פסק דין א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופט ז. סאלח) מיום 19.10.04 בת"פ 2751/03, לפיו נדון המערער למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתקופה זו עבירה לפי פקודת הסמים, וכן נדון המערער לתשלום קנס בסך 1,000 (אלף) ₪ והוא נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים. הערעור מתמקד אך ורק בעונש הפסילה שהוטל על המערער. ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: נגד המערער, יליד 1962, הוגש כתב אישום לבימ"ש קמא על כך שבתאריך 13.9.02 החזיק בביתו סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 0.90 גרם נטו. נטען בכתב האישום שהמערער החזיק סם מסוכן לצריכתו העצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א)(ג) סיפא של פקודת הסמים. בדיון שהתקיים בבימ"ש קמא ביום 8.6.04 הודה המערער בעובדות כתב האישום והורשע בהתאם. ג. בישיבה נוספת שהתקיימה בבימ"ש קמא ביום 19.10.04 הודיע הסניגור כי המערער מעוניין לצרף את תיק פ.א. 66/04 של תחנת נהריה שענינו החזקת סמים לשימוש עצמי (חשיש וקנבוס במשקל כולל נטו של 8.24 גרם, עבירה מיום 5.1.04) לפי בקשת הצירוף ב/1. ניתנה הכרעת דין נוספת לפיה הורה ביהמ"ש קמא על הצירוף לפי המבוקש והמערער הורשע בהתאם. ד. ב"כ המשיבה ביקש להטיל על המערער מאסר על תנאי, קנס ופסילה מלהחזיק ברשיון הנהיגה לשיקול דעת ביהמ"ש. הסניגור ציין בטיעון שהמערער הודה בהזדמנות הראשונה וביקש לצרף את כל תיקיו ואינו משתמש עוד בסמים. הסניגור ביקש שביהמ"ש קמא יימנע מלפסול את רשיונו של המערער הואיל והרשיון נחוץ לו לפרנסתו. המערער עצמו ביקש אף הוא שביהמ"ש קמא יימנע מלפסול את רשיון הנהיגה הואיל והרשיון עשוי לסייע בידיו במציאת עבודה. ה. בגזר דינו כתב בימ"ש קמא לענין הרשיון כך: "קבעתי תקופת פסילה של 8 חודשים במקום שנתיים כהוראת סעיף 37א'(א1) לאור התרשמותי כי אכן הנאשם הפסיק להשתמש בסמים". ו. בערעור נטען שמטרת פסילת רשיון הנהיגה של מי שהורשע בשימוש בסמים היא מניעתית כדי לוודא שהמשתמש בסמים לא ינהג ולא יסכן בכך את שלום הציבור, אך משנקבע כי המערער אינו משתמש בסמים, לא היה מקום לפסול את רשיונו. עוד טוען הסניגור שלאור כמות הסם (0.9 גרם נטו בתיק האחד ו-8.24 גרם בתיק האחר) ולאור סוג הסם (קנבוס), ולאור העובדה שאין המערער משתמש עוד בסמים, לא היה מקום לפסול את רשיונו. ז. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 21.4.05 לא היתה מחלוקת על כך שהוראת סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים אינה חלה בענייננו. תנאי מוקדם לתחולת סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים הוא ש"אותו אדם הורשע לפני כן בעבירה כאמור או שנקבע לגביו לפני כן כי עבר עבירה כאמור". במקרה כזה קובע סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים שעל ביהמ"ש לפסול את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים, אם כי רשאי ביהמ"ש, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לפסול אותו כאמור או להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. ח. כאמור כבר לעיל, גם ב"כ המשיבה הסכימה בשעת הדיון בפנינו ביום 21.4.05, שאין תחולה במקרה זה להוראת סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים, כי אם להוראת סעיף 37 א'(א) של אותה פקודה, דהיינו: משהורשע אדם בעבירה לפי פקודת הסמים או נקבע שעבר עבירה לפי פקודה זו, גם אם לא הורשע, רשאי ביהמ"ש לפסול את הנאשם מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, אם כי רשאי ביהמ"ש לפסול אותו לתקופה ארוכה יותר אם סבור ביהמ"ש שהדבר דרוש כדי להגן על הציבור. ט. האבחנה בין הוראת סעיף 37 א' (א) לפקודת הסמים לבין סעיף 37 א' (א1) של אותה פקודה-ברורה. מקום בו חלה הוראת סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים, הפסילה ככלל תהא שנתיים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות אותן על ביהמ"ש לפרט בפסק הדין, ואזי רשאי ביהמ"ש להימנע מפסילה או לפסול לתקופה קצרה יותר. לעומת זאת במקרה שחלה הוראת סעיף 37 א' (א) של פקודת הסמים, תקופת פסילת רשיון הנהיגה איננה מנדטורית. י. בדיון מיום 21.4.05 עמד הסניגור על כך שבימ"ש קמא קבע בגזר דינו כי לפי התרשמותו, אין המערער משתמש בסמים ולכן, לדעת הסניגור, לא היה מקום לשלול את רשיון הנהיגה של המערער. לדעת הסניגור, משקיימת הוראת סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים, שהיא בגדר הוראה מיוחדת, יש לנהוג על פיה, ומשאין תחולה לסעיף זה, אין מקום להורות על פסילת רשיון הנהיגה. הסניגור הוסיף שהמערער אינו משתמש היום בסמים, הוא גם התקבל לעבודה כטכנאי שירות, עוסק בשעות נהיגה רבות ברחבי הארץ (הוגש אישור המעביד), ולכן אין זה ראוי להורות על פסילת רשיון הנהיגה, ולחלופין מציע הסניגור שביהמ"ש יורה על סיוג הפסילה, כך שזו לא תחול על הרכב בו משתמש המערער לצרכי עבודתו. י"א ב"כ המשיבה עמדה על כך שהמחוקק הורה על פסילת רשיון הנהיגה כשמתבצעת עבירה לפי פקודת הסמים (סעיף 37 א'(א) של פקודת הסמים), ופסילת חובה מקום בו עסקינן במשתמשים בסמים (סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים), כשתכלית הסעיף היא להגן על הציבור בדרכים. נכון הדבר, כך ב"כ המשיבה, שנפלה שגגה כשבימ"ש קמא החיל על המקרה שבפנינו את הוראת סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים, שאינה חלה בעניננו, בעוד שהסעיף הנכון שחל בעניננו הוא סעיף 37 א'(א) של פקודת הסמים, ואולם, ממילא לא הטיל בימ"ש קמא את תקופת הפסילה המנדטורית שבסעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים, אלא הסתפק ב-8 חודשי פסילה בלבד, ובכך הקל בימ"ש קמא במידה רבה עם המערער, זאת חרף עברו של המערער בעבירות סמים, כולל סחר, ומה עוד שבמקרה הנדון בפנינו, הורשע המערער בשתי עבירות של שימוש עצמי בסמים, העבירה האחת משנת 2002, ואילו העבירה האחרת היא משנת 2004. לדעת ב"כ המשיבה, הפסילה אינה מופרזת בחומרה ולכן יש מקום להשאירה בעינה. י"ב. המערער הפקיד את רשיון הנהיגה שלו בבימ"ש קמא ביום 19.10.04, והגיש לבימ"ש זה בקשה לעיכוב ביצוע עונש הפסילה. בתאריך 8.11.04 נעתר בימ"ש זה לבקשה, בהסכמת המשיבה, והורה על עיכוב ביצוע עונש הפסילה עד למתן פסק הדין בערעור. י"ג. לאחר שנתנו דעתנו לטיעונים המפורטים של ב"כ שני הצדדים, לרבות פסקי הדין שהגישה ב"כ המשיבה לעיוננו, סבורים אנו שיש מקום לקצר במידה מסויימת את תקופת הפסילה שהוטלה על המערער. אין בידינו לקבל את טענת הסניגור לפיה הוראת סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים, שהיא הוראה מיוחדת, שוללת את תחולת הוראת סעיף 37 א'(א) של פקודת הסמים. סעיף 37 א'(א) חל מקום בו הורשע אדם בעבירה לפי פקודת הסמים או שבימ"ש קמא קבע כי אדם עבר עבירה כאמור, ובמקרה כזה רשאי ביהמ"ש, בנוסף לכל עונש אחר, לפסול את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. ואילו הוראת סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים חלה מקום בו הורשע נאשם בעבירה לפי סעיף 7(ג) סיפא של פקודת הסמים, או שבימ"ש קבע כי האדם עבר עבירה כאמור, ואותו אדם הורשע לפני כן בעבירה כזו, ואזי על ביהמ"ש לפסול את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות שאותן על ביהמ"ש לפרט בפסק הדין. פשיטא, שהוראת סעיף 37א' (א1) של פקודת הסמים חלה בהתקיים הנסיבות המיוחדות המפורטות בה, ואין חולק שאלה אינן מתקיימות במקרה שבפנינו. ואולם, מקום בו מורשע הנאשם בעבירה לפי פקודת הסמים, ואין חלות הנסיבות המיוחדות של סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים, רשאי ביהמ"ש, בנוסף לכל עונש אחר, לפסול את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, כאמור בהוראת סעיף 37א' (א) של פקודת הסמים, וזהו המקרה שבפנינו, ולכן יש לנהוג בעניננו לפי האמור בסעיף 37 א'(א) של פקודת הסמים. י"ד. באשר לעברו של המערער עולה מעיון בגליון ההרשעות הקודמות שהוגש לבימ"ש קמא (ת/1) שהמערער הורשע בעבירות לפי סעיף 13 של פקודת הסמים המסוכנים ואף ריצה עונש מאסר בגין עבירות אלה, אלא שגזר הדין ניתן בשנת 1984, דהיינו לפני למעלה מ-20 שנה. שתי הרשעותיו הנוספות של המערער, האחת משנת 1985 והנוספת משנת 1999, אינן בגין עבירות של סמים. ט"ו. נקודת המוצא של בימ"ש קמא היתה שעליו להטיל על המערער את תקופת הפסילה המנדטורית שבסעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים המסוכנים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מפסילה או קביעת תקופה קצרה יותר. עמדנו עוד קודם לכן על כך שאין מחלוקת כי במקרה שלפנינו אין תחולה להוראת סעיף 37 א' (א1) של פקודת הסמים המסוכנים, אלא בעניננו חלה הוראת סעיף 37 א' (א) של אותה פקודה, משמע, ההוראה המתייחסת למי שהורשע בעבירה לפי פקודת הסמים. טוען הסניגור שהואיל ובימ"ש קמא התרשם שהמערער הפסיק להשתמש בסמים, לא היה עוד מקום להטיל על המערער עונש של פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה, שהרי מטרת ההוראה שבסעיף 37 א' של פקודת הסמים היא מניעתית. טענה זו של הסניגור אין בידינו לקבל. כב' השופט קמא ציין בגזר דינו כי לפי התרשמותו, חדל המערער מלהשתמש בסמים, אך יש נפקא מינה בין התרשמות לבין בדיקה. ברור שבימ"ש קמא לא ציין בגזר דינו אלא שמדובר בהתרשמותו. יתר על כן, בצדק מצביעה ב"כ המשיבה על כך שהרשעתו של המערער בהליך שבפנינו מתייחסת לשני מקרים של שימוש עצמי בסמים לפי סעיף 7(ג) סיפא של פקודת הסמים: המקרה האחד התרחש ביום 13.9.02 והמקרה השני התרחש ביום 5.1.04, משמע, כ-9 חודשים בטרם ניתן גזר הדין. משרואים אנו שעל פני תקופה של כשנתיים צבר המערער שתי עבירות של שימוש עצמי בסמים כמשמעותו בסעיף 7(ג) סיפא של פקודת הסמים, קשה לקבוע שהמערער חדל מלהשתמש בסמים, ומכל מקום, בוודאי שאין נסיבות אלה מצדיקות הימנעות מפסילת רשיון הנהיגה. ט"ז. יחד עם זאת, סבורים אנו שיש מקום לבוא, במידה מסויימת, לקראת המערער. הטעם לכך הוא שבימ"ש קמא הניח, בתור נקודת מוצא, שעליו לפסול את רשיון הנהיגה של המערער לתקופה של שנתיים לפי סעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות פסילה לתקופה קצרה יותר, בעוד שכיום אין מחלוקת שאין תחולה במקרה שלפנינו להוראה המנדטורית שבסעיף 37 א'(א1) של פקודת הסמים. הדעת נותנת שבימ"ש קמא היה רואה עצמו חופשי לקבוע תקופת פסילה קצרה יותר אילו נקודת המוצא שלו היתה שחלה במקרה שלפנינו הוראת סעיף 37 א'(א) של פקודת הסמים. על כך יש גם להוסיף את העובדה שלפי אישור המעביד, המערער השתלב בעבודה כטכנאי שירות העוסק בנהיגה ברחבי הארץ, וראוי לסייע בידי המערער להשתלב בעבודה מסודרת. מטעמים אלה סברנו שניתן במקרה זה לקצר את תקופת פסילת רשיון הנהיגה. יחד עם זאת, לא ראינו מקום להיעתר לבקשתו הנוספת של הסניגור בדבר סיוג הפסילה, כך שזו לא תחול על הרכב בו משתמש המערער לצרכי עבודתו, הואיל ויש בכך כדי לרוקן את מטרת הפסילה מכל תוכן. י"ז. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים חלקית את ערעורו של המערער במובן זה שאנו קובעים שהמערער ייפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 5 (חמישה) חודשים בפועל, וזאת במקום התקופה שנקבעה בגזר דינו של בימ"ש קמא. משפט תעבורההחזקת סמיםשלילת רישיון נהיגהסמים