תקיפת בן זוג - מעצר

החלטה 1. העורר עומד לדין בבית משפט השלום בעבירות תקיפת בן זוג, איומים והיזק לרכוש במזיד. על פי הנטען, ביום 10.8.07 פרצה מריבה בין העורר לאשתו המתלוננת בדירתם, במהלכה זרק עליה העורר צלחות, מלחיה ומסכרת, איים עליה ועל ילדיהם שנכחו במקום, סטר בפניה והיכה בראשה. עוד נטען, כי במועד לא ידוע, כארבע שנים לפני האירוע האמור, תפס בידה של המתלוננת וגרם לה לשבר והוסיף ואיים עליה. כתב האישום הוגש ביום 14.8.07, והמדינה ביקשה את בית המשפט לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. בית משפט השלום החליט לשחרר את העורר בתנאי ערובה של מעצר בית מלא בבית אביו, בפיקוחו ובפיקוח אחותו, כשהוא מצוי באיזוק אלקטרוני, והורה על עריכת תסקיר מעצר. שרות המבחן המליץ בתסקירו להקל בתנאי מעצר הבית, כך שיתאפשר לעורר לצאת מידי יום למקום עבודתו כטבח באולם אירועים. הדיון לעניין זה התקיים ב-11.10.07, ובית המשפט החליט שלא לשנות מתנאי השחרור שנקבעו. ב"כ העורר הוסיף וטען בפני בית משפט השלום, כי אותו היום (11.10.07) חלפו למעלה משישים ימים בהם נתון היה העורר במעצר בית ומשפטו טרם החל. לאור זאת נטען על ידו, כי על פי הוראת סעיף 60 לחוק המעצרים יש לבטל מעיקרא את תנאי מעצר הבית. גם טענה זו נדחתה בבית משפט השלום. העורר ערר על ההחלטה - בשני מרכיביה - לבית המשפט המחוזי, ועררו נדחה. עתה שב הוא ועורר בפני בית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי. 2. על פי סעיף 60 לחוק המעצרים: "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי שלושים ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ...". העורר נעצר ביום 10.8.07, ביום 14.8.07 שוחרר בערובה בתנאי "מעצר בית" בבית אביו, ומאז ועד למועד הדיון הנוסף בבית משפט השלום (11.10.07) חלפו למעלה משלושים ימים ומשפטו טרם החל. לטענת הסניגור, גם נאשם הנתון בתנאי "מעצר בית" הינו נאשם ה"נתון במעצר", כמובן הדברים בסעיף 60 לחוק, ועל כן משלא החל משפטו לאחר שחלפו שלושים ימי "מעצר בית" דין היה שישתחרר. אין ממש בטענה זו. סעיף 60 לחוק עניינו בנאשם "הנתון במעצר" - פשוטו כמשמעו. זאת, להבדיל מנאשם המשוחרר בערובה. "מעצר בית" איננו "מעצר", אלא אחד מאותם תנאי השחרור בערובה עליהם מוסמך להורות בית המשפט על פי סעיף 48 לחוק המעצרים בכלל ועל פי ס"ק 118(א)(5) בפרט. הביטוי "מעצר בית" אין לו זכר בלשון המחוקק. זהו ביטוי עממי שמצא דרכו לשיגרת הלשון המדוברת והכתובה באולמות בתי המשפט ובהחלטות שיפוטיות, ומשמעו, כאמור לעיל, תנאי מתנאי השחרור בערובה. סד הזמנים שקבע המחוקק בסעיף 60 (וכן גם בסעיף 61) לחוק המעצרים נועד לאותם נאשמים הנמצאים במעצר ממש, וכפשוטו (וראו לעניין זה ע"פ 1629/01 דקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 76; ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734). 3. בתסקיר המעצר שהובא בפני בית משפט השלום מציינת קצינת המבחן כי "בעיתוי הנוכחי אין ירידה ברמת הסיכון להישנות התנהגות דומה (של העורר)". על אף זאת, ממליצה היא בשולי התסקיר "... לאפשר יציאתו וחזרתו (של העורר) למקום עבודתו, בליווי אחד מערביו עם האיזוק האלקטרוני, בין השעות 9:00 - 19:00". בית משפט השלום (כב' השופט א' דורון) מצא כי אלו תרתי דסתרי, ודחה את ההמלצה. כך החליט גם בית המשפט המחוזי בערר (כב' השופט ג' נויטל). איני יכול שלא להסכים עם עמדת הערכאות קמא. תנאיה של חלופת מעצר אמורים לשאוף לניטרול רב ככל הניתן של המסוכנות הנשקפת מהנאשם ככל שהדבר ניתן מבלי להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח. מסוכנותו של העורר נלמדת מתוך המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, והמוכחים לכאורה, ומתוך המפורט בתסקיר המעצר. שחרורו בתנאי מעצר בית מלא בבית אביו באיזוק אלקטרוני ובפיקוח ערבים נמצא כחלופה שיש בה להשיג את מטרת מעצרו. הסרת ההגבלה לרוב שעות היום, ללא פיקוח של ממש ומבלי שהוברר כלל אם היא ניתנת למעקב ב"איזוק אלקטרוני", מפרה את האיזון שנמצא ראוי לניטרול מסוכנותו של העורר ולהשגת תכלית המעצר. לאור זאת, אני מחליט לדחות את הערר. תקיפהאלימותמעצר