בפסק דין שעסק בנושא תביעת דיבה בגין השמצת עורך דין, הנתבע כינה את התובע כעו"ד רשלן, המטעה את לקוחותיו, המפסיד בהליכים משפטיים המצויים בתחום התמחותו ואשר זוכים להד ציבורי רחב וזאת של התנהלותו הרשלנית של התובע. בית המשפט ציין בפסיקתו כי הטלת דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אדם עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג לקוחותיו וחבריו למקצוע. להלן פסק הדין בנושא השמצת עורך דין: פסק דין 1. זו תביעת נזיקין על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, לחיוב הנתבע בתשלום סך 250,000 ₪, ולחלופין לפסוק נגדו הפיצוי הסטטוסטורי. על פי הסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות על צרופותיהם, תצהירי עדות ראשית של הצדדים על נספחיהם וסיכומי הצדדים בכתב, וללא חקירת עדים בבית המשפט. הצדדים 2. התובע הוא עורך דין במקצועו בעל משרד פעיל, המעסיק מספר עורכי דין במשרדו המתמחה בתחום התכנון והבנייה הפקעות ותביעות כתוצאה מנזקי תוכניות. 3. הנתבע שימש במועדים הרלבנטיים לתובענה כסגן ראש עירית הרצליה. 4. התובע מעיד על עצמו, כי הוא מייצג בעלי קרקעות רבים בתחום העיר הרצליה, ובין היתר למעלה מ- 200 בעלי קרקע שהמקרקעין בבעלותם מיועדים להפקעה לצורך הרחבת נתיבי איילון; 120 בעלי נכסים שנפגעו מתוכנית שיזמה הועדה המקומית הרצליה לכריית מנהרה באיזור הרצליה; עשרות בעלי קרקע מאזור השרון המתנגדים לכביש 531. 5. נשוא התביעה היא כתבה במקומון "צומת השרון" מיום 18/11/04, שכותרתה: "גם ביטלה גם שילמה". הכתבה דנה בהחלטת עירית הרצליה לבטל תכנית "תב"ע" למנהרת "שבעת הכוכבים" בהרצליה, בשל תביעות לפיצויים של תושבי האיזור. מטרת חפירת המנהרה - הצורך לחבר בין מזרח העיר הרצליה למערבה. כביש החוף "חותך" את הרצליה לשניים, והחצייה של כביש החוף והמעבר מצד לצד בכלי רכב אפשרית בשני מקומות בלבד. נקודות חיבור אלו עמוסות כמעט בכל שעות היום בכלי רכב רבים, והולכי הרגל כמעט שאינם מסתכנים בחציית הכביש הסואן. הרעיון לחפור מנהרה מתחת לכביש החוף באיזור הרצליה ב' קרם עור וגידים משך 5 שנים עד להחלטת העיריה לביטולו. א. עקרי התכנית, ביוזמת עירית הרצליה היו לכרות מנהרה שתחבר באופן תת-קרקעי את שדרות שבעת הכוכבים בעיר עם רחוב מדינת היהודים, כאשר כריית המנהרה יועדה להיעשות בין היתר מתחת לבתים בנויים בהם מתגוררים תושבים, או סמוך להם. ב. משנודע לבעלי הזכויות בנכסים שמתחתם או בקרבתם עומדת להיכרות המנהרה, על דבר התכנית, הגישו כנגד העיריה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, לקבלת פיצוי בגין הפגיעה מהתוכנית. ג. התובע ייצג בתביעות אלה 120 בעלי נכסים. ד. בעקבות תביעות הפיצויים, שילמה העיריה ללקוחותיו של התובע ולבעלי נכסים נוספים שלא יוצגו על ידו, פיצוי שאינו שנוי במחלוקת בגין הפגיעה מהתכנית בסך של כ- 1,400,000 ₪, ויתרת התביעה נדונה כעת בפני שמאי מכריע, השמאי יוסף זרניצקי וועדת הערר המחוזית. ה. בדיון שהתקיים ביום 9/11/04, במועצת העיר הרצליה ביקשה נציגת האופוזיציה גב' ורדה מור לדעת במה הסתכמו השקעות העיריה בפרויקט המנהרה עד לביטולה של התכנית. בתשובה השיבה העיריה כי לנתיבי איילון שולם סך 211,000 ₪. ו. העירייה לא מסרה על התשלום בסך 1,400,000 ₪ ששולמו כפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לבעלי נכסים שנפגעו מהתוכנית, הגם שהנתבע הבטיח באותו דיון כי יבדק כמה יש לשלם עוד וכי ימסור הפרטים. ז. בעקבות פרסום הנתונים ע"י העירייה כי כל השקעות העיריה בפרויקט המהרה הסתכמו בסך 211,000 ₪ פנה עתונאי "צומת השרון" לתובע שייצג את מרבית בעלי הנכסים בתביעות האמורות וביקש לברר תגובתו כב"כ התובעים. 6. התובע התייחס להוצאות הידועות לו שעמדו על למעלה מ - 1,400,000 ₪. בנוסף, התייחס התובע לפרוטוקול דיון הועדה המקומית הרצליה מיום 13.9.2004 - הדיון הנוגע לביטול תכנית המנהרה שבו נכתב כי ההערכה הראשונית לעלות ביצוע תכנית המנהרה היתה 45 מליון ₪, וכיום מוערכת העלות ב - 120 מליון ₪ כמעט פי שלושה מההערכה הראשונית. התובע חיווה דעתו בכתבה כי פערים שכאלה בין האומדנים מצביעים על התנהלות לא מקצועית של יוזמי תוכנית המנהרה, וכי שמייצג בעלי 120 נכסים שנפגעו מהתכניות, הצביע בפני העתונאי על פערים אלו בעניין שבטיפולו המקצועי, העביר בקורת על התנהלותה של העירייה אותה כינה מטעה ורשלנית, וכי העירייה וגורמיה אחראים למחדל בפרויקט המנהרה כאשר לטענתו העירייה וגורמיה מבקשים לחמוק מליתן דין וחשבון בגין המחדל. 7. וכך צוטט התובע באומרו: " אומדן של 45 מליון שקל מול אומדן של 120 מליון שקל רק במרכיב הביצוע של התוכנית מלמד על ליקוי מאורות כולל של כל הגורמים שהעריכו את הסכום וכך גם בקשר לעלות התביעות. בכל גוף אחר היה זה שנושא באחריות למחדל נותן את הדין. תשובתה המטעה של העירייה לשאלה כמה כסף היא הוציאה על הפרוייקט רק מלמד כי בעירייה מודעים לחומרת הדברים ומנסים להסוותם ולייפות את הדברים החמורים". 8. עוד צוטט בכתבה כי התובע אינו מתכוון לסגת מתביעות הפיצויים שהגיש, זאת על אף ביטול התב"ע שבקשר אליה הוגשו תביעות הפיצויים. 9. הנתבע התבקש למסור בכתבה האמורה את תגובת העירייה לטענת התובע בדבר העדר שקיפות ביחס להוצאות הפרויקט. לטענת התובע העירייה התנהלה לכל אורך הפרויקט ברשלנות נוכח חריגה של 300% בהערכות התכנוניות של הפרויקט בסדר גודל כזה אשר העירייה קידמה במשך חמש שנים וכמי שמנסה להסתיר ולטייח את המחדל ולשם כך אינה נרתעת מלתת תשובה מטעה ומלהטעות. 10. תגובת הנתבע נתנה לשאלת המראיין, אם הנתבע מודע לכך שעו"ד ישראלי לא מתכוון "לרדת" מן התביעות כנגד עיריית הרצליה. " כן, אבל אני מאמין שברגע שנראה שהתב"ע בוטלה - אין מקום לפיצוי בכלל, תמיד מהצד השני קל להצביע על רשלנות. עו"ד ישראלי הפסיד נגדנו כמה תביעות משפטיות, בעיקר בנושא האיילון. גם אני יכול להגיד עכשיו שההתנהלות שלו במשפטים האלה היתה רשלנית. זה לא רצונו שאני אגיד את זה אז זה גם לא רציני מה שהוא אמר. ברגע שהוא לקח את התביעות של האיילון והפסיד אז הוא ויתר על הכסף שלו? אני בטוח שלא ויתר, הוא אמר לתושבים שיש סיכוי שהוא ינצח, ובסוף הפסיד, לפי מה שהוא אומר, גם זאת רשלנות מצידו". הפרסום 11. לטענת התובע הדברים אותם מצוטט הנתבע כאומר על התובע הם פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 כאשר התובע מכוון לדברים הבאים: א. "עו"ד ישראלי הפסיד נגדנו כמה תביעות משפטיות, בעיקר בנושא איילון". ב. "גם אני יכול להגיד עכשיו שההתנהלות שלו במשפטים האלה היתה רשלנית". ג. "ברגע שהוא לקח על עצמו את התביעות של האיילון והפסיד ...". ד. "הוא אמר לתושבים שם שיש סיכוי שהוא ינצח ובסוף הפסיד". ה. "לפי מה שהוא אומר גם זאת רשלנות מצידו". טענות הצדדים. 12. לטענת התובע העובדות שונות לחלוטין, שכן הוא מייצג לטענתו למעלה מ - 200 בעלי קרקע בהליכים בנוגע לנתיבי איילון, ומעולם לא הפסיד כל תביעה בעניין זה. זאת ועוד - טוען התובע כי ההליכים המתנהלים בעניין נתיבי איילון כלל לא הוכרעו במועד הגשת התובענה דנא, ותלויים ועומדים בפני שמאי מכריע. 13. טוען התובע כי הדברים, ההתנהגויות, המעשים והתכונות המיוחסים לתובע ע"י הנתבע - יש בהם כדי לבזות, להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז ולעג ולפגוע במשרתו, במקצועו ובעבודתו של התובע במיוחד בפני לקוחותיו, שכן הדברים אינם דברי אמת ונאמרו בחוסר תום לב. 14. הנתבע טוען כי ממקרא הדברים במלואם ובפרט מהמשפט "זה לא רציני שאני אגיד את זה, אז גם לא רציני מה שהוא אומר" - הרי הנתבע בדבריו השתמש בלשון אירונית על מנת להפריך את טענת התובע כאילו העיריה התרשלה הואיל והמהלך שיזמה הסתיים שלא כפי שתוכנן מלכתחילה. טוען הנתבע כי דבריו הובאו כמשל לכך שאין רשלנות מצידה של העירייה, וכי לא ביקש להטיל דופי במוניטין או בעבודתו המקצועית של התובע. 15. בנוסף, טוען הנתבע כי התייחסותו לתביעות הפיצויים שהגיש התובע בנושא איילון, נבעה מטעות בתום לב. חלק מהתביעות בנושא נתיבי אילון אמנם נדחו ע"י הועדה המקומית, אלא שלאחר מכן התביעות הופנו לשמאי מכריע, דבר שלא היה ידוע לנתבע אשר לא היה מעורב בהליכים נשוא תביעות איילון. 16. לאחר חילופי מכתבים ושיחות טלפון עם התובע פורסמה בעתון "צומת השרון" ב - 25.11.04 הבהרה בזו הלשון: "עירית הרצליה מצטערת על כך שבכתבה שפורסמה ב"צומת השרון" ("גם ביטלה גם שילמה" "צומת השרון" 18.11.04). נאמרו דברים כלפי עו"ד עודד ישראלי אשר לטענתו עלולים לגרום לפגיעה במוניטין המקצועי שלו. בדברים שפורסמו נפלה טעות בתום לב ביחס לתביעות פיצויים המנוהלות על ידי עו"ד ישראלי בנושא נתיבי איילון שכן, הן טרם הוכרעו ונמצאות כיום בדיון בפני שמאי מכריע. העירייה מבקשת להבהיר כי ההתייחסות לתביעות הפיצויים האמורות נעשתה על ידי מר יסעור שאינו מעורב בהליכים אלה, כמשל בלבד, ובתגובה לטענות שהועלו בכתבה על ידי עו"ד ישראלי כלפי העירייה ואין בה כדי להטיל דופי במקצועיותו". 17. טוען התובע כי הנתבע לא התנצל בדרך כלשהי, לא הביע חרטה מטעמו ולא חזר בו מן הדברים. בפרסום ההבהרה מטעם עירית הרצליה - לטענת התובע - אין התנצלות ברורה וחדה על הדברים הפוגעים שנכתבו, וכי ההבהרה פורסמה במדור "מכתבים למערכת", ובו מציינת העירייה - ולא הנתבע - כי הדברים שנאמרו הם טעות ומכאן התביעה. 18. הנתבע מכחיש כל פגיעה בתובע, וכל נזק הנטען על ידו וטוען להגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע לרבות: א. סעיף 15(1) - כי הנתבע לא ידע על הנסיבות שמהן משתמע לשון הרע. ב. בסעיף 15(3) - כי הפרסום שנעשה לשם הגנה על עניין כשר של העירייה. ג. בסעיף 15(4) - כי הדברים שפורסמו היו הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי או על אופיו או מעשיו של התובע כפי שנתגלו באותה התנהגות. ד. בסעיף 15(10) - כי הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שהתובע פרסם קודם לכן במסגרת הכתבה. לחילופין, טוען הנתבע כי התובע הוא זה שהוציא לשון הרע על העירייה - ובאותה כתבה הטיח בעירייה האשמות חריפות שאינן אמת. דיון 19. המסגרת הנורמטיבית בענייננו - מוכתבת על ידי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. סעיף 1 לחוק מפרש "לשון הרע" בזו הלשון: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במרשתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". 20. ככלל, המבחן המדריך את בית המשפט בקובעו האם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי ליבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פד"י נ"ו (2)607, 617). 21. הלכה פסוקה היא כי די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עמו, ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה: "נראה לי המבחן ללשון הרע והוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר במספר חבריו, ואף אם אין בהם דברים משום פגיעה כלשהי בעיני רובו של הציבור; ולא זו בלבד, אלא כך הוא אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותימהוני בעיני האדם הרגיל, החושב נכונה". ע"א 466/83 שאהה נ. דרדריאן, פד"י ל"ט(4) 734, 750. 22. מושכלות יסוד בפסיקה שלנו כי : "אל המובן הטבעי והברור של מלים - אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על הרקע הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו". ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. חברת החשמל לישראל , פד"י ל"א(2) 281, 300 - 301. "לכן יש לייחס לבטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגייה ובהתאם לתפיסות המקובלות של האדם הסביר". ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ. לוני הרציקוביץ, פ"ד נ"ח(3) 558, 570. 23. הנתבע כינה את התובע כעו"ד רשלן, המטעה את לקוחותיו, המפסיד בהליכים משפטיים המצויים בתחום התמחותו ואשר זוכים להד ציבורי רחב וזאת של התנהלותו הרשלנית של התובע. הטלת דופי חמור בכישוריו המקצועיים וביושרו המקצועי של אדם עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג לקוחותיו וחבריו למקצוע. 24. אדגיש בהקשר זה כי תחום דיני התכנון והבנייה בו התמחותו של התובע, הינו תחום משפטי ייחודי, ופעילים בו עורכי דין מעטים המכירים התחום על בוריו. התמחותו של התובע בתחום זה - עובדה שאין חולק עליה, מזהה אותו בציבור כמומחה בתחום זה ובמיוחד בנושא הפקעות ופגיעה מתוכניות, בקרב שמאים המתמחים בתחום, עורכי דין הנועצים בו, משתפים עמו פעולה ואף מפנים אליו לקוחות. 25. הנתבע נימק כי התכוון בדבריו כנגד התובע לעשות שימוש בלשון אירונית ולא להשתמש בדברים כהוויתם. כוונותיו של הנתבע בפרסום הדברים כנגד התובע אין בהם מאום כדי להשליך על פרשנות הפרסום בידי הקורא הסביר. 26. הכינויים בהם כינה הנתבע את התובע מעל דפי העתון במסגרת הכתבה, מציירים את התובע בעיני הקורא הסביר באור שלילי, כעורך דין אשר התנהלותו רשלנית, הנוטל על עצמו ייצוג משפטי בתחום מומחיותו ומפסיד. הצגת התובע כעורך דין המפסיד בהליכים משפטיים בהם הוא מייצג את לקוחותיו, כל שכן תוך התנהלות רשלנית, ייתפס בעיני הציבור ובקרב עמיתיו למקצוע כעורך דין גרוע וכמי שעושה זאת בתחום מומחיותו שאז אף לא יהיה ראוי בעיני הציבור להיקרא מומחה. 27. טענת הנתבע שאין עו"ד שמעולם לא מפסיד במשפטים ועדין אין בכך כדי לפגוע בשמו הטוב - מחטיאה לאמרה הספציפית בענייננו על התובע כמי שהפסיד כמה תביעות משפטיות ובכלל זה תביעות בנוגע לנתיבי איילון. ייחוס הפסד לעורך דין במשפטים בהם הוא מטפל ובהם מציג הוא את מומחיותו, הנו בדיוק מסוג הדברים הפוגעים בעורך דין: מורידים את קרנו בעיני הסביבה; כל פרסום המייחס באופן לא נכון הפסד במשפטים, מכרסם במאזן ההצלחות של כל עורך דין. המוניטין של עורך דין נוצר ונצבר לאורך זמן, אמנם הפסד במשפט זה או אחר בתחום התמחותו אינו יכול לפגוע במוניטין טוב שנצבר לאורך שנים, אולם אימרה מפיו של נושא משרה ציבורית בכירה, סגן ראש העיר, כי עורך דין פלוני מפסיד במשפטים - פעמים לא מעטות - בהכרח יפסול שכירת שירותיו. 28. כך גם אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה האמירה כי התובע אמר ללקוחות כי קיים סיכוי לנצח, גם במקרים בהם לבסוף הפסיד, כאימרה הבאה להדגים על דרך המשל כי גם כאשר ניתנת הערכה מוקדמת השונה מהאופן שבו התפתחו הדברים, הדבר אינו מצביע על רשלנות, ולא מעיד על ניסיון להטעות. טוען הנתבע כי לא התיימר לייחס לתובע הטעיית לקוחות אלא להדגים עקרון, על דרך המשל באמצעות בטוי ציורי ובאמצעות דימויים. אין כל ממש בטענה. אין כאן לא משל, לא בטוי ציורי ואף לא דמוי, אלא אימרה בוטה הנאמרת מפי סגן וממלא מקום ראש העיר המבטא דברים שכביכול אמר התובע ללקוחותיו, אמר שיש סיכוי לנצח במשפט, ולא עמד בדיבורו, והפסיד במשפט. 29. ממכלול הדברים צפה ועולה דעתו השלילית של הנתבע על כושרו ויושרו המקצועי - המשפטי בתחום מומחיותו של התובע, וכן פקפוק ביחס ליכולתו של התובע להיחשב כפרקליט ראוי בתחום מומחיותו. 30. בדבריו של הנתבע על התובע כפי שפורסמו בכתבה היה משום הוצאת לשון הרע על התובע. הגנת תום הלב 31. נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבע. ביחס להתקיימות הגנת תום הלב המנוייה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הנטל הוא כפול כפי שהובהר בע.א. 184/89 טריגמן נ. טיולי הגליל(רכב) 1966 בע"מ תק- על 92(2) 522, 524: "כבר נתבאר בפסיקה לא פעם שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק . אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע אינו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין". ראה גם: א. שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו, תשנ"ז-1997, עמ' 264-266. 32. מכאן שבשלב הראשון יש לבחון האם הוכיח הנתבע התקיימות אחת מן החלופות המנויות בסעיף 15. לאחר מכן, בשלב השני יש לבחון האם הוכיח הנתבע את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. אם תוכח חזקת תום הלב, יש לבחון, בשלב השלישי, האם עלה בידי התובע להוכיח קיומן של החזקות בדבר העדר תום לב, המניות בסעיף 16(ב) לחוק, והאם רשאי הנתבע להיזקק להגנת תום הלב, בהתאם לסעיף 17 לחוק. במידה ותוכח אחת מהחזקות האמורות, בדבר העדר תום הלב, כי אז תשלל הגנת תום הלב. חזקת "תום הלב" של הנתבע, מקום שהיא קמה עשויה להיסתר בידי התובע, בין היתר בהוכחת יסודותיו של סעיף 16(ב)(2), לאמור כי הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. התובע בענייננו הוכיח את שני היסודות האמורים, וזאת בכך שקודם לפרסום לא נקט הנתבע באמצעים סבירים לבדיקת נושא תביעת נתיבי איילון, ובכך שהוכיח כי הדבר שפורסם לא היה אמת, ואף העירייה דאגה לתקן את הדברים בכתבה מתקנת שפורסמה. 33. טוען הנתבע כי הדברים שצוטטו מפיו בכתבה נאמר על ידו במסגרת תפקידו - כסגן וממלא מקום ראש העיר - ובתום לב, ולא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע שממילא לא הכיר אותו. הנתבע הסביר בתצהירו כי דבריו לגבי תביעות הפיצויים בעניין פרויקט איילון נבעו מטעות בתום לב, וללא כל כוונה לפגוע (סעיפים 6, 26, 27 לתצהיר הנתבע). טעותו של הנתבע היתה בכך שסבר כי דחיית התביעה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה מהווה סוף פסוק, ומשלא היה מעורב בתביעה בנושא נתיבי איילון לא ידע כי ההליכים מצויים בפני שמאי מכריע. 34. טעות כשלעצמה אינה מעידה על חוסר תום לב. (ע.א. 357/76 רסקין נ. המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ פד"י ל"ג(2), 222, 224). עם זאת פרסום יכול להיעשות שלא בתום לב גם כאשר המפרסם האמין בכנות באמיתות הפרסום. 35. הנתבע לא העיד כי נקט באמצעים סבירים עובר לפרסום, כדי להיווכח אם אכן אמר התובע למי מלקוחותיו שיש סיכוי שינצח בהליכים ובפעול כביכול הפסיד; הנתבע אשר הנטל עליו להוכיח את תום לבו, לא הצהיר ולא הוכיח כי עובר לפרסום לפיו התובע נהל הליכים משפטיים בתביעה נגד נתיבי איילון באופן רשלני, נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמירותיו מבוססות, ואף לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח אם אכן נקט אמצעים סבירים לבדיקה אם דחיית תביעת נתיבי איילון ע"י הועדה המקומית לתכנון מהווה סוף פסוק. משלא הורם נטל זה הרי גם אם האמין הנתבע בכנות באמיתות הפרסום, הרי הפרסום נעשה במסגרת תפקידו, שלא בתום לב. 36. הימנעות מנקיטת אמצעים סבירים מצד הנתבע כדי להיווכח מראש אם הפרסום הוא אמיתי, מהווה אינדיקציה לחוסר תום לבו של הנתבע, ומקיים את החזקה כי עשה את הפרסום בחוסר תום לב. ראה: סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע. 37. על חוסר תום לבו של הנתבע ניתן גם ללמוד מהפרסום עצמו. אין המדובר בפרסום זהיר ומתון בלשונו שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר, מלמד על חוסר תום לבו של הנתבע. הנתבע הודה כי אינו מכיר את התובע וכלל אינו בקיא ומעורב בהליכי התביעה אליהם התייחס. בפרסום תיאורו של התובע כמי שאופן ניהול ההליכים המשפטיים בהם הוא מייצג הנו רשלני וכמי שאומר ללקוחותיו שיש סיכוי שינצח בהליכים, ובפועל כביכול הפסיד, יש משום יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללת עובדות ופרטים לא מדוייקים. דהיינו - מעצם ההודאה של הנתבע כי אינו מכיר את התובע מחד ופרסום דברים שלכאורה אמר התובע ללקוחותיו מאידך - על פניו יש משום הכללת עובדות ופרטים לא מדוייקים העולים כדי חוסר תום הלב בפרסום. וראה: 250/69 הוצאת מודיעין נ. חתוקה פד"י כ"ג(2) 135 בעמ' 139. הנתבע לא הוכיח שלכאורה זכאי הוא להינות מהגנת פרסום בתום לב. מכאן שחזקתו של סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע כלל לא קמה, ו"תורו" של התובע להביא ראיות לביסוס חזקה הפוכה כלל לא הגיע. (הגנת סע' 7 א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 38. במהלך קדם המשפט שהתנהל בפני הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף של התביעה, בבש"א 170451/05 ובה ביקש לתמוך טענותיו בין היתר על הוראות סעיף 7 לפקודת הנזיקין, לגבי חסינות עובד ציבור. בהחלטתי שנתנה ביום 31.08.05, קבעתי בין היתר: "במקרה שלפני אין חולק כי המבקש הוא עובד ציבור, שכן משמש כסגן ראש עירית הרצליה ולכן התנאי המקדמי להפעלת הסעיף נשוא הבקשה - מתקיים בענייננו. מכאן עלי לדון בשאלה האם שאר רכיבי הסעיף מתקיימים". דחיתי את הבקשה בקביעה כי למרות שהנתבע עובד ציבור, אשר פרסום התגובה נעשתה במסגרת תפקידו זה, הרי נותרת השאלה האם הפרסום נעשה בכוונה. 39. כפי שהראיתי לעיל, פרסום עורך דין ככזה המפסיד משפטים אשר בתחום התמחותו ומטעה לקוחות תוך הצגת הדברים על פי עדותו של הנתבע בלשון אירונית - מצביעה על כך שהפרסום אמנם נעשה בכוונה לפגוע. אין כל אירוניה בייחוס כלפי עורך דין כאילו הוא מטעה את לקוחותיו או מתנהל במשפטים ברשלנות. הרושם המתקבל הוא כי הנתבע אשר לא ראה עין בעין את דברי הביקורת שהעביר התובע בכתבה על פעולות העיריה בנוגע לתוכנית המנהרה- שם לעצמו מטרה - במקום להשיב עניינית לדברי הביקורת - לבוא חשבון עם התובע בפרסום חסר תום לב שיש בו לכל הפחות שוויון נפש לאפשרות לפגוע. 40. משקבעתי כי הפרסום נעשה לכל הפחות בשוויון נפש לאפשרות גרימת פגיעה ונזק לתובע הרי אין הנתבע יכול לחסות תחת סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 41. הנתבע כאמור טען להתקיימות ארבע מן הגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע , תשכ"ה -1965 שכותרתו: "הגנת תום הלב". לשון הסעיף קובעת: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה . . .". ובהמשכו מונה הסעיף מספר חלופות לעניין הנסיבות. לביסוס הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(3) ו - 15(10) טען הנתבע כי היה זה התובע אשר השתלח בדברי ביקורתו ותקף את העירייה ומהלכיה, וכי הפרסום הוא תגובה להתקפות התובע. 42. הנתבע טוען להגנת סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". וכן טען להגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או של הנתבע, של אדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". 43. ביחס לכל אחת מן החלופות הנטענות, היה על הנתבע להוכיח שמתקיימים שני יסודות: ראשית, כי הפרסום אכן נעשה בנסיבות המתוארות בחלופה הנטענת; שנית - כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. (ראה: ע.א. 809/89 לוטפי משעור נ. אמיל חביבי) (פדאור 92(3)391- בסעיף 8 לפס"ד מפי כב' השופט א. מצא). בדיקת הטענות של הנתבע מעלה כי פרסום דברי הנתבע אינו יכול להיכנס לגדר הנסיבות המתוארות בסעיפים 15(3) ו- 15(10). 44. לביסוס הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(3) ו- 1.5(10) טען הנתבע כי היה זה התובע שהשתלח בעירייה וכי דברי הנתבע היו אך תגובה - אמנם אירונית - על דרך המשל ובביטוי הציורי של הנתבע כלפיו. על רקע זה נטען כי הפרסום נעשה כדי להגן על עניינם הכשר של העירייה וגורמיה, שלא יתפס בעיני הציבור כמי שמנהלים את ענייני הציבור ואת כספי הציבור ברשלנות תוך גרימת נזקים - כמשמעו בסעיף 15(3) לחוק; וכי הביטויים בהם השתמש התובע כגון: "מחדל" של העירייה וגורמיה, "ליקוי מאורות כולל של כל הגורמים וכי העירייה מטעה ומנסה להסוות את הדברים" - אלו הם דברי בלע שאינם נכונים המציגים את העירייה וגורמיה כמי שמטעים את הציבור, והדברים מהווים לשון הרע ויש בהם כדי לגרום נזק לעירייה ולפיכך באו דברי הנתבע אך לגנות ולהכחיש את לשון הרע של הנתבע, במשמעו בסעיף 1.5(10) לחוק. 45. בטענתו זו של הנתבע, על שני חלקיה לא היה כל ממש. תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצידו של לשון הרע על המפרסם. המבקש לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה חזקה עליו שיעשה כן, דבר שאין לו זכר בדבר הנתבע כאן. התובע לא האשים בדברי ביקורתו בהאשמות "חמורות ובלתי מבוססות" כלשון הנתבע: בעקבות דברי התובע כי השקעות העירייה בתכנית המנהרה הסתכמו בסך שני מליון ₪ ומעלה וזאת בהתעלם מהוצאות נוספות הצפויות, הגם שפרסמה השקעה של 211,000 ₪ בלבד, כמו גם התייחסותו כ"מחדל" ו"ליקוי מאורות" להתנהלות העירייה בקשר עם התכנית שתחילתה באומדן עלות של 45 מליון וסופה באומדן עלות של 120 מליון ₪, אין לראות כלשון בלתי ראויה. 46. העובדה היא שבעקבות דברי התובע בכתבה - והפירוט שנתן אודות סכום ההוצאות הנכון, פרסמה העירייה מספר ימים מאוחר יותר הודעה מתקנת, והודתה כי מסרה לחברת המועצה, לטענתה בתום לב, נתונים שגויים, וכי אכן ההשקעות עד כה בגין תכנית המנהרה עומדות על כ - 2 מליון ₪. 47. לביסוס ההגנה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע שעניינה: " הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי רשמי או ציבורי בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" - טען הנתבע כי הפרסום היה אך הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי או על דעותיו של התובע כפי שנתגלו באותה התנהגות: לאחר שהתובע הביע דעותיו בעניין ציבורי, לייחס לעירייה מחדלים. 48. הגנה זו עשויה לעמוד למי שדבריו, כלשונם וכרוחם, נושאים אופי של ביקורת על דעותיו, השקפותיו או על התנהגותו של נושא הפרסום. הגנה זו איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין. על הבחנה זו נסמכת אחת מנקודות האיזון בין ערכי יסוד חשובים: חופש הביטוי מזה, וזכות האדם לכיבוד שמו הטוב מזה, אשר בנסיבות מסויימות עלולים לבוא לכלל התנגשות בניהם. (ראה: ע.א. 214/89 אבנרי ואח' נ. שפירא, פד"י מ"ג(3) דברי השופט ברק בעמ' 859 ואילך). מבחנו של פרסום לעניין תחולתו של סעיף 15(4) לחוק אינו מותנה בסיגנונו בלבד. ביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהיחשב כלגיטימית גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך פירסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר בנסיבות העניין. 49. דברי הנתבע - נשוא ענייננו - אינם מעוררים גם שמץ של ספק בדבר סיווגם הראוי. דברי הנתבע אינם אלא כתב השמצה שמטרתו העיקרית, אם לא היחידה איננה לבקר את עמדותיו ומעשיו של התובע, אלא לבזותו ולהכפיש את שמו, ולהבאיש ריחו בעיני הציבור כעורך דין המתמחה בתחומו. ומעבר לתיאורו של התובע כעורך דין רשלן המפסיד במשפטים, תואר התובע - בלא כל ביסוס עובדתי - גם כמי שמטעה את לקוחותיו. על פי כל אמת מידה מקובלת, חרג פרסום זה מפי הנתבע במידה נכרת ובולטת מתחום הסביר אשר ראוי להיחשב כביקורת סבירה ולגיטימית. מטעם זה - הגנתו של סעיף 15(4) לחוק איננה עומדת לנתבע. 50. הגנה נוספת תחתיה מבקש הנתבע לחסות היא זו המנויה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע: "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע, כאמור בסעיף 3". כאן - טוען הנתבע כי לא ידע על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע. לטענת הנתבע לא ידע כי התביעות בנושא נתיבי איילון, אשר נדחו על ידי הועדה המקומית, הועברו הלאה לשמאי מכריע וכי הטיפול בהן טרם הסתיים. 51. השאלה איננה רק אם לא ידע הנתבע כי דחיית התביעות בנושא נתיבי איילון על ידי הועדה המקומית אינו סוף-פסוק, וכי ההליך ממשיך להתנהל בפני שמאי מכריע, אלא האם הנתבע "חייב היה לדעת" על כך. דרישה זו של - "חייב לדעת על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע" בסע' 15(4) - מציבה מבחן אובייקטיבי, דהיינו אם אדם סביר, במקומו של הנתבע - המפרסם, צריך היה בנסיבות העניין לדעת כי דחיית תביעות נתיבי איילון ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה - איננה סוף פסוק. 52. נראה לי כי איש ציבור במעמדו של סגן וממלא מקום ראש עיר, המפרסם דברים על עורך דין בישראל ומייחס לו הפסד במשפטים, אינו יכול לטעון כי לא חייב היה לדעת על "מעמדו" של אותו הליך בתביעות נתיבי איילון - אלא - עליו לברר תחילה מה עלה בגורל ההליכים. 53. הנתבע- המפרסם דיווח על פסק דין שנתן בפני ערכאה מעין שיפוטית כגון ועדה מקומית, חייב לנקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח כי הדיווח יהיה נאמן במהלך העברת הפרטים לעיתונאי הכותב את הכתבה. אילו נקט הנתבע אמצעים סבירים שכאלה היה מגלה כי הטיפול בתביעות נתיבי איילון טרם הסתיים. בחובה זו לא עמד הנתבע. 54. התוצאה היא כי בענייננו לא נתקיימו כל היסודות הנדרשים לתחולתה של הוראת סעיף 15(1). מכיוון שכך מוטלת אחריות על הנתבע וזאת לאחר שנבחנה שאלת פעולתו בחוסר תום לב. הנזק 55. התבטאותו של הנתבע כלפי התובע לא היתה רק בקשר עם נושא התביעה בעניין נתיבי האיילון: "עו"ד ישראלי הפסיד נגדנו כמה תביעות משפטיות, בעיקר בנושא האיילון"- רוצה לומר - הפרסום של הנתבע לא התייחס רק לתביעות בנושא האיילון אלא לכמה תביעות משפטיות, גם בנושאים אחרים: כל זאת מפי הנתבע אשר הצהיר כי איננו מכיר את התובע באופן אישי. הנתבע אף לא טען כלל לתום לב בדבריו אודות הפסד כביכול "בכמה תביעות משפטיות" באשר להפסדיו של התובע בהליכים משפטיים נגד העירייה בכלל, ובעניין נתיבי איילון בפרט, כמו גם לאמירות באשר להתנהלותו הרשלנית שם. דברים אלו, נתפסו בעיני הקורא הסביר כאמיתות וכעובדות הנאמרות מפיו של נבחר ציבור, בעל תפקיד בכיר - סגן וממלא מקום ראש העיר. 56. מודה הנתבע כי אמר דברים שגויים בעניין תביעות נתיבי איילון, עניין שאינו בטיפולו, אין לו כל קשר אליו, אולם טוען כי זה לא מכבר (10/2/2006) הכריע השמאי בתביעות כנגד נתיבי איילון וקבע פיצוי בסך של 10.5 מיליון דולר בגין ירידת ערך הקרקעות של כ- 200 בעלי קרקעות בעקבות סלילת נתיבי איילון בתחומי העיר הרצליה, לאחר שהועדה המקומית נאותה לפצות חלקית רק את התובעים שקרקעותיהם הופקעו בפועל לצורך סלילת כביש. 57. טוען הנתבע כי שמו של התובע הובלט בפרסום ארצי - ב"מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"גלובס" וכן בעיתון "על השרון" - כעורך הדין אשר ייצג בעלי קרקעות שהגישו את התביעות. טוען התובע כי סדרת כתבות נרחבת זו בעיתונות הארצית והמקומית - מסירה כל חשש לפגיעה במוניטין של התובע בכלל, ובזיקה לתביעות האיילון דנן בפרט. הפרסומים מבטיחים כי תגיע אליו עבודה רבה ויש לדחות טענות התובע לגבי נזקים עתידיים העלולים להיגרם לו עקב הדברים נשוא התביעה. 58. הפרסום שפרסם הנתבע כנגד התובע התפרסמו בשנת 2004; הפרסום העכשווי הוא מחודש פברואר 2006. המרחק על ציר הזמן בין פרסום שפרסם הנתבע לבין הכתבות אודות תוצאות ההליך בתביעות נתיבי איילון, אין בה לאיין נזקים נוכח חלוף זמן כה רב. 59. זאת ועוד - הנתבע ייחס לתובע הפסד "בכמה תביעות משפטיות" נגד עיריית הרצליה, מלבד התביעות בנוגע לנתיבי איילון, כשלא הניח כל בסיס עובדתי לאמיתות פרסום זה. אין איפוא בפרסום על תוצאות הליך התביעות כנגד נתיבי איילון להשפיע על פרסום על הפסדים כביכול בכמה תביעות משפטיות אחרות. על כן אני דוחה את הטענה כי בכתבות העיתון שפורסמו בפברואר 2006 יש כדי לאיין את נזקי הפרסום שפרסם הנתבע על התובע. 60. טוען הנתבע כי התובע לא הביא ראייה לנזקים ממשיים שנגרמו לו; כך למשל טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח בתקופה שמאז הפרסום פנו אליו פחות לקוחות, או כי לקוחות עזבו אותו בעקבות הפרסום, או ביקשו ממנו שיפסיק לייצגם. 61. אכן הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע. ראה: ע"א 802/87 נוף נ. אבנרי, פד"י מה (2) 489, עמ' 493. מטרה זו של השבת המצב לקדמותו, כאשר הנזק שנגרם לנפגע מלשון הרע הוא נזק רכוש, מצריכה הוכחת הנזק כגון אובדן השתכרות או הוצאות. בפרשה שבפנינו לא הוכח הנזק הרכושי. 62. הכללים שנקבעו בבחינת הנזק הלא רכושי דנים בפיצוי התרופתי בגין לשון הרע שנועד להשיג שלוש מטרות: "א. לעודד את רוחו של הניזוק שנפגע בגין לשון הרע. ב. לתקן את הנזק לשמו הטוב. ג. למרק את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין לשון הרע... בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט בין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק, בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה, בעתיד... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים... כך למשל התנצלות על דברי לשון הרע עשוייה להקטין את הנזק שהם גרמו, ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים" רע"א 4740/00 לימור אמר נ. אורנה יוסף, פד"י נ"ה (5), 510, 525. 63. היקף הפרסום. דברי הנתבע פורסמו במסגרת כתבת שער נרחבת בעיתון "צומת השרון" אשר הינו בעל תפוצה רבה באזור השרון בכלל, ובהרצליה בפרט. העיתון מצורף חינם בסופי שבוע לקוראי עיתון "הארץ" באזור השרון ומחולק חינם לציבור באזור. על קוראי עיתון "הארץ" נמנים חשובי מקבלי ההחלטות במשק, בעלי מקצועות חופשים ולקוחות רבים בפועל ובפוטנציה של התובע. (ס' 16 תצהיר התובע). 64. אזור ההפצה של עיתון "צומת השרון" הינו אזור מגורי התובע, מגורי משפחתו, קרוביו, לקוחותיו וחבריו, אשר חשופים לעיתון זה שעה שמחולק הוא חינם בכל אזור השרון. בנסיבות אלו - היקף הפרסום וחשיפתו לציבור בכלל, ובפרט עמיתיו למקצוע היא שיעור לא מבוטל. 65. טיב הפרסום. אמירות הנתבע כי התובע הינו עו"ד כשלון המפסיד בהליכים משפטיים בהם יצא שמו כמומחה, וכזה המטעה את לקוחותיו הן אמירות שיש בהן להסב פגיעה קשה בתובע בתחום עיסוקו. התמחותו של התובע בדיני התכנון והבנייה. חלק ניכר מעבודתו מגיע כתוצאה מפרסום תוצאת הליכים משפטיים בהם נטל חלק, ושנודעו לציבור ולעוסקים בתחום בפרט. 66. פרסום מוטעה כי התובע הפסיד תביעה כה משמעותית כתביעה בנושא ירידת ערך קרקעות בשל נתיבי איילון, תביעה בה ייצג התובע מאות בעלי קרקע, גורמת נזק מתמשך שקשה לצפותו, הגם שבסופו של הליך זכו לקוחותיו בפיצוי נאה, והזכייה במשפט זכתה לפרסום ארצי ומקומי. התובע העיד בתצהירו כי בפועל, לאחר פרסום הדיבה, מצא עצמו נדרש למתן תשובות לפניות לקוחות אשר ביקשו לברר את פשר האמור בכתבה נשוא דיונינו, וכיצד זה הפסידו בתביעות מבלי שידעו על כך. לאור טיב הפרסום זכאי התובע לפיצוי. 67. אמינות הפרסום - הפרסום נשוא דיוננו - בא מציטוט מפי הנתבע - אישיות ציבורית בכירה בעיריית הרצליה, מ"מ וסגן ראש העיר, אשר תוארו משווה לאמירותיו משנה תוקף בהיותו בר - סמכא למתרחש בתחומי העיר הרצליה, ובהיותו נחזה להיות בקיא בעובדות שאליהן התייחס בדבריו. הקורא הסביר, אינו מצפה כי אנשי ציבור יאמרו דברים בתקשורת הכתובה או האלקטרונית, מבלי שיהיו בקיאים בפרטים, ובאופן טבעי דבריהם של אלו נתפסים בציבור הרחב כאמירות עובדתיות הטומנות בחובן עוצמה רבה. מעמדו של הנתבע מעצים את כוחו להסב נזק לתובע. על כן אף מהיבט אמינות הפרסום - היקף הפגיעה בתובע מזכה אותו בפצוי התרופתי. 68. מידת פגיעות הפרסום. התובע הוא עורך דין, המוכר כמומחה בתחום התכנון והבניה, הפקעות ותביעות כתוצאה מנזקי תוכניות, ובבעלותו משרד עורכי דין פעיל. התובע מנהל גם בשיתוף פעולה עם עורכי דין אחרים הליכים בתחום מומחיותו. במסגרת פועלו המקצועי, התובע מרצה בפני פורומים משפטיים שונים, פעיל בלשכת עורכי הדין בישראל, רס"ן במילואים בסנגוריה הצבאית, וזוקף לעצמו שורה של הצלחות בהליכים משפטיים חשובים, כפי שפרט בפני בימ"ש בסעיפים 17, 18 ו- 27 לתצהירו. 69. כבר נפסק כי: "עורך דין ואיש ציבור שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו, ומכתימה את שמו הטוב רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו ומתפרסמת". ע"א 802/87 נוף נ. אבנרי, פד"י מ"ה (2) 489, 497. אף בנסיבות דנן התובע מכח שמו הטוב והמוניטין הרב שצבר בתחום מומחיותו עם השנים זכאי לפצוי תרופתי. 70. התנהגות הצדדים. טוען כאמור הנתבע כי התובע השתלח בעירייה במסגרת הכתבה נשוא התביעה, ניהל את תביעתו בחוסר תם לב תוך ניסיון ליצור עילת תביעה יש מאין, תוך הצגת דברי הנתבע באפן סלקטיבי ומטעה - תוך השמטה של קטע רלוונטי בו אמר הנתבע במפורש כי התובע אינו רשלן; כי התובע לאורך כל הדרך לא רצה להסתפק בהתנצלות; כי התובע נמנע מלעדכן את בית המשפט אודות הפרסומים הבולטים להם זכה בהקשר לתביעות נגד נתיבי איילון שכן היו פרסומים חיוביים עליו. עוד נטען נגד התובע כי העמיד את סכום הפיצוי המבוקש על סך 250,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין עוולה נטענת אחת בעוד שה סכום המכסימלי אותו ניתן לתבוע ללא הוכחת נזק הוא 50,000 ₪. לחלופין טוען הנתבע כי המדובר במעשה של מה בכך כהגדרתו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, ואדם סביר בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה על הפרסום שכן התובענה היא קנטרנית ויש לדחותה. 71. הוכח כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה התובע השתלח בעירייה במסגרת הכתבה נשוא התביעה. דברי התובע אודות התנהלות העירייה בקשר עם תוכנית המנהרה והעמדת הדברים על דיוקם אף אומצו על ידי העירייה עצמה, בפרסום כתבה ב"על השרון" (26/11/2004) שכותרתה: "פרויקט המנהרה: 2 מיליון ₪. עירית הרצליה מודה כי בטעות דיווחה כי הוציאה עד עתה על הפרויקט 211,000 ₪". ודובר העירייה מצוטט בגוף הכתבה: "דובר עיריית הרצליה, אילן פילו בתגובה: "הנתונים שהועברו לורדה מור היו ראשוניים ונמסרו בתום לב. בעקבות פנייה נוספת, נעשתה בדיקה חוזרת וכעת התגלתה הטעות ונמסרו הנתונים המלאים. העירייה תוסיף לפעול בשקיפות מלאה ועל פי החוק". 72. על פי הודאתה זו של העירייה - התנהלותה של העירייה בקשר עם תוכנית המנהרה והעמדת הדברים על דיוקם הינה ביקורת ראויה שהופנתה כלפי העירייה לגורמים מטעמה, ולא בהשתלחות אישית. "מתן האפשרות ההזדמנות להשמעת ביקורת מדינית חברתית ואחרת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם, עובדיהם הוא העיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין." ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. הוצאת עיתון ה"ארץ", פד"י ל"ב (3) 337. 73. התנהגות הנתבע. ביום 21/11/04 התובע שלח מכתב לראש העירייה ולסגן ראש העיר ובו דרישה להתנצלות לפרסום תיקון ותשלום פיצוי כספי. עיריית הרצליה פרסמה בגליון העוקב של העיתון הבהרה בשם עיריית הרצליה אשר כללה הבעת צער של עיריית הרצליה, הבהרה כי נפלה טעות בתם לב ביחס לתביעת הפיצוים המנוהלים על ידי התובע בנושא נתיבי איילון, הסבר לגבי מעמד תביעות הפיצויים, והבהרה של העירייה כי ההתייחסות לתביעות הפיצויים נעשתה על ידי הנתבע שאינו מעורב בהליכים וכתגובה לטענות שהעלה התובע בכתבה כלפי העירייה. ההבהרה פורסמה במדור מכתבי הקוראים. 74. העובדה שהעירייה בחרה לפרסם הודעת הבהרה, ואילו הנתבע בחר להחריש, ולא להצטרף להודעת ההבהרה של העירייה מתפרש בעיני הקורא הסביר כי הנתבע מסתייג מהודעת ההבהרה, ולכן אין הוא מצטרף אליה: זו הפרשנות הסבירה היחידה המתקבלת מן העבודה שהנתבע לא הצטרף לנוסח הודעת התיקון. התנהגות הנתבע היא התנהגותו של מי שבוחר שלא לחזור בו מן הדברים, ולא להודות בטעות, ולהמשיך להתבצר בעמדתו. 75. מכאן שבית המשפט יחמיר בקביעת הפיצויים אשר יש לפסוק כנגד הנתבע שלא עשה דבר כדי לתקן את המעוות - לא בדרך של פרסום התנצלות תיקון או הכחשה. משחטא הנתבע ופרסום לשון הרע, ואחר כך הסתבר שטעה - מוטלת החובה לנסות ולהקטין מיד את הנזק ולפרסם מיוזמתו תיקון או הבהרה. זאת לא עשה הנתבע. וראה: 802/87 נוף נ. אבנרי - פד"י מ"ה (2) 489, 494. ע.א. 492/89 סלונים נ. "דבר" בע"מ ואח', פד"י מ"ו (3) 827,834. גובה הפיצוי 76. סעיף 7 (א) (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע פסיקת סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ; ובסעיף 7 (א) (ג) לחוק נקבע כי במקרה בו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית משפט לחייב בכפל הסכום. 77. בענייננו הוכח כי פרסום לשון הרע כנגד התובע נועד לפגוע בו ולהציגו באופן מטעה בפני הציבור כעורך דין רשלן המפסיד בהליכים משפטיים בהם הוא ידוע כמומחה ותוך התנהלות רשלנית ובהטעיית לקוחותיו. בנסיבות אלו, תיאורו של התובע על פי הפרסום היה בו כדי לפגוע במוניטין המקצועי של התובע. 78. התובע עתר לחייב את הנתבע בנזק מיוחד שנגרם לו לטענתו באותו ערך בסך 250,000 ₪. בענייננו כאמור התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הנזק המיוחד הנטען, לא הוכח כי בעקבות הפרסום ירדה הכנסת התובע או כי מי מלקוחותיו ביקש ממנו להפסיק לייצגו. בנסיבות אלו אין מקום לזכותו בפצוי מיוחד. עם זאת קנויה לתובע זכות לפצוי בגין נזק כללי שאינו טעון הוכחה. נחה דעתי כי התובע זכאי למלוא הפצוי הקבוע בחוק בגין פרסום לשון הרע, לרבות כפל פיצויים. סוף דבר אשר על כן , אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 100,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע יישא וישלם לתובע הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪. לשון הרע / הוצאת דיבההשמצות / הכפשותעורך דין