להלן החלטה בנושא ביטול הודעת איסור שימוש ברכב: החלטה לפני ערר כנגד החלטת בית משפט לתעבורה בנצרת (כב' השופט דבור) (להלן:"בית משפט קמא"), שניתנה ביום 07/08/08, לפיה בוטלה הודעת איסור השימוש ברכב והחזרתו לבעליו לאלתר. צו הפסילה המנהלי נותר על כנו. 1. נימוקי הערר א. ביום 26/07/08 סמוך לשעה 02:50, בכביש 90 ליד חניון השקמים לצפון, נהג לידאוי נשאת (להלן: "המשיב"), ברכב מסוג סיאט מ.ר. (להלן: "הרכב") 3794061. ב. המשיב נתפס כאשר נהג בכביש 90 ב"זיג-זג" מצד לצד. ג. כאשר נעצר, נדף ריח חריף מפיו. המשיב התבקש לבצע בדיקת שכרות. המשיב ביצע את הבדיקה הראשונית של הנשיפון. מן הבדיקה עלה חשד סביר להימצאות אלכוהול בדמו של המשיב. המשיב התבקש לבצע בדיקה נוספת במכשיר הינשוף. לשם כך, נלקח לצומת צמח על מנת לבצע הבדיקה. כל העת, איים המשיב על השוטר המתנדב שהיה במקום. ד. המשיב כשל בבדיקת המאפיינים. ה. המשיב התבקש לבצע בדיקת ינשוף, אולם לא נשף בכמות מספקת על מנת לבדוק את רמת האלכוהול בדמו. ו. בעקבות כך, נפסל רישיון הנהיגה של המשיב למשך 30 יום על ידי פקד נמרוד בכור. ז. בדיון בבקשה לביטול פסילה מנהלית לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), יש לבדוק: (א) קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום. (ב) משהגיע בית משפט למסקנה כי יש ראיות לכאורה, רשאי הוא לבטל את הפסילה המנהלית רק אם שוכנע כי ביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור. ח. בית משפט קמא טעה בקובעו כי: "קיימת תשתית רעועה שאין בה די הצורך למתן צו פסילה, מי שערך את הדוח לא שמר על קשר עין רציף עם הרכב משלב ביצוע העבירה עש לשלב עצירתו". ט. בשלב זה של הדיון יש לבחון קיומן של ראיות לכאוריות בלבד, וכאלה קיימות בתיק. י. המשיב טען בבקשתו שאין הוא שותה משקאות חריפים וכי במהלך הנסיעה הציע לו חברו לגימה מבירה ואכן המשיב לגם לגימה אחת בלבד. יא. בית משפט קמא התמקד בסוגיית המהימנות והמשקל ופסל את גרסת השוטר בטרם שמע עדותו. סוגיה זו רלבנטית לדיון בתיק העיקרי ולא בשלב זה של הדיון. יב. מדובר בעבירה מן המסוכנות שבפקודה. המסוכנות נובעת מעצם חומרת העבירה ומנסיבות ביצועה. יג. עברו התעבורתי של המשיב כולל 6 הרשעות משנת 2006. יד. סעיף 57 לפקודה מאפשר השבתה של רכב ומעניק לבית משפט סמכות להחזיר את הרכב רק אם נתקיימו החלופות הקבועות בסעיף 57ב. טו. סעיף 57ב(ב) לפקודה קובע כי בית משפט יבטל את הודעת איסור השימוש ברכב אם יוכח שהרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. במקרה הנדון, המשיב, שנהג ברכב, הנו הבעלים של הרכב, אשר נהג ברכב בניגוד לחוק. טז. הסיפא של סעיף 57ב(ג) לפקודה קובע כי בית משפט יקח בחשבון גם את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג בו בעת ביצוע העבירה. 2. נימוקי המשיב א. אין כל יסוד לערר זה. כעולה מסעיף 57ב(ב) לפקודה, אם נתקיימו נסיבות אחרות מאלה הנמצאות בס"ק ב, המצדיקות זאת, רשאי בית משפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג בו. ב. הרישום במשרדי הרישום הנו דקלרטיבי בלבד. הרכב אומנם רשום על שם המשיב, אולם משמש את כל בני המשפחה. ג. במתן ההחלטה בבית משפט קמא, לא ביקשה העוררת עיכוב ביצוע, והרכב הוחזר לבעליו. ד. מדובר בהחלטה מאוזנת ומבוססת. ה. בית משפט קמא קבע כי מחומר הראיות לא ניתן להסיק איך ובאיזה צורה גרם המשיב להכשלת הבדיקה. כן קבע כי הדרישה לביצוע הבדיקה לא הייתה חדה דיה. ו. הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהליך הדיוני, מה גם שאין נימוק המצדיק התערבות. ז. המשיב נענה לכל דרישות השוטרים. המשיב ביצע בדיקת ינשוף. המשיב לא התבקש לבצע בדיקת דם. לכן לא ברורה הטענה כי הכשיל את עריכת הבדיקה. 3. החלטת בית משפט קמא בנסיבות העניין החליט בית משפט קמא להורות על ביטול הודעת איסור השימוש והחזרת הרכב לבעליו לאלתר. הנימוקים להחלטה: א. דלות החומר הראייתי. ב. מחומר הראיות לא ניתן להסיק איך ובאיזה צורה גרם המבקש להכשלת הבדיקה. ג. הדרישה לביצוע הבדיקה לא הייתה חדה וברורה דיה. 4. דיון סעיף 57ב לפקודה קובע: "57ב.(א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה, או את בא כוחו או שוטר. (ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: (1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; (2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א). (ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת, ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב." נראה כי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה אינו רלבנטי לנדון שכן הנהג הוא הבעלים של הרכב. כמו כן סעיף 57ב(ב)(1) לפקודה אינו רלבנטי לענייננו, שכן המשיב ידע על דבר השבתת רכבו. סעיף 57ב(ג) לפקודה קובע כי רשאי בית משפט לבטל או לשנות את הודעת איסור השימוש אם נתקיימו נסיבות אחרות מהמנויות בס"ק (ב), המצדיקות זאת. הסיפא של הסעיף אף היא אינה רלבנטית לענייננו, שכן המשיב הנו הבעלים של הרכב והזיקה בינו לבין הרכב לא מעלה או מורידה דבר בנדון. נראה כי מלשון החוק לא עולה כל מניעה מהשבת הרכב למשיב. על העוררת הייתה מוטלת החובה להצביע על טעם המונע מבית משפט מלהשיב למשיב את הרכב. העוררת לא הצביעה על טעם מהותי המונע השבת הרכב לבעליו. הרכב משמש לצורכי כל המשפחה ולא הוכח כי השבתו לבעליו תגביר את הסיכון לביטחון הציבור. לשם הגנה על ביטחון הציבור נפסל רישיון הנהיגה של המשיב. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערר. רכבמשפט תעבורהאיסור שימוש ברכבשימוש ברכבאיסור שימוש