הנתבע טען כי בהתאם לתקנה 214ח' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד - 1984, חלה חובה על התובע לצרף את כל המסמכים הנוגעים בדבר לכתב הטענות, והתובע לא עשה כן. לפיכך, לשיטתו, יש לדחות את התביעה מטעם זה בלבד. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי: פתח דבר וגדר המחלוקת בפניי שתי תובענות שטריות, אשר הדיון בהן אוחד, בגין שלוש המחאות בסכום כולל נומינלי ע''ס 73,172 ₪ (להלן - ההמחאות). אין חולק כי ההמחאות נמשכו ע''י הנתבע, והופקדו בחשבונה של חב' פלדהיים יודאיקה בע''מ (להלן - החברה), המתנהל אצל הבנק - התובע. זמן פרעון ההמחאות הינו 24.02.12 (ההמחאה ע''ס 20,000 ₪), 17.05.12 (המחאה ע''ס 24,514 ש"ח) ו-20.05.12 (המחאה ע''ס 28,658 ₪). מועדי הניכיון אצל התובע היו 11.01.12, 24.11.11 ו-28.11.11, בהתאמה, קרי ארבעה - שישה חודשים טרם הפרעון. ההמחאות לא כובדו על ידי הבנק הנמשך, ובהמשך, בחודש פברואר 2012 הגישה החברה (וחברות קשורות) בקשה להקפאת הליכים. בחודש ספטמבר 2012 ניתן צו פירוק נגד החברה, ובמהלך תקופה זו מונה לה נאמן, אשר גיבש הסדר נושים. בפי הנתבע שלל טענות, ואפרטן בקצרה כדלהלן: התובע לא המציא לנתבע את מלוא המסמכים הרלוונטיים, ובהינתן העובדה שמדובר בהליך הנדון בסדר דין מהיר, יש להורות על דחיית התביעה. בהתאם להסדר הנושים שאושר, אמור התובע, כנושה מובטח של החברה, לקבל את מלוא חובו. התובע לא הוכיח כלל כי קיים חוב של החברה כלפיו. עסקת היסוד בין הנתבע לחברה כשלה. התובע אינו אוחז כשורה בהמחאות, לרבות בשל כך שידע שהחברה מצויה בקשיים וחרגה ממסגרת האשראי. לא ניתנה כל תמורה עבור ההמחאות. התובע לא עמד בתנאי חוק הערבות, תשכ''ז - 1967 (להלן - חוק הערבות), בין היתר בכך שלא פעל לסילוק החוב מהחייב העיקרי, החברה, הערבות בטלה בהעדר הסכם ערבות מפורט, וכן כי התובע לא הודיע לנתבע כי הינו ערב לחובות החברה. ההמחאות אינן סחירות. ההמחאות לא הוצאו, כמשמעות ביטוי זה בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - פקודת השטרות). הסבת ההמחאות פגומה. אדון בטענות כסידרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון. הטענה לפיה התובע לא המציא לנתבע את מלוא המסמכים הרלוונטיים טוען הנתבע כי בהתאם לתקנה 214ח' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד - 1984, חלה חובה על התובע לצרף את כל המסמכים הנוגעים בדבר לכתב הטענות, והתובע לא עשה כן. לפיכך, לשיטתו, יש לדחות את התביעה מטעם זה בלבד. טענה זו דינה דחיה. ראשית, שתי התביעות נפתחו על דרך של הגשת בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצל''פ ולא כתביעה בסדר דין מהיר. ממילא, בעת הגשתן לא חלה על התובע כל חובה לצרף אליהן את כל המסמכים הרלוונטיים. שנית, למצער, התובע צירף את כל המסמכים הרלוונטיים לתצהירים שהגיש, ואף לפני כן, לאור פניות הנתבע, העביר אליו מסמכים רבים, אשר נתבקשו על ידי בא כוחו. טענת הנתבע בסיכומיו כאילו מסמכים הוסתרו "במזיד", נטענה בכלליות, ולא התרשמתי כי מסמכים כלשהם הוסתרו, נהפוך הוא (ראה בענין זה תגובת התובע מיום 2.12.12). כך למשל, אף תביעת החוב שהגיש הנתבע לנאמן שמונה לחברה, כולל נספחים, הומצאה לנתבע בעקבות פניית בא כוחו (ראה בעניין זה גם סעיף 7 לסיכומי הנתבע, במסגרתו הודה בדבר). בכל מקרה, כאמור, לתצהירה של גב' נטלי איצקוביץ מטעם התובע, צורפו מסמכים רבים, כולל בקשה להקפאת הליכים בעניינה של החברה, דפי חשבון של החברה, תביעות חוב, מסמכי הניכיון של ההמחאות, הסכם המסגרת עם החברה (ת/1) ועוד. ראוי לציין, כי טענת הנתבע כי נציגת הנתבע לא הביאה את תיק הלקוח לדיון, נענתה בתשובת ב"כ הנתבע בדיון, כי הפניה הגיעה אליו בבוקר דיון ההוכחות (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 9). למצער, לא הוכח שהגנת הנתבע נפגעה כהוא זה בהקשר זה. בנוסף, גם לאחר השיג והשיח שנוהל בשלב המקדמי בתיק והחלטה בענין מיום 12.12.12, לאחר שקיבל מסמכים רבים לבקשתו, עתר הנתבע לקבלת שלושה מסמכים בלבד. מסמכי מסגרות אשראי, אותם קיבל ואף הוגשו לתיק (ת/1), מסמכים המעידים על גביה מצד ג' (הנתונים התקבלו על ידי דפי החשבון שצורפו עד 10/12) ותביעת החוב שהגיש התובע, שהועברה במלואה לנתבע. לפיכך, טענה זו נדחית. הטענה לפיה בהתאם להסדר הנושים שאושר בעניינה של החברה, אמור התובע, כנושה מובטח שלה, לקבל את מלוא חובו מתחילתם של ההליכים ועד תומם, חוזר הנתבע ומעלה את הטענה לפיה הבנק התובע אמור להיפרע את מלוא חובו מאת החברה במסגרת הליך חדלות הפרעון. טענה זו לא הוכחה כלל. לשיטת הנתבע, במסגרת תיק הפירוק שולמו למעלה מ-11 מיליון ₪, והסדר הנושים קובע כי התובע עומד לקבל את מלוא כספו, נוכח היותו נושה מובטח. העיד בפניי עורך דין בני קמפנר ממשרד הנאמן שמונה לחברה, עורך דין שפיגלמן. עורך דין קמפנר ציין כי גובש הסדר נושים, אשר אושר על ידי בית המשפט, וכי משקיע מסוים אמור לשלם 11,750,000 ₪ עבור 2 חברות המצויות תחת צו הקפאת הליכים, אחת מהן היא החברה. עורך דין קמפנר ציין כי על הנאמן להכריע בהוכחות החוב שהוגשו, 470 במספר, ואז יוודע היקף הנשיה ואחוז הדיבידנד (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 13-20). בהמשך ציין עורך דין קמפנר כי התובע לא קיבל סכום כלשהו, וכי גובה החובות הנטענים עדיין אינו ידוע, שכן עדיין לא התקבלה הוכחת חוב ממס הכנסה, אשר נשייתו בדין קדימה, קרי לפני הבנק התובע. לאחר שעניין זה יוכרע, "ניתן יהיה לדעת אם בנק אוצר החייל (התובע - י.ש.) אכן יקבל את החוב ואת היקף הפרעון שלו" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 1-9). עורך דין קמפנר נשאל על ידי ב''כ הנתבע לגבי סעיף 54 לבקשה להקפאת הליכים שצורפה כנספח ג' לתצהירו המשלים של הנתבע, בו נטען שהתובע יקבל את מלוא החוב. עורך דין קמפנר השיב כי כאשר הוגשה הבקשה, הנחת המוצא הייתה שלא תהיה חבות במס, שכן החברות לא היו רווחיות (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 1-3), כך שלמעשה לא היה צפי שמס הכנסה ינשה בחברה. כאשר נשאל האם יש סיטואציה שהחוב לחוב לתובע לא ייפרע, השיב "אני לא יכול לענות לשאלה הזאת. נקודת המוצא שלנו הייתה שלא יהיה תשלום למס הכנסה" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 6-9). ראוי לציין כי תביעת החוב שהוגשה על ידי התובע לנאמן, עומדת על כ-1.5 מיליון ₪, (ראה נספח ח' לתצהירה של גב' איצקוביץ). אין ספק, כי זכותו של התובע לפעול מכוח כל הבטוחות העומדות לרשותו, בכל המישורים החוקיים האפשריים. לפיכך, כאשר נעלה מכל ספק שהתובע לא קיבל אגורה שחוקה בעבור חוב החברה כלפיו, זכותו לפעול לפרעון ההמחאות שניתנו לו על ידי החברה, ואין לאלצו להמתין עד לתום הליך חדלות הפרעון וקבלת דיבידנד. במיוחד נכונים הדברים כאשר כאמור לעיל, אין כל וודאות שהתובע יקבל מאת הנאמן את מלוא חוב החברה כלפיו, דבר שעלה מפורשות מדברי עורך דין קמפנר, המקובלים עליי. זאת ועוד, באם ישלם הנתבע לתובע את סכום ההמחאות, הרי שתעמוד לו, על פניו, זכות לחזור אל החברה, והוא אף ציין בתצהירו כי הגיש הוכחת חוב במאות אלפי ₪ לנאמן. בהינתן האמור לעיל, אף טענה זו של הנתבע נדחית. הטענה לפיה התובע לא הוכיח כלל כי קיים חוב של החברה כלפיו טוען הנתבע כי לא הוכח על ידי התובע שקיים חוב של החברה כלפיו. לשיטתו, ביום 1.03.12 עמד חשבון החברה בבנק על יתרת זכות של כ-241,000 ₪ (סעיף 30 לסיכומים). משום מה טוען הנתבע בסעיף 30 לסיכומים, שמועד זה חל לאחר מתן צו הפירוק, שניתן ביום 24.09.12. טענה זו לא ברורה, שכן התאריך שבו נטען לגבי יתרת הזכות בחשבון, קודם בכשישה חודשים לתאריך מתן צו הפירוק, כך שבעניין זה נראה שהנתבע נתפס לכלל טעות, שכן לאחר בקשת ההקפאה "הוזרמו" לחשבון הבנק יתרות ההלוואות שלא נפרעו, כעולה מהמסכים שצורפו לתצהירה של גב' איצקוביץ. מעבר לכך, עיון בדפי החשבון שצורפו כנספח ה' לתצהירה של גב' איצקוביץ, מלמד כי טענה זו של הנתבע אינה נכונה. כך למשל, בדפי החשבון המיוחסים לפלדהיים יודאיקה בע''מ, החברה שניכתה את ההמחאות, ניתן לראות (בעמוד האחרון) כי יתרת החובה ליום 30.10.12 הינה כ-541,000 ₪, ולא כפי שטען הנתבע. גב' איצקוביץ העידה כי החוב כולו מסתכם בכ - 1.8 מליון ₪, (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 25), לא נחקרה בסוגיה זו, וממילא עדותה מקובלת עליי. לפיכך, גם טענה זו נדחית. הטענה לפיה עסקת היסוד בין הנתבע לחברה כשלה בטענתו זו של הנתבע חלו תמורות והתפתחויות מסוימות במהלך ניהול המשפט. בהתנגדויות שהוגשו טען הנתבע כי הוא היה אמור לקבל סחורה מאת החברה, ובגינה העביר למר מנדי פלדהיים מטעם החברה, המחאות מראש. לדבריו, נוכח העובדה שהקדים לשלם, בטרם הסחורה סופקה לידיו, הוא זכה להנחה משמעותית, כאשר בחלק מהמקרים קיבל בגין ההמחאות שמסר, המחאות נגדיות של החברה לביטחון (סעיפים 19-21 להתנגדות בגין ההמחאה ע''ס 20,000 ₪). עוד טען הנתבע בהתנגדויות, כי חלק מההמחאות שמסר לחברה נפרעו נוכח אספקת סחורה, והוא מנה 7 דוגמאות בעניין זה (סעיף 22 לתצהיר כאמור, אליו צורפו כנספח ד', העתקי חשבוניות; כן ראה ההסכם שצורף נספח ו' לתצהיר גב' איצקוביץ). אין בידי לקבל את טענת כישלון התמורה של הנתבע. עיון מדוקדק בתצהירים התומכים בהתנגדויות, יגלה כי באופן תמוה, הנתבע נמנע מלשייך, ולו ברמז, את ההמחאות נשוא התובענות שבפניי, לעסקאות מסוימות כלשהן. הטענה נטענה אפוא בכלליות, ללא שהנתבע מציין באלו סחורות מדובר, מה סכום העסקאות, מתי נכרתו, מה היה מועד האספקה או כל פרט מזהה אחר. החשבוניות שצורפו לתצהיר הנתבע מתייחסות לפי הטענה לעיסקאות אחרות, ובכך לא סגי. רק מטעם זה יש לדחות את טענת התמורה לכישלון התמורה מיניה וביה. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע בהקשר זה, מתי היה אמור לקבל את הסחורה בגין שלושת ההמחאות נשוא התביעות, והשיב כי - "העסקה הייתה בכלליות...אני מבטח אותו שאני קונה ממנו סחורה. השיקים הללו לא ניתנו על עסקה ספציפית, אבל דיברנו על ספר אחד שהייתי אמור לקחת, "מלכודת בחלל", ספר קומיקס לילדים, שהמחיר שלו בשוק הוא כ-70 ₪ לצרכן, והיה לנו ויכוח על המחיר שלו...הספר מיועד לרשת אושר עד, שאני זכיין שם של ספרים" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 21-25, ועמ' 7 ש' 1-4). בהמשך חקירתו שינה הנתבע את טעמו שוב, ואמר כי "לגבי השיקים נשוא התביעה שניתנו עבור מלכודת בחלל, לא ביקשתי חזרה כי לא הגיע מועד הפרעון של השיקים" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 23-25). גרסתו של הנתבע איננה מקובלת עליי. כפי שצוין לעיל, בתצהירו התומכים בהתנגדויות לא הוזכרה עסקה ספציפית כלשהי, הנוגעת להמחאות נשוא התביעות. ניתן היה להתרשם מעדותו, שבה הזכיר את אותו ספר "מלכודת בחלל", בתחילה כדיבור בעלמא בינו לבין מר פלדהיים, ולא כעסקה ספציפית, ובהמשך העדות, כעסקה ספציפית שבגינה ניתנו ההמחאות, כי העדות נבנית בבחינת יש מאין במהלך החקירה ממש, ואף משתנה, כאשר החקירה מתקדמת. פרכה נוספת בדברי הנתבע עלתה תוך השוואת דבריו בחקירה בהתנגדות לדבריו בחקירה בהוכחות. בעוד שבמהלך הדיון בהתנגדות טען שביקש שההמחאות יושבו לו נוכח אי הספקת הסחורה (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 3), הרי שבמהלך ההוכחות גרס כי לא ביקשן כלל (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 20 ו-24). זאת ועוד, כאמור, הנתבע טען בהתנגדות כי המחאות אחרות שלו נפרעו על ידי החברה בגין סחורה שסופקה, אך הבנק ממנו נמשכו, לא המציא לו העתק ההמחאות, ונוכח סד הזמנים הקצר של הגשת ההתנגדות, ההעתקים יצורפו בשלב מאוחר יותר. התצהיר התומך בהתנגדות נחתם ביום 16.05.12, ומאז חלפה למעלה משנה, אך הנתבע לא הגיש את העתקי ההמחאות כאמור, ללא כל הסבר, דבר האומר דרשני. נימוק נוסף לדחיית טענת הנתבע בדבר כישלון תמורה, הינו גרסתו כי החברה מסרה לו המחאות נגדיות לביטחון, כנגד ההמחאות שמסר לה. לשיטת הנתבע, פרעון ההמחאות שמסר היה מותנה באספקת סחורה. אם חפץ הנתבע להבטיח את זכויותיו, היה יכול לעשות פעולה פשוטה ולציין על ההמחאות שמסר לחברה את הכיתוב המקובל במקרים מעין אלה - "למוטב בלבד" (ועל כך להלן), דבר שלא עשה. לא היה כל צורך, אם היה מצוין כיתוב זה על ההמחאות, ליטול מאת החברה המחאות נגדיות, ומעשה מעין זה מוביל למסקנה כי מדובר ב"שיקים טובה". ולבסוף אציין, כי הנתבע נמנע, ללא כל הסבר, מהעדת מנהלה של החברה, מר מנדי פלדהיים, אשר היה יכול להעיד על מערכת היחסים שבין החברה לבין הנתבע. לפיכך, הימנעות זו פועלת לחובת הנתבע ויש להניח כי לו היה זה מעיד, היתה מחזקת עדותו את גירסת הצד שכנגד (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1) 736, 760). מכל האמור לעיל, לפיכך, התרשמותי הבלתי אמצעית השלילית מעדות הנתבע, בצירוף העובדה שגרסתו כאמור, הינה בבחינת עדות כבושה שלא פורטה בהתנגדויות, וכל יתר הטעמים שצוינו לעיל, מובילים למסקנה כי אין לאמץ את עדותו, אלא לדחותה. פשיטא, מסקנתי הינה כי הנתבע לא הוכיח כישלון תמורה בקשר להמחאות נשוא התביעה. במאמר מוסגר אוסיף בסופו של פרק זה, כי אף אם היה הנתבע מוכיח כלשון תמורה, הרי שנוכח העובדה שהוברר כי סיחורן קדם לכך, ממילא הגנת כשלון התמורה אינה מסייעת לו. ויוזכר: ההמחאות סוחרו בחודשים 11/11 ו-1/12, כאשר לשיטת הנתבע היה אמור לקבל הסחורה שבוע לפני קריסת החברה, שאירעה בחודש פברואר 2012, קרי לאחר הסיחור (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 20 - 21). ממילא חל הכלל של חיוב המושך בשטרות בשל סיחור טרם כשלון תמורה (ראה ע"א 333/61 גויסקי נ' חיים יוסף, פ"ד טו 595). הטענה לפיה התובע אינו אוחז כשורה, בשל כך שידע שהחברה מצויה בקשיים כלכליים מושכלות יסוד המה כי תחילה על מושך ההמחאות בתביעה שטרית, להוכיח כישלון תמורה מול הצד הקרוב, הנפרע. בהעדר הוכחה כזאת, אין צורך לפנות ולברר את שאלה האחיזה כשורה בהמחאות (ראה ע''א 104/55 גלפנד נ' ניסנוב, פ''ד י 1563, 1564). פשיטא, משקבעתי כי הנתבע לא עמד בנטל זה, הרי שאין נפקא מינא לשאלת האחיזה כשורה. למעלה מן הדרוש אציין, כי לטעמי הנתבע לא סתר את חזקת האחיזה כשורה הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות, ונהפוך הוא, הוכח אחרת. הגב' איצקוביץ העידה, כי קריסת החברה נחתה על הנתבע בהפתעה, בחודש פברואר 2012. לדבריה, הנתבע לא חשד כי הקריסה עומדת לקרות, וניהול החשבון לא בוצע באופן חריג (ראה סעיפים 9-11 לתצהירה). העדה לא עומתה עם דבריה אלו בחקירתה, ולפיכך עדותה זו לא נסתרה ומקובלת עליי. טענות הנתבע על ידיעת התובע כביכול, על קשייה הכלכליים של החברה, לא הוכחו. גב' איצקוביץ העידה כי הועמדה מסגרת אשראי בסך כולל של 300,000 ₪ (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 31-32 ועמ' 14 שורה 1), וכי לא הייתה חריגה מהמסגרת, בהינתן העובדה שהבדיקה נעשית בסוף היום (ראה ההסבר המפורט שמסרה בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 3-10, המקובל עליי במלואו). בכל מקרה, גם אם הייתה חריגה של יום אחד או יומיים, הרי שאין פירושו שבעל החשבון עומד לקרוס מיידית. העדה גם ציינה כי אומנם, החברה לא הייתה רווחית, אך לפי תזרים מזומנים ודוחות שהתקבלו אצל התובע, החברה עברה לרווח כתוצאה מסגירת חנויות לא רווחיות (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 4-7). לא זו אף זו, עיון בדפי הבנק מלמד כי ביום 18.1.12 - שבועות ספורים לפני הקריסה - העניק התובע לחברה הלוואה ע"ס 250,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר גב' איצקוביץ ונספח ה'1), דבר שסביר להניח שלא היה עושה לו היה יודע שהחברה עומדת לקרוס. לסיכומו של דבר, אני קובע כי התובע היה תם לב בעת ניכיון ההמחאות ולא ידע כי החברה עומדת לקרוס. לא יכול להיות ספק, כי התובע נתן ערך בעד ההמחאות, כפי שהוכח מתצהירי גב' איצקוביץ, אשר מהם עולה כי חשבון הבנק זוכה בסכום ההמחאות, פחות הריבית (ראה סעיפים 3 - 5 לתצהיר גב' איצקוביץ, שלא נסתרו). בכך, ניתן ערך בהתאם לפסיקה הנוגעת בדבר (ראה ע''א 389/67 בנק פ.ק.או. נ' קיבוביץ, פ''ד כב(1) 264). ממילא ברור, כי נוכח קביעה זו נדחית גם טענת הנתבע לפיה לא ניתנה תמורה עבור ההמחאות. הטענה לפיה התובע לא עמד בתנאי חוק הערבות טוען הנתבע, כי הוא מהווה ערב, ולפיכך התובע לא עמד בתנאי חוק הערבות כלפי ערבים, לרבות עריכת הסכם מפורט, מתן הודעה ומיצוי הליכים נגד החייב. טענה זו אף היא דינה דחיה. הנתבע כלל אינו ערב, אלא חייב עיקרי, מושך ההמחאה, וחבותו איננה מכוח חוק הערבות אלא מכוח פקודת השטרות (נוסח חדש), כמושך. הנפרע, החברה, אשר חתמה בגב ההמחאה חתימת היסב, יכול שתחוב חבות שטרית כלפי התובע, כמעין מסב בהתאם לסעיף 56 לפקודת השטרות ובהתאם לכללים הקבועים בה, לרבות סעיף 57, שכן פקודת השטרות הינה דין ספציפי בקשר לערבות שטרית. בכל מקרה, הנתבע לא ערב לחיוביה של החברה כלפי התובע, חיוב שהינו גם חיוב חוזי (מכח ההסכם מול התובע). הטענה כי ההמחאות אינן סחירות שלושת ההמחאות הודפסו מלכתחילה באופן שנרשמו בהן המילים "שלמו ל...". הוטבעה על אחת מהן, ע''ס 20,000 ₪, חותמת פלדהיים יודאיקה, ואילו על השתיים האחרות מצויות שתי חותמות, יעקב פלדהיים בע''מ ופלדהיים יודאיקה בע''מ. ההמחאות אינן כוללות כיתוב נוסף כלשהו הנוגע להגבלת סיחור, דוגמת הכיתוב המקובל, "למוטב בלבד". טוען הנתבע כי ההמחאות אינן סחירות. לדידי, יש לדחות טענה זו. שטר הינו מסמך סחיר בבסיסו, והגבלה על סחירותו צריכה להיות נחזית מעיון בו. ההנחה העובדתית היא כי הכיתוב בכתב יד, דוגמת "למוטב בלבד" משקף בדיוק רב יותר את כוונתו האותנטית של מושך השטר (ראה ע''א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע''מ, פ''ד מח(4) 498, 511). יודגש, בעניין ציטיאט לעיל, נקבע כי הוספת הכיתוב "למוטב בלבד" שוללת את עבירות השטר. עוד נקבע שם, כי במקרה של ספק או במקרים גבוליים, גובר יסוד הסחרות (שם, בעמ' 512). וכלשון בית המשפט העליון במקרה אחר - "מקום של דבריו של כותב השטרות משתמעים לכאן ולכאן - כותב השטרות חייב" (ראה ע''א 24/67 איגלברג נ' זיכרברוד, פ''ד כא (2)33, בעמ' 36). עוד נקבע בעניין ציטיאט הנ"ל כי חזקה שהשטר סחיר וכי על המושך הנטל להוכיח אחרת (שם, בעמ' 506). בענייננו, כאמור, אין כל כיתוב "למוטב בלבד" על ההמחאות, מה גם שאין מדובר במצב שבו המילה "לפקודת" הייתה רשומה בהמחאה ונמחקה, דבר שייתכן ואולי יכול שיצביע על כוונה לשלול על עבירות ההמחאה, אלא מלכתחילה ההמחאות הודפסו "שלמו ל...". אציין גם כי המילה "לפקודת" המודפסת בחלק ניכר מההמחאות מיותרת, שכן סעיף 7 לפקודת השטרות [נוסח חדש], קובע כי כל שיק הוא לפקודה (ראה בעניין זה גם ע''א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע''מ קבוצת אריה יצחקי בע''מ, פ''ד נה (4)83). כך למשל, במקרה שהובא לפתחו של בית המשפט העליון נדון מקרה בו נרשם בהמחאה "שלמו ל___ או לפקודתו", אך המילים "או לפקודתו" נמחקו, תוך מילוי שם הנפרע. בית המשפט קבע כי מחיקה מעין זו אינה פוגעת בסחרות השטר (ע"א 467/59 הירש נ' זוננבליק, פ"ד יד 502). בענייננו, לא בוצעה אפילו מחיקה המרמזת כל כוונה, אלא השטר היה מודפס מלכתחילה כפי שהודפס. זאת ועוד, אינני מקבל את גרסת הנתבע לפיה הייתה לו כוונה לשלול את עבירות ההמחאות, שכן התרשמתי כי הנתבע הוא איש עסקים המבין בתחום, ואם הייתה לו כוונה כזאת, שומה היה עליו לרשום זאת בהמחאות כמקובל, על ידי הוספת המילים "למוטב בלבד". מעבר לכך, אם אכן הנתבע סבר כי ההמחאות אינן סחירות, מדוע היה צורך ליטול מאת החברה המחאות נגדיות? אין זאת אלא שכאמור, מטרת מסירת ההמחאות - כנגד המחאות של החברה - היתה "שיקים טובה", ומשכך הכוונה היתה כי המחאות הנתבע יסוחרו לבנק על מנת לקבל אשראי, כפי שאכן נעשה בפועל. בהקשר זה ראוי לציין, כי גירסת הנתבע ולפיה מסר לחברה המחאות דחויות (עד 6 חודשים מראש) ובתמורה קיבל הנחות משמעותיות, מלמדת כי לחברה היתה אמורה לצמוח טובה כלשהי מכך, דבר שמחזק את המסקנה, כי כוונת המעורבים בדבר היתה כי ההמחאות יסוחרו לבנק ועל סמכן יתקבל אשראי מהבנק. יש לציין כי גם בהקשר זה נפקדה עדותו של מר מנדי פלדהיים, שהיה יכול לשפוך אור על סוגיה זו וגם על ענין מורשי החתימה בחברה. כאמור, הימנעות הנתבע מלזמנו לעדות פועלת לחובתו, אף בהקשרים אלה. סיכומו של דבר, לא הוכחה ע"י הנתבע כוונה למנוע את עבירות ההמחאות, לא צויין עליהן הכיתוב המקובל במקרים מעין אלה, "למוטב בלבד", לא נרשמה המילה "לפקודת", שכן זו נעדרה מההמחאות מלכתחילה ואף לא נרשמה המילה "בלבד" לאחר שם הנפרע. גם אם תאמר כי יש ספק מעיון בהמחאות האם הן סחירות, הרי שבהתאם לפסיקה שצויינה לעיל, ספק זה פועל לחובת הנתבע. לפיכך, מסקנתי הינה כי הן סחירות. הטענה לפיה ההמחאות לא הוצאו, כמשמעות ביטוי זה בפקודת השטרות הנתבע טוען עוד, כי מסירת ההמחאות לא הושלמה, וכי החברה החזיקה בהן בנאמנות עבורו כפי שהוסכם ביניהם. כפי שצוין לעיל, הנתבע לא הוכיח כישלון תמורה, ונקבע גם כי התובע הינו אוחז כשורה בהמחאות, ולכן טענה זו אינה יכולה להושיעו. מעבר לכך, לתובע עומדת גם חזקת המסירה ה"כשרה" הקבועה בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות, חזקה שלא נסתרה. לפיכך, אף דין טענה זו להידחות. הטענה לפיה הסבת ההמחאות פגומה טוען הנתבע כי חתימת ההיסב בגב ההמחאות פגומה, שכן החתימה שצורפה לחותמת החברה אינה של מורשה חתימה מטעמה. טענה מעין זו הינה טענה שיכולה להישמע, על דרך הכלל, מפיו של תאגיד - מסב ולא מפי המושך, שכן המסב יכול לטעון כי אינו חב על פי השטר נוכח העובדה שהחתימה לא נעשה בהתאם לזכויות החתימה בתאגיד שהסב את השטר. מעבר לכך, נפסק כי כאשר נפרע מפקיד המחאה בבנק בו מתנהל חשבונו, הדין מתייחס לכך כאל סיחור (ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורת 1999, עמ' 207 ופסקי הדין המאוזכרים בה"ש 7 עד 10, שם). בכל מקרה, ולמצער, הנתבע לא הוכיח את הטענה כאמור מבחינה עובדתית, שכן הודה בחקירתו, כי אינו יודע מי הם מורשי החתימה בחברה (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 19-20). לענין זה יש להפנות, בשנית, לחזקת המסירה "הכשרה" הקבועה בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות. לא נעלמה מעיניי עדותה של גב' איצקוביץ, לפיה מעיון בטופס הניכיון שהוצג בפניה, נראה על פניו שחתימת ההיסב על ההמחאות אינה דומה לחתימה שעל הטופס, אך מדובר בעדות בלתי מקצועית, וממילא, לא הרים הנתבע את הנטל המוטל על שכמו בהקשר זה, לרבות על ידי הגשת חוות דעת מומחה לכתבי יד. זאת ועוד, סעיף 92(ב) לפקודת השטרות קובע שדי לשטר כי ייחתם בחותמת תאגיד, על מנת שתאגיד זה יחוב על פיו, ובעניינו אף נוספה מעבר לחותמת, חתימה נוספת (ראה בעניין זה גם ע'א 692/66 אברהם אלפרט נ' לרון, פ''ד כא (1)277). לפיכך, אף טענה זו נדחית. סוף דבר מהמקובץ והמוטעם לעיל עולה, כי כל טענות ההגנה של הנתבע מפני ההמחאות נדחו, ולפיכך, התביעה מתקבלת. הליכי ההוצל''פ בתיק 01-23231-12-5 ובתיק 01-49921-12-9 ישופעלו. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע את אגרת המשפט ששולמה בתיק בית המשפט, וכן שכ''ט עורך דין, בהינתן היקף ניהול ההליך, הישיבות שקויימו ובקשות הביניים בתיק, בסך 19,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תקסד"א 1984 (הישנות)