להלן פסק דין בנושא התיישנות קנסות תעבורה: פסק דין 1. בתובענה זו עתר המבקש למתן פסק דין המצהיר, כי עונשים שהושתו עליו - קנסות- בגין 17 דו"חות ותיקי תעבורה התיישנו. בסופו של יום צומצמה העתירה ל-7 קנסות (קנסות מס' 5 עד 11 ברשימה), לאחר שהמשיבה הסכימה על התיישנותם של 4 קנסות (מס' 1 - 4 ברשימה) והמבקש חזר בו מיתרתם. 2. שבעת הקנסות שבמחלוקת (להלן- הקנסות) הוטלו בשל עבירות תעבורה מסוג "עבירת קנס", כמובנה בסעיף 1 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן - הפקודה) ובהתאם לצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002 (להלן - הצו), ומסוג "ברירת משפט", על פי סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ). המבקש קיבל את הדו"חות, לא ביקש להישפט עליהם, לא שילם את הקנסות הנקובים בהם, והוא נחשב כמי שהורשע בעבירות הנקובות בהם, למן תום המועד הנקוב בהם לתשלום הקנס (סעיף 229(ח2) לחסד"פ). כל הדברים הללו מוסכמים על הצדדים, ועוד מוסכם ביניהם, כי לא נשלחה למבקש דרישת גביה כלשהי במשך שלוש השנים שלאחר ההרשעות. מועדי "ההרשעות" בגין כל אותם קנסות הינם בין החודשים מרץ 1997 לנובמבר 1998. 3. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת תקופת ההתיישנות של הקנסות. לדעת המבקש, הקנסות הם "חטא" על פי ההגדרה שבסעיף 24(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ולדעת המשיבה הקנסות הם "עוון" על פי סעיף 24(2) לאותו חוק. אם הם "חטא", אזי תקופת התיישנותם היא 3 שנים, בהתאם לסעיף 10(3) לחסד"פ והקנסות התיישנו, ואם הם "עוון", אזי תקופת ההתיישנות שלהם היא 10 שנים, לפי סעיף 10(2) לחסד"פ ועל כן הקנסות טרם התישנו. 4. יסוד המחלוקת נעוץ בפרשנותו של סעיף 62 לפקודה, לאחר תיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000 (להלן - התיקון): "העובר אחת העבירות האלה, דינו - מאסר שנתיים או קנס... ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט - קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (1) מפר הוראה מהוראות פקודה זו......." וזה סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: "(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - (1) אם קבוע לעבירה.... קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים ח דשים". וכיצד זה מתקשר לסוגייתנו? משום ההגדרות של "חטא" ו"עוון" בסעיפים 24(2) ו-(3) לחוק העונשין: "(2) "עוון" - ... ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. (3) "חטא" - ... ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום". לאמור: כאשר קבוע לעבירה עונש של קנס בלבד,ושיעור הקנס פחות מ-12,900 ₪ (הסכום מתעדכן מעת לעת), אזי המדובר ב"חטא", ואם שיעור הקנס גבוה מהסך של 12,900 ₪, אזי המדובר ב"עוון". 5. השאלה שבמחלוקת: האם גדר הקנסות דנן נקבע על פי שיעורי הקנסות שנקבעו על אותן עבירות בצו, כולם מתחת לסך של 12,900 ₪, ואזי הם "חטא", או שהוא נקבע על פי שיעור הקנס האמור בסעיף 62 לפקודה, שלאחר התיקון, ואזי הם "עוון"? לשון אחרת: האם, משום שהקנסות דנן, לא נדונו ולא נקבעו בבית המשפט, אלא הושתו על המבקש מכח סעיף 229(ח2) לחוק העונשין, הנזכר לעיל, לאחר שלא שילם אותם במועד הקבוע לכך ולאחר שלא ביקש להישפט עליהם, אזי לא חל עליהם הכלל האמור בסעיף 62 לפקודה (שלאחר התיקון), וממילא לא חלה עליהם הגדרת "עוון", או שלעולם הגדרת גובה הקנס לצורך סעיף 24 לחוק העונשין נעשית על פי הקנס המירבי שניתן להשית על אותה עבירה, במקרה שלנו: הקנס האמור בסעיף 62 לפקודה, גם אם העבירה לא נדונה בבית המשפט והקנס לא נקבע בבית המשפט, אלא מתוקף סעיף 229 (ח2) לדעיל? 6. הסוגיה דנן נדונה ב-ה"פ (שלום ירושלים) 511/05 סלאמה נ' מדינת ישראל (כב' השופט נ. סולברג), ונקבע, כי התיקון "הביא להחזרת עטרה ליושנה", לאחר שתיקון מס' 39 לחוק העונשין גרם לשינוי סיווגן של "עבירות קנס" שהן עבירות תנועה מ"עוון" ל"חטא", ובעקבות התיקון שבה והוארכה תקופת ההתיישנות על עבירות אלה מ-3 ל-10 שנים. כב' השופט סולברג הגיע למסקנתו זו הן בהסתמך על לשון החוק (התיקון) והן בהסתמך על תכליתו, כפי שניתן ללמוד עליה מדברי ההסבר לתיקון, שציין במפורש כי זו מטרת התיקון, לאור המאמצים המושקעים במאבק בתאונות הדרכים, וכיוון ששינוי סיווגן של אותן עבירות מ"עוון" ל"חטא" עלול להעביר מסר שלילי לציבור (דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 49), התש"ס-1999). מסקנות פסק הדין אושרו בערכאת הערעור ב-ע"א (מחוזי ירושלים) 6296/05 סלאמה נ' מדינת ישראל, שהוסיף את הדברים הללו: "העונש המירבי הקבוע לעבירות הוא זה הקבוע בחקיקה הראשית וברירות הקנס שניתנות בהתאם לצווים השונים, אינן גורעות מסיווג העבירה על פי חקיקה זו. לא מתקבל על הדעת שסיווגה של עבירה ייקבע על פי רצונו של הנאשם. ירצה לשלם את ברירת הקנס - תהיה העבירה חטא; לא ירצה לשלם את ברירת הקנס ויבוא לבית המשפט - תהיה העבירה עוון. בנסיבות אלו נראה לנו כמעט מובן מאליו הדבר, שסיווג העבירה הוא על פי העונש המרבי שיכול להטיל בגינה בית המשפט. ההסדרים האחרים - בין אם בברירת קנס, בין אם בברירת משפט ובין אם על דרך של תשלום כופר - אינם משנים את סיווג העבירה ככזה." 7. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"א 6296/05 צריך להנחות בית משפט זה, על פי הקבוע בסעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה. מסקנות פסקי הדין של כב' השופט סולברג וערכאת הערעור גם מקובלות עלי, בכל הכבוד, מהטעמים האמורים בהם, ואוסיף מעט משלי. 8. העונשים הקבועים בחוק הם לעולם הגבולות המירביים (סעיף 35(א) לחוק העונשין), וקנסות בכלל זה (ראו: י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי מהדורת 2003, עמ' 1245). לא יתכן לומר, שלעבירות, נשוא הקנסות, קבועים שני גבולות מירביים, האחד - כאשר הנאשם בוחר לשלם את הקנס הנקוב בדו"ח, או שהוא נמנע מלשלמו ואזי אותו קנס מושת עליו מכח סעיף 229 (ח2) לחסד"פ, והאחר - כאשר הוא מודיע על רצונו להישפט והעבירה נדונה בבית המשפט, ואזי הקנס המירבי הוא זה הנקוב בסעיף 62 לפקודה. המבקש מציע לומר, שסעיף 62 אינו חל כלל על עבירות תעבורה שהן עבירות של ברירת משפט, אלא על עבירות קנס, שהוגש עליהן כתב אישום, למשל, על פי החלטתו של תובע, לפי סעיף 225(א) לחסד"פ, או על פי החלטת שוטר, לפי סעיף 29(א) לפקודה. מבלי להיכנס לחולשות נוספות של קונסטלציה משפטית זו, הרי, שעל פיה, לא נקבע בשום מקום אחר הגבול המירבי של הקנס, שבית המשפט מוסמך להטיל בגין עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט, שהגיעו לפניו, בעקבות בקשת הנאשם להישפט. שהרי, סעיף 230 לחסד"פ קובע, את הגבול התחתון של הקנס, שבית המשפט מוסמך לפסוק בסיטואציה כזו, ואיה הגבול העליון? 9. הפרשנות המשפטית היחידה היכולה להתיישב עם כל האמור לעיל היא, שהקנס הקבוע בסעיף 62 לפקודה הוא "העונש" על עבירות התעבורה מסוג ברירת משפט, בין אם הנאשם הורשע מכח תשלום הקנס הנקוב בדו"ח או מכח הקבוע בחוק, אם לא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט, ובין אם הורשע בבית המשפט, אם ביקש להישפט. ומהו הקנס הקבוע בצו לאותן עבירות? כל מטרת הצו הינה לקבוע את גובה הקנס במידה והוא מושת מחוץ לכתלי בית המשפט, על פי האמור בפרק ז' לחסד"פ. הצו עצמו מפנה לסעיף 221 לחסד"פ, שענינו: קביעת עבירות קנס. הצו לא נועד לשנות את "העונש" הקבוע בפקודה, כלומר את הקנס המירבי שבסעיף 62 לפקודה. קנס זה הוא "הקנס", אליו יש להתייחס, לצורך סיווג העבירה לפי סעיף 24 לחוק העונשין. הקנס שבסעיף 62 לפקודה עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום, הוא הקנס שבסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, לכן הוא "עוון", ועל כן תקופת התיישנותו היא 10 שנים. 10. המבקש מסתמך על פסק הדין שניתן ב-ע"פ (מחוזי ירושלים) 6663/02 גבאי נ' מדינת ישראל, שהגיע למסקנה הפוכה, לאחר שדחה את הפרשנות המסתמכת על סעיף 62 לפקודה שלאחר התיקון : "הטעם לכך הוא, שהגדרת העבירה מסוג עוון מתייחסת לקנס שלא נקבע לו סכום (הדגשה במקור - הח"מ) , בעוד שלעבירת התעבורה דנן, הנכנסת בגדר סעיף 62(8) לפקודת התעבורה, קבוע גם קבוע סכום הקנס. מכאן, שהשילוב של סעיפים 24(3) ו-61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מעלה שאין המדובר בעבירה שסיווגה הוא חטא". בכל הכבוד סבור אני, כי טעה בית המשפט בע"פ 6663/02 בהנמקתו ובמסקנתו. האבחנה לענין סיווגה של עבירה, שעונשה קנס בלבד, איננה בין עבירה שנקבע לה סכום ובין עבירה שלא נקבע לה סכום, אלא בין עבירה, שהקנס שנקבע לה עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום ובין עבירה, שהקנס שלצידה אינו עולה על השיעור האמור (בדיוק כפי שציין המבקש בסעיף 11(ג) להמרצת הפתיחה). ובאשר לתוקפו המנחה של פסק דין זה של בית המשפט המחוזי אל מול תוקפו המנחה של פסק הדין בענין סלאמה, הרי שמלבד האמור לעיל, פסק הדין בסלאמה מאוחר יותר מפסק הדין בענין גבאי, והוא (סלאמה) ניתן בהרכב של שלושה שופטים לעומת דן יחיד (בגבאי). 11. בענין סלאמה נקבעה גם חלותו הרטרואקטיבית של התיקון על כל עונש שלא התישן בעת חלות התיקון, כלומר, גם הקנסות שהושתו לפני התיקון, ושטרם התישנו בעת כניסתו של התיקון לתוקף, תקופת התישנותן היא 10 שנים. קביעה זו הסתמכה על העקרונות שנקבעו בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2) 542. המבקש לא חלק על כך. 12. המסקנה הנובעת עד כאן היא, שהקנסות שבמחלוקת לא התישנו, ודין התביעה לגביהם להידחות. 13. ראוי היה לדחות את התובענה גם משום חוסר נקיון כפיו של המבקש. כידוע, מקורו של פסק הדין ההצהרתי הוא בתורת דיני היושר, הדורשת מהעותר, בין היתר, קיום ושמירה על ידיים נקיות. מתן הסעד ההצהרתי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לתת דעתו בגדר שיקוליו לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק. בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום לב והעדר נקיון כפיים (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 469-470). אין המדובר בהתנהגות העולה מדרכו של המבקש בכביש, כפי שהיא עולה משלל עבירות התנועה, שפורטו בתובענה, בלבד. על כך ניתן היה, אולי, לסלוח, אילו היה המבקש מראה כי באמת ובתמים חפץ הוא בכפרה הגלומה בהתישנותן של עבירות ובהתישנותם של עונשים. אולם, מתברר, כי גם לאחר התקופה הנזכרת בתובענה, במשך השנים 2002 עד 2004 המשיך המבקש ועבר עבירות תנועה נוספות וצבר קנסות נוספים (הודאת המבקש, עמ' 5 לפרוטוקול), וכן מתברר כי למרות שהפעם האחרונה שבה רשיונו היה בתוקף היתה בחודש אפריל 2001 (עמ' 4 לפרוטוקול), ולמרות שהמבקש ידע על כך, הוא לא נמנע מלהמשיך ולעבור עבירות תנועה נוספות (עמ' 5). כל זאת, באדם שעיסוקו (עורך דין) כרוך בשמירת החוק. ועוד מתברר, כי המבקש לא שילם עד כה את כל הקנסות, שאין עליהם כל טענת התיישנות, הן אלה שנכללו ברשימה שבתובענה והן אלה שהתווספו לאחריה. בתובענתו זו, איפוא, טובל המבקש ושרץ בידו. 14. התוצאה: 1. בהסכמת הצדדים, ניתן צו להתיישנות הקנסות מס' 1 עד 4 שברשימה, והמשיבה לא תפעל לגבייתם. 2. בהסכמת הצדדים, נדחית התביעה בהקשר לקנסות מס' 12, 14, 17 לרשימה. 3. התביעה בקשר לקנסות מס' 13, 15 ו-16 לרשימה נדחית, לאחר שהמבקש זנח אותם בסיכומיו. 4. התביעה בקשר לקנסות מס' 5 עד 11 נדחית, לאור מסקנות פסק הדין. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועההתיישנות