השאלות שעומדות להכרעה בנושא חזקת השיתוף ואיזון המשאבים הן: א. האם חזקת השיתוף חלה על הצדדים ואם כן עד מתי? ב. דינה של הדירה ברחוב בן יהודה? ג. האם הצדדים שותפים גם בחובות ואם כן באיזה חובות. פסק דין (חלקי) 1. התובעת הגישה שתי תובענות נגד בעלה - הנתבע, האחת - תביעת מזונות שהוגשה ביום 6.2.97 בתמ"ש 20140/97, לאחר מכן ביקשה למחוק אותה והיא נמחקה ביום 22.4.98 והשניה - תביעה לפי חזקת השיתוף תמ"ש 20141/97. הנתבע הגיש ביום 14.4.97 נגד התובעת תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים בקיראון (תמ"ש 20142/97) וביום 29.6.98 ניתן פסק דין לפירוק השיתוף ע"י מכירת הדירה, אולם הביצוע עוכב עד מתן פסק הדין בתיק זה. 2. הצדדים נישאו ביום 13.4.72 (מנשואיהם נולדו להם שתי בנות שבגרו). הצדדים לא עשו ביניהם הסכם ממון וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 אינו חל עליהם. 3. השאלות שעומדות להכרעה הן: א. האם חזקת השיתוף חלה על הצדדים ואם כן עד מתי? ב. דינה של הדירה ברחוב בן יהודה? ג. האם הצדדים שותפים גם בחובות ואם כן באיזה חובות. 4. ביום 28.12.98 הוחלט, עפ"י הסכמת הצדדים, כי "פסק הדין שינתן יהיה פסק דין אופרטיבי לאיזון כל המשאבים המשותפים לבני הזוג כפי שיוכח". א. חזקת השיתוף חלה בין הצדדים 5. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, חזקת השיתוף חלה בין בני זוג שקיימו משק בית משותף וכי חובת ההוכחה חלה על הטוען שהחזקה לא חלה (ר' ע"א 5648/94 חסל נ' חסל, פד"י נ' (4) 250). הנתבע לא הוכיח, כי בין הצדדים לא חלה חזקת השיתוף, נהפוך הוא, הנתבע טוען בסעיף 5 ה' לכתב ההגנה כי חלה עליהם חזקת השיתוף בנכסים עד 15.3.93 ו"כפועל יוצא לא ניהלו משק בית משותף ולא צברו נכסים משותפים מאז עזיבת הנתבע את דירת המגורים" וכן ר' את דבריו בסעיף 5 ו' לכתב ההגנה שם הוא מדגיש כי חזקת השיתוף נפסקה לדעתו ביום 15.3.93; דהיינו אף לגירסת הנתבע, עד עזיבתו את הבית חלה חזקת השיתוף. לפיכך אני קובע כי על הצדדים חלה חזקת השיתוף, כך שנותר להכריע בשאלה מתי היא פסקה. ב. מועד הפסקת השיתוף בנכסים 6. בכתב התביעה התובעת לא טענה דבר במפורש לגבי מועד סיום חזקת השיתוף בין הצדדים; התובעת טענה בכתב התביעה כי "נישואי הצדדים הלכו והתערערו עם השנים. הנתבע נהג לעזוב את הבית מדי פעם למספר חודשים ולחזור לתובעת" (ר' סע' 2 לכתב התביעה). הנתבע טוען כי הוא עזב את הבית ביום 15.3.93; הוא עבר להתגורר בדירה ששכר ברחוב דיזינגוף 85 תל-אביב (להלן: דירת דיזינגוף) (ר' סעיף 4 לכתב ההגנה) ואח"כ קנה את הדירה ברחוב בן יהודה 45 תל-אביב (להלן: דירת בן יהודה). הנתבע טען בסעיף 5 ה' לכתב הגנתו כי חזקת השיתוף אינה חלה על דירת בן יהודה "הואיל ובני הזוג כאמור חיים בנפרד מאז 15.3.93. כפועל יוצא לא ניהלו משק בית משותף ולא צברו נכסים משותפים מאז עזיבת הנתבע את דירת המגורים". בסעיף 5 ו' טען הנתבע: "הנתבע יטען כי חזקת השיתוף במקרה זה אינה חלה הואיל והתנאי לקיום חזקת השיתוף הוא חיים משותפים בצוותא ותנאי זה אינו מתקיים. נהפוכו, בעצם עזיבת הנתבע את דירת המגורים ורכישת דירת מגורים אחרת עבור עצמו ואשר נירשמה על שמו בלבד, הביע הנתבע את דעתו כי נכס זה אינו חלק מהרכוש המשותף להבדיל מדירת המגורים ברחוב דרור 13 קרית אונו". דהיינו, הנתבע סבור שחזקת השיתוף הסתיימה במועד בו הצדדים הפסיקו להתגורר ביחד. 7. כידוע עפ"י ההלכה הפסוקה חזקת השיתוף מסתיימת, בדרך כלל, בפירוד ממשי בין בני הזוג, כאשר אחד מהם עוזב את הבית (ר' ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פד"י מו (4) 602 וע"ע 5640/94 חסל נ' חסל, פד"י נ' (4) 250); ; אולם מועד סיום השיתוף בנכסים אינו חייב להיות אחיד לגבי כל הנכסים (ר' ע"א 5640/94 חסל נ' חסל הנ"ל); כמו כן חזקת השיתוף יכולה להמשיך גם לאחר עזיבת בן הזוג את הבית, אם הם ממשיכים לקיים יחסי שיתוף ביניהם בקשר להיבטים רבים של חיי היום יום (ר' ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי פד"י נא (3) 541). ההלכה הפסוקה קבעה גם, כי חזקת השיתוף חלה גם על החובות (ר' ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט (3) 5). מועד עזיבת הנתבע את הבית 8. בחקירתו הנגדית הנתבע אמר בענין זה: "את הדירה עזבתי ב- 15.3.93 לכל החיים. אני לא זוכר שחזרתי לחודש ימים ואפילו לא ללילה אחד. רכשנו רכב ביחד כידידים במאי 93' (פג'ו)". (ר' עמ' 34 ש' 6, 7). התובעת העידה, כי הנתבע עזב את הבית ביום 18.3.93, אך חזר באפריל או במאי הוא חזר לבית ועזב סופית ביולי 1993 (ר' עמ' 4 ש' 9, 10), אך בחקירה הנגדית הודתה כי במרץ 93' הנתבע עבר לגור בדיזינגוף (ר' עמ' 7 ש' 19) וכך אמרה: "יום אחד הוא באמת עבר ובאתי מהעבודה והארון היה ריק". (ר' עמ' 7 ש' 21). ובהמשך אמרה: "הרבה פעמים ביקרתי אותו בדיזינגוף 85 בדירה השכורה". (ר' עמ' 9 ש' 19). ובהמשך אמרה: "בחודש אפריל כשהוא חזר לדעתי היה בסדר גמור והבנתי שהוא רוצה אוורור ולצאת". (ר' עמ' 10 ש' 30, עמ' 11 ש' 4). מהמשך הדברים ניתן להבין כי התובעת מודה כי גם כשהנתבע חזר באפריל ושהה עד יולי 93', הוא המשיך להחזיק את דירת דיזינגוף. עדת תביעה 1 שהיא שכנה של התובעת העידה, כי הנתבע עזב את הבית במרץ 1993 וחזר באפריל עד יולי "ואחרי יולי הוא לא חזר" (ר' עמ' 1 ש' 25 - 27 ור' גם דבריה בעמ' 3 ש' 16 - 17). התובעת העידה כי התקשורת בין הצדדים לא היתה חזקה והנתבע לא אמר לה שהוא עוזב את הבית וכי היא חשבה שהוא רוצה להתאוורר (ר' עמ' 5 ש' 9 - 10). 9. אני מאמין לתובעת, כי הנתבע חזר להתגורר, בבית לאחר שעזב בחודש מרץ 93' וכי הוא גר בבית עד 31.7.93 וכי יציאתו לדירת דיזינגוף היתה לצרכי איוורור בלבד - לפיכך אני קובע כי חזקת השיתוף בנכסים חלה עליהם לפחות עד 31.7.93. מערכת היחסים בין הצדדים לאחר 31.7.93 10. כאמור בסעיף 7 דלעיל, חזקת השיתוף מסתיימת בדרך כלל כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית לצמיתות (ר' פסקי הדין לידאי וחסל) אולם ישנם יוצאים מן הכלל ובהם חזקת השיתוף מתקיימת גם לאחר שאחד מבני הזוג עזב את דירת המגורים. מקרה כזה נדון בע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי פד"י נא (3) 541, שם אישר בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי ש"למרות הפירוד הפיזי שהתבטא במקומות לינה נפרדים, נשמרו רכיבים מרכזיים של שיתוף בפועל...". אמנם המערער עזב את הבית "אולם המאמץ המשותף המשיך להתקיים ביחס להיבטים רבים של חיי היום יום. בנסיבות אלו אין לראות בעזיבת המשיב את הבית כארוע המפקיע את חזקת השיתוף" (ר' דינים עליון, עמ' 2). בית המשפט העליון מפני השופט צ.א. טל קבע בפרשת אבנרי: "למרות שבדרך כלל הפרדה במגורים נחשבת כנקודת הזמן של הפסקת השיתוף (ע"א 809/90 הנ"ל, בעמ' 614, מול אות השוליים ב'), הרי שבנסיבות המקרה נראה לי שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא שכוונת השיתוף הוסיפה להתקיים גם לאחר עזיבת המערערת את דירת המשפחה בשנת 88'". (ר', דינים עליון, עמ' 3). 11. מערכת היחסים הרכושיים בין הצדדים עד 31.7.93, היתה כזאת שלכל אחד מהם היה חשבון בנק נפרד והיה להם גם חשבון בנק משותף. הצדדים שמרו על חשבון הבנק המשותף גם לאחר 31.7.93. במהלך החיים המשותפים הנתבע הוא שמימן את כל הוצאות המחיה והחזקת בית המגורים של התובעת והבנות והוא המשיך לעשות זאת. "אני קניתי הכל בבית, בזמן שגרנו ביחד הייתי נוסע וקונה מצרכים לבית בעצמי, עד שנת 96', היא לא נתנה גרוש" (ר' עמ' 32, ש' 18, 19). "הייתי נותן לה פנקס צ'קים פתוח כדי שתוציא לבנות מה שצריך" (עמ' 32 ש' 14). "היא אף פעם לא הכניסה את הכסף בבית" (ר' עמ' 31 ש' 25). "אחרי שעזבתי את הבית המשכתי לשלם את כל הוצאות אחזקת הבית כי יש לי שתי בנות" (ר' עמ' 31 ש' 26, 27). "פעם בחודש הייתי משלם לירקות ולבשר... היא לא השתתפה איתי באחזקת הבית בקיראון" (עמ' 32 ש' 21 - 23). דהיינו הנתבע מודה כי לאחר שעזב את הבית הוא המשיך לשלם את כל הוצאות המחיה ואחזקת הבית ולפי דבריו עשה זאת עד שנת 1996. אין מחלוקת כי ביום 2.5.93 הצדדים קנו מכונית פג'ו חדשה שנרשמה על שם שניהם (ר' ת8/), דהיינו, למרות שהנתבע טוען שחזקת השיתוף הסתיימה ב- 15.3.93 הוא קנה לאחר מכן ביחד עם התובעת מכונית שנרשמה על שם שניהם. מכונית הפג'ו נמכרה ביום 24.6.94 (ר' ת9/) והתמורה חולקה בין שניהם (ר' דברי הנתבע בעמ' 32 ש' 5, 6). התובעת אישרה בעדותה את דברי הנתבע בקשר לממון החזקת הבית: "כשהוא עזב את הבית הוא המשיך לשלם את הכל, מצרכי מזון, מכולת, אטליז, ירקות. אני הייתי קונה ורושמת והוא בא אחת לחודש ומשלם. החזקת הבית, טלפון חשמל וכו'; אני הייתי נותנת לו את החשבונות והוא היה משלם. ארנונה עד היום הוא משלם". (ר' עמ' 5 ש' 28 - 30 ועמ' 6 ש' 4). התובעת העידה כי עד אוגוסט 94' הנתבע שילם את הכל "המשכורת שלי היתה להוצאות שלי ולביגוד לבנות" (עמ' 21 ש' 6 - 8). 12. הנתבע טען בכתב התביעה כי התובעת "בגדה בו מספר פעמים. בגידתה האחרונה של התובעת היתה בסמוך לעזיבתו של הנתבע את הבית ביום 15.3.93". הנתבע מודה שהוא לא הגיש עד היום תביעת גירושין נגד אשתו (ר' עמ' 35 ש' 24). יתר על כן הנתבע אמר בעדותו כי הוא אוהב את התובעת וכי רצה שהיא תבוא להתגורר עמו בדירת בן יהודה ואף נתן לה מפתח לדירה זו (ר' עמ' 31 ש' 17), ואף רצה שהם יגורו ביחד (ר' עמ' 32 ש' 11, 15). 13. הנתבע קנה ביום 22.11.93 את דירת בן יהודה והיא נרשמה בפנקס המקרקעין על שמו בלבד, אולם אין מחלוקת בין הצדדים לגבי מעורבותה של התובעת. א. התובעת היא צד למשכנתא בסך 100,000 ש"ח (לא ערבה) שנלקחה לרכישת דירת בן יהודה (ר' ת3/) (הנתבע בלבד פרע את המשכנתא). ב. התובעת התלוותה לנתבע לפגישות עם הארכיטקט בקשר לעיצוב הדירה. ג. התובעת והנתבע בחרו כלים סניטריים ומרצפות לדירה. ד. התובעת אף השתתפה בפינוי המיטלטלין מדירת בן יהודה לקראת שיפוצה (ר' עמ' 34 ש' 25 - 28). התובעת העידה כי הנתבע אמר לה אחרי יולי 93' כי הוא רוצה לקנות על שמו דירה בבן יהודה והיא לא התנגדה ואילו הנתבע טען שהיא לא ידעה על כך. התובעת נשאלה: "האם זה לא נראה לך מוזר שאחרי שהוא עזב הוא קורא לך לקנות דירה ביחד?". ותשובתה היתה: "זה לא נראה לי מוזר כי הוא יצא מהבית חזר וקנה אוטו ושוב יצא ואני האמנתי שאנחנו קונים את הדירה בתל-אביב במטרה לעבור לגור יחד". ובהמשך התובעת העידה: "לא ייחסתי חשיבות לכך שהדירה רשומה על שמו ואני ערבה למשכנתא כי ידעתי שאנחנו מתכוונים לגור יחד בת"א". וכן העידה בהמשך כי מכונית הפג'ו נמכרה כדי לממן את השיפוצים בדירת בן יהודה (ר' עמ' 5). העובדה שהתובעת חתומה כצד על המשכנתה, כי היא היתה פעילה בשפוץ הדירה ותכנונה מלמדת כי יש להאמין לתובעת בענין זה. גם התובעת טוענת כי הם הלכו ביחד לארכיטקט ולקניית הכלים הסניטריים, המרצפות ומוצרי החשמל "כיוון שהכוונה היתה שנגור שם יחד" (ר' עמ' 4 ש' 21; עמ' 5 ש' 8-5). 14. רכישת דירת בן יהודה מומנה בשעור של 32% מכספים משותפים של הצדדים בבנק הבינלאומי בקיראון, כ- 19% מומן מכספי קופות הגמל ופוליסות הביטוח שנצברו במהלך החיים המשותפים וחלקה מתוכניות חסכון של הבנות, שנחסכו במהלך החיים המשותפים; סה"כ רכישת דירת בן יהודה מומנה בשעור של 51% מכספים משותפים של הצדדים (לא כולל תוכניות החסכון של הבנות). 15. כתובתו של הנתבע בחוזה הרכישה היא בית הצדדים בקיראון ולא דירתו ברח' דיזינגוף שאותה החזיק מיום 15.3.93 ובה גר דרך קבע מ- 31.7.93. מסקנה 16. כל הנתונים הנ"ל מצביעים על כך שבין הצדדים נשמרו רכיבים מרכזיים של שיתוף בענייני רכוש וכספים כפי שהיו בעת המגורים המשותפים, לפיכך אני קובע כי אין לראות בעזיבת הנתבע את הבית ביום 31.7.93 כארוע המפקיע את חזקת השיתוף וכי חזקת השיתוף המשיכה להתקיים לאחר מועד זה. מועד הפסקת השיתוף בנכסים 17. התובעת שהעידה על כך שהנתבע המשיך לשלם את המחיה וכל הוצאות החזקת הבית (עמ' 5 ש' 30-28), המשיכה ואמרה: "באוגוסט 94' הוא פנה אלי בעקבות המשכנתא ואמר שהחובות של המשכנתא מכבידות עליו והוא אמר שאני אשלם את הוצאות החזקת הבית לחודשיים שלושה ואז הוא ימשיך, אבל זה נמשך עד היום. אני הסכמתי כי אמרתי שאני אשלם את ההוצאות והוא את המשכנתא. הוא לא חזר לשלם, למעט ארנונה וכבלים עליהם היתה הוראת קבע" (עמ' 6 ש' 4 - 10). בהמשך התובעת אמרה בענין זה: "בכספים של מנורה וקרן השתלמות השתמשתי מאז אוגוסט 94' כשאברהם אמר שיש משכנתא וכבד לו והוא לא יכול להמשיך לשלם את חשבונות החזקת הבית (עד אז הוא שילם הכל) המשכורת שלי היתה להוצאות שלי ולביגוד לבנות. עם הכספים שקיבלתי החזקתי את הבית מאוגוסט 94' על כל המשתמע עם שתי הבנות ושני החברים שלהם שהם אצלי" (עמ' 21 ש' 5 - 11). "עד אוגוסט 94' הוא שילם מאוגוסט 94' נכנסתי לחובות כי כל נטל הבית היה עלי במטרה לעזור לו" (עמ' 21 ש' 15-14). "באוגוסט 94' התשלומים שלו הופסקו בעקבות כך הוא ביקש חודשיים שלושה והם הופסקו כולל ארנונה ל- 4 חודשים" (עמ' 32 ש' 22-21). "עד אוגוסט 94' הוא משלם מזונות והחזקת הבית" (עמ' 32 ש' 25). 18. התובעת העידה כי "ההתפוצצות באה בעקבות זאת שיצאתי לפנסיה" דבר שאירע ביום 1.1.97 (ר' עמ' 19 ש' 17); היא נלחצה מסכום הפנסיה החודשי ופנתה אל הנתבע שיעזור לה ואז הוא זרק לי: "יותר לא תראי אצלי אגורה תעשי מה שאת מבינה" בעקבות דבריו אלה היא הגישה את התביעה (ר' עמ' 6 ש' 10 - 19). (הכוונה לתביעת המזונות שהוגשה ביום 6.2.97). הנתבע הגיש את התביעה לפירוק השיתוף בדירת קיראון ביום 14.4.97 והתובעת הגישה את התביעה הרכושית ביום 22.4.98. דברי הנתבע כי יותר לא ישלם לה אגורה, נאמרו ביום 1.1.97 מועד בו יצאה התובעת לפנסיה ונלחצה עקב הסכום הנמוך שקיבלה. 19. מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה, כי עד אוגוסט 94' המשיכו היחסים הממוניים בין הצדדים כפי שהיו בכל תקופת הנישואין, ומאז חל שינוי מהותי - הנתבע הפסיק לממן את הוצאות הבית, לפיכך יש לראות במועד זה כמועד שבו פקע גם השיתוף בנכסים. כנראה שגם לאחר מועד זה הנתבע המשיך לתמוך בתובעת ובבנות והוא הפסיק לעשות זאת כליל (למעט ארנונה וכבלים) ביום 1.1.97, ואלם יש לתת נפקות להפסקתם למעשה של היחסים הממוניים, באוגוסט 94', כפי שהתקיימה עד לאותו מועד. 20. כפי שעולה מהראיות, הנתבע הוא אדם חשדן, המקבל החלטות על דעת עצמו, עפ"י ה"עובדות" שנראות לו כנכונות ומבלי שהוא דואג לקבל את הסכמתה של אשתו וכך עשה במהלך כל החיים המשותפים והמשיך בכך כששכר את דירת דיזינגוף, קנה את דירת בן יהודה, כשלקח על דעת עצמו את כספי החסכונות של הבנות, לקח על דעת עצמו את הכספים המשותפים של הצדדים וכך גם הספיק באופן חד-צדדי את ממון החזקת הבית באוגוסט 1994. 21. לפיכך אני קובע כי הצדדים הפסיקו להיות שותפים בנכסים באוגוסט 94', דהיינו ביום 31.8.94, הואיל והשינוי במתכונת הכספים הרגילה שביניהם, חל רק מחודש ספטמבר 94' ואילך. העובדות לגבי דירת בן יהודה 22. דירת בן יהודה נרכשה ע"י הנתבע בלבד תמורת 120,000 דולר ביום 22.11.93 (ר' חוזה רכישה בתיק מוצגים של הנתבע) והיא נרשמה בפנקס המקרקעין על שמו של הנתבע. לשם ממון רכישת חלק ממחיר הדירה נלקחה משכנתא בסך 100,000 ש"ח מהבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ ביום 7.11.93. חוזה המשכנתא נעשה עם שני הצדדים (ר' ת3/); אולם אין מחלוקת כי רק הנתבע פרע את המשכנתא. הנתבע מפרט בתצהירו מיום 12.4.98, את המקורות שבעזרתם מימן את רכישת הדירה בנוסף למשכנתא: א. משיכת כספים מהבנק הבינלאומי הראשון סניף קיראון, מחשבון הרשום ע"ש שני בני הזוג; סך 114,492 ש"ח (סע' 2 ג' לתצהיר) הנתבע טען שהחשבון הוא רק שלו (ר' עמ' 35 ש' 12). ב. משיכת כספים מקופת גמל "תעוזה" 7,100 ש"ח (סעיף 2 ד' לתצהיר). ג. משיכת כספים מקופת גמל "תעוז" בבל"ל בסך 1,781 ש"ח (סעיף 2 ה' לתצהיר). ד. הלוואה מאיילון חברה לביטוח בע"מ בסך 18,000 ש"ח ביום 10.10.94 (סעיף 2 ז' לתצהיר). ה. הלוואה מגיסתו נינה זכריש בסך 30,000 ש"ח (סעיף 2 ח' לתצהיר). ו. הנתבע פרע תכנית חסכון "עוז למתמיד" שהתנהל ע"ש בנותיהם של הצדדים: אפרת ושרון, בסך 28,000 ש"ח (סעיף 2 י' לתצהיר). ז. פדיון פוליסות ביטוח חיים מ"ציון" ו"מנורה" בסך 59,000 ש"ח (סעיף 2 יא לתצהיר). סה"כ הנתבע השקיע בקניית הדירה, לפי תצהירו, סך של 358,373 ש"ח. הנתבע מסר בתצהירו מיום 12.4.98, פרטים על עלות השיפוץ שעשה בדירה בסך 209,415 ש"ח נכון לשנת 1994 (ר' סעיף 3 לתצהיר). את הסכום הנ"ל הוא טוען ששילם ממקורות אלה: 26,750 ש"ח - הסכום שקיבל ממכירת הפג'ו (סעיף 2 ו' לתצהיר) ואת השאר מימן ממשכורתו. מהו הרכוש המשותף של הצדדים, לרבות החובות שהצדדים שותפים להם 23. כאמור בסעיף 4 דלעיל, הצדדים הסכימו לאזן את כל המשאבים המשותפים, כפי שיוכח (למרות שהנתבע לא הגיש תביעה לגבי רכוש התובעת, למעט הדירה בקיראון). ודוק: מדובר באיזון או חלוקת המשאבים המשותפים כפי שהיו לכל אחד מהצדדים ביום 31.8.94 (כאמור בסעיף 21 דלעיל, לא נתבקש כל סעד לגבי כספים או נכסים שהיו בידי אחד הצדדים ושאינם קיימים במועד הנ"ל). 24. כיוון שאיש מהצדדים לא מסר נתונים על רכושו, זכויותיו ונכסיו ליום 31.8.94, על הצדדים להגיש, עד 30.9.94, תצהיר שבו יפרט כל אחד את הנכסים, הזכויות והחובות שלו ליום 31.8.94 ויתמוך את דבריו במסמכים. 25. לאחר שיתקבלו התצהירים יהיה כל צד רשאי להמציא מסמכים המעידים כי לצד השני נכסים וזכויות נוספים או כי החובות כבר לא קיימים כולם או חלקם ואף לחקור אותו לגבי נכסים שלא הצהיר עליהם ולגבי החובות שהוא הצהיר עליהם, לרבות זכויות הנתבע המגיעות לו ממקום עבודתו שאותם לא מימש, במידה ומגיעים לו. 26. התובעת תבעה זכויות המגיעות לנתבע ממקום עבודתו, אולם לא הצליחה להוכיח כי מגיעות לו זכויות כאלה, הואיל והוא עובד שם כ"פרי לנסר". בסיכומיה טוענת התובעת, כי למרות שהנתבע הוא "פרי לנסר" הרי אם יתבע פיצויי פיטורים הוא עשוי לזכות בתביעה והיא שומרת לעצמה את הזכות לקבל את חלקה בזכויות אלה. אני סבור שהתובעת צודקת וכי מגיעים לה מחצית מהכספים שהנתבע יצליח לקבל ממעבידו בגין שנות עבודתו אצלו וזאת עד סוף יולי 1993, במידה ויקבל כספים כאלה. 27. לאחר שיקבעו מהם הנכסים, הזכויות והחובות של כל אחד מהצדדים ליום 31.8.94, יהיה צורך למנות שמאי שיעריך את שווים של שתי הדירות, בקיראון ובבן-יהודה ואת תכולתם. כיוון שהאשה מעוניינת לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה שבקיראון והנתבע מעוניין כנראה לרכוש את חלקה של התובעת בדירת בן-יהודה - יערך איזון משאבים. 28. במידה והצדדים או מי מהם לא ירצה או לא יוכל לרכוש את מחצית הזכויות באחת הדירות כאמור לעיל, תידון האפשרות למכור רק את הדירות או רק אחת מהן ולאחר החזרת החובות ובניכוי יתרת המשכנתא, תתחלק יתרת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. הלכת השיתוףאיזון משאבים