוץ אפיקים, נפגעו מכך ודברי הדואר שלהם עוכבו. שניהם אף פוצו בדרך כזו או אחרת ע"י התובעת. בגין כך התגלעה מחלוקת בין התובעת לבין הדואר הבלגי ויחסי העבודה ביניהם באו לכלל סיום (עמ' 23 ש' 27-32, עמ' 24 ש' 13-24). מצהיר התובעת, מר סלע, ציין בעדותו, כי אילו היה הנתבע מוסר ללקוח רק את דבר קיומו של הסכסוך בין התובעת לבין הדואר הבלגי ומספר על עיכוב במשלוח למשך שבועיים ימים, זה היה לגיטימי מבחינתו. הבעיה, כך לשיטתו, נעוצה בכך שהנתבע אמר ללקוח ששרפו והשמידו את דברי הדואר (עמ' 28 ש' 15-22, עמ' 24 ש' 7-8, עמ' 22 ש' 8-15, עמ' 21 ש' 8-10). יש לציין, כי מעדותו של מר X עולה, כי מר סלע הכחיש בפניו את הטענות, אך מצד שני, הוא לא סיפר לו על שהפסיקו לעבוד עם הדואר הבלגי ועל העיכוב במשלוח הדואר למשך שבועיים כאמור לעיל. מר X העיד כי גם אם אין מדובר בהשמדת הדואר כי אם בעיכוב של שבועיים בדיוור זה "נראה לי סביר אך חמור לא פחות... אם זה מה שקרה בפועל הייתי צריך לדעת את זה" (עמ' 16 ש' 7-21). מכל מקום, נוכח קביעתי לעיל בדבר תוכן הפרסום ובהעדר כל הגנה רלבנטית, הפרסום מהווה לשון הרע, שכן הוא עלול לפגוע בעסקה של התובעת, כהגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק. עולה מהאמור, כי דבר הפרסום ללקוח הוכח והוא מהווה לשון הרע. עתה לנזק שנגרם לתובעת, אם בכלל, ולזכאותה לפיצוי בגין לשון הרע. II - הנזק והפיצוי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של נזק ממוני או ממשי או נזק ספציפי כלשהו, שסבלה בעקבות הפרסום הנ"ל. לא הוכחה הירידה הנטענת בהכנסות כתוצאה מהפרסום, לא הוכחה פגיעה במוניטין ולא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפרסום. אשר להוכחת הנזק - ביחס ללקוח הספציפי, עמותת אפרת, לא נגרם לתובעת נזק. ההיפך הוא הנכון. כפי שעולה מח"נ של מר גודלשמיט, תחילה נהג לעבוד עם התובעת ועם הנתבעת לסירוגין, על פי הצעות מחיר שקיבל עבור כל משלוח ולפי המחיר הטוב ביותר שקיבל עבור המשלוח הספציפי; ואילו לאחר האירוע וכתוצאה ממנו, החליט לעבוד עם התובעת בלבד והפסיק לעבוד עם הנתבעת (גם מר סלע מאשר זאת בעמ' 28 ש' 23-30). הפרסום לפי כתב התביעה נעשה רק לעמותת אפרת, ולא ללקוחות אחרים. בכל מקרה, התובעת לא יודעת למנות ולספר על לקוחות אחרים, ששמעו את הפרסום מהנתבעים ועל לקוחות שנטשו בעקבות כך ששמעו את הפרסום מהנתבעים (ואפילו לא על לקוחות ששמעו את הדברים מאחרים כ"שמועה מתגלגלת" בעקבות הפרסום). תצהירו של מר סלע כלל השערות לא מחייבות כמצוטט לעיל, תוך אמירה ברורה שאין התובעת יודעת על לקוח שעזב בשל הפרסום (שכלל לא הוכח שנעשה כלפי אחרים). חוות הדעת הכלכלית שהוגשה איננה רלבנטית להוכחת הנזק שנתבע. התביעה מתייחסת לנזק שאירע בגין הפרסום, בעת הגשת התביעה, דהיינו: ברבעון האחרון של שנת 2010 (מאוגוסט 2010, מועד הפרסום, עד דצמבר 2010, מועד הגשת התביעה); בעוד שחוות הדעת ערכה אומדן לשווי החברה נכון ליום 26/2/12, תוך שקלול צפי הגידול בלקוחות וצפי נטישת הלקוחות ותחזית ירידה בהכנסות משנת 2012 עד לשנת 2016. חוות הדעת העריכה מה ההבדל בין ההכנסות עם שיעור הנטישה החדש לעומת ההכנסות עם שיעור הנטישה הישן, למשך ארבע השנים הבאות, עד 2016 (עמ' 10 ש' 29). חוות הדעת גם איננה מבססת את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפרסום. מעיון בחוות הדעת עולה, כי מלכתחילה, אין מטרתה לבסס קשר סיבתי (הוא הוא הטעם שבגינו נדרשה התובעת להגשת חוות הדעת), אלא לאמוד לכאורה את הנזק. המומחה העיד "אני התבקשתי להכין חוו"ד על אומדן הנזק שנגרם. קשר סיבתי זה כבר מצריך סוג אחר של מומחיות. אף אחד לא יכול לדעת" (עמ' 7 ש' 1-2) ובהמשך הבהיר, כי לא בדק אילו לקוחות נטשו ומאיזו סיבה נטשו. יש לציין, כי לא הוצגה רשימת מסודרת של לקוחות שנטשו לאחר הפרסום, בין ע"י המומחה ובין ע"י עד אחר של התובעת ואין חולק, כי לא נערכה בדיקה עם הלקוחות שנטשו על מנת לברר מדוע נטשו. לא הוכח דבר בעניין זה. לא הוצגה כל ראיה, למעט תצהיר של מר סלע, שאין די בו להוכחת קשר סיבתי ואף איננו כולל טענה לקיומו של קשר סיבתי, להבדיל מהשערה הנסמכת על סמיכות הזמנים. מר סלע מציין בתצהירו במפורש, כי אינו יודע אם הפרסום הגיע לאחרים חוץ מהלקוח ולכמה לקוחות הגיע (ס' 43). יתר על כן, מעדותו עולה, כי קיימת רשימה של לקוחות שנטשו, שלא הוגשה (עמ' 29 ש' 17-21). אין אלא להסיק, כי אילו הוגשה הרשימה היה בה כדי ללמד, כי לנטישה אין קשר לפרסום. מר סלע ציין בתצהירו מספר לקוחות שהפסיקו כעניין שבעובדה לעבוד עם התובעת במועד שסמוך לאחר הפרסום (ס' 44 לתצהיר). כפי שעולה מחומר הראיות, מדובר בלקוחות של המגזר החרדי, שלגביהם, ככל שחלה ירידה בהזמנות, הוכח קיומו של אירוע משמעותי שאיננו קשור בפרסום, לאמור: סיום עבודתו של מר אבגי עם התובעת והמעבר של מר אבגי עם לקוחותיו, שהם לקוחות מהמגזר החרדי, לעבוד עם הנתבעת (ראו ח"נ של מר סלע בעמ' 25 ש' 31 - עמ' 26 ש' 1 ואילך וכן, עדותו הפתלתלה והבלתי משכנעת של מר אבגי בעניין זה, שניכר כי אינו רוצה לחשוף מיהם הלקוחות שלו שבאו יחד עימו לנתבעת, בעמ' 31-32). לא נעשתה כל בדיקה עם הלקוחות מדוע עזבו או ניתוח של הנתונים וגורם זה לא "נוטרל" מתחשיבי התובעת או בחוות הדעת מטעמה. גם ב"כ התובעת נאלץ להודות בסיכומי התשובה (לשאלת בית המשפט), כי יש אפשרות שהירידה בהכנסות נובעת דווקא מהעזיבה של מר אבגי באותו עיתוי (עמ' 52 ש'20-21). כאמור, לטענת הנתבע, מי שסיפר לו את המידע ביחס לסכסוך עם הדואר הבלגי, סיום העבודה עם הדואר הבלגי ועיכוב הדואר כאמור, הוא מר אבגי, שבעת הרלבנטית לפרסום, באוגוסט 2010, סיים את עבודתו כפרילנסר של התובעת ועבר עם הלקוחות שלו לעבוד כפרילנסר אצל הנתבעת. מר אבגי זומן ליתן עדות ללא תצהיר. כפי שפורט לעיל, בשעה שמסר עדותו בבית המשפט הסתבר, כי כעת והחל מיום 1/5/2013, הוא משמש כמנכ"ל התובעת. כפי שעלה מחקירתו, מר אבגי עזב את עבודתו כפרילנסר אצל הנתבעת כשנותרה ביניהם מחלוקת כספית (עמ' 33). מר אבגי הכחיש שסיפר לנתבע את הפרטים (עמ' 32 ש' 29 ואילך). כאמור, קשה עד בלתי אפשרי היה לקבל ממנו מידע ביחס ללקוחות שהעביר לנתבעת. יחד עם זאת, מר אבגי ניער חוצנו מן התביעה, כאילו איננה נוגעת כלל לחברה שהוא מנהל, וציין כי כלל לא קרא את התביעה, אין לו כל נגיעה וקשר לתביעה שנולדה לפי שניהל אותה וכי אין לו מנדט מבעלי השליטה "לנבור במה שקרה לפניי" (עמ' 35 ש' 4-8, 20-23, עמ' 36 ש' 1-2). מר סלע, המנכ"ל לעת הגשת התביעה העיד, כי מר אבגי הפסיק לעבוד עם התובעת באוגוסט 2010, משום "שהחלטנו שהוא לא מספיק אמין ולא עומד בסטנדרט שלנו בזמנו" (עמ' 21 ש' 22); כי הוא לא יודע אם לקח עימו את לקוחותיו שהם לקוחות מהמגזר החרדי והעבירם לנתבעת; וכי הוא לא זוכר אם שאל אותו מה קורה עם לקוחות אלה (ש' 23-29). לפי עדותו, גם לאחר שקרא את התצהיר של הנתבע, שבו סיפר הנתבע כי מקור המידע שלו הוא מר אבגי, הוא לא שאל אותו אם הדברים נכונים וחזר וציין מספר פעמים, כי מר אבגי משמש כמנכ"ל שלא לפי בחירתו ושלא על דעתו (עמ' 22 ש' 1-6, עמ' 23 ש' 5). ברי, כי במצב דברים זה, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפרסום. אין לי אלא להביע תמיהה על כך שבחרה להמשיך ולנהל תביעה זו, שהוגשה על סך של 500,000 ₪ (!), כשבביתה פנימה שוררים אי-סדר וחוסר הסכמה (בלשון המעטה), בעניינים היורדים לשורש התביעה. לא ניתן גם לשלול את האפשרות שהירידה בהכנסות היא תוצאה של הפסקת העבודה עם הדואר הבלגי דווקא (או נכון יותר ידיעת השוק על הפסקת העבודה עם הדואר הבלגי). למדנו מהלקוח, כי זהו עניין חשוב ומרכזי. מר סלע אמנם העיד, כי לדעתו, אין פגיעה עקב כך, משום שאחוז הנטישה לאחר מכן לא גדל. אך אין הדבר עולה בקנה אחד עם עדותו המהימנה של מר X אשר למשמעות הדבר, ואף עם ההתכתבות שבין ב"כ התובעת לבין ב"כ הדואר הבלגי שנזכרת לעיל. כמו כן, לא ניתן לשלול את האפשרות שהירידה בהכנסות היא תוצאה של שינויים בהרגלי הצריכה בעולם המודרני בשל שימוש שבאמצעי דיוור אלקטרוניים וכיוצ"ב. מכל מקום, על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי, צריך היה לנתח את הירידה בהכנסות ולנטרל גורמים רלבנטיים אחרים (וכאמור, יש כאלה), תוך ניתוח שבמומחיות של שוק הדואר הכמותי. כזאת לא נעשה. האם בנסיבות אלה, דהיינו: שעה שהוכחה לשון הרע, אך לא הוכח שנגרם בגינה נזק, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי או כפל הפיצוי הסטטוטורי? השאלה מתעוררת נוכח סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". קיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים בשאלה אם נוכח קביעת ס' 10 הנ"ל, זכאי תאגיד, לפיצויים ללא הוכחת נזק בעוולת לשון הרע [ראו למשל, מצד אחד, ת"א (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור (13/7/2009), כב' הש' סולברג בס' 31 לפסק הדין ומצד שני, ע"א 51686-01-12 יורם נ' י.ד ברזאני נכסים ובניין בע"מ, הרכב בראשות כב' ה' בן-אור (18/4/12)]. השאלה טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. כפי שכבר ציינתי בעניין אחר שבו התעוררה הסוגיה, "דעתי עם הגורסים, כי הזכות להיפרע פיצויים בלא הוכחת נזק, היא זכות העומדת רק לאדם פרטי, בשר ודם, להבדיל מתובע שהוא תאגיד. ההבדל בין אישיות משפטית לאדם בשר ודם בהקשר זה, הוא ברור. 'עוגמת הנפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש' (שנהר, שם, עמ' 160). הבדל זה, הוא העומד ביסוד הקביעה שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. אינני סבורה כי יש הצדקה עניינית לכך שמבין כלל העוולות בנזיקין, לא תחול הוראת סעיף 10, דווקא בעוולה של לשון הרע. ההיפך הוא הנכון, ואין חוק איסור לשון הרע קובע הוראה מפורשת שתדחה את תחולת סעיף 10 מלפניו". [ת"א 2437/09 (ראשל"צ) גני תלתלים מרום בע"מ נ' פרקשנר (9/10/11), בס' 46]. זאת ועוד. אני סבורה, כי שיקולי מדיניות משפטית, אינם מצדיקים הפיכתה של עוולת לשון הרע, ל"דרך המלך" או "למסלול הטבעי" להגשת תביעות בין חברות מתחרות, על מנת להילחם בתחרות בלתי הוגנת, כאמצעי לקביעת נורמות בתחום זה או להסדרתו. עניין זה מוסדר, בין היתר, באופן ספציפי, במסגרת חוק עוולות מסחריות. בחוק זה נקבעה עוולה של "תיאור כוזב", שלפיה עוסק לא יפרסם מידע כוזב על עסק אחר, אם הוא יודע או היה עליו לדעת שהמידע אינו נכון (ס' 2 בצירוף לס' 11) וכן, עוולת "התערבות בלתי הוגנת", שלפיה עוסק לא ימנע באופן לא הוגן גישה של לקוחות עובדים או סוכנים אל העוסק האחר (ס' 3 בצירוף לס' 11). שתי עוולות אלה, קרובות בתוכנן לעוולה של לשון הרע בהקשר של תחרות בין שני עוסקים, לרבות באופן עקרוני, לתביעה בענייננו. מלכתחילה, כמצוין לעיל, הוגשה תביעה זו גם בעילות שלפי סעיפים 2 ו- 3 לחוק עוולות מסחריות. אלא שהעילות לפי חוק זה נזנחו בסיכומים. ולא בכדי. ס' 12 לחוק זה קובע במפורש, כי הסעדים לפי ס' 13-21 לחוק עוולות מסחריות, אינם חלים על העוולות לפי סעיפים 2-3 לחוק. המשמעות היא, שהעוולות לפי סעיפים 2-3 לחוק הנ"ל (להבדיל מהעוולות של גניבת עין וגזל סוד מסחרי), אינן מקימות זכות לפיצוי סטטוטורי בלא הוכחת נזק, שכן זכות זו קבועה בס' 13 לחוק. העובדה שהמחוקק בחר שלא להעניק פיצוי סטוטורי בגין העוולות הנ"ל והסתפק בקביעה, שהפרת הוראות אלה היא עוולה בנזיקין שחלות עליה הוראת פקודת הנזיקין, מחזקת לטעמי, את המסקנה שאין לפסוק פיצוי סטטוטורי לחברה בתביעה בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, אלא יש לפצות עם הוכחת נזק בלבד ובגובה הנזק שהוכח. ההרמוניה התחיקתית והשיקולים הדומים העומדים ביסוד החקיקה המעניקה פיצוי סטוטורי, מלמדים שיש לשאוף לתוצאה דומה בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע ובתביעה לפי חוק עוולות מסחריות. אוסיף עוד, כי הפיצוי הסטוטורי ללא הוכחת נזק, נועד להקל במישור הוכחת הנזק. לא ניתן לשלול מראש שיתקיים מקרה חריג שבו תוכח לשון הרע ויוכח קיומו של נזק, אך הנזק שנגרם, אינו ניתן להוכחה מחמת מאפיינים או נסיבות מיוחדות. במקרה כזה, אני סבורה כי ניתן יהא להשיג את מטרות החוק ואת ההגנה על האינטרסים הרלבנטיים, באמצעות הכלל המשפטי של פסיקת פיצויים לפי אומדנא דדיינא. זאת, כמקובל, בתנאי שהתובע הניח תשתית ראייתית מתאימה להוכחת הנזק והביא את הראיות שסביר, מקובל ואפשרי להמציאן לצורך הוכחתו וכימותו. במקרה שלפניי, מכל מקום, לא הוכח קיומו של נזק כלשהו עקב הפרסום ואין אלו קשיי הוכחה שמונעים מהתובעת לקבל את פיצוי בגין לשון הרע. הראיות שהביאה התובעת אינן מניחות תשתית ראייתית ולו מינימלית לקיומו של נזק עקב הפרסום, ולכימותו של נזק זה. מניתי את מחדליה של התובעת בעניין זה, כגון: הפגמים שנפלו בחוות הדעת והעדר הרלבנטיות של חוות הדעת, העדר רשימת לקוחות שנטשו, כמו גם אי-בירור סיבת הנטישה. בנסיבות כאמור, התייתר הצורך לדון בטענה לקיומה של הגנת דה-מינימיס שהועלתה ע"י הנתבעים. אציין רק, כי התובעת בחרה שלא להשיב כלל לעניין זה בסיכומיה. התוצאה היא, אפוא, שאני דוחה את התביעה. אשר להוצאות - לאחר שהבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין כמפורט לעיל בפסק הדין, לרבות העובדה שהוכח לשון הרע ולא הוכח נזק; את סכום התביעה הגבוה, שלא הונח לו תשתית ראייתית ראויה, אם בכלל; המשך ניהולה של התביעה ובסכום זה, גם בנסיבות של אי-סדר וחוסר הסכמה בביתה של התובעת פנימה כמתואר לעיל; ואת ההיערכות וההוצאות שהנתבעים נדרשןו להם לצורך הגנה משפטית בשל סכום התביעה - אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 29,500 ₪. לשון הרע / הוצאת דיבההשמצות / הכפשות