בית המשפט ציין בפסיקתו כי לנאשם הזכות להיות נוכח במשפטו. זוהי זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט 'מאחורי גבו' וכי תינתן לו הזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי עם זאת, זכות זו אינה מוחלטת, וסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי קובע חריגים בהם יכול בית המשפט לדון נאשם שלא בפניו, בישיבת המשך, כאשר בין היתר: "(א) נאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, מותר לדונו שלא בפניו אם ההזמנה למועד ההמשך נמסרה לו בהודעה של בית המשפט בשעת דיון, ובית המשפט הזהירו במהלך המשפט שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא התייצב, או אם הזמנה בכתב הומצאה לו, שלא באמצעות סניגורו, וכן לסניגורו, אם יש לו סניגור, וצוינה בה האזהרה האמורה. (ב) סעיף קטן (א) יחול על נאשם בפשע רק אם הדיון במשפטו מתקיים בבית משפט שלום והוא היה מיוצג על ידי סניגור באותה ישיבה". להלן פסק דין בנושא נוכחות נאשם במשפט: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' חן) ב-ת"ד 3042/03 מיום 20.01.05. לאחר שהמערער הצהיר כי אין ידו משגת לשכור שירותיו של עו"ד, הורה בית משפט קמא לסנגוריה הציבורית ביום 9.10.03 למנות לו סנגור מטעמה. תחילה כפר המערער בחלק מעובדות כתב האישום שיש בהן לייחס לו ביצוע העבירות המיוחסות לו והתיק נקבע להוכחות ביום 13.7.04. במועד זה הודיעו באי כוח הצדדים הצהירו כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יודה ויורשע המערער בעבירות המיוחסות לו. לא נמסר כל פירוט גבי מהות ההסדר. בית משפט קמא הודיע לבאי כוח הצדדים כי בית המשפט איננו מחויב להסדר והודיע לסנגור כי אם יגיע למסקנה ש"אין להסתפק במאסר בדרך של עבודות שירות, כי אז יאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו". באותה ישיבה גם הרשיע בית המשפט את המערער בהעדרו והורה לממונה על עבודות שירות להכין חוות דעת אודות כשירותו של המערער לעבודות שירות. לאחר ישיבה זו התקיימו כמה ישיבות שלא ברור מהפרוטוקול אם המערער נכח בהן אם לאו. ביום 20.1.05, התקיימה ישיבה בה נכח המערער ובא כוחו, ובה טענו הצדדים ארוכות לעונש, והמערער ניצל את זכות המילה האחרונה, כפי שיובהר בהמשך. על פי גזר הדין, העבירות בהן הורשע המערער הן סטייה מנתיב, גרימת תאונה ברשלנות לאחר נהיגה במהירות מופרזת ובלתי סבירה באוטובוס שמצבו הכללי וצמיגיו לא היו תקינים ובגרימת חבלה של ממש לו עצמו ולנוסעים באוטובוס. העונש אשר הושת עליו היה זה: "פסילת רישיון נהיגה לצמיתות לרכב המצריך רישיון נהיגה לדרגה 3 ומעלה. כן לא יוכל לנהוג רכב מסוג כלי הרכב המנויים בתקנה 178(א)(2א) ו-178(א)(4) לתקנות התעבורה, וזאת כאמור לצמיתות". בנוסף נגזרה עליו פסילה רישיון הנהיגה שלו לכל סוגי הרכב למשך 4 שנים. לאחר תום 3 שנים וחצי יוכל המערער "להתחיל בהליכים לקראת קבלת רישיון נהיגה בהתאם למגבלות שהותוו לעיל"; ששה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא ינהג ללא רישיון נהיגה תקף או בזמן פסילה; פסילה על תנאי למשך 36 חודשים לתקופה של 3 שנים. 2. בא כוח המערער טוען כי למרות שהמערער הורשע על פי הודאתו, בהיותו מיוצג על ידי עורך דין, הרי שאופן ניהול המשפט על ידי סנגורו הקודם והשתלשלות העניינים בבית משפט קמא, בשילוב עם כשלים דיוניים מהותיים, יש בהם כדי להביא לביטול הרשעתו, או לחילופין לביטול גזר הדין. ולהלן תמצית טענותיו: בבית משפט קמא, היה המערער מיוצג על ידי עו"ד. ואולם, לפי עצת הסנגור, במשך שנה תמימה הוא הפסיק להופיע לדיונים בבית משפט קמא, למעט בדיון האחרון בו נגזר דינו. המערער צירף לערעורו תצהיר (צעד שאיננו מוכר לי) בו טען שסנגורו לא יידעו אודות החובה להתייצב לדיונים, ואף לא עדכנו כראוי על התקדמות העניינים בתיק, לרבות על הסדר הטיעון שערך עם התביעה. ביום 13.07.04, הודיעו הצדדים לבית המשפט על הגעתם להסדר טיעון, והמערער, שלא היה נוכח בדיון, הורשע על פי הודאתו, ובית משפט קמא לא ביקש שהמערער יהא נוכח באותו דיון. בא כוח המערער טוען, כי בכך הפר בית משפט קמא את החובה לוודא כי המערער בעצמו מכיר את פרטי ההסדר (לכל הפחות היה עליו לוודא כי הסנגור עשה כן), ואף לא הזהירו באופן בלתי אמצעי כי הוא אינו כבול להסדר הטיעון. לטענתו, לו ידע המערער על פרטי ההסדר לאשורם, לא כל שכן, על כוונת סנגורו להודות, הוא לא היה מסכים לדבר. בנוסף, היה על בית משפט קמא לוודא כי המערער יתייצב לכל הדיונים המהותיים בתיק, כאילו המדובר הוא בתיק פלילי או תיק שעניינו תאונה קטלנית, והוא מפנה לסעיף 240(א) לחוק הסדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- "חסד"פ"). בא כוח המערער מוסיף כי מרשו, אשר נכח בשלב הטיעונים לעונש, הנו חסר השכלה, ולכן לא הבין כלל את המתרחש, והוא כופר לחלוטין במיוחס לו. המערער צירף לערעורו תצהיר מטעמו המאמת את טענותיו. לנוכח כל אלו, הוא מבקש מבית המשפט לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהחזיר את הדיון להקראה מחודשת, ולחילופין, לטיעונים מחודשים לעונש. לחילופי חילופין, יש להקל בעונש, מן הנימוקים הבאים: מפרוטוקול הדיון לא ניתן להבין באופן חד משמעי מה הם פרטי ההסדר, ולכן לא ניתן לבחון אם העונש אשר נגזר על המערער חורג ממנו אם לאו; בית משפט קמא התעלם מהעובדה שלא נטען בכתב האישום שהיה קשר בין מצב צמיגי הרכב לבין קרות התאונה; לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה (רשלנותו הגבולית של המערער בנהיגה, מהירות נסיעה העולה במעט על המותר, רשלנותן החמורה של הרשויות, העובדה שבתאונה נגרמה לו נכות קשה בשיעור של 70%, וזאת שלא נהג כלל מאז התאונה) לא היה מקום לפסילה כה ארוכה על כל סוגי הרכב, וודאי לא להשית פסילה לצמיתות מנהיגה בכלי רכב ציבוריים, לרבות מוניות, דבר אשר כמוהו כשבירת מטה לחמו, ויגרום לו ולמשפחתו להגיע לחרפת רעב. מה גם שהמערער חסר השכלה, אינו יודע קרוא וכתוב, ומעבר לנהיגה לא קיימת עבורו כל אפשרות אחרת להתפרנס. 3. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. הוא טוען, כי אם בזמן שנגזר דינו לא הבין המערער את שהתרחש, אז במה היתה משנה העובדה שלאורך כל הדיונים הוא היה נוכח? מכל מקום, לפי סעיף 240 לחסד"פ, אין להטיל עונש מאסר ללא נוכחות הנאשם, אך לא מדובר בכך שאין אפשרות לניהול המשפט בהעדרו. כן, בית משפט קמא רשאי היה להניח שהסנגור הגיע להסדר עם התביעה, כנהוג בתיקים כגון דא. תגובת הסנגור לטענות המערער כנגדו איננה בפנינו, ולכן אין זה ראוי להעלות טענות לחובתו. לדידו, המערער מבקש לעשות מקצה שיפורים או לחזור בו היום מהודאתו. לפי ההלכה, בנסיבות העניין אין כל סיבה המצדיקה זאת. לא ניתן לטעון שמערער מאמין בחפותו הכנה, ואין מחלוקת בנוגע להתרשלות של גורמים אחרים ותנאי הכביש, ואלה הובאו בפני בית משפט קמא. הדבר אף עשוי להוות אינדיקציה לכך שהסנגור הקודם עשה כל שלאל ידו למען המערער. חלק מההסדר לא יצא אל הפועל בשל אי התאמת המערער לעבודות שירות, ובשל כך לא ביקשה התביעה עונש מאסר בפועל אלא עונש קל יותר - דבר שכלל אינו מצריך את הסכמת הסנגור. ובאשר לעונש עצמו, מדובר בעונש קל, שאינו כולל מאסר, בייחוד לנוכח העובדה שרשלנותו של המערער היתה גבוהה מאד, בעודו נוסע 66 קמ"ש בירידה בכביש רטוב. בית משפט קמא התחשב בעובדה שהמערער כלל לא נהג לאחר התאונה, ומאחר ובשל נכותו הרי שהמערער ממילא לא ישוב לנהוג ברכב ציבורי, עונש הפסילה לרכב פרטי איננו חורג מן המקובל. בנוסף, גיליון ההרשעות של המערער מכביד. דיון 4. לב ליבו של הערעור מופנה כנגד העובדה, שמאז ששכר לעצמו סנגור, לא נכח המערער בעת הדיונים בעניינו, וכי בית משפט קמא קיבל את הודעת הצדדים על הסדר טיעון בהעדר המערער, מבלי שווידא שהמערער מכיר את פרטי ההסדר, ואף ללא שהזהירו כי איננו כבול להסדר המוצע. השאלה היא, האם מכאן עלינו להגיע למסקנה כי דין פסק-הדין, או ליתר דיוק, הכרעת-הדין שניתנה על סמך הודאת המערער במסגרת הסדר הטיעון, להתבטל? 5. זכות הנוכחות של נאשם במשפטו נקודת המוצא לדיוננו הנה סעיף 126 לחסד"פ, המורה כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". על הרציונל העומד בבסיס הוראה זו עמדה כב' השופטת דורנר בבג"צ 7357/95 המפריס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769 (1996): "לנאשם הזכות להיות נוכח במשפטו. זוהי זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט 'מאחורי גבו' וכי תינתן לו הזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי" (עמ' 776). זכות זו אינה מוחלטת, וסעיף 130 מורנו אודות חריגים בהם יכול בית המשפט לדון נאשם שלא בפניו, בישיבת המשך, כאשר בין היתר: "(א) נאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, מותר לדונו שלא בפניו אם ההזמנה למועד ההמשך נמסרה לו בהודעה של בית המשפט בשעת דיון, ובית המשפט הזהירו במהלך המשפט שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא התייצב, או אם הזמנה בכתב הומצאה לו, שלא באמצעות סניגורו, וכן לסניגורו, אם יש לו סניגור, וצוינה בה האזהרה האמורה. (ב) סעיף קטן (א) יחול על נאשם בפשע רק אם הדיון במשפטו מתקיים בבית משפט שלום והוא היה מיוצג על ידי סניגור באותה ישיבה". נראה כי תנאי סעיף זה מתקיימים בענייננו. יודגש, כי אין סעיף 240 לחוק חל, שכן במקרה דנן מדובר בעבירת תעבורה שגרמה לתאונת דרכים ולחבלות של ממש: "240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה ... שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, ... יחולו סדרי דין אלה..." יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת"פ (חיפה) 224/95 מדינת ישראל נ' שלום בן נסים אזולאי, תק-מח, 97(1) 632, ואשר צוטטו מפי כב' השופט גולדברג ברע"פ 2473/98 ג'מאל חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 241 (1998), ולפיהם: "אין... לקבל את הטענה כי לשון סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי [הדן באי התייצבות בתחילת המשפט- ע.ח.] מחייבת כי הנאשם עצמו יבקש כי משפטו יתנהל שלא בפניו. לו היתה טענה זו מתקבלת הרי שפירושה המעשי הוא כי בית המשפט לא יוכל לעולם לסמוך על דבריו של עורך דין המופיע בפניו וטוען בשמו של נאשם. זוהי תוצאה אבסורדית שאין הדעת סובלת... לפיכך, אני סבור כי מקום שנאשם ייפה את כוחו של עורך דין להתייצב במשפט ולהופיע בשמו, הרי שגם הבקשה כי המשפט יתנהל שלא בפני הנאשם יכולה לבוא מפי הסניגור ואין הכרח כי הנאשם עצמו, במו פיו, יאמר אותה לבית המשפט" (עמ' 244). אם כן, מן הבחינה העקרונית, לא נפל פגם בעצם העובדה שהמערער לא התייצב לדיונים במשפטו. יש להבהיר, כי לא היה מקום להציג את המערער כבור ועם ארץ שאיננו מבין דבר, עד כדי כך שהוא משולל כל רצון או יכולת מינימאלית להחליט עבור עצמו, וכי הלך עיוור אחרי עצות סנגורו הקודם, עד כדי כך שהוא הולך שולל אחרי עצות אלה. כל עוד יש לפנינו אדם כשיר לעמוד לדין, ואין כל סיבה לחשוב אחרת, הופעתו או העדרו מהדיונים היו על דעת עצמו ותוך כדי תיאום עם בא כוחו. עובדה זו משליכה על הטיעון הנוגע להסדר הטיעון. גם לעניין ההודעה בדבר הסדר הטיעון, אליו הגיעו הצדדים, לא נראה לי שנפל בו פגם היורד לשורשו של עניין והמביא לבטלות הכרעת הדין של בית משפט קמא, גם אם אקבל את מרבית טענתיו של בא כוח המערער. נכון הדבר שטוב היה עושה בית משפט קמא אם היה מדקדק במספר פעולות: א. אם היה מנהל פרוטוקול נהיר המראה בצורה ברורה את טענות הצדדים, בעיקר בכל הנוגע למהות הסדר הטיעון; ב. אם היה מוודא שהמערער אכן מבין את תוכן ההסדר ומאשרו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, לפני שהוא מרשיעו בדין; ג. אם היה מבהיר למערער כי אין בית המשפט מחויב או כבול להסדר. פעולה אחרונה זו נועדה, בין היתר, על מנת שיוכל הנאשם לשקול את ההסדר בצורה טובה, על מנת שהודאתו תהיה הודאת אמת, ועל מנת לוודא כי ההסדר אותו הוא מאשר משקף את רצונו הטוב והחופשי של המערער. ביצוען של פעולות אלה יש בו כדי להבטיח את קיומו של הליך נכון ברור ונקי מספקות. ואולם, במקרה שבפנינו תוכן ההסדר היה ידוע למערער. לא נטען בפני שהסנגור הקודם לא הסביר את תוכן ההסדר למערער. כל אשר נטען בתצהיר היה טענה כללית ביותר ש"לא הבנתי את ההליך המתרחש..". עובדה היא, הוא הודה ולא חלק על עובדת קיומו של הסדר לפיו הוא מודה וידוע לו מה מהות העונש שהוא צפוי לו. לא ניתן לומר כי במקרה זה נכזבה תקוותו לעונש קל. למעשה העונש אשר הושת עליו בסופו של יום, היה יותר קל ממה שהוסכם בהסדר, לאחר שהוא לא נמצא כשיר לעבודות שירות בגין נכותו מהתאונה. לא מצאתי בנימוקי הערעור נימוק אחד שיש בו כדי להצדיק את ביטול הודאתו של המערער. וכפי שצוין בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572 (1987): "מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו... עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על-ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שישות עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה 'מרצון טוב וחופשי', ויתבע ברור משפט לגופו של עניין...." (עמ' 579). לא התקיים במקרה דנן אותו חשש אשר הובע בפסק הדין פלוני שהודאת המערער היתה בניגוד לרצונו או נכפתה עליו עת הוא מאמין בחפותו. מירב טענותיו כוונו לאשמם של אחרים, מבלי לבטל את אחריותו לתאונה. בדיון בו נטען לעונש לא הביע המערער מחאה או טענה כנגד המתרחש. לא נשמעה מפיו הסתייגות כלשהי שיש בה כדי להצביע על אי הבנה של הסדר הטיעון או על מחלוקת שנתגלעה בינו לבין סנגורו בסוגיית העונש. כל שאמר לאחר שסיימו עורכי הדין לפרוש את טיעוניהם היה: "אני נהגתי במקום נהג אחר משום שהיתה לו חתונה. אני עשיתי את הערב שלו והוא עשה את הבוקר שלי. זה הגורל. זה מה שנכתב לי. בקו הזה היו שני אוטובוסים ואנחנו עבדנו אני וחבר שעבד איתי במקביל על שני האוטובוסים פעם זה ופעם זה" (פרוט' מיום 20.1.05, ע' 5, ש' 1-3). 6. באש לעונש אשר הושת על המערער, נראה לי כי מדובר בעונש ראוי, שאיננו נוטה לחומרא, כך שאין מקום להתערב, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער. בית משפט קמא שקל את השיקולים הרלוונטיים, בין לקולא ובין לחומרא, ופירט שיקולים אלה ביתר שאת. הוא החליט שאין מקום לפסיקת עונש מאסר בפועל, התחשב ברשלנותם של גורמים נוספים בפרשה, ובעובדה שהמערער סבל נזק גופני כבד. כן לקח בחשבון את מצבו הכלכלי ואת עברו התעבורתי הכולל 37 עבירות ושנגרמו חבלות קשות לו ולנוסעי האוטובוס. התוצאה הסופית היא, שהערעור נדחה. משפט פלילינאשם