החלטת ביניים החלטה זאת הנה בטענת הסף אשר הועלתה על ידי המשיבה לפיה הערר הנדון הוגש באיחור ובניגוד לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 (להלן: "החוק" ו/או "חוק הביוב") ועל כן יש לדחותו על הסף. רקע העוררת השתתפה במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") לגבי מקרקעין הידועים כ"שער הקריה" בקרית אונו. על פי תנאי המכרז נדרשה העוררת לשלם בנוסף לסכום ההצעה סכום נפרד ונוסף בגין הוצאות פיתוח. עוד נקבע בתנאי המכרז כי הוצאות הפיתוח ישולמו לממ"י תוך 50 ימים מיום אישור הממ"י את הזוכה במכרז. ביום 27.08.03 הוחלט כי העוררת היא הזוכה במכרז. ביום 22.10.03 העבירה המשיבה לעוררת באמצעות החברה לפיתוח קרית אונו בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח") דרישה לתשלום אגרות והיטלי פיתוח בסך כולל של 5,346,443 ₪ (להלן: "הודעת החיוב בהיטלי פיתוח"). ביום 06.11.03 שיגר ממ"י דרישה לעוררת לשלם את הוצאות הפיתוח בהתאם לחובתה על פי המכרז. ביום 12.11.03 השיבה העוררת לפניות אליה לעניין תשלום הוצאות הפיתוח וטענה, בין היתר, כי עליה לשלם אך ורק בגין רכיב הקרקע וביקשה לפרוס את תשלום ההיטלים. במכתבה מיום 18.11.03 דחתה המשיבה באמצעות החברה לפיתוח את טענות העוררת. ביום 19.11.03 הגיבה העוררת על מכתב החברה לפיתוח מיום 18.11.03. ביום 30.11.03 שלח ב"כ העוררת דאז מכתב לחברה לפיתוח בו התייחס לדרישות מרשתו לפריסת התשלום וחיובה באותה העת רק בגין רכיב הקרקע. ביום 07.12.03 השיבו פרקליטיה דאז של החברה לפיתוח ודחו את הטענות אשר הועלו במכתב ב"כ העוררת מיום 30.11.03. ביום 11.12.03 הודיע מנכ"ל העוררת כי העוררת מסכימה להפקיד 12 שיקים לתשלום החיוב בגין היטלי פיתוח על פי חישוב שייערך על ידי המשיבה בגין ניצול זכויות הבנייה הצפויות ועל פי תוכניות שיוצגו על ידי העוררת. ביום 17.12.03 השיב מנכ"ל החברה לפיתוח כי על העוררת לשלם את החשבון שהוצג לה ביום 22.10.03. ביום 30.12.03 העבירה העוררת תחשיב מתוקן שערכה בעצמה לגבי היטלי הפיתוח ואשר על פיהם הסתכמו היטלי הפיתוח בסך של 3,441,508 ₪. ביום 06.01.04 נמסר לעוררת כי מהנדסת העיר אישרה את התחשיבים ועל כן עליה לשלם את הסך האמור בתחשיב מטעמה. עוד נמסר לה כי בעת הגשת הבקשה להיתר בנייה ייבחנו השטחים שבנייתם מתבקשת והעוררת תישא בהפרשים כנדרש. ביום 01.02.04 שילמה העוררת את האגרות וההיטלים בהתאם לתחשיב מטעמה (להלן: "מועד תשלום היטלי הפיתוח") כשנה לאחר הזכייה במכרז הגישה העוררת בקשה למתן היתר בניה לבניית השלב הראשון בפרויקט וביום 09.01.05 הנפיקה לה המשיבה דרישת תשלום (להלן: "דרישת התשלום הראשונה") , שנפרעה על דרך קיזוז הסכומים אשר שולמו בגין תמורת הוצאות הפיתוח. ביום 09.01.05 נמצא כי על פי תחשיב אגרות והיטלים שביצעה החברה לפיתוח הסתכמו הוצאות הפיתוח בסך של 3,358,037 ₪ ולפיכך עמדה העוררת ביתרת זכות בהתאם לתשלום שביצעה ביום 01.02.04. בתום בניית השלב הראשון פנתה העוררת למשיבה בבקשה למתן היתר בניה לשלב השני של הפרוייקט וביום 24.04.06 הנפיקה המשיבה דרישת תשלום שניה (להלן: "דרישת התשלום השניה"), שנפרעה אף היא על דרך קיזוז מתמורת הוצאות הפיתוח. ערר הביוב דנן הוגש על ידי העוררת ביום 12.07.06. טענות הצדדים טענות המשיבה 11. בכתב התשובה אשר הוגש על ידי המשיבה העלתה זאת כטענה מקדמית את הטענה כי הערר הוגש באיחור ועל כן יש לדחותו על הסף. המשיבה אף הגישה השלמת טיעון לעניין זה וכן תשובה לתגובת העוררת בעניין בהם העלתה את הטענות המפורטות להלן. 12. לטענת המשיבה יש לדחות הערר על הסף בגין איחור בהגשתו שכן מרוץ המועדים החל כבר ביום בו קיבלה את ההודעה על זכייתה במכרז או לחילופין מהמועד בו נמסרה לה הודעת החיוב בהיטלי פיתוח או ממועד תשלומם, או לחילופי חילופין מקבלת דרישת התשלום הראשונה. 13. לטענת המשיבה יש לדחות את כל טענות העוררת המופנות לצד הפורמאלי של עריכת הודעה לפי סעיף 28 לחוק אשר אינן רלוונטיות למקרה הנדון. לטענתה בעת שאושרו התוכניות להקמת שכונת שער הקריה היה רוב שטח הקרקע בלתי מנוצל- שטח בור, כאשר ממ"י הוא הבעלים של הקרקע הרלוונטית, והיות והמדובר בשטח בור, אשר טרם בוצעו בו עבודות, לא היה מקום להוציא הודעה לעוררת. עוד טענה המשיבה כי בעל הנכס במקרה זה היה ממ"י וכי במכרז נקבע כי החברה הזוכה תשלם את הוצאות הפיתוח לרשות המקומית תוך 50 ימים מקבלת אישור ממ"י. 14. לטענת המשיבה אומנם העוררת לא קיבלה, במסגרת דרישת התשלום, הודעה על זכותה להגיש ערר, אך מהשתלשלות העניינים במקרה הנדון עולה כי העוררת נטלה על עצמה לבחון ולבדוק כל נתון בקשר עם תכנון המקרקעין נשוא המכרז ואף התחייבה בחוזה לשלם את מלוא הוצאות הפיתוח בתוך 50 יום מקבלת תוצאות המכרז. לטענתה מהאמור לעיל עולה כי העוררת אכן בדקה את החיובים והייתה ערה לזכויותיה, וכי היות והמדובר במקרה זה בחברה קבלנית אשר ידעה לעמוד על זכויותיה מול ממ"י והחברה לפיתוח, הרי שהעלאת הטענה בדבר אי יידועה על זכותה להגיש ערר היא בגדר היתממות הגובלת בחוסר תום לב. 15. עוד טענה המשיבה כי יש להתחשב בכך שכתב הערר הוגש באיחור קיצוני וללא כל הצדקה, וכן להתחשב בעקרון הסופיות ובאינטרס ההסתמכות של הרשות. המשיבה אף הפנתה את הועדה לכך כי לא הוגשה לועדה בקשה להארכת מועד להגשת הערר וכן לא פורטו בכתב הערר הנימוקים להגשתו באיחור, ולכך שהעוררת לא נקפה אצבע לצורך בירור עניין ההיטל במשך למעלה משנתיים. טענות העוררת 16. לטענת העוררת אין מירוץ המועדים מתחיל ממועד קבלת ההודעה על הזכיה במכרז שכן באותה העת טרם בוצע תשלום ואף טרם הוצאה דרישת תשלום כנדרש בחוק. העוררת אף טענה כי אין במועד קבלת הודעת החיוב בהיטלי פיתוח כדי להתחיל את המירוץ המועדים. 17. לטענת העוררת מירוץ המועדים טרם החל בשל אי ציון זכות הערר על גבי דרישת התשלום, וכן כי דרישות התשלום נעדרו פרטים מהותיים, על כן התבקשה הועדה לקבוע כי מאחר ולא הוצאה לעוררת דרישת תשלום מירוץ המועדים טרם החל. 18. עוד טענה העוררת כי דין הבקשה להדחות אף מהנימוק כי המדובר בפרוייקט מתמשך ועל כן מניין המועדים להגשת הערר מתחיל לכל המוקדם מיום הוצאת דרישת התשלום השנייה. עוד טענה העוררת בעניין זה כי היות ואחת העילות התגבשה רק במועד הנפקת היתר הבניה השני, אזי אז נולדה עילת התביעה. 19. עוד הוסיפה העוררת כי לועדה סמכות להאריך המועדים להגשת ערר, וכי ראוי כי הועדה תעשה שימוש בסמכות זאת ולא תדחה את הערר בשל טענות שיהוי. 20. המשיבה הגישה תגובה בה התייחסה לטענות העוררת וכן טענה בין היתר כי אין לקבל את טענות העוררת לעניין היותו של הפרויקט במקרה הנדון פרויקט מתמשך, וכי אין לראות בדרישת התשלום השנייה אשר הוצאה בגין ההיתר לבנייה נוספת כמועד התשלום הקובע להגשת הודעת הערעור, דבר אשר יוביל לתוצאה אבסורדית לפיה ניתן יהיה למשוך את זכות הערר על פני שנים על ידי הגשת בקשה לתוספת בנייה. דיון והכרעה 21. לאחר עיון בטענות הצדדים, הנני סבורה כי דין בקשת המבקשת למחיקת הערר על הסף להדחות. 22. סעיפים 28 ו- 30 לחוק הביוב והרלוונטיים לעניין הנדון קובעים כדלקמן: "28. דרישת תשלום - ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות". "30. ערר - בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". 23. לאור האמור הרי השאלה אותה יש לבחון היא האם העובדה כי דרישת התשלום אשר הוצאה למערערת ואשר נעדרה ממנה, לטענתה, פרטים מהותיים ואף נעדרה ממנה ההודעה בדבר זכות הערעור יש בה כדי להשפיע על המועד להגשת הערעור. 24. באשר לטענת העוררת בדבר היעדר הפירוט הנדרש בדרישת התשלום. הרי שלעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי גם אם הפירוט בדרישת התשלום לא ענה על דרישות החוק, עדיין "רץ" כנגד הנישום המועד שנקבע להגשת הערר, כאשר מועד זה מתחיל להימנות מיום קבלת דרישת התשלום. אם לנישום טענה כי דרישת התשלום חסרה את הפירוט הנדרש על פי סעיף 28 לחוק הביוכ - עליו להעלות טענה זו במסגרת הערר, שאותו עליו להגיש במועדו, והטענה האמורה גם אם תמצא נכונה לגופה אינה פוגמת בחוקיות של דרישת התשלום, או על כל פנים, אינה פוגמת בה עד כדי איונה, קרי עד כדי אי-תחילה של מירוץ הזמן להגשת הערר (ראו פסק דין ע"א 312/02 סנאורה נ' עיריית רחובות (לא פורסם, 06.12.04) (להלן: "פסק דין סנאורה"), וכן רע"א 8745/00 עירית כ"ס נ' בר-עוז חברה לבנין וכן את פסק הדין נשוא הערעור ע"ש 2538/99 [מחוזי ת"א] עירית כ"ס נ' בר-עוז חברה לבנין). 25. באשר להיעדר הודעה על זכות העוררת להגיש ערעור על דרישת התשלום, הרי שמצאתי להצטרף לדעתם של חברי ועדת הביוב בפסק דין סנאורה, בהחלטתה המנומקת והמפורטת סקרה הועדה, בראשות כבוד השופטת יעל גלוקמן, את שאלת חשיבות ציון זכות הערעור בגוף דרישת התשלום וקבעה כי עניין זה הינו עניין מהותי וכי בהעדר הודעה על זכות הערעור לא החל מניין המועד להגשתו, וכך היא מציינת : "אנו סבורים כי יש לראות את זכות הערר כחלק מזכות הגישה לערכאות, שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד, זכות חוקתית ....... עולה איפוא כי זכות הערר היא בעלת מעמד מיוחד, בעלת "עוצמה" של זכות חוקתית. בכך שונה היא באופן מהותי מזכותו של הנישום, כי כבר בדרישת התשלום יצויינו פרטי החישוב של היטל הביוב. גם הדרישה האחרונה היא דרישה מחייבת, שאין להקל ראש בחשיבותה (כפי שציינו, היתה בסוגייה זו מחלוקת פוסקים בין ביהמ"ש המחוזי לבין ביהמ"ש העליון, בעניין בר-עוז).אולם כל עוד נשמרת זכותו של הנישום לשטוח את עררו לפני בית הדין המינהלי, שהמחוקק הועיד לאותו ערר, יוכל הוא, במסגרת הדיון בערר לגופו, להעביר תחת שבט הביקורת את פרטי החישוב של היטל הביוב, גם אם אלה לא נמסרו לו בתוך דרישת התשלום. לעומת זאת, אם תיחסם דרכו של הנישום אל בית הדין המינהלי, מהטעם שאיחר בהגשת הערר - למרות שבדרישת התשלום לא הודעה לו כלל זכות הערר והמועד להגשתו - אזי תישלל ממנו עצם הזכות לברר, לגוף העניין, את טענותיו כנגד החיוב בהיטל......לאור כל האמור, אנו סבורים כי מהותה של זכות הערר כזכות-על מחייבת להתייחס באופן שונה לפגם של אי-הודעתה, לעומת הפגם של אי-הודעת פרטים אחרים שמתחייבים על פי סעיף 28 לחוק הביוב" ".......עו"ד מנדל מביאה בסיכומיה (בסעיפים 16 - 22) דוגמאות רבות נוספות של פסיקה, לגבי סוגים שונים של תשלומי חובה, שבה קבעו בתי המשפט, כי כאשר הפרה הרשות את חובתה להודיע לנישום על זכות ההשגה או הערר - אזי יש לראות כאילו טרם החל "לרוץ" המועד להגשתם, ויש לאפשר לנישום את זכות הגישה לערכאות, שהוענקה לו על פי הדין, לצורך בירור תקינותו של החיוב. אנו סבורים כי אכן יש ללכת בעקבות פסיקה זו". 26. בהתייחס לטענת המשיבה לפיה העוררת, אשר נעזרה בשירותיהם של אנשי מקצוע ואשר ניהלה מו"מ באשר לחיובה בהיטלי פיתוח אינה יכולה להעלות את הטענה המיתממת, כטענת המשיבה, בדבר אי ידיעתה על המועד להגשת הערר. הרי שאף לעניין זה הנני מצטרפת להחלטת ועדת הערר בענין סנאורה אשר קבעה כי יש לקבוע בנושא קביעה עקרונית לפיה אי ציון זכות הערר יהיה בה כדי להוות פגם בדרישת התשלום אשר בשלה לא יחל מניין הימים להגשת הערעור, וזאת מבלי לקיים משפט זוטא לגבי כל מקרה לגופו: "טענה נוספת של המשיבות היא, כי בפועל ידעו העוררים על זכות הערר, למרות שלא הודעה להם בדרישת התשלום. מידע זה היה ברשותם בהיותם חברות בנייה, שעוסקות בבנייה שנים רבות ומודעות לזכות הערר על היטל הביוב; או בהיותם נהנים מייעוץ משפטי. על כל פנים, אי הודעת זכות הערר בדרישת התשלום אינה - הלכה למעשה - הסיבה שבגינה איחרו בהגשת הערר. לפיכך, בפועל לא נגרם לעוררים כל נזק כתוצאה מאי הודעת זכות הערר בדרישת התשלום, ועל כן אין מקום לפסוק כי מניין הזמן להגשת הערר נעצר, בשל אי ההודעה על זכות הערר.........איננו סבורים כי יהיה זה נכון להתנות את ההכרעה בשאלה של תחילת מירוץ המועד, או אי תחילתו - כשהרשות לא הודיעה על זכות הערר בדרישת התשלום - בקיומו של "משפט זוטא", בכל מקרה ומקרה, לצורך קביעה עובדתית: האם עורר מסויים ידע או לא ידע על זכות הערר, אף על פי שלא הודעה לו כנדרש בחוק; וכן - ממתי ידע עליה אותו עורר ספציפי; על מנת "להתאים" את התחילה של מנין המועד למידת הידיעה ולזמן הידיעה כפי שיעלו מהראיות, בכל מקרה ומקרה. כששוקלים, מחד, את חובתה החד משמעית של הרשות על פי החוק, ואת הפשטות שבקיום חובה זו; ומאידך - את הסירבול ובזבוז הזמן, שכרוך בבירור הנסיבות של "הידיעה" ומועדה, בכל מקרה לחוד, ואף את אי-הבהירות ואי-האחידות, שיווצרו כתוצאה מדיונים טרומיים כאלה - נראה כי המסקנה ברורה: אין כל הצדקה להכריע בשאלה זו באופן פרטני לכל מקרה, לאחר "משפט זוטא" מקדים, אלא צריכה להיות תשובה אחת, ברורה וכללית.......... אנו סבורים, כי אם הקביעה העקרונית היא, שבהעדר הודעה על זכות הערר, לא החל מועדו להימנות - אזי אין מניינו של המועד יכול "להתחדש", על פי נסיבות פרטניות שבכל מקרה ומקרה. המועד יתחיל להימנות מחדש, אם הרשות המקומית תשלח דרישת תשלום מתוקנת (חדשה), ובה הודעה על זכות הערר ומועדה. או אז יתחיל מניינו של המועד להגשת הערר מיום קבלתה של הדרישה המתוקנת. מהטעמים שפרטנו לעיל, סבורים אנו, כי העדר ההודעה על זכות הערר אינו רק פגם "צורני", כפי שגורס עו"ד קרונפלד, אלא הוא פגם מהותי בדרישת התשלום, אשר תוצאתו היא, שמירוץ המועד להגשת הערר אינו מתחיל". 27. לאור האמור, הרי שבהעדר הודעה בדרישת התשלום על זכותה של העוררת להגיש ערר לועדה, לא החל מניין המועדים להגשתו, ועל כן הערר לא הוגש באיחור. 28. עוד טענה המשיבה כי דחיית בקשתה ודיון לגופו בערר יובילו למצב של פגיעה באינטרס ההסתמכות. אף בעניין זה אפנה להחלטת הועדה בפסק דין סנאורה שם קבע בית המשפט כי אין לקבל טענה זאת שעה שהמדובר בהפרת חובתה של הרשות לציין את זכות הערעור ושעה שבעבר בטרם פסק הדין בעניין ייזום (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ פ"ד נד(4) 481), תביעות השבה הוגשו בהתאם לחוק ההתיישנות ולא על פי המועדים הקצרים הקבועים בחוק הביוב: "אין ספק כי במאזן השיקולים יש להביא בחשבון את הסתמכותה של הרשות המקומית על כספים שנגבו כהיטל ביוב. מנגד עומדת החומרה שבאי-קיום החובה שעל פי החוק, להודיע על זכות הערר, חומרה שמתעצמת, כשמדובר בחובה בסיסית וקלה לביצוע, מחד, ובמועד קצר מאד לערר, מאידך. הרשות אינה יכולה, מחד: להפר חובה כזאת, ללא כל הצדקה; ומאידך - לדרוש כי ינתן משקל רב להסתמכותה על הכספים שגבתה על פי אותה דרישת תשלום פגומה. אם סופיות השומה חשובה לרשות, שומה עליה, מצידה, להקפיד ולקיים את הוראות החוק לגבי דרישת התשלום, על מנת שיהא לה בסיס מוצק לדרוש הקפדה עם הנישומים, בכל הנוגע למועד להגשת הערר. משחדלה הרשות מעשות כן - ובענייננו, מדובר באי הודעה על זכות הערר, שעמדנו לעיל על חשיבותה ומשקלה - אין לה להלין אלא על עצמה, לגבי הפגיעה בסופיות השומה, שעלולה להיגרם כתוצאה ממחדלה שלה". עוד ציין בית המשפט לעניין זה : "במשך עשרות שנים, עד למתן פסק הדין בעניין ייזום, היה זה בגדר "המובן מאליו" כי תביעות השבה - לאחר שכספי ההיטל כבר שולמו - מוגשות לביהמ"ש האזרחי, ולא לועדת הערר, וכי המועד להגשתן הוא המועד הרגיל על פי חוק ההתיישנות, לאמור: שבע שנים, ולא 30 יום. הרשויות המקומיות קיימו, איפוא, לאורך כל השנים, את משק הכספים שלהן תוך הבאה בחשבון של תביעות השבה, במשך שבע שנים לאחר דרישת התשלום. יתרה מזאת, על פי הלכת ייזום הופנו תביעות ההשבה לגבי היטל הביוב אל ועדת הערר; בעוד שלגבי תשלומים אחרים ואגרות למיניהם, שמלווים עבודות בנייה - נותרה בעינה הפרקטיקה של הגשת תביעות השבה לבית המשפט האזרחי, ועמה - מועד ההתיישנות של שבע שנים (זמן לא רב לאחר פסק דין ייזום ניתן למצוא, גם בפסיקת ביהמ"ש העליון, "הרהורי תשובה", שמא נכון להחזיר אף את היטל הביוב לאותה פרקטיקה קודמת, לאחר שהפרדתו מ"חבריו" למסמך החיוב באגרות ובהיטלים בקשר להיתר בנייה, הסתברה להיות בעייתית: ראו ע"א 8298/01 מפעלי פלדה מזרחיים בע"מ נ. עיריית רמת גן). כך או כך, בנסיבות אלה יש גוזמה רבה בטיעונן של הרשויות המקומיות, כי אם לא יישמר בקפדנות המועד הקצר של 30 יום להגשת הערר - "יחרב" חלילה משק הכספים שלהן. נסיבות אלה, שהן ספציפיות לתביעות ההשבה, גורעות מעוצמתו של הטיעון בדבר "סופיות השומה", למרות שבדרך כלל זה הוא שיקול חשוב ונכבד. ולבסוף, נחזור ונזכיר כי במסגרת הסוגייה שבה עסקינן, אין מדובר בקבלה "אוטומטית" של הערר, לגופו, ובחיובה של הרשות המקומית להחזיר לעוררים את כל סכומי היטל הביוב ששילמו, או חלק מהם. מדובר רק בהסרת החסימה הדיונית, על מנת לאפשר לעורר להביא את הערר לדיון לגופו". 29. טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המשיבה כאמור הייתה כי היה על העוררת להעלות טענותיה באשר להיטלי הביוב לאחר קבלת הודעת החיוב בהיטלי הפיתוח או לאחר מועד תשלום היטלי הפיתוח. אף אם הייתי קובעת כי היה בהודעת החיוב בהיטלי פיתוח כדי להוות דרישת תשלום, ואין אני סבורה כי יש צורך להכריע בשאלה זאת בשלב זה, עדיין היות ובהודעת חיוב זאת לא ציינה המשיבה ו/או מי מטעמה, את זכותה של העוררת להגיש ערעור על היטלים אלו, הרי שבהתאם להחלטתי כמפורט לעיל, לא החל מניין המועדים להגשת ערר. 30. לאור החלטתי דלעיל אינני נדרשת להכריע ביתר הטענות אשר הועלו על ידי הצדדים בהתייחס לשאלת האיחור בהגשת הערר ובכללן טענת המשיבה בדבר התחייבותה החוזית של המערערת לבדיקת היטלי הפיתוח מכוח ההסכם, וכן בטענת המערערת בדבר היות מועד דרישת התשלום השנייה המועד המחייב לצורך הגשת הערר בגין עבודות מתמשכות אשר בוצעו על ידה, ונניח שאלות אלה לעת מצוא. 31. אשר על כן הנני דוחה את בקשת המשיבה לדחיית הערר על הסף. 32. נקבע קדם משפט ליום 31.01.08 בשעה 09.00. 33. המשיבה תשלם לעוררת הוצאות בקשה זאת בסך של 750 ₪. ערר