החלטה בפני בקשה להשאיר על כנו צו הגנה שניתן במעמד צו אחד כנגד המשיב - כ' (להלן: המשיב) ביום 19/10/99 ע"פ הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). אתחיל ואומר, כי אין זו הפעם הראשונה בה פונה המבקשת - כ' (להלן: המבקשת) בבקשה לבית המשפט למתן צו הגנה כנגד בעלה המשיב, וחשוב להתייחס גם לעובדות הקודמות ולרקע של יחסי בני הזוג עד לאירועים הנטענים על ידי המבקשת במקרה דנן. ראשית, עובדות אלו יעזרו גם להבין ולפרש נכונה את האירועים האחרונים העומדים למבחן בבקשה שלפנינו; ושנית, כפי שיפורט להלן בניתוח המשפטי, לעובדות הנ"ל יכול ותהיה השפעה מכרעת ביישומן של הוראות החוק. הרקע העובדתי 3. לראשונה פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה למתן צו הגנה כנגד המשיב ב - 23/12/97. בתאריך זה ניתן צו כמבוקש במעמד צד אחד. בדיון שנערך במעמד שני הצדדים בתאריך 29/12/97, העיד המשיב לעניין מערכת היחסים שבינו לבין המבקשת, אשר הצטיירה כמערכת יחסים מאוד עכורה, מלווה במתח רב, בהאשמות הדדיות והשמצות למכביר. במהלך אותו דיון, אף הודה המשיב כי הוא מקלל ומעליב את המבקשת כל הזמן (ראה פרו' מתאריך 29/12/97 ע"מ 3 שורות 19-25), ואף בנוכחות בית המשפט כינה את המבקשת בשמות גנאי. לאור הנ"ל, הושאר צו ההגנה בתוקף לתקופה של שלושה חודשים. 4. לאחר כחמישה חודשים, ביום 10/5/98, פנתה המבקשת פעם נוספת לבית המשפט לצו הגנה. במהלך הדיון שהתקיים במעמד צד אחד, טענה המבקשת כי המשיב חזר הביתה בהסכמתה עוד לפני שפג תוקפו של צו ההגנה הקודם, וזאת לדבריה לאחר שהבטיח לה המשיב כי יפנה לטיפול. אולם, לטענת המבקשת, לאחר שחזר הביתה חזר בו מהסכמתו ולא הלך לטיפול. בנוסף, תוך זמן קצר חזר לסורו והתנהג באלימות כלפי המבקשת. על בסיס הנ"ל, ניתן צו כמבוקש. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בתאריך 14/5/98 החליטה השופטת זיסקינד להשאיר את הצו על כנו, שוב לתקופה של שלושה חודשים, וזאת לאחר שקבעה כי המשיב נהג כלפי המבקשת באלימות: זרק לעברה מזון קפוא, עקר את ברזי המים המינרליים, וניתק את חוט הטלפון, בעוד שהוא מסרב לקבל טיפול כלשהו מהמרכז למניעת אלימות. 5. ביום 11/8/99 פנתה המבקשת שוב לבית המשפט בבקשה לצו הגנה, הפעם בטענה כי המשיב מקלל ומשפיל אותה בנוכחות הילדים. בנוסף טענה, כי בשבת שקדמה להגשת התלונה איים עליה המשיב בנוכחות משפחתה. על האיומים הנ"ל הגישה המבקשת תלונה למשטרה, שבעקבותיה נעצר המשיב ל - 5 ימים. על בסיס האמור, נעתר בית המשפט לבקשתה של המבקשת ונתן צו הגנה כמבוקש במעמד צד אחד. בדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 15/8/99 בפני השופט מנחם הכהן הכחיש המשיב כי נקט באלימות פיזית או איומים כלפי המבקשת, אבל, הודה "שלפעמים כשאני מתעצבן אני משליך חפצים על הרצפה בחמת זעם"; הצו נשאר בתוקף עד לדיון נוסף שהוזמן למחרת, וזאת על מנת לשמוע את עדותו של אח המבקשת, שהוא חייל בסדיר. בדיון השני, לא הופיע האח, אבל, על בסיס הודאתו של המשיב בעת הדיון כי הוא מקלל וצועק, בצירוף הודאתו מהדיון הקודם שכשהוא מתעצבן הוא משליך חפצים, החליט השופט הכהן כי צו ההגנה יישאר בתוקף לתקופה נוספת של 10 ימים, ולאחר מכן יצומצם הצו לתקופה של 30 ימים נוספים שבהם תינתן למשיב האפשרות להיכנס לדירת בני הזוג בשעות מסוימות (מהשעה 23:00 ועד לשעה 6:00 בבוקר למחרת). עוד קבע השופט מנחם הכהן בהחלטה זו, כי במידה וינקוט המשיב כנגד המבקשת באלימות מכל סוג שהוא, תהא המבקשת רשאית לפנות מיד לבית המשפט בבקשה דחופה ובמעמד צד אחד להרחקת הבעל מן הדירה. 6. ב- 25/8/99 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים בפני השופט מרכוס בגין טענת המבקשת שהבעל הפר את הצו. בדיון זה הגיעו הצדדים להסכמה הדדית שיחול איסור על הצדדים לנקוט באלימות מכל סוג שהוא האחד כלפי השני וכי לא יטריד או יקניט האחד את השני. כמו כן הוסכם על שעות בהן יוכל המשיב לשהות בדירת בני הזוג: מהשעה 20:00 ועד לשעה 6:00 בבוקר למחרת ובימי שבת מהשעה 16:00 בשבת ועד לשעה 6:00 ביום א' לתקופה של 15 יום. הבקשה הנוכחית 7. ביום 19/10/99 פנתה המבקשת פעם נוספת לבית המשפט בבקשה למתן צו הגנה כנגד המשיב, וזו הבקשה המונחת כעת בפני בית המשפט. הפעם טענה המבקשת בבקשתה כדלהלן: "המשיב הפר את החלטת בית המשפט מיום 16.8.99 הרצ"ב. המשיב ממשיך להתעלל במבקשת, ונוקט גם באמצעי אלימות. ביום ששי האחרון לקח המשיב את התיק האישי של המבקשת וכאשר נדרש על ידה להשיבו לה דחף אותה ופזר את מסמכיה האישיים בחדר האמבטיה. המשיב נוהג לפזר דברים בבית, שובר דברים מאיים על המבקשת וגורם לאווירת טרור בבית וכל זאת בנוכחות הילדים. המשיב גם נוהג להשליך חפצים לעבר המבקשת." בתצהירה של המבקשת שצירפה לבקשה, הרחיבה המבקשת בתיאור האירועים הנ"ל: בתקרית בחדר האמבטיה, נדחפה המבקשת אל ידית הדלת וקיבלה מכה חזקה. באשר לטענתה כי המשיב מפזר חפצים בבית, מפרטת המבקשת בתצהירה כדלקמן: "באחד המקרים הוא שבר בקבוק יין במרכז המטבח ופיזר את הזכוכית לכל עבר והסתלק מהבית…ניקיתי זאת ולמחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהוא פיזר אבקת קפה עם מים רותחים על ריצפת המטבח…בימי ששי שבת כשאני נוסעת להוריי עם ילדי בכדי לעשות שם שבת אני חוזרת ומוצאת את הבית תהו ובהו, הוא מורח במטבח מעדני חלב, אבקת קפה, מרק, וסוכר, שופך שתייה מתוקה על הריצפה, שובר כוסות, הופך את ארונות הבית מעלים לי חפצים אישיים, מפזר כביסה בכל הבית דברים שלא ניתן לתאר לא במילים ולא בכתב. וכך במשך כל תקופת החגים אני מנקה והוא שוב עושה זאת…באחד המקרים הוא העיף עלי צלחת עם אוכל רותח, מזלי שזזתי לאחור ואז הכל פשוט עף לכל עבר וזאת בנוכחות ילדיי." לאחר שניתן צו כמבוקש במעמד צד אחד, התקיימו שני דיונים במעמד הצדדים, ב - 26.10.99 וב - 29.10.99. בדיונים הנ"ל, הכחיש ב"כ המשיב באופן גורף את כל טענות המבקשת, וטען כי מדובר במסכת של עלילות שווא המיועדת אך ורק להוציא את הבעל מן הבית בכל מחיר, ובקשת המבקשת לצו הגנה אינה אלא ניצול לרעה של החוק למטרות לא לו. 8. למרות שב"כ המשיב ביקש מבית המשפט שלא להאמין לגירסתה העובדתית של המבקשת, בחר שלא להגיש תצהיר נגדי מטעם המשיב ולא להעידו בהליך זה, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן, כמתחייב על פי תקנה 5(א) לתקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין), התשנ"א - 1991 (ראה החלטתי מיום 27/10/99). במקום זאת, העדיף ב"כ המשיב לנסות ולהפריך את גירסת המבקשת בחקירתה הנגדית; ואמנם, במהלך חקירה זו נתגלו אי-דיוקים שונים בפרטים שונים של סיפורה. ברם, אין באלה כדי לפגוע, לדעתי, באמינותה של המבקשת בקווים הכלליים של גירסתה: המבקשת לא חזרה בה בעדותה מטענתה כי המשיב מעיף חפצים בבית, כי הוא מאיים ומקלל, וכי הוא מבלגן את הבית בכוונה על מנת להציק למשיבה ולמרר את חייה. ואם העדיף המשיב שלא להגיש תצהיר נגדי ולא להעיד, הרי שאין לבית המשפט אלא לקבל כאמינה את גירסתה של המבקשת, ולהסיק בכך את המסקנות הנדרשות מסירובו של המשיב להעיד. בהקשר זה טען ב"כ המשיב שיש גם להסיק מסקנה הפוכה מן העובדה שב"כ המבקשת בחר שלא להזמין את המשיב כעד, אבל אין בטענה זו ולא כלום, וזכותו המלאה של ב"כ המבקשת להסתמך אך ורק על גירסת המבקשת ולהשאיר את כל כולו של הנטל להפרכתה על כתפי המשיב. והיה ולא ירים את הנטל, וכאן וודאי שלא עשה כך, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה חד משמעית, בעד קבלת גירסתה של המבקשת. 9. על הנ"ל יש להוסיף כי על פי האמור בפרוטוקולים של הדיונים אצל השופט הכהן, הרי גם המשיב עצמו הודה בבית המשפט, "שלפעמים כשאני מתעצבן אני משליך חפצים על הרצפה בחמת זעם", וגם כי הוא מקלל וצועק. הודאות מהסוג הזה הרי מספיקות כשלעצמן לשקול בחיוב מתן צו; אבל גם אילולא כן, הרי שיש בהן כדי להפריך את טענת ב"כ המשיב שמדובר בעלילות, ודרכן ניתן גם לקבל כסבירה ואמינה את גירסת המבקשת שהתנהגותו זו של המשיב ממשיכה ומחריפה. בהקשר זה אציין כי אין לקבל את טענת ב"כ המשיב שלא להתייחס להודאות אלו כיון שהמשיב לא היה מיוצג באותם דיונים. העובדה היא שסיפר ביוזמתו את מה שסיפר, ואין כל סיבה לחשוש שלא הבין את מה שאמר או שלא דייק. 10. במהלך החקירה הנ"ל העלה ב"כ המשיב נושא נוסף, של המסוגלות ההורית של המבקשת, וניסה להוכיח כי המבקשת מכה את ילדיה, בהסתמך בין היתר על תסקיר פקידת הסעד שהוגש לפני כשנה וחצי. ראשית אציין, כי אין לעניין זה ולא כלום לעניין השאלה האם נוקט המשיב באלימות כלפי המבקשת או לא. בנוסף, המבקשת הכחישה מכל וכל כי היא מכה את בנה, ואת גרסתו של המשיב בעניין כאמור לא שמע בית המשפט. כמו כן, מעיון בתסקיר פקידת הסעד עולה, כי חוקר הילדים אמנם "התרשם" שהילד מקבל מכות מאימו ולמרות זאת נאמר רק כי העניין נמצא בבדיקה של הרשויות המתאימות, והחזקה בילדי בני הזוג הושארה בידי המבקשת, ופקידת הסעד המליצה באותו תסקיר להרחיק את המשיב מן הבית, ולא המבקשת. חזקה כי אם היה קיים חשש כל שהוא לשלומו של קטין, ולו החשש הקל ביותר, הייתה ממליצה פקידת הסעד או חוקר הילדים לעשות דבר מה בנדון במהירות האפשרית. הטענות המשפטיות 11. א. בסיכומיו, מפנה ב"כ המשיב המלומד להוראות השונות של סעיף 3 לחוק, וטוען כי המקרה דנן אינו נופל לאף אחת מהחלופות של הסעיף. לא מדובר בהתנהגות אלימה "בסמוך לפני הגשת הבקשה" (סעיף 3(1) לחוק), כיון שהאירוע "האלים" שבחדר האמבטיה קרה 11 יום לפני הגשת הבקשה. לא מדובר בהתנהגות אשר "נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו" (סעיף 3(2) לחוק), כיוון שלא הוכחה התנהגות שתצדיק את המסקנה כי נשקפת סכנה מהסוג הזה בעתיד. כמו כן, לא הוכחה, לטענת ב"כ המבקש, "התעללות נפשית מתמשכת" או התנהגות "באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו" (סעיף 3(3) לחוק). ב. התייחסות לעובדות כולן, כפי שמתואר לעיל, מחייבת מסקנה אחרת. ג. אמנם, לאחר שמיעת עדותה של המבקשת, התברר כי התקרית בחדר האמבטיה, הגם שלוותה בדחיפה שהביאה לקבלת מכה על ידי ידית הדלת, לא הייתה מצדיקה כשלעצמה מתן צו ע"פ סעיף 3(1) לחוק, גם אם הייתה המבקשת מגישה את בקשתה למחרת האירוע. יש לזכור, ולהדגיש, כי החוק למניעת אלימות במשפחה, כשמו כן הוא: החוק מיועד למניעת אלימות בעתיד, ולא להעניש על אלימות בעבר. לא בפלילים קא עסקינן; מטרתנו באכיפת החוק אינה לעלות על פרטי אירוע אלא להעריך את מצב היחסים שבין המבקשת לבין המשיב, ולהעריך את רמת המסוכנות שבהמשך החיים המשותפים שלהם תחת קורת גג אחת. וביחסי בני זוג הנמצאים במשבר - לא רק של אלה שבפניי אלא של כל בני זוג באשר הם - יכולות לקרות התפרצויות , גם כאלו שמלוות במעשים פיזיים, כמו דחיפה או אף מתן מכה, בלי שבכך ניתן להסיק שקיימת סכנה גם לעתיד עד כדי שתצדיק את הרחקתו של אחד מבני הזוג מהבית. ד. הדברים אולי ברורים יותר בניסוחו של סעיף 3(2) לחוק, כיון שעל פיו - יש לתת צו רק כשיש בהתנהגותו של המשיב כדי להצביע על דפוס התנהגות אשר עלולה לחזור על עצמה, וכך לסכן בן משפחה ב"סכנה גופנית ממשית". אבל, אף במקרים שבהם מתבקש בית המשפט לפעול על פי סעיף 3(1) לחוק, היינו, במקרה ש"בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו", - גם אז יש לבית המשפט להעריך את מסוכנתו בעתיד של המשיב, הגם שבסעיף קטן זה לא מדובר במונחים כאלה כדוגמת סעיף 3(2), וכאן - שלא כפי הנקבע בסעיף 3(2) - עצם מעשה האלימות מצדיק את מתן הצו. כאמור, מטרת החוק אינה ענישה אלא מניעה, ועל כן גם כשמדובר ב"אלימות" ע"פ סעיף 3(1), על כורחך מוטל על בית המשפט לפרש את המעשה כאלים או לא אלים, וכך להחליט האם לתת את הצו או לא, תוך התייחסות למידת המסוכנות לעתיד המשתקפת במעשה. ההבדל בין סעיף 3(1) לסעיף 3(2) נעוץ בעובדה שלפעמים ניתן להסיק שהמעשה הבודד, כשלעצמו, הינו בעל אופי כה אלים, שאם בוצע פעם אחת, הוא לבד מצדיק את המסקנה שהבן אדם מהווה סכנה וכי הוא עלול להמשיך במעשיו האלימים; במקרה כזה, יש לתת צו ע"פ סעיף 3(1). במקרים אחרים, לא מדובר במעשים שהם בעצמם "אלימים", ועל כן - רק אם הוכחה התנהגות אשר ממנה ניתן להסיק כי קיימת מסוכנות למעשים אלימים בעתיד - כמו, למשל, במקרים של איומים חמורים, דריכת נשק או שליפת סכין, ואף הרמת היד בתנועה מאיימת, וכדומה - הגם שמעשים אלה אינם כשלעצמם "אלימים" במובן של סעיף 3(1), בכל זאת הם מצביעים על סכנה ממשית ודי בכך להצדיק את מתן הצו ע"פ סעיף 3(2) לחוק. כמו כן, גם מעשים שאם היו מתבצעים פעם אחת מתוך התפרצות רגעית, לא היו מצדיקים מתן צו ע"פ סעיף 3(1), כאמור לעיל, אותם מעשים, אם חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, יכולים להצדיק את המסקנה שמדובר בדפוס התנהגות שעלולה לחזור על עצמה גם פעם נוספת, ואף להסלים למעשים חמורים יותר, ועל כן קיימת הצדקה למתן הצו ע"פ סעיף 3(2) במקרים מהסוג הזה. (השווה את דבריו של השופט גייפמן, תמ"ש (תל-אביב) 80200/96, בש"א 240/98, פלונית ואח' נגד אלמוני, תקדין-משפחה, 98(2), עמ' 38, שקובע סידרה של פרמטרים לצורך הערכת סיכון לצורך החוק; הפרמטרים (א) ו - (ב) הם: "חומרת מעשה האלימות" ו - "תדירות האירועים האלימים במשפחה".) ה. במקרה דנן, טענה המבקשת כי המשיב העיף לעברה צלחת עם אוכל רותח. בנוסף, טענה בתצהירה שהמשיב נוהג להעיף חפצים בבית כל אימת שמתעצבן עליה, והמשיב אף הודה בזריקת חפצים בבית, הגם שלא הודה שמעיף אותם לעברה. כיון שגירסתה של המבקשת לא נסתרה בפניי, והיא הגירסה המתקבלת לצורך החלטתי, וכיוון שהועלו טענות דומות בעבר, אשר התקבלו על ידי השופטים השונים שדנו בשלוש בקשות קודמות לצווי הגנה שניתנו משך תקופה של מעל לשנה, הרי שמדובר כאן בהתנהגות החוזרת על עצמה משך זמן רב, ונחה דעתי כי התנהגות זו מהווה גם עתה סכנה גופנית ממשית למבקשת אשר מצדיקה מתן הצו. ו. ברם, לא די בכך, וקיימת לדעתי גם עילה ברורה למתן הצו ע"פ סעיף 3(3) לחוק, כיון שאין ספק שהמשיב "…התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו". תיאוריה של המבקשת באשר לאיומים וקללות החוזרות ונשנות של המשיב, ומעשי ההתעללות של המבקש בבית - "פיזר אבקת קפה עם מים רותחים על ריצפת המטבח…בימי ששי שבת כשאני נוסעת להוריי עם ילדי בכדי לעשות שם שבת אני חוזרת ומוצאת את הבית תהו ובהו, הוא מורח במטבח מעדני חלב, אבקת קפה, מרק, וסוכר, שופך שתייה מתוקה על הריצפה, שובר כוסות, הופך את ארונות הבית, מעלים לי חפצים אישיים, מפזר כביסה בכל הבית…" - (ושוב, אלו הן עובדות שלא הוכחשו על ידי המשיב כיון שלא העיד) - אינם משאירים מקום לספקות כי ככה אי אפשר לנהל ניהול סביר ותקין של חיי המבקשת וילדיה, ועל כן יש להרחיק את המשיב מהבית גם בגין מעשים אלה. 12. בשילהי דבריי אתייחס לשתי טענות שהעלה ב"כ המשיב, שהן טענות הנשמעות כמעט בכל דיון במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה ואשר מן הראוי שבית המשפט יתייחס אליהם באופן הברור ביותר: א. חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו - הטענה המוכרת הזאת, החוזרת להישמע כמעט בכל דיון, גורסת כי צו הרחקה של המשיב מביתו מהווה פגיעה חמורה בזכותו של המשיב ליהנות מקנינו, ועל כן יש לתת צווים מהסוג הזה במשורה ובצמצום, תוך פרשנות מצמצמת לתנאי החוק. ואמנם, אין חולק על כך שצווי הרחקה פוגעים בזכויותיו הקנייניות של המורחק. אבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע גם את קיומן של זכויות יסוד נוספות; כדברי כב' השופט שמגר, במאמרו "כבוד האדם ואלימות", משפט וממשל (3), עמ' 33, "כבוד האדם נרמס על ידי האלימות…מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת." כך גם התבטאו שופטי בית משפט לענייני משפחה בהזדמנויות שונות; השווה את דברי השופט גייפמן, בפלונית ואח' נגד אלמוני, המובא לעיל: "אלימות במשפחה הינה פגיעה חמורה בזכות החוקתית של כבוד האדם, הקבועה כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". מן הראוי, איפוא, שטענת הפגיעה בזכויותיו הקנייניות החוקתיות של המורחק תרד מסדר היום בדיונים במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה, כיון שגם בפרשנות החוק וגם בהתייחסות לעובדות, עומדות בפני בית המשפט זכויות יסוד אשר מתנקשות זו בזו מעצם טיבן, ואם יש להעדיף צד זה או אחר במשוואה החוקתית, אין ספק כי יש להעדיף את זכויות היסוד של הסובלים מאלימות על פני זכויותיו הקנייניות של המורחק. ב. לאחרונה נשמעת מפיהם של פרקליטים רבים הטענה שנשים שנמצאות במאבק נגד בעליהן במכלול הסוגיות של משפחה בפירוק - מזונות, החזקת ילדים, פירוק שיתוף, וכדומה - מנצלות את החוק למניעת אלימות במשפחה. הן מנצלות את האווירה הכללית בארץ ככל שמדובר באלימות מצד בעלים, על מנת לגייס "סמפטיה" למצוקתן, ומגישות בקשות כוזבות, על מנת להשיג יתרון "טקטי" נגד הבעלים, ובתי המשפט ממהרים ביתר קלות להיענות לבקשותיהן כבר במעמד צד אחד. ככה מוצאים הבעלים את עצמם מרוחקים מהבית עוד לפני שעמדה להם ההזדמנות להתגונן, וככה, לפי טענה זו, משחקים בתי המשפט לידיהן של המבקשות באופן לגמרי לא מוצדק. ראשית, לא הייתה כל הצדקה שאף תישמע טענה מהסוג הזה במקרה דנן, כיון שאם כך באמת האמין המשיב, למה העדיף שלא להעיד ולא להדוף את הטענות העובדתיות שאשתו "העלילה" עליו כביכול? שנית, ברמה הכללית, אין ספק כי חובה על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולהימנע מלתת צווים "כלאחר יד" כל אימת שמוגשת בקשה, ולדון בכל מקרה לגופו, למרות הקושי הרב בבדיקת העובדות בשלבים הראשונים של הטיפול בבקשה. אבל גם כאן, מן הראוי שטענות מהסוג הזה ירדו מסדר היום של הדיונים בצורה שבה מעלים אותן במסגרת חוק זה: המחוקק עצמו היה ער לאפשרות שהחוק ינוצל לרעה, ועל כן צירף לחוק את הוראות סעיף 11, אשר על פיו ניתן להטיל הוצאות ופיצויים בגין הגשת בקשות סרק. הטענה שקיימות בקשות סרק אינה מעלה ואינה מורידה אם לא יוכח כי ככה פני הדברים במקרה הספציפי שבפני בית המשפט. לכן אין מקום להעלות את הטענה, אם בכלל, אלא לאחר שהוכח כי הבקשה שהוגשה בתיק שבנדון הייתה בקשת סרק, ובוטל הצו שניתן, או שהוחלט שלא לתתו. אבל הפרחת הטענה בשלבים המוקדמים יותר - מטרתה להטיל דופי בנאמנות המבקשת רק על בסיס התופעה הכללית אשר כביכול קיימת, ובהקשר זה אין בטענה זו כל משקל, בדיוק כפי שאין כל משקל לטענה שכל הבעלים הם אלימים. סוף דבר 12. לאור האמור, אני משאיר על כנו את הצו מיום 19.10.99, על פי תנאיו. 13. אני מצטרף לתקוותיהם של עמיתי השופט הכהן והשופט מרכוס שבני הזוג ימצאו את הדרך לפתור את בעיותיהם אחת ולתמיד במסגרת הדיונים המתקיימים בבית הדין הרבני וכי יגיעו להסכם גירושין בהקדם. במעמד צד אחדצו הגנהאלימות במשפחהאלימותצווים