החלטה 1. המשיבה הגישה בבית משפט קמא בקשה להארכת מעצרו של העורר בהתאם לסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). עפ"י הבקשה, העורר נחשד בביצוע עבירות של חבלה כשהעבריין מזויין, פציעת בן זוג וחבלה חמורה כלפי בני משפחה. בעובדות המהוות בסיס לחשד כנגד העורר נטען, כי אשתו של העורר הגיעה ביום 19.3.06 שעה 14:40 לערך לבית החולים העמק פצועה עם חור באזור מותן שמאל והתברר, כי מדובר בפצע ירי ונגרמו לה חבלות בחלל הבטן והיא נותחה. המשיבה טוענת, כי הבעל חשוד שגרם לה לכך. 2. בית משפט קמא (כב' ס. הנשיא ג'ורג' אזולאי) שוכנע, כי קיים חשד סביר כנגד העורר לביצוע העבירה, כי קיימת עילת מעצר וכי לא ניתן להמשיך בחקירה בהיות העורר משוחרר, שכן קיים חשד סביר, כי ישבש הליכי חקירה באם ישוחרר. משכך, החליט בית משפט קמא להאריך את מעצרו של העורר עד ליום 22.3.06 שעה 14:00. 3. ב"כ העורר מלין בעיקר על כך, שאין בנמצא חשד סביר שהעורר עבר את העבירות המיוחסות לו, אלא לטענתו קיימים ממצאים השוללים את מעורבותו של העורר באירוע הירי וכוונתו לכך, שהנפגעת, אשתו של העורר, לא מסרה בחדר המיון כי העורר ירה בה. עוד טוען הסניגור, כי חיפוש שנעשה בביתו של העורר לא העלה דבר וכי המשיבה אינה מזדרזת לגבות הודעה מסודרת מאת הנפגעת. משכך, מבקש ב"כ העורר לקבל את הערר ולהורות על שחרור העורר, אף למקום מרוחק כדי למנוע כל חשש לשיבוש הליכי חקירה ותוך התניית השחרור בערבויות מתאימות. מנגד, טוען ב"כ המשיבה, כי בית המשפט קמא נקט במידתיות הראויה, משהאריך את מעצרו של העורר ביומיים בלבד. ב"כ המשיבה הסביר, כי החשד הסביר כנגד העורר מבוסס על התנהגותו המוזרה בבית החולים ובמשטרה, עת סירב לבדיקת שרידי ירי וסירב לשתף פעולה בחקירה, וכן על חומר חקירה נוסף. ב"כ המשיבה הוסיף, כי נעשו נסיונות לגבות עדות מהנפגעת, אף היום בשעות הבוקר, אך הדבר טרם צלח בשל מצבה הרפואי של הנפגעת. עוד טוען ב"כ המשיבה, כי מדובר בראשיתה של החקירה, באירוע חמור ביותר שרק בנס לא הסתיים במוות ושחרור העורר בשלב זה עלול לשבש הליכי חקירה עליהם הצביע בדף נפרד שסימנתיו מ/1. משכך, הוא מבקש לדחות את הערר. 4. סעיף 13(א) לחוק המעצרים קובע בהאי לישנא: "(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה; (1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה; (3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר;בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים;שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים. (ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". על מנת להורות על הארכת מעצרו של חשוד, חייבים להתקיים מספר תנאים, שהראשון והיסודי ביניהם דורש, שהשופט "שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא". לקיומו של "חשד סביר" דרושה תשתית ראייתית ואין די בהשערות וניחושים; דרישה זו באה על סיפוקה אם "יש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה ... במידת סבירות ראויה, המצדיקה ... כי תנתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה" (ראה: קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון עמ' 157,158, בש"פ 6350/97, רוזנשטיין). בענין זה, הכל מסכימים, כי השערות וסברות אמנם אינן מספיקות, אך הבסיס הראייתי הנדרש למעצר הוא בכל זאת מזערי ובית המשפט מסתפק גם בחומר חסוי המוצג רק בפניו (ראה: צבי נח, דיני מעצר ושחרור, כרך ראשון, עמ' 36). 5. התשתית הראייתית המבססת את החשד הסביר שהעורר דנן עבר את העבירות המיוחסות לו, מורכבת, לטענת המשיבה, הן מהתנהגותו המוזרה של העורר בבית החולים ובמשטרה והן מחומר חקירה נוסף עליו הצביעה ב"כ המשיבה בפני. נשאלת השאלה האם יש בהתנהגותו של העורר בבית החולים ובמשטרה ובחומר החקירה הנוסף כדי לקשור את החשוד לעבירות במידת סבירות ראויה המצדיקה כי תנתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה, או שמא, מדובר בהשערה וסברה בלבד. באשר להתנהגותו של העורר בבית החולים ובמשטרה - לא שוכנעתי, כי מדובר בהתנהגות חריגה או מוזרה או התנהגות המעוררת תהייה. תחילה, זומן העורר למשטרה לבירור ומשחש כי המשטרה חושדת בו, הודיע שהוא מפסיק להשיב לשאלות החוקר, אך חרף זאת, המשיך והשיב על השאלות שנשאל, הן בהודעתו הראשונה והן בהודעתו השנייה, שנגבתה ממנו לאחר שהוחשד בביצוע העבירות. לא זו אף זו, תחילה הודיע העורר שהוא לא מוכן לבדיקה של שרידי ירי ומבקש הוא לשוחח עם בא כוחו, אך בהמשך הסכים העורר לבדיקת שרידי ירי ותפיסת בגדים ואף מסר את מפתחות רכבו למשטרה. באשר לחומר החקירה הנוסף עליו הצביע ב"כ המשיבה (אותו אני מסמן ב -מ/2) - חומר זה אינו קושר את העורר באופן ישיר לביצוע העבירות והוא מצביע יותר על מערכת היחסים בין העורר לבין אשתו, הנפגעת. לא ניתן ללמוד בהכרח מאותו חומר, כי העורר הוא זה שביצע את העבירות, אם כי אותו חומר מצביע על האפשרות, כי העורר מסוגל לעשות זאת. משכך, ברי כי מדובר בחומר המצביע על השערה או סברה, שאינן מספיקות לביסוס הראייתי הנדרש למעצר. 6. לאור כל האמור, לא עלה בידי המשיבה לשכנע את בית המשפט, כי קיים חשד סביר כי העורר עבר את העבירות. יתירה מזו, אף בהנחה כי קיים חשד סביר שכזה, עילת המעצר עליה הצביע ב"כ המשיבה הינה השפעה על הליך חקירתי אותו רשם במזכר מ/1. למעלה מן הנדרש, ולאור נכונותו של ב"כ העורר להרחקתו של העורר לכפר מנדא ולהפקדת ערבויות כפי שיקול דעת בית המשפט, סבורני, כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, אשר ישללו את האפשרות של שיבוש הליך החקירה נשוא מ/1. 7. אשר על כן, אני מורה על שחרורו של העורר בתנאים המגבילים שלהלן: א. העורר ישהה במעצר בית מלא בכפר מנדא, בביתו של גיסו, מר אחמד עבד אלחלים וזאת עד ליום חמישי - 23.3.06 שעה 18.00. ב. העורר יחתום על ערבות עצמית על סך 20,000 ₪. ג. הערב, מר אחמד עבד אלחלים, יחתום על ערבות צד ג' על סך 20,000 ₪. שחרור ממעצרמעצר