חסינות חברי כנסת - תביעות לשון הרע

להלן החלטת בית המשפט בסוגיית חסינות חברי כנסת לתביעות לשון הרע: החלטה 1. התובע, ארז אוריאלי, אזרח ישראלי המתגורר בנורבגיה, הגיש נגד חבר הכנסת מלכיאור תביעה כספית בגין לשון הרע. המדובר בדברים שאמר חה"כ מלכיאור בעת שידור ראיון רדיו ביום 30.8.04, במסגרת תכנית "הבוקר הזה" ברשת ב' של קול ישראל. באותו ראיון אמר חה"כ מלכיאור את הדברים הבאים ביחס לתובע: "טוב, אז הוא באמת גורם כהניסט בנורבגיה.. ..פה מדובר על בחור ישראלי יורד שנמצא באוסלו ועושה הכל כדי להפיץ כל מיני דברים" 2. חה"כ מלכיאור מבקש למחוק את התביעה על הסף בטענה כי על הדברים חלה החסינות העניינית של חברי הכנסת. 3. בתמיכה לבקשה למחיקת התביעה על הסף הגיש חה"כ מלכיאור תצהיר. בדיון שהתקיים ביום 3.12.06 נחקר המבקש על תצהירו. 4. סעיף 13 (1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: "פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951." סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: "חוק החסינות") קובע כי: "חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת." חוק החסינות חוקק מכוח סעיף 17 לחוק יסוד: הכנסת, הקובע כי: "לחברי הכנסת תהא חסינות: פרטים ייקבעו בחוק." 5. כפי שנפסק בבג"צ 11225/03 ח"כ ד"ר עזמי בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2006(1) 1398 (להלן: "פרשת עזמי בשארה"), החסינות העניינית נועדה בראש ובראשונה: "להבטיח כי חבר הכנסת יוכל למלא נאמנה את תפקידו ולייצג את ציבור בוחריו תוך מתן ביטוי חופשי ומלא לדעותיו ולהשקפותיו, ללא חשש וללא מורא." עוד נפסק בפרשת עזמי בשארה כי: "לפנינו זכות-יתר בעלת חשיבות קונסטיטוציונית ממדרגה ראשונה, באשר היא נועדה להבטיח לחברי המוסד המחוקק של המדינה את חופש הדעה, הביטוי והוויכוח, למען יוכלו למלא את תפקידם, בתורת שכאלה, ללא הרגשת מורא ופחד ובלא שיחששו, פן יהא עליהם לתת את הדין על כך לאדם או רשות כלשהם." 6. אכן, כפי שעולה גם מהתיק שבפני, לעתים מתנגשת החסינות עם זכויות יסוד אחרות. כפי שכתבה כב' השופטת חיות בפרשת עזמי בשארה: "התכליות שביסוד החסינות העניינית המוענקת לחברי כנסת אותן מנינו לעיל, חשובות ונכבדות ככל שתהיינה, אינן מבטאות ערכים מוחלטים. אדרבא, החסינות העניינית כמוסד משפטי מתנגשת התנגשות חזיתית בעקרונות יסוד אחרים שהינם מנשמת אפה של שיטתנו המשפטית ובהם עקרון שלטון החוק." 7. במקרה שבפני מתנגשת החסינות עם זכותו של התובע לשם טוב, זכות אשר מהווה את אחד ההיבטים של כבוד האדם וככזו מוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות אשר היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש ו-4 אח' נ' יו"ר רשות השידור, תק-על 99(2) 806; ע"א 214/89 אריה אבנרי ו-3 אח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840). ההתנגשות בין חופש הביטוי (ולא רק של חברי כנסת) ובין זכותו של אדם לשם טוב, עומדת, למעשה, בבסיס חוק איסור לשון הרע, אשר אימץ בסעיף 13(1) את מבחני חוק החסינות בכל הנוגע לחברי כנסת. 8. עפ"י חוק החסינות, חלה החסינות על הצבעה, הבעת דעה או מעשה, במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו של חבר הכנסת, כחבר כנסת. החסינות חלה הן בכנסת והן מחוצה לה (סעיף 1(א) לחוק החסינות). המבחן שאומץ בפסיקה, לפיו ייקבע האם מעשה או התבטאות של חבר כנסת יזכו לחסינות, הוא מבחן "מתחם הסיכון הטבעי" (כב' השופטת חיות בפרשת עזמי בשארה; ד"ר סוזי נבות, החסינות העניינית (במילוי תפקיד) של חבר הכנסת למול הזכות לשם טוב (המאמר הוגש לתיק בית המשפט). 9. עיקרו של מבחן "מתחם הסיכון הטבעי", כפי שנקבע על ידי המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) בבג"צ 1843/93 רפאל פנחסי נ' כנסת ישראל ו-3 אח', פ"ד מט(1) 661 (להלן: "פרשת פנחסי"), הנו כדלקמן: "חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידו של חבר הכנסת ובלבד שפעולה בלתי חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי לו נתון כל חבר כנסת. גישה זו לנקודת האיזון הראויה מבטיחה כי החסינות העניינית תהווה מגן בפני סיכונים שהם כרוכים וטבעיים לתפקידו של חבר הכנסת, בלא שתהווה היתר לניצול התפקיד לרעה." המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) הוסיף וכתב בפרשת פנחסי: "הנחתו של חוק החסינות הינה כי תפקידו של חבר הכנסת הוא בביצוע פעולות מותרות בלבד. עם זאת, החוק מניח כי בין הפעולה האסורה שבוצעה, לבין התפקיד של חבר הכנסת קיימת זיקה העושה את הפעולה האסורה לפעולה שהיא במילוי התפקיד או למענו (גם אם אינה התפקיד עצמו). הבעיה הדורשת הכרעה היא מהותה של אותה זיקה בין הפעולה האסורה שביצע חבר הכנסת לבין תפקידו. כאמור, זהות בין הפעולה האסורה לתפקיד אינה אפשרית והיא אף לא נדרשת. עניין לנו אפוא ב"קרבה" מסויימת בין הפעולה האסורה לבין התפקיד. השאלה הדורשת תשובה היא מהותה של "קרבה" זו. התשובה לשאלה מותנית בתכלית המונחת ביסוד החסינות העניינית." בפרשת פנחסי התייחס המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) לתפקידיו של חבר הכנסת ולסיכונים שהם טבעיים לתפקיד, כמו למשל הוצאת לשון הרע, והוא כתב: "אכן, סביב תפקידו כדין של חבר הכנסת מצוי מתחם של התנהגות, המשתרע על כל אותן פעולות אסורות - שאינן חלק מתפקידיו של חבר הכנסת - אך אשר התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד. כך, למשל, תפקידו של חבר הכנסת הוא לשאת נאומים בעניינים מדיניים. בדבריו אסור לו להוציא לשון הרע. עם זאת, הוצאת לשון הרע נמצאת בתחום הסיכון של חבר הכנסת, אשר צריך לשאת נאומים רבים, ולא תמיד יכול לבדוק את העובדות כהויתן." ובהמשך: "חבר כנסת משתתף בדיון בכנסת על מערכת בתי-המשפט. הוא מותח ביקורת נוקבת על פסיקה של בית-המשפט העליון. בלהט הויכוח הוא אומר דברים שהם בגדר זילות בית דין (עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין). החסינות העניינית תעמוד לו. הוא הדין אם תגובתו הספונטנית היא מחוץ לכנסת." 10. בבג"צ 433/87 שמואל רכטמן ואח' נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא (4) 606 (להלן: "פרשת רכטמן") החליט בג"צ שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לפיה החסינות העניינית חלה על דברים שנאמרו בראיון ואשר היה בהם משום זילות בית המשפט. המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) התייחס לפרשת רכטמן בפסק הדין בעניין פנחסי והדגיש כי החסינות לא תעמוד מקום בו מפרסם חבר הכנסת הודעה מוכנה מראש, וכדבריו: "חסינות עניינית זו לא תעמוד לו אם בהתנגדותו למינוי של שופט פלוני הוא מפרסם הודעה מוכנה מראש ובה דברים שהם בגדר זילות בית דין. במקרה הראשון פעל חבר הכנסת בגדר מתחם הסיכון המקצועי. במקרה השני הוא חרג ממנו, וניצל את מעמדו לפעילות שאדם מן השורה אינו יכול לעשות בלא לשלם את המחיר." (ההדגשה שלי, ע.כ.). 11. הפנייה אל חה"כ מלכיאור, לצורך הראיון, נעשתה בשל היותו חבר כנסת ובקשר לדברים שהוא פרסם כחבר כנסת. במהלך הדברים נשאל חה"כ מלכיאור: "זה מה שכתבת זה מה שצוטטת ועכשיו אני רוצה לשאול אותך אחרי ששמענו את תגובתך המנומקת והמפורטת ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, אני שואל אותך חמש שנים אתה מכהן כח"כ כיהנת כשר בממשלתו של אהוד ברק, לא שמענו אותך אומר את כל הדברים האלה עד היום עד שלא פתחנו את העתון הנורבגי." ובהמשך: "יגאל רביד: זה היה נכון לדעתך לומר את הדברים ח"כ הרב מיכאל מלכיאור: כתוב ומודגש שזה חלק מהשיח והויכוח הפנימי על מהותה של החברה הישראלית, ושפה לא דובר פה על מאמר שנכתב לעתונות חוץ דובר על מאמר שנכתב בעתון "הארץ"" (עמודים 5 - 6 לתמליל הראיון). 12. מהראיון עולה כי הפרסומים בנורבגיה, כמו גם הראיון שבקשר אליו רואיין חה"כ מלכיאור, מקורם במאמרים שכתב חה"כ מלכיאור בעיתונות הישראלית. אין מדובר בראיון "פרטי" או ראיון שנערך בנסיבות פרטיות. כפי שכתבתי לעיל, מפסק הדין בפרשת עזמי בשארה עולה כי הראיון הוא אחד מכלי העבודה העיקריים של חבר הכנסת והסיכון להיתפס באיסורים הקשורים בחופש הביטוי הם חלק מהסיכונים הטבעיים לתפקיד זה. הדבר עולה גם מפרשת רכטמן. 13. לדברים שאמר חה"כ מלכיאור ביחס לתובע הייתה זיקה לרוח הראיון. התובע היה הדובר הקודם בתכנית הרדיו, ועל רקע דברים שהוא אמר החל הראיון עם חה"כ מלכיאור (הצדדים לא צירפו את תמליל הראיון עם התובע, אך ניתן ללמוד עובדה זו מתמליל הראיון עם הנתבע). 14. הדברים שנאמרו על ידי חה"כ מלכיאור לא תוכננו מראש ולא ניתן לומר כי נעשו תוך ניצול מעמדו כחבר כנסת. חה"כ מלכיאור הסביר בחקירתו הנגדית: "אני הייתי בארה"ב, העירו אותי בשתיים לפנות בוקר, ואולי קצת יותר מאוחר, העירו אותי בלילה ואמרו לי שנתתי ראיון משמיץ את מ"י לעיתונאי אנטישמי בנורבגיה. שאלו אותי, ככה הוא פתח את הראיון, ואני מצטט, "אתה הצטרפת.." הוא נתן את כל הרקע שלי ואני עדיין הייתי תמה באותו רגע מתי נתתי ראיון. זה היה מנותק מהמציאות, אני לא נתתי ראיון אנטישמי ולכן זה היה מפתיע, אני עמדתי בראש המאבק העולמי נגד האנטישמיות ואני בד"כ לא נותן ראיונות לעיתונאים אנטישמים, ואז כשהמראיין אמר את השם של התובע, שאני יודע שהוא תוקף אותי על רקע הדעות הפוליטיות שלי, אז נפל לי האסימון והבנתי למה התקשרו לקול ישראל, ומאיפה בא הסיפור המופרך הזה, שעליו הותקפתי קשות על ידי המראיין בקול ישראל... ... פשוט כששמעתי מי נתן את האינפורמציה לקול ישראל וליגאל רביד ואז נפל לי האסימון והבנתי את מקור ההתקפה" (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 3.12.06). חה"כ מלכיאור הוסיף: "אני יודע שהתובע על רקע התפקיד שלי כחבר כנסת, דיבר עם גורמים פה בארץ שיכתבו עלי לרעה, ובהחלט אני הרגשתי כך ולכן היתה התגובה שלי באותו בוקר" (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 3.12.06). 15. כפי שכתבתי לעיל, ישנה אבחנה בין דברים שנאמרו באופן ספונטני, גם מחוץ לכנסת, ובין דברים שנאמרו במסגרת פרסום הודעה מוכנה מראש. גם חוק החסינות מבחין בין התבטאות אקראית ובין כזו שאינה אקראית, בסעיף 1(א1) לחוק, המתייחס לאותם מקרים שלא יראו כהבעת דעה או כמעשה שנעשה במילוי תפקיד. בסעיף זה נקבע כי: "למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לענין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; (2) שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה; (3) הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני; (4) תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ." 16. אכן, כפי שטוען ב"כ התובע, אין כל תכלית לכך שחה"כ מלכיאור יאמר ברדיו שהתובע כהניסט והדבר אינו מקדם את משנתו הפוליטית של הנתבע, אלא שכפי שנפסק, לא את הדברים האסורים יש לבחון, אלא את ההקשר שבו הם נאמרו, וההגנה ניתנת באותם מקרים בהם חברי הכנסת אכן גלשו במילוי תפקידם אל השוליים האסורים. החסינות מוענקת מקום שנטען שבוצעה פעולה אסורה, אחרת אין צורך בחסינות (המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) בפרשת פנחסי). ראו לעניין זה גם את דברי הנשיא שמגר בפרשת מיעארי (בג"צ 620/85 ח"כ מוחמד מיעארי ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח', פ"ד מא(4) 169). 17. סוף דבר, אני מקבלת את טענת חה"כ הרב מלכיאור לפיה על הדברים שנאמרו על ידו חלה חסינות עניינית. 18. לאור זאת אני מוחקת את התביעה. 19. התובע ישלם לחה"כ מלכיאור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום כולל מע"מ. חסינותחברי כנסתלשון הרע / הוצאת דיבהכנסת ישראל