להלן פסק דין בתביעה בנושא שירותי הנדסה לעירייה: פסק דין 1. התובעת הינה חברה להנדסה אזרחית. הנתבעת הינה רשות מקומית (להלן:"הנתבעת" או "המועצה" או "הרשות"). 2. לטענת התובעת הנתבעת נותרה חייבת לה כסף בשני נושאים: א. אי תשלום מלוא התמורה בעבור שירותי הנדסה שסיפקה לה משנת 1997 ואילך. ב. אי תשלום דמי שכירות בעבור 3 מבנים ניידים (קרוונים) שסיפקה לה החל מ-1.2.97 ואילך. 3. לטענת התובעת החוב של הנתבעת כלפיה, נכון ליום הגשת התביעה, עומד על 1,183,505 ₪ בעבור שרותי הנדסה ועוד 55,422 ₪ בעבור דמי השכירות, סה"כ 1,238,927 ₪. לצרכי אגרה התובעת העמידה את תביעתה על 947,000 ₪. 4. ביום 1.9.06 נחתם בין הצדדים הסכם על פיו התובעת תספק לנתבעת שירותי הנדסה (להלן:"ההסכם הראשון"). ההסכם הינו ברור ומפורט ומסדיר את היקף שירותי ההנדסה והתמורה בגינם. מצד התובעת חתם מנהלה (להלן:"המנהל") ומצד הנתבעת חתם יו"ר הרשות והגזבר בצירוף חותמת המועצה. תקופת ההסכם נקבעה ל-11 חודשים, וכן הוסכם שהוא יתארך מעצמו לתקופה נוספת זהה, בהעדר הודעה אחרת של אחד הצדדים. 5. ביום 1.1.97 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (להלן:"ההסכם השני"). תוכנו של ההסכם השני בעקרו זהה להסכם הראשון, כמו כן החתומים עליו. גם תקופת הסכם זה נקבעה ל-11 חודשים אשר ימשך לתקופה נוספת זהה, בהעדר הודעה אחרת של אחד הצדדים. 6. התביעה לא הוגשה בגין ההסכם הראשון, שכן אין טענה מצד התובעת שהנתבעת לא שילמה לה תמורה מלאה בגינו. 7. התביעה הוגשה בגין התקופה מההסכם השני והלאה. התובעת טוענת שהיא נתנה לנתבעת שירותי הנדסה הרבה מעבר למה שהוסכם עליו במסגרת הסכם זה, במשך כ-3שנים עד שנת 1999, על סמך הבטחות וסיכומים בעל פה עם גורמים שונים במועצה, בהם יו"ר המועצה. 8. לטענת המנהל כבר במהלך שנת 1997 גילה שהמהנדס מטעמו נדרש לשעות עבודה החורגות בהרבה מאלו שהוסכם עליהם בהסכם השני. כן טוען המנהל, שהתובעת נדרשה לתת לנתבעת שירותי "טיפול ופיקוח הנדסיים" בגין פרוייקטים שנוספו במועצה וכי הוסכם לשלם לה שכר טרחה בגובה 8% בצירוף מע"מ, בגין היקף של כל פרוייקט. אין מחלוקת כי לא נערך כל הסכם כדין בקשר לתוספת שעות מהנדס ו/או שירותי פיקוח וטיפול הנדסיים (להלן: "תוספת עבודה" או "עבודות נוספות"), בגינן הנתבעת לכאורה היתה אמורה לשלם לתובעת סכומים החורגים מאלו שהוסכם עליהם בהסכם השני. 9. לטענת המנהל התשלום בעבור תוספת העבודה הוסכם בינו לבין גורמים שונים במועצה, ביניהם ראש הרשות, ועל סמך זה נכון היה לתת את השירותים הנוספים. 10. כבר במהלך 1997 התגלו בין הצדדים חילוקי דעות באשר לתשלום בעבור העבודות הנוספות. במענה למכתביה של התובעת באשר לחישוב התמורה המגיעה לה, הנתבעת השיבה במכתב בו פרטה את חישוביה ובצעה את התשלומים כפי שנראו לה. 11. לטענת המנהל במצב דברים זה הוא החליט להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת והודיע לה על כך בעל פה בתום תקופת ההסכם השני, ואולם הנתבעת שכנעה אותו להמשיך לתת את השירותים. 12. היחסים בין הצדדים התנהלו עד לשנת 1999 באופן שהיו ביניהם חילוקי דעות חוזרים ונשנים באשר לתשלום המגיע לתובעת. מידי פעם הצדדים הגיעו להסכמות על פיהן הנתבעת הסדירה את התשלום לתובעת. יאמר שהנתבעת מעולם לא אישרה את החשבונות שהתובעת שלחה לה ושילמה לה את המגיע לה, לדעתה, כנובע מהמערכת החוזית ביניהם. 13. למרות שהנתבעת לא שילמה לתובעת את כל המגיע לתובעת, לטענתה, ולמרות שהנתבעת "גררה" חובות עוד משנת 1997 ולאחר מכן משנת 1998, התובעת המשיכה לספק את שירותיה השונים עד לשנת 1999, על פי סיכומים בעל פה, לטענתה, עם יו"ר הרשות. דיון שירותי ההנדסה 14. ההתקשרות שנעשתה הינה התקשרות הכוללת חיוב כספי ולכן בכדי שזו תחייב את המועצה עליה לעמוד בדרישות תנאי סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (א) שלשונו היא כלהלן: " חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה." הוראה זו דומה להוראה שנקבעה בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 203 לפקודת העיריות חל אף הוא על מועצות מקומיות מכוח ההוראה בסעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות שקובע כי מספר סעיפים מפקודת העיריות, בכללם סעיף 203, חלים גם על מועצות מקומיות. לשונו של סעיף 203 הנ"ל הינו: " חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה. " 15. הדרישה בסעיף זה שמה דגש רב על דרישת החתימה. משמדובר בכספי ציבור יש לפקוח עין על הדרך בה מתבצעות עסקות הנושאות חיוב כספי בשם רשות מקומית. לעניין זה נקבע בע"א 11/71 עירית רחובות נ' גולדמן פ"ד כה (2), 381, כלהלן: "המחוקק ייחס חשיבות גדולה להוראות סעיף 203 בקבעו במפורש באותו סעיף שאם החוזה לא ייערך בהתאם להוראותיו, לא יחייב את העירייה. אמנם ניתן לומר כי הוראה זו אינה ליברלית ואולי היא פורמלית מאוד, אבל יש לזכור כי מדובר בכספי ציבור ויש להיזהר מאוד בהוצאתם. אין לומר כי סעיף זה מכביד על מישהו. אין עיריה ללא מזכיר וגזבר וללא פנקסנות. היום דרושים מאדם המתקשר עם חברה, כי יכיר את התזכיר והתקנות כדי לדעת מי רשאי לחייב את החברה על-יד חוזה או שטר ואיך ייחתמו מסמכים אלה, ועל אחת כמה וכמה מותר לדרוש מן האזרח שיידע כי העיריה לא תחוייב על-ידי נייר החתום על-ידי ראש העיריה, אם לא הוספו החתימה של הגזבר והחותמת על העיריה, כאשר הוראה זו היא כתובה שחור על גבי לבן בספר החוקים של המדינה." 16. אין מחלוקת כי לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב החתום ע"י ידי ראש המועצה והגזבר, וממילא לא נתקיימו דרישות הדין, על מנת להטיל על העירייה התחייבות כספית. לעניין הוראה זו ראה ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת פ"ד מד (2), 562, נקבע: "מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במילים "לא יחייבוה" שמשמעותן, כי חוזה שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העיריה חסר נפקות משפטית. (ראה: ע"א 500,485/75 עזרה ובצרון בע"מ נ' גליק פ"ד ל(2) 621,626). הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך." עוד נקבע בע"א 500,485/75 עזרה ובצרון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל(2), 621: "לא כתוב בסעיף שחוזה וכו' הדורש על פי כל דין חתימה, לא יחייב את העיריה, אלא וכו'. הכתוב אומר באופן כללי וסתמי "חוזה" וכו' לא יחייבו אלא וכו'. זאת אומרת אין לך חוזה שיש בו כדי לחייב את העיריה, אלא אם הוא חתום כנ"ל, כלומר שהוא בכתב ונושא את החתימות עליהן מדובר שם." האמור לעיל הוא הכלל אשר חל על כל חוזה או הסכם שהעירייה או המועצה צד לו. 17. כאמור, בקשר לעבודות הנוספות לא נערך כלל הסכם בכתב בין הצדדים, ממילא לא נתקיימו דרישות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א) הקובעות חובה שההסכם יכלול חתימת ראש המועצה, חתימת הגזבר וחותמת המועצה, על מנת להטיל על המועצה התחייבות כספית. לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה כי אין כל תוקף משפטי ביחס למועצה, להתחייבות של ראש המועצה ו/או כל גורם אחר במועצה כלפי התובעת, שנעשו מכוח הסכם בעל פה בין הצדדים. 18. חתימתו של גזבר המועצה על ההסכם היא בעלת חשיבות רבה אף יותר מחתימתו של ראש העירייה בשל התחום הספציפי עליו הוא ממונה. לעניין זה ראה ע"א 11/71 עיריית רחובות נ' גולדמן: " אם מדובר על גזבר העירייה, ברור שהוא פקיד המטפל בכל ענייני כספים ומשק של עירייה וחייב להיות בקי בהוראות דין וכללי נוהל הנוגעים למשק הכספי ועליו להיות בקי בתקציבי עיריה ולדעת אם התחייבות מסויימת או הוצאה מסויימת מותרת. לעומת זה ראש העיר (כמו מנהלים בחברה)מייצג כלפי חוץ את העיריה והוא רשאי להתקשר; אבל ראש העיר שהוא נבחר של הציבור אינו נדרש להוכיח בקיאות בחוקים ולא כללי מינהל וכספים, ויש והוא נבחר רק תמול שלשום והוא חסר נסיון בעניינים אלה, ואם יפעל בעצמו עלול הוא לסבך את ציבור משלמי המיסים בהוצאות וחובות אף לשנים רבות, אפילו הוא חושב בתום-לב כי יעשיר את העיריה. על-כן קבע המחוקק שאם ראש העיריה רוצה להתקשר בחוזה, חתימתו לא תספיק, אלא דרושה חתימת הגזבר שממנו מותר לצפות ואף לדרוש שיסרב לחתום, אם יראה שההתחייבות או החוזה אינם ממלאים אחרי ההוראות החוקיות ובין השאר אחרי הוראות סעיף 195, וכי לא היתה הרשות לראש העיר לפי הדין להתקשר בחוזה כזה." 19. ככלל בתי המשפט בערכאות הדיוניות יישמו הלכה למעשה את הוראות החוק, כפי שפורשו ע"י בית המשפט העליון, ודחו תביעות כספיות נגד רשויות מקומיות שלא נשענו על חוזה בכתב החתום על ידי ראש הרשות והגזבר בצד חותמת הרשות. לעניין זה ראה: ת.א. (שלום-חיפה) 13685/01 ג.י.יטיב בע"מ נ' עירית צפת, פס"ד שניתן ביום 8.11.06. ת.א. (שלום- בית שמש) 1041/02 אינדקס אסף ברק עסקים בע"מ נ' עירית בית שמש, פס"ד שניתן ביום 16.6.03. ת.א. (שלום-חיפה) 14989/00 ת.ל.מ. תכנון לחקלאות ולמים בע"מ נ' עיריית באקה אל גרבייה-ג'ת, פס"ד שניתן ביום 24.12.06. ת.א. (שלום-טבריה) 3944/99 מגן דוד אדום נ' מ.מ. חצור הגלילית, פס"ד שניתן ביום 13.7.06. ת.א. (שלום-חיפה) 1104/05 רחל בן ארי אדם פיש ושות' נ' מועצה מקומית סאג'ור, פס"ד שניתן ביום 27.12.06. 20. התובעת טענה שיש לתת תוקף להתחייבויות של ראש המועצה כלפיה מכוח חובת תום הלב המוטלת על המועצה ו/או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, התובעת אף הפנתה למספר פסקי דין של ערכאות שונות כאמור. 22. איננו מקבל טענה זו. בת.א. 13685/01 (שלום-חיפה) ג.י.יטיב בע"מ נ' עירית צפת, פס"ד מיום 8.11.06 מפי כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטר נקבע: " בתי המשפט הזהירו מפני שימוש במנגנונים משפטיים עוקפים על מנת להגיע למסקנה כי קיימת התחייבות תקפה על אף שלא ענתה לצורה הנדרשת. כך בע"א 739/86 הנ"ל - "הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מתוכן. ייצא, כי ראש עיר, המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא, לפיו הוא מוסמך לכרות עם פלוני חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העירייה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העירייה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן שהייתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העירייה". כך גם לדוגמא דחיית השימוש בעשיית עושר ולא במשפט במקרים מסוג זה, (טענה שלא נטענה במקרה זה) , כפי שמנחה פסק הדין המחוזי של כב' השופט גינת ע"א 2444/01 המועצה המקומית אור עקיבא נ. שריון שיווק דלתות ומוצרי בטחון בע"מ תק מח 2001 (4) עמ 2057 " 23. דרישת הכתב בצירוף התנאים הקבועים בחוק הינה מהותית ולא ניתן לעקוף אותה, גם אם נוצר לכאורה עיוות דין כלשהו. התובעת הינה מומחית במתן שרותי הנדסה לרשויות מקומיות וחזקה עליה, שהיא מכירה את דרישת החוק לצורך יצירת התחייבות כספית מחייבת מצד רשות מקומית. נראה אם כן, שגם אם נגרם לתובעת חסרון כיס, בכך שנתנה שרות הנדסי למועצה מבלי ששולם לה עליו, אין לראותו כעיוות דין כזה המצדיק עקיפת הוראות חוק מהותיות, שנועדו לשמור על האינטרס הציבורי. 24. גם אם נבחן את התביעה באשר לקיומו של הסכם המסדיר את ביצוע העבודות הנוספות, נגלה שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה מוטל עליה בכדי לזכות בה. 25. הנתבעת הוכיחה כי לא נערך כל הסכם כלשהו, המשנה את תנאי ההתקשרות בין הצדדים: בין אם מדובר בתעריף לשעת מהנדס, בין אם מדובר בהיקף שעות המהנדס ובין אם מדובר בפיקוח על פרוייקטים מעבר למסגרת ההסכם. 26. לכל אורך הדרך גזבר המועצה עמד על המשמר ולא אישר אף חשבון שנשלח ע"י התובעת, שחורג מעבר להיקף התשלום כנובע מההסכם השני. על גבי החשבון שהתובעת המציאה לנתבעת מיום 6.4.98, שמפרט תשלומים מעבר להסכם השני הגזבר רשם: "....למר סנדו נא להכין חשבון פיקוח רגיל גם בחודש זה !!! כמו"כ ההוצאות הנוספת לא מאושרות". על גבי חשבון התובעת מיום 11.8.98 הגזבר רשם: "אושר 6,000 ₪." לא 26,284 ₪ כדרישת התובעת. יש בכך להראות שבפועל אושרו תשלומים במסגרת ההסכם השני בלבד. 27. התובעת המציאה מכתב בחתימת ראש המועצה מיום 13.9.98, בו מפורטים עבודות נוספות מעבר להסכם השני, ממנה היא מבקשת להסיק שהנתבעת התחייבה לכך. לעומת זאת שראש המועצה חתום על המכתב, גזבר המועצה אינו חתום, למרות שהמכתב מייעד מקום לחתימתו. מדובר בעניין מהותי - גזבר המועצה סרב לאשר התחייבויות נוספות מעבר להסכם השני. 28. עצם העובדה שהתובעת המשיכה לתת לנתבעת שירותי הנדסה במשך 3 שנים, לאחר שלטענתה הנתבעת לא משלמת לה בעבור מלוא השירותים, מחלישה את גרסתה באופן ניכר. בהקשר זה יש לציין שתביעות התשלום של התובעת עלו על הסכומים ששולמו בפועל פי כמה וכמה. לא מדובר במצב של חריגה קטנה, עליה ניתן להבליג ולהמשיך הלאה מתוך תקוה שההפרש ישולם בעתיד במועד כלשהו, מתוך כדאיות בסיסית, לכאורה, גם בתעריפים שאושרו. לדוגמא בחשבון מיום 11.8.98 הגזבר אישר לתשלום 6,000 ₪ מתוך 26,284 ₪. התובעת דרשה סכומים העולים פי כמה וכמה על הסכומים שהנתבעת שילמה, בהתייחס לכל שנה ושנה, גם אם נקח בחשבון רק את הקרן. מצב כזה אינו סביר והיא מחלישה את טענתה, כי הנתבעת הסכימה לתעריפים ולהקפי התשלום כנטען על ידה. 29. מהעדויות וחומר הראיות עולה, שהמנהל הוא מהנדס ותיק בעל נסיון רב שנים בעבודה מול רשויות מקומיות והיה מודע לדרישות הדין, לצורך יצירת התחייבות כספית מצד הרשות ובכלל זה הדרישה לאישור וחתימה של הגזבר. 30. המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה כי קיימת התחייבות של הנתבעת לשלם לה בעבור שירותי הנדסה שנתנה לה, מכוחם ניתן לחייבה במסגרת תביעה זו. 31. כאמור, גם אם נגרם עוול כלשהו בכך שנתנו לנתבעת שירותי הנדסה מעבר למסגרת ההסכם השני, אין בכך הצדקה לעקוף את הוראות החוק הברורות. קבלת תביעה זו תגרום לעיוות דין לכל תושבי המועצה, שכן הטלת חיוב כספי כה ניכר על המועצה, מבלי שיש לכך כיסוי תקציבי, תשבש באופן קשה את פעילותה ותפגע בכל תושביה. זהו המצב שהמחוקק ביקש למנוע ויש לתת לתכלית חקיקתית זו תוקף הלכה למעשה. 32. גם לגופו של ענין התביעה אינה מבוססת דיה. עדות המנהל הינה עדות יחידה, המבוססת בעיקר על רישומים פנימיים של התובעת. אין בהם להוות ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל ההוכחה, המוטל על התובעת. התובעת לא צרפה ראיות אובייקטיביות משמעותיות, מהן ניתן ללמוד על היקף השירותים ההנדסיים שנתנה לנתבעת כטענתה. התובעת לא צרפה לחומר הראיות מטעמה מסמכים כגון: דוחות פיקוח, יומני עבודה שנערכו בזמן אמיתי, מסמכים מקצועיים שהוכנו על ידה ו/או מסמכים אחרים, מהם ניתן לבצע בדיקה אוביקטיבית של טענותיה. התובעת הגישה "דוח נוכחות מסכמת של סשה", שהינו דיווח שעות עבודה של מהנדס מטעמה אצל הנתבעת, בחודשים מאי עד אוגוסט 98, ממנו עולה שהמהנדס עבד כ-120 שעות בחודש במקום 90 כמסוכם. אין בכך הוכחה מספיקה לטענותיה. מדובר בתקופה קצרה יחסית, מתוך כלל ההתקשרות ולא ניתן ללמוד מדו"ח נוכחות, שהינו לאקוני מטבעו, ביחס למהות העבודה שבוצעה, וכי ניתן שירות מעבר למוסכם. בכך שהתובעת לא הביאה לעדות את אותו מהנדס "סשה", על מנת שיסביר ויפרט את העבודות, יש להחליש את גרסתה. 33. התובעת המציאה חוות דעת של עו"ד ראובן בינר מיום 12.11.00, ממנה עולה שהנתבעת נותרה חייבת לה סכום של 664,000 ₪. חוו"ד זו ניתנה לבקשת הצדדים בנסיון לגשר על הפערים ביניהם. חוו"ד זו אינה ראיה קבילה ואינני נותן לה כל משקל. כמו כן, שוכנעתי שחוות הדעת אינה מבוססת מספיק, לא עובדתית ולא משפטית, והיא ניתנה במסגרת הליכי פשרה בין הצדדים שאינם מחייבים אותם. 34. התובעת מסתמכת גם על מכתב גזבר המועצה מיום 15.9.97, באשר לאישור שכר הטרחה המגיע לה בגין פרוייקטים עליהם פיקחה. הנתבעת שלמה לתובעת בעבור שירותי פיקוח אלה, בהתאם להיקף שהגזבר אישר, לפיכך אין במכתב זה בסיס לתשלום נוסף (מעבר למה שבוצע בפועל), כפי שנתבע בהליך זה. 35. כפי שנאמר, ככלל בתי המשפט מישמים הלכה למעשה את הוראות החוק ודוחים תביעות נגד רשויות מקומית, ככל שאינן מסתמכות על התחייבות שנעשתה כדין. יש מקרים בודדים, בהם בכל זאת בתי המשפט קיבלו תביעות ללא התחייבות כזו ואולם מדובר בחריג לכלל, בנסיבות מיוחדות, שאינן חלות במקרה זה. מקרים אלה מאופיינים בנסיבות האלה (במצטבר): א. רשות מקומית קיבלה שירות בהיקף כספי קטן; ב. השירות ניתן בעניין שנוגע להתנהלות שוטפת ושגרתית; ג. לא היתה מחלוקת לעצם מתן השירות; ד. ניתן להניח שיש כיסוי תקציבי לשירות מעין זה; ה. לא היה חשש לפגיעה ממשית בתפקוד הרשות כתוצאה מקבלת התביעה. במקרים כאלה שהתביעה התקבלה, זה נעשה מתוך מדיניות משפטית שלא לגרום לעוול קשה לנותן שירות בהיקף קטן, עקב תקלה בירוקרטית של אי חתימה על הסכם כדין, בהתאם לדקדוקי החוק. מדובר, כאמור, בחריג לכלל, במספר מועט מאוד של מקרים, במצב שונה לחלוטין מהמצב בתביעה זו. 36. המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה את התביעה באשר לעבודות הנוספות. דמי שכירות עבור מבנים ניידים 37. החלק השני של התביעה מתייחס לשלושה מבנים ניידים (להלן:"קרוונים"), שלטענת התובעת השכירה לנתבעת. 38. בין הצדדים נחתם הסכם מיום 6.1.95 (ההסכם עצמו לא הוגש כראיה), אשר הוארך ביום 13.2.97. גזבר המועצה הודיע לתובעת במכתב מיום 7.6.99 כי שני מבנים יפונו על ידה ביום 15.6.99 והשלישי במהלך חודש יולי 1999 וכי היא מבקשת לקחתם. לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה מבוססת, מטעם התובעת, כי לאחר המועדים הנ"ל הנתבעת המשיכה לעשות שימוש בקרוונים ו/או כי לא יכלה לקחתם כדרישת הנתבעת. לפיכך, התובעת לא הוכיחה את תביעתה לאחר יולי 1999. עם זאת אני מקבל את טענת התובעת, כי הנתבעת לא שילמה לה דמי שכירות לתקופה של עד 15.6.99 בעבור שני מבנים במשך חמישה וחצי חודשים לפי 300 $ לחודש, ובנוסף בעבור מבנה אחד למשך חודש אחד נוסף לפי 100 $ לחודש. עדות התובעת ביחס לתקופה זו לא נסתרה. התחייבות המועצה, ביחס לקרוונים, נעשתה כדין ומשסיפקה אותם התובעת לנתבעת, היה על הנתבעת להוכיח את התשלום עד מועד סיום ההתקשרות. הנתבעת לא עמדה בחובה זו. 39. סה"כ החוב בענין הקרוונים עומד על 1,650 $ נכון ליום 15.6.99 ועוד 100 $ נכון ליום 15.7.99, שעומדים על סך 6,717 ₪ ו- 408 ₪. התוצאה 40. התביעה נדחית, בכל הקשור לביצוע עבודות נוספות ע"י התובעת. 41. התביעה מתקבלת באופן חלקי ביחס לדמי שכירות בעבור השכרת קרוונים לנתבעת. 42. הנתבעת תשלם לתובעת 6,717 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.99 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן הנתבעת תשלם לתובעת 408 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.99 ועד לתשלום המלא בפועל. התשלומים ייעשו תוך 30 יום מהיום. 43. נוכח התוצאה, בה התקבל רק חלק קטן מהתביעה, אין צו להוצאות. עירייההנדסה / מהנדס