בפניי עתירה להורות למשיבים ליתן לעותרת מעמד של תושבת קבע בישראל. רקע ועובדות רלוונטיות העותרת נישאה בשנת 1998 לאזרח ישראלי בקזחסטן. העותרת הגיעה לישראל בשנת 1999 ובמסגרת ההליך המדורג (נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי, להלן: "ההליך המדורג") קיבלה רישיון לישיבה ארעית בישראל (א/5) אשר חודש מעת לעת. בחודש יולי 2000 אובחנה העותרת כחולת כליות, ובחודש אפריל 2004 עברה ניתוח להשתלת כליות בסין. בספטמבר 2005, בעקבות בירור שערכו המשיבים, עלה, כי בני הזוג אינם מתגוררים יחדיו כשנה, מאז חודש ספטמבר 2004. חרף זאת, ובשל מצבה הבריאותי של העותרת, הוחלט להאריך את רישיונה לישיבה ארעית בארץ. כשנודע למשיבים, מהודעה של משטרת ישראל, כי קיימים מב"דים לגבי העותרת, הודיעו לעותרת על ביטול ההחלטה להעניק לעותרת רישיון לישיבה ארעית בישראל, בכפוף להמצאת אישור מהמשטרה על סגירת התיקים. אישור זה הומצא ביום 8.1.2006. ביום 18.2.05 הוגשה עתירה מינהלית לבית משפט זה, להעניק לעותרת מעמד לישיבת קבע בישראל (עת"מ 2844/05, בפני כב' השופטת ס"נ קובו). ביום 15.2.06 נמחקה העתירה בעקבות הסכמת הצדדים להנפיק לעותרת רישיון מסוג א/5 לתקופה של שלושה חודשים והעברת עניינה לבדיקת ולהחלטת הוועדה הבינמשרדית במשרדי המשיב. עניינה של העותרת נדון בוועדה הבינמשרדית ביום 23.8.07 (נספח א' לתגובת המשיבות). על חברי הוועדה הבינמשרדית נמנה ד"ר מיכאל דור, ראש אגף רפואה כללית ומ"מ ראש מינהל רפואה, אשר נדרש להיבטים הרפואיים של פניית עותרת על סמך התיעוד הרפואי שהעבירה העותרת (סעיף 6 לסיכומי המשיב). המלצת חברי הוועדה ליו"ר הוועדה היתה "לסרב את הבקשה, נוכח העובדה כי מצבה הבריאותי (של העותרת – ש.ב) השתפר ומיוצב". בעקבות המלצת חברי הוועדה, החליט ראש מינהל האוכלוסין ויו"ר הוועדה כלדקמן: "לאור המלצת חברי הועדה, וכן לאור העובדה כי מצבה הבריאותי מיוצב, וע"פי חוות הדעת של נציגת משרד הבריאות בוועדה לא נשקפת סכנה לחייה וכן יכולה לקבל הטיפול הרפואי בארץ מוצאה, כמו כן לבני הזוג אין ילדים משותפים ועל כן לא נמצאו טעמים הומניטרים לבקשתה, ועליה לעזוב את הארץ" (להלן: "ההחלטה"). עובר לקבלת ההחלטה של הוועדה הבינשרדית בעניינה של העותרת, הגישה העותרת עתירה מינהלית נוספת לבית משפט, להורות לוועדה לדון בבקשתה (עת"מ 1607/07, בפני כב' השופטת ש' גדות). ביום 25.9.07 נמחקה העתירה מאחר והסעד המבוקש בעתירה ניתן לעותרת (נספח ב' לסיכומי המשיב). ביום 19.11.07 הגישה העותרת את העתירה דנן. העיקרית שבטענותיה היתה, כי לא ניתן להעניק לה את הטיפול הרפואי לו היא זקוקה בארץ מוצאה קזחסטן, ובהעדר טיפול נשקפת סכנה ממשית לחייה. לעתירה לא צורפו אישורים כלשהם, רפואיים או אחרים, התומכים בטענה זו. בדיון המקדמי שהתקיים בפני ביום 8.1.08, הוריתי לעותרת להמציא חוות דעת רפואית ערוכה כדבעי, או תעודה רפואית מאומתת בתצהיר, לפיה לא ניתן להעניק לעותרת את הטיפול לו היא נזקקת בארץ מוצאה, קזחסטן. לב"כ המשיב הוריתי להבהיר על יסוד מה קבע משרד הבריאות כי ניתן להעניק לעותרת את הטיפול הרפואי לו היא נזקקת בארץ מוצאה. עד למועד הדיון שהתקיים ביום 20.2.08, לא מילאו בעלי הדין את הוראותיי מיום 8.1.08. העותרת המציאה מכתב מיום 19.2.08, שלא היה מאומת בתצהיר או ערוך כחוות דעת רפואית, חתום על ידי ד"ר רוני ברוך, ממרפאת ההשתלות במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי המאשר כי העותרת מטופלת באופן קבוע על ידי תרופות נוגדות דחייה ועליה להיות במעקב מרפאת ההשתלות מידי שלושה חודשים. לא מן המותר לציין ולהדגיש, כי האמור במכתב לא התייחס כלל לאפשרות קבלת התרופות ולמעקב בארץ מוצאה של העותרת. לאור המסמכים החדשים שהציגה העותרת ואשר לא היו מונחים בפניה קודם לכן, ואשר כאמור אף לא צורפו לעתירה, הוריתי, בהסכמת ב"כ המשיב, לוועדה הבינמשרדית לדון שנית בעניינה של העותרת. עניינה של העותרת הובא בשנית בפני הוועדה הבינמשרדית אשר התייחסה גם למסמכים החדשים. ביום 17.8.08 - נדחתה בקשתה (להלן: "ההחלטה השנייה"). הוועדה התייחסה לחומר הרפואי הנוסף שהומצא על ידי העותרת, כדלקמן: "א. מכתבו של פרופסור רפפורט הרופא שטופל בנדון במרפאה פרטית לדיאליזה בטרם השתלת הכליה (ואינו מטפל בה מזה שלוש שנים), שמעיד על הזדקקותה לתרופות ומעקב רפואי צמוד, האמור בחוות דעתו כי הטיפול הנדרש 'לא יקוימו קרוב לוודאי באם תוחזר לקזחסטאן' היה בפני בית המשפט, ובית המשפט דרש מהנדון (ממנו או מכל רופא אחר) בו תובהר העמדה כי לא ניתן לקבל את הטיפול לו היא זקוקה בארץ מוצאה. ב. אישור על מצב רפואי עדכני של הנדון, מיום 19/2/08 – ד"ר רוני ברוך, יח' השתלת איברים, מרכז רפואי ת"א ע"ש סוראסקי. ג. אישור רפואי קופת חולים מיום 7.10.07. ד. מסמך שהוצג כאישור של משרד הבריאות המחוזי בעיקר קרגנדה. יש לציין כי מסמך זה אינו מאומת כחוק, ואף אינו נושא לוגו כלשהו, לפי הכתוב במסמך זה, לא ניתן לקבל את הטיפול הנדרש בעיר קרגנדה". הוועדה החליטה בשנית, להמליץ ליו"ר הוועדה לסרב לבקשה ובהחלטתו, קבע ראש רשות ההגירה, ויו"ר הוועדה, יעקב גנות: "עניינה של הנדון הובא פעם נוספת לדיון בוועדה וחברי הוועדה בחנו את הבקשה בקפידה, הגב' התבקשה ע"י בית המשפט להמציא אישור רפואי שישמש כראיה ממשית האם ניתן לקבל הטיפול הרפואי בארץ מוצאה, אולם המסמך שהומצא – אשר אינו רשמי ואינו מאומת כחוק – מצביע לכל היותר כי לא ניתן לקבל הטיפול בעיר מסויימת. מבדיקה שנערכה ע"י חברי הועדה עולה כי ניתן לקבל טיפול רפואי הולם גם בארץ מוצאה. לא צורפו טיעונים חדשים לבקשתה אשר נדונה בעבר ע"י הוועדה. לאור זאת, ולאור המלצת הוועדה אינני רואה מקום להיענות לבקשתה, מדינת ישראל תמכה וסייעה לגב' תקופה ארוכה וכעת נדרשת הגב' לעזוב את הארץ. יוער כי חוות הדעת של משרד הבריאות בעניינה קובעת כי הגב' מחוייבת במעקב רפואי מידי חודש אולם יכולה לחזור לארץ מוצאה ולהמשיך במעקב שם" (נספח ה' לסיכומי המשיב) (ההדגשות שלי – ש.ב). ביום 3.1.08, בטרם הסתיים הדיון בעתירה, הוצא נוהל חדש במשרדי המשיב "נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/ מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (להלן: "הנוהל החדש", נספח ו' לסיכומי המשיב). על פי הנוהל החדש, על המינהל להיוועץ ברופאים מומחים, אשר יספקו לו תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת יותר בתחום הרפואה, ויאפשרו לקבוע האם מצבה הרפואי של העותרת עולה כדי מצב חירום רפואי כהגדרתו בסעיף 2 בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), כדלקמן: "נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה ממשית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף". בבג"צ 5665/05 פלונים נ' שר הפנים (לא פורסם) (להלן: "עניין פלונים"). בעניין זה הוצע הנוהל לראשונה על ידי המשיב. על החידוש שבנוהל עמד כב' השופט א' רובינשטיין: "החידוש שבהנחיות מינהל האוכלוסין, הוא בראש ובראשונה ההיוועצות ברופאים מומחים כמחויבות שנטל עליו מינהל האוכלוסין, כאמור. זאת, ראשית, כדי לבדוק אם מדובר במצב חרום רפואי כהגדרתו בחוק זכויות החולה, כפי שתוארה מעלה. אשר למקרים שבהם אין מדובר במצב חירום רפואי מן הסוג הנזכר, נאמר כי הכלל הוא שלא תעוכב ההרחקה, אך רשאי מנהל המינהל, על פי סמכותו הכללית הרחבה, לבחון טעמים הומניטאריים מיוחדים אחרים לעיכוב ההרחקה, ואף לשם כך מחויב הוא להיוועץ באחד הרופאים המומחים". עוד נפסק בפרשת פלונים הנ"ל, כי הביטוי "רשאי" בהקשר ההתייעצות עם רופאים מומחים בהנחיה "ייקרא כאילו נאמר 'יוועץ', לשון מחויבות ולא לשון רשות". הנוהל החדש מאפשר לוועדה הבינמשרדית למצוא פתרונות ביניים למצבו של חולה. בהתאם לנוהל החדש, גם אם אין המדובר במצב חירום רפואי כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, רשאית הוועדה "לשקול את הבקשה לעיכוב הרחקה במסגרת הסמכות הכללית לבחון טעמים הומניטריים מיוחדים, וכן יש לשקול אם יש מקום לתת פתרון אחר כגון מתן שהות קצרה לצורך הצטיידות בתרופות או סיום טיפול רפואי בטרם יציאה; מתן אשרות כניסה לישראל בהתאם לצורך...." (סעיף 3.2.6. לנוהל, נספח ו' לסיכומי המשיב). ביום 18.1.09 הודיע ב"כ המשיבה לבית המשפט כי הוא איננו מתנגד שעניינה של העותרת ייבחן שוב על ידי הוועדה הבינמשרדית בהתאם לנוהל החדש. בדיון שהתקיים ביום 4.2.09, וחרף יתרונותיו הבולטים של הנוהל החדש, כפי שפורטו לעיל, סירב ב"כ העותרת להעביר את הנושא לבדיקה נוספת של הוועדה המשרדית בהתאם לנוהל זה באומרו: "אני מבקש כי בית המשפט יסיים את הדיון כי לטעמי אין מקום שהוועדה תדון בעניין פעם נוספת. היא לא רלבנטית לענייננו משום שמדברת על יציבות מצב רפואי ואנו לאחריה" (ע' 10 לפרוטוקול). טענות העותרת העותרת טוענת כי יש לקבל את העתירה ולהורות למשיבים להנפיק למבקשת מעמד של תושבת קבע, מהטעמים דלהלן: החלטת המשיבים ניתנה בשרירות, חסרת כל בסיס, ללא תימוכין וללא בחינת קביעתם של רופאיה המטפלים של העותרת; העותרת מטופלת בתרופות באופן קבוע, ונשקפת סכנה לחייה אם יימנע ממנה הטיפול הנאות, לו היא זוכה במשך שנים רבות בארץ; הוועדה הבינמשרדית לא התייחסה למצבה הרפואי של העותרת, אשר הינה "חולה כרונית בצהבת מסוג B, אשר חבה חייה לשימוש יומיומי בתרופות יקרות ערך, אותן היא נאלצת ליטול מאז השתלת הכליה שעברה בשנת 2004" (ע' 4 לעתירה); הטיפול הצמוד והיומיומי אותו מקבלת העותרת הינו האמצעי היחיד למנוע את מותה; מסקנת הוועדה בדבר מצב הבריאות של העותרת שגויה, בלתי מבוססת, ומתעלמת מדבריה של העותרת; המשיבים גורמים לעותרת עינוי דין, נוהגים בה בחוסר הגינות, וגורמים לה סבל ועוגמת נפש רבה, אשר אינם תורמים למצבה הבריאותי הרעוע, כך ב"כ העותרת. טענות המשיבים לטענת ב"כ המשיבים, דין העתירה להידחות. הוועדה הבינמשרדית בחנה את עניינה של העותרת, תוך התייחסות של נציג משרד הבריאות והחלטתה ראויה וסבירה. לטענת המשיבה מצבה הרפואי של העותרת יציב, גם על פי מכתבי הרופאים אשר צורפו לעתירה, וגם על פי החלטת הוועדה הבינמשרדית; הזכות לקבל תרופות במחיר מסובסד הינה זכות המוקנית לתושבי מדינת ישראל, ואינה מהווה טעם הומניטארי להענקת מעמד בישראל לזרים; העותרת לא הוכיחה כי לא ניתן לעבור את הטיפול הרפואי לו היא נזקקת במולדתה, והנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפיה; אין המדובר בטיפול נדיר מורכב וסבוך ועל כן אין כל שחר לטענתה לפיה לא ניתן לקבל טיפול במדינתה, כך ב"כ המשיבים. דיון והכרעה כלל ידוע הוא מקדמת דנא, כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא יתערב על נקלה בשיקול דעתה של הרשות המינהלית. על בית המשפט לבחון האם החלטה הרשות מצויה במתחם הסבירות, והאם נפל בה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט בך בבג"צ 237/81 יחזקאל דעבול נ' עיריית פ"ת, פ"ד לו(3), 365, 372: "... בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כאשר זו פועלת בתום לב, ומודרכת על ידי שיקולים ענייניים וסבירים, אשר אינם חורגים מדלת אמות של החוק המסמיך, והדברים ידועים. הכלל של אי התערבות בשיקול הדעת של הרשות המסומכת יפה במיוחד כאשר המדובר בהחלטות של גורמים כגון צבא או משטרה המופקדים על הבטחת ביטחוננו כלפי חוץ או כלפי פנים". הנה כי כן, בית המשפט לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות. גם אם ניתן להגיע לתוצאה אחרת, הרי ששומה על בית המשפט לבחון האם ההחלטה שנתקבלה מצויה במתחם הסבירות, אם לאו. ראו את דבריה של כב' השופטת א' קובו בעת"מ 1705/05 יאני לאון נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי הירייה, התש"ט- 1949, דינים מחוזי, כרך ל"ז (7), 142: "הלכה פסוקה היא כי הביקורת השיפוטית מתמצה בבדיקה האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים ואם מצויה היא במתחם הסבירות. בית משפט זה אינו שם שיקול דעתו במקום שיקוליה של הרשות. כל שיש לבחון הינו האם החלטת פקיד הרישוי, ולאחריה החלטת ועדת הערר, לבטל את רישיונו של העותר הינן במסגרת ההחלטות הסבירות אותן יכולה היתה הרשות לקבל בנסיבות העניין, או בלשון אחרת במסגרת 'מתחם הסבירות'. אין נפקא מינה אם בית המשפט היה מגיע להחלטה שונה". אבחן להלן את החלטות המשיב לאורן של הלכות אלה. בהתאם לסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), "מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון לפי חוק זה". הלכה פסוקה היא כי שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בהפעלת שיקול דעתו הינו שיקול דעת רחב ביותר, וכי אין למבקש על פי חוק הכניסה לישראל זכויות קנויה לרכישת מעמד בישראל (בג"ץ 758/88 ריצ'ארד קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505). המדיניות בה נוקט משרד הפנים הינה שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים, ומדיניות זו הוכרה כסבירה (ראו בג"ץ קנדל הנ"ל, בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים פ"ד נא(1), 15). מתן מעמד בישראל איננו עניין של מה בכך בהיותו מעניק זכויות סוציאליות רבות, אשר להן זוכים תושבי ואזרחי המדינה, אשר בצידן עלויות משמעותיות הנגרעות מקופת המדינה. עניינה של העותרת נדון פעמיים בפני הוועדה הבינמשרדית, ואף הוצע לה לבחון את מעמדה פעם נוספת לפי הנוהל החדש והמקל, אולם העותרת סירבה לפנות אליה משיקוליה-שלה. הוועדה מצאה כי מצבה הבריאותי של העותרת יציב, כי לא נשקפת סכנה לחייה וכי אין המדובר במצב חירום רפואי. הוועדה אף בדקה וקבעה כי קיימות אפשרויות למתן הטיפול והמעקב בארץ מוצאה של העותרת. העותרת לא צירפה לפנייתה הראשונה חומר רפואי כנדרש, ובפנייתה השניה צירפה חומר רפואי דל ביותר. לפי האישורים הרפואיים שהוצגו בפני בית המשפט מצבה של העותרת יציב, היא מטופלת בתרופות מונעות דחיית השתלה ונמצאת בביקורת של בית החולים מדי שלושה חודשים. באישור הרפואי שהוצג, לא נאמר כלל כי לעותרת נשקפת סכנת חיים אם תצא את הארץ, או כי לא ניתן לקבל את הטיפול הרפואי אותו היא מקבלת בארץ מוצאה. העותרת אף לא המציאה אישור הנתמך בתצהיר או ערוך כחוו"ד של רופא, המאשש את טענתה בדבר היותה נתונה במצב חירום רפואי, חרף ההזדמנות שניתנה לה לעשות כן, לפנים משורת הדין. כבר נפסק כי הנטל להוכיח שאין אפשרות ליתן טיפול ראוי למבקש במדינה אליה מבקשים להחזיר את החולה, מוטל על מבקש המעמד, ולצורך עמידתו בנטל אין די בחוות דעת של רופא ישראלי שאיננו מעורה במערכת הבריאות הזרה הרלוונטית (עת"מ (ת"א) 2288/06 קרמינסקי נ' משרד הפנים (לא פורסם)). העותרת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא תוכל לקבל את הטיפול הרפואי לו היא נזקקת במדינת מוצאה, והסתפקה בהגשת מסמך סתמי, אשר איננו ערוך כדין, ובו נאמר כי לא ניתן לקבל את הטיפול בעיר מסויימת. לא למותר לציין כי אין במסמך כל התייחסות לאפשרות לקבל את הטיפול בערים סמוכות אחרות. על אף זאת, ולמרות שאין זה מתפקידם, בדקו חברי הוועדה ומצאו כי העותרת יכולה לקבל טיפול רפואי הולם גם בארץ מוצאה, וכי המעקב הרפואי יכול להתבצע גם בארץ מוצאה ואיננו מחייב עיכוב הרחקתה מישראל. הנה כי כן, האישורים שהומצאו על ידי העותרת מעידים על מצב בריאות יציב ותקין. העותרת נזקקת אמנם לטיפול תרופתי, אך אין באישור כל התייחסות לכך כי לא ניתן להשיג את התרופות בארץ מוצאה וכי לא תוכל להיות שם במעקב רפואי שוטף. בעיות רפואיות המצריכות טיפול רפואי, לכשעצמן, אינן מצדיקות עיכוב הרחקתה של העותרת, אלא במקום בו מדובר במצב חירום רפואי, אשר לא הוכח בענייננו. הוועדה הבינמשרדית שקלה בקפידה את פנייתה של העותרת, עיינה במסמכים שצורפו על ידה בפנייתה השניה, בדקה והגיעה למסקנה כי העותרת יכולה לקבל בארץ מוצאה את הטיפול והתרופות להם היא נזקקת, וקבעה כדין כי העותרת לא הוכיחה כי מצבה הרפואי הינו מצב המצדיק את עיכוב הרחקתה מישראל. החלטות הוועדה הינן סבירות, ראויות ומבוססות על כל החומר הרלוונטי אשר הונח בפניהן. לא מצאתי כל מקום להתערב בהן. החלטות הוועדה מאזנות בין האינטרס של עיקרון קדושת החיים, אשר מחייב הושטת טיפול וסעד לאדם הנזקק לטיפול רפואי דחוף, לבין האינטרס הציבורי שלא להעניק טיפול תרופתי במחיר מסובסד אלא לתושבי מדינת ישראל. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר העותרת לא הוכיחה, ולו באורח מינימלי, כי לא ניתן לקבל את הטיפול התרופתי בארץ מוצאה. הוועדה פעלה על פי מיטב שיקוליה, בתום לב, והודרכה על ידי שיקולים ענייניים במסגרת חוק הכניסה לישראל והנוהלים שהונהגו על פיו. החלטת הוועדה סבירה, שקולה, מאוזנת ולא ניתן למצוא בה פגם המצדיק התערבותו של בית המשפט. זאת ואף זאת, שלא ניתן להמעיט ביתרונותיו של הנוהל החדש, שהונהג בעקבות פסק הדין בעניין פלונים הנ"ל. אין ספק, כי הנוהל החדש מאפשר למשיב לקבל את החלטתו על סמך תשתית עובדתית רחבה, מעמיקה ומפורטת הרבה יותר בעניינים שבמומחיות העוסקים בדיני נפשות. הוועדה הבינמשרדית בחנה את עניינה של העותרת פעמיים במסגרת הנהלים הישנים שהיו נוהגים אותה עת, ואיפשרה לעותרת להגיש כל מסמך רפואי לתמיכה בבקשתה, ובדקה מיוזמתה את אפשרות קבלת הטיפול בקזחסטן. ב"כ המשיב, בהגינותו, הסכים כי עניינה של העותרת יובא בפני הוועדה הבינמשרדית בשלישית, בהתאם לנוהל החדש, ואיפשרתי לעותרת לעשות כן. העותרת סירבה וטעמיה עמה. הדבר למצער, תמוה, איננו תורם לגילוי האמת ומעלה חשד כי העותרת איננה מעוניינת כי מצבה הרפואי יתברר לאשורו על ידי רופאים מומחים. התנהגות זו גובלת בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, וגם מסיבה זו יש לדחות את העתירה. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. כל צו ביניים שניתן – מבוטל בזה. העותרת תשלם הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. רפואהתושב קבע / מעמד קבעמשרד הפניםתושבות