בסיכומיהם ניסו התובעים לבסס את תביעתם על ראיות שהוגשו על ידיהם במהלך שמיעת הראיות ואשר לשיטתם יש בהן כדי לתמוך בטענתם לחיוב ביתר. דא עקא, לא מצאתי בראיות שהוגשו בסיס לחיוב בגין ארבעה מגרשים חלף שלשה. ודוק:   ת/1 שהינו תשריט תכנית מפורטת החלה על הישוב, תומכת דווקא בטענות הנתבעת הואיל ובתכנית זו מופיעים מגרשי התובעים 75/1-75/3 ואין זכר למגרש רביעי; קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תשריט תכנית מפורטת: א. מבוא 1. התובעים תושבי גנות הדר, עותרים להשבת היטלים, אגרות ותשלומים נוספים ששילמו לנתבעת בגין עבודות תשתית ופיתוח, בסך 371,865 ₪. 2. לטענתם, הסכומים נגבו שלא כדין, תוך הפרת חובות חקוקות, העלמת מידע, ביצוע תחשיבים מפוברקים, הצגת מצגים כוזבים, עשיית עושר ועוד. עוד טענו כי חרף העובדה כי הינם בעלי זכויות בשלשה מגרשים, חויבו שלא כדין בגין מגרש נוסף, רביעי במספר, אשר כלל אינו קיים. 3. הנתבעת טענה מנגד כי מדובר בהליך שערורייתי ודווקא התובעים הם שמבקשים להתעשר על חשבון הנתבעת שלא כדין; כך, הנתבעת ביצעה זה מכבר את העבודות נשוא התשלומים ומרבית תושבי היישוב שילמו את חובם בגין העבודות שבוצעו. יתרה מכך, התובעים השביחו את נכסיהם כתוצאה מביצוע העבודות, נהנים וייהנו מעבודות הפיתוח לאורך שנים. לפיכך, נטען כי מטרת התובענה - התחמקות מתשלומי חובה על חשבון כיסה של הקופה הציבורית. 4. כפי שיפורט להלן, תיק זה עבר גלגולים רבים, בין היתר, בשל הסכמת הצדדים להמתנה לתוצאת הכרעת בית המשפט העליון בערעורים על עתירות מנהליות שהוגשו בענין, הכרעת בית המשפט העליון, סילוקה של התביעה על הסף ועוד. 5. כפי שקבעתי וכפי שיפורט להלן, לאחר פסיקת בית המשפט העליון בענין, הסוגיה היחידה שנותרה לדיון הינה טענת התובעים כי חויבו בתשלומי יתר בגין ארבעה מגרשים במקום שלשה. ב. העובדות וטענות הצדדים 6. התובעים הינם בעלי זכויות במגרשים 75/1-3 בישוב גנות הדר (להלן: "המגרשים" ו - "הישוב"), המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת. כנטען, העובדות נשוא התובענה נודעו לתובעים בדיעבד. 7. מקורו של הסכסוך הוא בעבודות פיתוח שבוצעו בישוב, בעקבות תכנית מפורטת שיזם מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), בעל הקרקע בישוב. כנטען, בשנת 1998 החליטה הנתבעת בשיתוף המנהל, על ביצוע עבודות פיתוח בישוב. לצורך כך, נערך מטעם הנתבעת עבור המנהל, אומדן עלויות פיתוח. בשנת 1999 הוצאו מכרזים לביצוע עבודות הפיתוח אשר נחלקו לשני מכרזים נפרדים, לחלקו החדש של הישוב (להלן: "הישוב החדש") ולחלקו הישן של הישוב (להלן: "הישוב הישן"). 8. התובעים טוענים כי בתאריך 8.11.1999 התכנסה הנתבעת למתן החלטה בענין החיובים הצפויים לתושבי השכונה וכי ישיבה זו התקיימה מבלי שהוצגו לחברי המליאה נתונים כדבעי וכמו כן הושמט מחברי המליאה מידע מהותי. 9. עוד נטען כי על בסיס אומדן עלויות שערכה הנתבעת, הוציא המנהל בשנים 1998-2001 מכרזים למכירת זכויותיו במגרשים בישוב החדש, אגב חיוב משתתפי המכרזים לשלם את כל הוצאות הפיתוח בישוב הישן. למרות זאת, נגבו מתושבי הישוב הישן, ובכללם התובעים, תשלומים שונים, שהם נשוא התביעה דנן. 10. התובעים טוענים כי המנהל ערך אומדן עלויות פיתוח ואושרה לנתבעת מסגרת תקציבית לביצוע העבודות. נטען כי המנהל השביח אדמותיו על חשבון הישוב הישן, לרבות על ידי הפקעת קרקעות והוא זה שמימן את ביצוע כלל העבודות ואף נותרה יתרה. נטען גם כי עלויות הפיתוח יוטלו על רוכשי המגרשים בישוב החדש. 11. בשנת 1999 הוצאו מכרזים לביצוע עבודות הפיתוח בישוב החדש ובישוב הישן. התובעים טוענים כי על פי תוצאות עלות הפיתוח לישוב הישן, עלות הפיתוח למגרש עמדה על סך ממוצע של 46,891 ₪ ששווים 11,000 דולר ארה"ב. 12. בתאריך 26.7.1999 נערך תחשיב הנתבעת לחיוב בעלי מגרשי הישוב הישן, כאשר תוצאת התחשיב שהינה חלוקה העלות ב - 90 מגרשים הינו סך 67,000 ₪ שהינם 17,500 דולר ארה"ב למגרש. לטענת התובעים בתחשיב זה הושמטו מקורות המימון של המנהל, היטל השבחה ועוד ואף הוספו הוצאות שונות ומשונות משנת 1995. 13. התובעים מלינים על התנהלות הנתבעת באשר לשיטתם לא נערך תב"ר (תקציב בלתי רגיל), מחברי מליאת הנתבעת הועלם מידע מהותי ועוד. לפיכך, למרות שקיבלה הנתבעת את מלוא עלויות הפיתוח מרוכשי המגרשים בישוב החדש, המשיכו יחידים מטעם הנתבעת באיומים להכפלת החיובים לפי חוקי עזר כאלה ואחרים. 14. בחודש מרץ 2005 נערך על ידי הנתבעת חישוב חובות הישוב הישן ובהתאם נדרשו התובעים לשלם תשלומים שונים לנתבעת. התובעים טוענים כי שילמו לנתבעת סך 287,026 ₪ לצורך עבודות הפיתוח. סכום זה שולם בחלקו על ידי התובעים ובחלקו בדרך של קיזוז תשלומים המגיעים לבתם של התובעים, הגברת סמדר שרייר, המספקת ציוד לגני ילדים בתחומי הנתבעת. אולם, למרות ביצוע התשלומים המשיכו יחידי הנתבעת לשלוח לתובעים דרישות תשלום שונות, בשיעור של כ - 180,000 ₪ כשלתובעים לא ברור מהו הבסיס לחיוב ואף לא ניתן להם כל הסבר לדרישות אלה. 15. לאור הימנעות הנתבעת ממתן פירוט בדבר הבסיס החוקי לדרישות התשלום, הוגשו שתי עתירות מנהליות כנגד הנתבעת. הגשת עתירות מנהליות לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד חוקיות חיובי הנתבעת 16. עתירה אחת הוגשה בתיק עת"מ 2540/05 יואב שפיר נגד המועצה האזורית לב השרון, במסגרתה עתר מר שפיר לקבוע כי דרישות החיוב של הנתבעת ביחס לחיובי סלילת כבישים והנחת צינורות אינן חוקיות. כמו כן, עתר לעיין בחשבונות נשוא העבודות, אשר בגינן נדרש התשלום. 17. בית המשפט לעניינים מנהליים, דחה את העתירה, וחייב את העותר בהוצאות בסך 30,000 ₪ (פסק דינה של כבוד סג"נ, השופטת רובינשטיין, מתאריך 21.8.2006 - להלן: "פסק הדין בענין שפיר"). 18. עתירה נוספת באותו ענין הוגשה במסגרת תיק עת"מ 1612/06 שילה מלצר ואח' נגד המועצה האזורית לב השרון. תחילה אף התובעים דנן היו צד לעתירה, אך לבקשתם, ובשים לב לכך שכפי שנטען עניינם שונה מעניינם של יתר העותרים באותה עתירה (שכן באותה עת כבר שילמו כספים לנתבעת), נמחקו מן ההליכים. 19. אף עתירה זו נדחתה, תוך שפסק הדין התבסס גם על פסק הדין בענין שפיר (פסק דינו של כבוד השופט ניסים שעיה מתאריך 7.10.20007 - להלן: "פסק הדין בענין מלצר"). 20. התובעים טוענים בתביעתם, כי שני פסקי הדין הוצאו לכאורה במרמה, הטעייה, הסתרת מידע, השמטת מידע, פברוק תחשיבים ומסמכים ועוד. עוד נטען, בין היתר, כי רואה חשבון מטעם הנתבעת הנפיק אישור מפוברק וחסר, אשר חסר תקבולים שהתקבלו אצל הנתבעת, ואף ענין זה היווה בסיס לחיובם הפסול של התובעים. 21. כמו כן טענו התובעים, כי יחידי הנתבעת פעלו להעלמת מידע בדבר חיובים אמיתיים לאשורם בהם חויבו תושבי הישוב החדש, וכי כספים אלה נעלמו מחישובי הנתבעת. 22. לאור כל אלה טענו התובעים בתביעתם, בין היתר, כי הנתבעת חבה בתשלום סכום התביעה שכן לא ערכה תקציב בלתי רגיל לביצוע העבודות ולא ביצעה קיזוזים נדרשים בטרם שלחה דרישות לחיוב התובעים. בנוסף, כי לא נלקחו בחשבון כספים ששולמו בגין השתתפות משרדי ממשלה, המנהל, היטל השבחה וכל מקור תקציבי רלבנטי אחר. 23. עוד נטען כי הנתבעת התרשלה בכלל פעולותיה המנהליות, ואף העלימה מידע בקשר עם מקורות המימון; למעשה, כך נטען, יחידים מטעמה של הנתבעת עשו דין עצמי בכל הנוגע לעניין. 24. התובעים מלינים אף על אי חוקיות חיובי הפיתוח, אשר בשלה שילמו תשלומים שלא היו צריכים לשלמם. 25. בנוסף טענו, כי הנתבעת גבתה ביתר סכומי פיתוח, למרות שקיבלה מן המנהל וגורמים אחרים מימון מלא לביצוע עבודות הפיתוח; בענין זה פעלו יחידי הנתבעת לכאורה במרמה והסתירו מידע ממליאת הנתבעת על מקורות המימון, וכך התקבלה החלטה המחייבת את חיוב תושבי הישוב הישן. 26. עוד נטען כי יחידי הנתבעת יצרו יש מאין, מגרש חדש, רביעי, שייכו אותו לתובעים וחייבו אותם בגינו בהוצאות פיתוח. 27. לאור כל האמור, טוענים התובעים כי יש להורות על השבת הכספים ששולמו, אף מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 28. הנתבעת טענה מנגד כי עסקינן בתובענה תמוהה שיש לדחותה. 29. כנטען, בשנת 1999 הוחלט על ביצוע עבודות פיתוח שונות בישוב וזאת בעקבות הרחבה שבוצעה בישוב (הישוב החדש) ובעקבות חלוקה מחודשת של שטחים המצויים בישוב הישן. חלוקה חדשה זו הביאה לתוצאה לפיה מגרשיהם של כל תושבי הישוב הישן חולקו באופן שברשותו של כל תושב שהחזיק מגרש אחד בעבר, יחזיק לאחר החלוקה מספר מגרשים; כמו כן, לאחר החלוקה יוכל כל תושב לבנות בכל מגרש יחידת דיור אחת או שתיים, או למכור כל מגרש שנוצר בעקבות החלוקה, בתנאי שוק כיחידה עצמאית. 30. נטען כי החלוקה מחדש הביאה לגידול במספר המגרשים מ - 27 ל - 90 כאשר כולם מוחזקים על ידי תושבי הישוב הישן ובכללם התובעים. 31. נטען גם כי בין השנים 1999-2004 ביצעה הנתבעת, באמצעות החברה הכלכלית לפיתוח לב השרון בע"מ (להלן: "החברה הכלכלית") את עבודות הפיתוח הן בישוב הישן והן בחדש. 32. הודעה לציבור על ביצוע עבודות הפיתוח נשלחה ביום 29.6.1999 לכל תושבי הישוב ובכללם התובעים. טרם החלו העבודות התנה ועד הישוב את תחילת העבודות בהסדר זמני לפיו תושבי השכונה הוותיקה ישלמו לחברה הכלכלית סך 17,500 דולר לכל מגרש, וזאת ב - 36 תשלומים. הודעה על הסדר זמני זה נשלחה לתושבים. 33. הנתבעת טוענת כי למרות טענות התובעים, נציגי הישוב היו שותפים מלאים להחלטות ואין לנתבעת אלא להצר על כך שהתובעים העדיפו להתעלם משלל התכתבויות בענין. 34. בהתאם, בחודש אוגוסט 1999 ערכו נציגי החברה הכלכלית סיור בכל מגרשי הישוב הישן ובכלל זה במגרש התובעים וסיכמו עמם מהן עבודות הפיתוח הפרטניות שיבוצעו בכל מגרש ומגרש. התובעים אף ביקשו כי הנתבעת תבצע במסגרת העבודות תיקון של סככת הרכב במגרשם והנתבעת נענתה בחיוב. יוצא מהאמור כי כבר בשנת 1999 ידעו התובעים על עבודות הפיתוח בגינן הם נדרשים לשלם והם לא חלקו על כך. 35. לקראת תום תקופת ההסדר הזמני, נשלחו לתושבים שטרם שילמו הודעות ואף ניתנה הנחה תוך התאמה לשער הדולר, כך שהתובעים נדרשו לשלם סך 13,000 דולר למגרש. 36. התובעים התעלמו מדרישות הנתבעת ושילמו רק כמחצית מחובם. 37. בתאריך 21.12.2005 נשלחו לתובעים דרישות תשלום נוספות ובהן פירוט בגין כל מגרש ומגרש - 75/1, 75/2 ו - 75/3. חרף פניות חוזרות ונשנות לא שילמו את חובם (בענין זה נוהלו הליכים רבים, ניתן צו כנגד התובעים לפי פקודת בזיון בית המשפט ובקשות שונות שהגישו התובעים לצווי מניעה נדחו). 38. הנתבעת טוענת כי התובעים הם אלה שהסתירו עובדות מהותיות וכי תביעתם מהווה ניסיון להתעשר על חשבון הנתבעת שלא כדין. התובעים השביחו את נכסיהם כתוצאה מביצוע עבודות הפיתוח ולמרות זאת הם מסרבים לשלם את יתרת חיוביהם כנדרש. 39. באשר ליתר טענותיהם טענה כי אלה נטענו ללא כל בסיס ובלא שנתמכו בראיות כלשהן. 40. לאור האמור ועוד, עתרה הנתבעת לדחות את התביעה. ג. הגשת ערעור לבית המשפט העליון וההסכמה הדיונית בתיק דנן 41. בתאריך 2.12.2007 הוגש ערעור לבית משפט העליון על פסק הדין בעתירה המנהלית בענין מלצר (עע"ם 10225/07). 42. לאור הגשת הערעור הסכימו התובעים להתלות את ההליכים בתיק דנן, עד לפסק הדין בעליון. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה כדלקמן: "לפנים משורת הדין ולאור הודעת ב"כ המבקשים שהוגש ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת השופט ישעיה בעת"מ 1612/06, אנו מסכימים כי תינתן למבקשים שהות של 30 יום במסגרתם יחליטו האם הם משלמים את סכום החוב בסך 145,395.9 או מפקידים ערבות בנקאית אוטונומית על סך זה. בכל אופן, צו המניעה נמחק. התביעה כאן תותלה עד למתן פס"ד בערעור שהוגש לבימ"ש העליון על החלטת השופט ישעיה. כתב הגנה יוגש 30 יום לאחר שינתן פסק הדין בערעור בעליון. מבקשים לתת תוקף של החלטה להסכמה זו." (פרוטוקול הדיון מיום 10.12.2007, בפני כבוד השופטת קולנדר אברמוביץ). 43. לימים, ובשל טענות שונות ובין היתר גילוי ראיות חדשות כנטען, ננקטו על ידי התובעים הליכים שונים לביטול ההסכמה הנ"ל. לבסוף, בתאריך 23.12.2009 הוחלט על חידוש ההליכים בתובענה, למרות שטרם ניתן פסק הדין בעליון (רע"א 26453-09-10). 44. לאחר שהתקיימו ישיבות מקדמיות, ניתן צו להגשת תצהירים, והתיק נקבע לישיבת טרום ראיות הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה שכן בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסקי הדין בעתירות המנהליות. ד. פסק הדין בבית המשפט העליון והבקשה לדחיית התביעה 45. בעע"ם 10225/07 מלצר נגד המועצה האזורית לב השרון ואחרים, דחה בית המשפט העליון ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בענין שפיר (פסק הדין בבית המשפט העליון ניתן בתאריך 17.7.2011 - להלן: "פסק הדין בעליון"). 46. הנתבעת טענה כי דין התובענה דחיה, שכן הערעור שנדון ונדחה בבית המשפט העליון, סותם את הגולל על כל טענותיהם של התובעים; פסק הדין בבית המשפט העליון הכריע גם בכל השאלות השנויות במחלוקת בתיק דנן ולמעשה הטענות בתביעה דנן מהוות חזרה על טענות שהוכרעו מפורשות. 47. עוד טענה הנתבעת כי הסוגיות המהותיות אשר מהוות את לב תביעתם הנוכחית של התובעים, לרבות חוקיות חוק העזר ו"גובה החיובים", נדחו לגופן בפסק הדין בעליון. 48. גם כל יתר טענותיהם של התובעים, ללא יוצא מן הכלל ולרבות התנהגות בלתי נאותה של המועצה, קבלת כספים מגורמים חיצוניים ושימוש בהם שלא כדין, הסתרת מידע מהותי, זיוף, מרמה ועוד, נדחו חלקן בפסק הדין בבית המשפט המחוזי וחלקן בבית המשפט העליון. 49. בנסיבות אלה טענה הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין, המונע מן התובעים מלהעלות לדיון עילה שכבר נדונה והוכרעה. 50. בית המשפט העליון דחה את טענות העותר שם הנוגעות גם לענייננו, כדלהלן: 50.1 "באשר לטענות המערערים ביחס להתנהלות המועצה, קבע בית המשפט קמא, לאחר שבחן את מכלול הראיות שהונחו בפניו, כי אין בהן ממש. בית המשפט קמא אף הדגיש כי השגות אלה נטענות תוך הסתמכות על עובדות שלא הוכחו, ותוך התעלמות מעובדות רלוונטיות אשר יש בהן כדי להעיד אחרת. במקרה דנן לא קיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות את התערבותנו כערכאת ערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. לכן, אין לקבל טענות אלה." (סעיף 4 הראשון לפסק הדין). 50.2 "אין לקבל גם את טענות המערערים ביחס לחוקיות חוק העזר - סלילה..אי-לכך, הרשות המקומית רשאית, לו היא חפצה בכך, להשתמש בכספים הנגבים כהיטל השבחה לצורך מימון של סלילת כבישים, ולהפחית בשל כך את הסכומים הנגבים מן התושבים כדמי השתתפות, אולם היא אינה חייבת לעשות כן. הרשות המקומית רשאית, כפי שהמועצה עשתה במקרה דנן, להשתמש בכספים הנגבים כהיטל השבחה למטרות ציבוריות אחרות (כל עוד אלה מצויות בגדרו של סעיף 13 לתוספת השלישית), ובהתאם - לגבות מן התושבים את מלוא העלויות שנתהוו בגין סלילת הכבישים." (סעיף 5 הראשון לפסק הדין). 50.3 "לבסוף, אין לקבל גם את טענות המערערים לעניין "כפל חיובים", על כל היבטיה. ראשית, את הטענה בדבר "כפל חיובים" בגין גביית היטל השבחה לצד גביית דמי השתתפות, יש לדחות לאור האמור לעיל בעניין חוקיותו של חוק העזר - סלילה" (סעיף 4 לפסק הדין). 50.4 "יש לציין כי בשולי הדברים העלו המערערים מספר טענות נוספות. חלקן נדחו בבית המשפט המחוזי בשל שהיה בהן שינוי חזית לעומת הנטען קודם לסיכומים, וחלקן נדחו בבית המשפט המחוזי משום שלא עלה בידי המערערים להציג בעניינן תשתית עובדתית כנדרש. לגבי מקצת הטענות, אף לא נתבקש כל סעד ממשי בערעור. משכך, גם דינן של טענות אלה להידחות." (סעיף 5 לפסק הדין). 51. לאור פסק דין זה, הוריתי בתאריך 27.9.2011 על דחיית התביעה, בשל קיומו של מעשה בית דין. ה. הפלוגתא היחידה שנותרה לדיון - חיוב התובעים בארבעה מגרשים במקום שלשה 52. במסגרת דיון בערעור על החלטתי הנ"ל, קבלו הצדדים את הצעת בית המשפט המחוזי לפיה: "העניין נושא הערעור יחזור לבית משפט קמא לדיון לגופו, למעט בשאלות אי החוקיות של חוק העזר ובשאלת כפל החיובים. אין באמור כדי למנוע דיון בטענת המערערים כי חויבו בגין ארבעה מגרשים במקום שלושה." (ראה פרוטוקול הדיון בע"א 29095-10-11 מתאריך 22.12.2011 ופסק הדין בערעור ממועד זה, אשר אישר את הסכמת הצדדים כאמור). 53. בשים לב להחלטה זו, לפסק דינו של בית המשפט העליון ולכתבי הטענות, קבעתי במספר בקשות שהגישו התובעים להזמנת עדים והצגת ראיות חדשות, כי הסוגיה היחידה שנותרה לדיון הינה טענת התובעים כי חויבו בגין ארבעה מגרשים במקום שלשה (ראה בין היתר, החלטות מתאריך 3.5.2012 ומתאריך 1.1.2013). ו. ראיות הצדדים 54. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע אשר תמך בעובדות כמפורט לעיל. כמו כן, הוגש תצהירה של בתם של התובעים, הגברת סמדר שרייר, אשר אישרה כי קוזז מתמורה המגיעה לה סך 107,504 ₪ בגין חוב הוריה, התובעים. 55. לענין טענתם של התובעים כי חויבו בארבעה מגרשים במקום שלשה הסתמכו התובעים, בין היתר, על מסמך אותו כינו "תחשיב מפוברק חיוב כלל התושבים" (נספח 28 לתצהיר התובע). במסמך זה פורטו מספרי המגרשים וסכומי תשלום בגין כל מגרש ובו הופיע מגרש מספר 75/3 פעמיים (להלן: "כרטסת חיובי המגרשים/הכרטסת"). 56. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של עדים אותם ביקשו התובעים לזמן, כדלקמן: 56.1 תצהירו של מר מאיר שביט - גזבר הנתבעת. מר שביט תמך בעובדות בבסיס הגנת הנתבעת. לענין החיוב בגין המגרשים טען כי בכרטסת עליה נסמכים התובעים מופיע חלק קטן מן המגרשים יותר מפעם אחת. מכל מקום, מדובר בטעות טכנית אשר אין בה כדי להשפיע על מספר המגרשים בהם חויבו התובעים בפועל - מגרשים 75/1, 75/2 ו - 75/3. דווקא הוספת מגרשים לכרטסת גרמה להפחתת החלק היחסי בגין כל מגרש שכן סך ההוצאות חולקו בגין מספר מגרשים גדול יותר. מר שביט אף פרט את סך החיובים בגין כל מגרש ומגרש של התובעים. 56.2 תצהירו של מר שוקה כרמלי - מנכ"ל החברה הכלכלית לפתוח לב השרון בע"מ בשנים 1994-2009. מר כרמלי תמך בטענות הנתבעת לענין סכומי חיוב התובעים. עוד הצהיר על ביקורו בשלושת מגרשי התובעים 75/1-75/3 והדגיש כי היה ידוע ליחידי החברה הכלכלית כי לתובעים שלשה מגרשים בלבד. לענין הכרטסת טען כי העובדה כי מגרש 75/3 הופיע פעמיים הינה טעות טכנית. טעות זו חזרה על עצמה בכרטסת גם לגבי מגרשים נוספים אך אין בה כדי לשנות את העובדה כי כל תושב חויב בגין המגרשים שהיו בבעלותו בפועל. דווקא הוספת מגרשים בכרטסת גרמה להפחתת התשלום בגין כל מגרש, שכן גרמה להפחתה של החלק היחסי של כל מגרש בתשלום וכתוצאה מכך גם לירידה בסך החיוב לשלשת מגרשי התובעים. 56.3 תצהירו של רו"ח דוד רוזנברג - רואה החשבון של החברה הכלכלית. רו"ח רוזנברג פרט בתצהירו כי במסגרת תפקידו כרו"ח של החברה הכלכלית פעל לבדוק את הדו"ח הכספי שהכינה החברה. לפיכך טען, כי אין לו כל קשר לחיובים נשוא התביעה וממילא אין לו כל רלבנטיות לסוגיה היחידה שנותרה לדיון כאמור, בקשר עם מספר המגרשים. ז. דיון והכרעה החלטתי לדחות את התביעה. להלן טעמי. 57. התובעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו את טענתם כי חויבו בגין ארבעה מגרשים במקום שלשה. 58. ודוק. טענה זו של התובעים נסמכת על כרטסת חיובי המגרשים הנ"ל (נספח 28 לתצהיר התובע) שם מופיעים חיובי מגרשים 75/1-75/3 (בעמודות 209-211) ומגרש 75/3 מופיע אף בעמודה 96. 59. התובע נשאל לגבי הכרטסת ומחקירתו עולה כי הכרטסת הינה הבסיס היחיד לחיוב הנטען בגין מגרש רביעי. כשנשאל התובע האם יכול להראות כי מבחינה כספית חויבו התובעים או נדרשו לשלם בגין ארבעה מגרשים - לא ידע ליתן כל הסבר וממילא להצביע על ראיה התומכת בכך (ראה עמוד 20 לפרוטוקול). אף בתצהירו לא נמצא כל הסבר ו/או ראיה לחיוב ביתר זה. 60. מנגד וכפי שיפורט להלן, הסבירו נציגי הנתבעת כי עסקינן בטעות טכנית/טעות קולמוס אשר אין בה כדי להשפיע על כמות המגרשים בהם חויבו התובעים. 61. הואיל ותצהיר התובע היה הבסיס היחיד לתביעת התובעים וכן הכרטסת דלעיל ובאלה אין כדי לבסס את הטענה כי התובעים חויבו בגין ארבעה מגרשים, אני סבור כי התובעים לא הרימו את הנטל ודי בכך היה כדי לדחות את תביעתם. 62. התובעים אף לא הגישו חוות דעת חשבונאית או חוות דעת אחרת אשר יהא בה כדי לבסס טענותיהם לחיוב ביתר ו/או לטעויות כאלה ואחרות במסמכי הנתבעת. אף בכך יש כדי לתמוך בדחיית תביעתם (ראה עדות שביט עמוד 28, שורות 23-25). 63. בסיכומיהם ניסו התובעים לבסס את תביעתם על ראיות שהוגשו על ידיהם במהלך שמיעת הראיות ואשר לשיטתם יש בהן כדי לתמוך בטענתם לחיוב ביתר. דא עקא, לא מצאתי בראיות שהוגשו בסיס לחיוב בגין ארבעה מגרשים חלף שלשה. ודוק: 63.1 ת/1 שהינו תשריט תכנית מפורטת החלה על הישוב, תומכת דווקא בטענות הנתבעת הואיל ובתכנית זו מופיעים מגרשי התובעים 75/1-75/3 ואין זכר למגרש רביעי; 63.2 אף בת/3 - טבלה מעודכנת לאגרות והיטלים מתאריך 6.3.2005 - מופיעים שלשה מגרשים בלבד 75/1-75/3; 63.3 יתר המסמכים שהוגשו נוגעים לטענות אחרות של התובעים אשר כאמור אינם חלק ממסגרת הדיון דנן לרבות מסמכים בענין אי חוקיות, מרמה ועוד. 64. ב"כ התובעים אף ניסה להתבסס על עדות עדי הנתבעת. אף כאן לא ניתן למצוא תימוכין לטענות התובעים שכן חקירותיהם של עדי הנתבעת לא הובילו להוכחת הטענה בדבר חיוב בגין ארבעה מגרשים. 65. מנגד, הציגה הנתבעת בתצהירי עדיה באופן עקבי מסמכים המעידים על חיוב בגין שלשת מגרשי התובעים 75/1-75/3 ובגינם בלבד: 65.1 כך נספח 9 לתצהיר מר שביט - שלשה מכתבי דרישה מתאריך 17.11.2003 האחד בגין מגרש 75/1 השני בגין מגרש 75/2 והשלישי בגין מגרש 75/3; 65.2 כך גם דרישות תשלום מתאריך 21.12.2005 המתייחסות לשלשת המגרשים בלבד (נספח 11 לתצהיר שביט). 66. לענין אופן הופעת מגרשים בכרטסת, ניתן הסבר על ידי עדי הנתבעת לפיו אין בכך כדי להשפיע על כמות המגרשים בגינה חויבו התובעים אלא להיפך. טעות זו אף מטיבה עם התושבים ובכללם התובעים, שכן סך עלות הפיתוח התחלק במספר רב יותר של מגרשים ובהתאם החיוב למגרש היה נמוך יותר. 67. כך, מר שביט הסביר ענין זה וגרסתו לא נסתרה: "ת. טענתו של התובע ביחס לחיוב ב- 4 מגרשים נבדקה על ידי בתשומת לב, עולה אפוא שהכלכלן שערך את הרשימה הזו טעה והכניס בתחשיב עצמו מספר מגרשים פעמיים ולא רק את המגרשים של התובעים. אני לאחר שהובא לידיעתי שזו הטענה עשיתי עבודה יסודית, לקחתי את כל הרשימה של הכלכלן העליתי אותה על קובץ אקסל, ועשיתי מיון וראיתי איזה מגרשים נכללו בתחשיב פעמיים. עשיתי דבר נוסף, באתי לבדוק מה היתה השפעה אם בכלל, על התובע בעקבות זה שהכלכלן עשה טעות והכניס את המגרשים שלו פעמיים, מאחר ומדובר בתחשיב ולא בחיוב, יצא אפוא שהתובע נהנה מכך שהוא חויב פחות ממה שהיה חויב אם היתה קורית הטעות הזו של הכלכלן, כי הרי ברור שאם מחלקים, למשל 100 ל- 3 מקבלים 33, ואם מחלקים 100 ל- 4 מקבלים 25, מאחר וחילק את סכום העלות מול יותר מגרשים יוצא אפוא שכל מגרש כאשר חויב בפועל, והחיוב בפועל היה רק על 3 מגרשים, חויב בפחות כסף. אני ערכתי את קבצי אקסל ויכול להציגם. " (עמוד 21, שורות 22-30; ראה גם עמודים 24 שורה 28 - עמוד 25 שורה 3; עמוד 25, שורות 27-31). וכן: "ת. הטעויות שזיהינו בקשר להכללת מגרשים יותר מפעם אחת בתחשיב היו בעקבות הדיונים עם התובע, חייבנו את התובע רק בשלושה מגרשים, נדמה לי שזה ברור שחייבו אותם בגודל הנכון, כי אם לוקחים 2.4 וחולקים ל- 3 זה יוצא כ- 800 מטר, יכול להיות שאחד שם הוא 900 ואחד 700 לא זוכר, בסך הכל הכללי לא חויב ביותר מ- 2.5 דונם אני לא מבין מה הבעיה. אני אומר שזיהיתי בעיה בהכללת נתונים לא נכונים, הם רק משפיעים על כך שהחיוב של התובע היה נמוך יותר. אם אני מוריד את הכפילות ומשאיר את המגרשים בשטח הנכון, החיוב פר שטח ופר מטר אורך היה יוצא יותר גדול, אם טענת התובע שחויב ביותר מטר מאשר יש לו בפועל זה דבר שניתן לבדוק, לא חשבתי שזו הטענה ולכן לא בדקתי את זה. אני לא חושב שחויב ביותר שטח." (עמוד 32, שורות 8-15). 68. אף אם הסברים אלה של מר שביט מעידים על חוסר סדר בהתנהלות הנתבעת, למצער לכאורה, הרי שהם הגיוניים ומכל מקום אין בהם כדי לבסס חיוב בגין מגרש רביעי נטען. 69. העד הנוסף מטעם הנתבעת, מר שוקה כרמלי מנכ"ל החברה הכלכלית בעת ההיא, כלל לא ידע על הכרטסת וטען כי מרגע שההסדר הזמני פג החיוב עבר לטיפולה של הנתבעת ויצא מתחום סמכותה של החברה הכלכלית. לפיכך, לא היה אף בעדותו כדי לבסס במשהו את טענת התובעים. לעדותו של רו"ח רוזנברג לא היתה כל רלבנטיות לסוגיה דנן וממילא ידע כלשהו לגביה. 70. לפני סיום יצוין כי בבסיס התביעה עמדה רק הטענה בדבר חיוב בגין מגרש רביעי, והתובעים לא העלו כל טענה באשר לגובה החיוב הכולל, ומשכך לא נדרשתי לכך (סעיף 39 לכתב התביעה המתוקן). ח. סיכום 71. לאור כל הנ"ל, הנני מורה על דחיית התביעה. 72. ער אני לגילם של התובעים ומצבם הבריאותי ולכך כי חויבו בהוצאות בהליכים קודמים בתחילתו של התיק דנן. יחד עם זאת, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, להליכים הרבים שנוהלו בתיק זה, לדחיית בקשות רבות של התובעים מהלך ההליכים, לא ניתן שלא לחייבם בהוצאות כלל. לאור האמור, לאחר שאיזנתי בין הנ"ל, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. 73. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום. 74. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום. תוכנית בניהבניהתוכנית מפורטתתשריט