בדיון שהתקיים טען ב"כ הנאשם כי יש לקבוע שעונש הפסילה התיישן. להלן החלטה בסוגיית פסילת רשיון נהיגה - התיישנות: החלטה ביום 14.3.91, נדון הנאשם בהעדרו, בין היתר ל- 15 חודשי פסילה בפועל. למרות חלוף הזמן הרב, עד היום לא הפקיד הנאשם את רשיון הנהיגה שלו, או תצהיר המאשר העדרו של רשיון נהיגה. ביום 15.6.08, הגיש הנאשם בקשה לחישוב הפסילה, וביקש כי הפסילה שהוטלה עליו תימנה מיום מתן גזר הדין, וציין בתצהיר שליווה את הבקשה, כי משנת 1992 לא הוציא רשיון נהיגה, כי ממתן גזר הדין ועד היום לא נהג, וכי במשך כ- 16 שנים מסרב משרד התחבורה לאפשר לו להתחיל בהליכים להוצאת רשיון נהיגה חדש, וכי דרשו ממנו אישור על הפקדת הרשיון או תצהיר, בבית המשפט. בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.10.08, טען ב"כ הנאשם לחילופין, כי יש לקבוע שעונש הפסילה התיישן. המאשימה התנגדה לבקשות, וטענה כי תצהירו של הנאשם אינו נכון, שכן לאחר מתן גזר הדין, במהלך שנת 1992, ביצע הנאשם עבירה נוספת של נהיגה בזמן פסילה. עוד טענה ב"כ המאשימה כי לאור הוראות החוק ולאור הפסיקה, חישוב הפסילה ייעשה רק מהיום בו הפקיד מי שנפסל את רשיונו או תצהיר המלווה באישור על פקיעת רשיונו. לגבי טענת התיישנות העונש, טענה המאשימה, כי בית משפט זה אינו מוסמך לקבוע שעונש התיישן, אלא רק שופט בית משפט שלום. בסעיף 42 לפקודת התעבורה, נקבע הסדר מיוחד לגבי עונש של פסילת רשיון נהיגה, כדלהלן: (א) (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין : (1) (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור. ההוראה המשלימה לסעיף 42 (ג)(1) לפקודה נקבעה בתקנה 557 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 כמפורט להלן : (א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר- תוקף אותה שעה. (ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה. בית המשפט העליון קבע במספר רב של החלטות, כי לאור נוסח החוק, הרי שאין חישוב פסילה בדיעבד, אלא מיום בו הופקד רשיון הנהיגה או התצהיר לבית המשפט. וכך נקבע ברע"פ 4446/04 - ניסים ביטון נ' מדינת ישראל : "הפרשנות המוצעת על ידי בא-כוח המבקשים מובילה לתוצאה אבסורדית, באשר מצבו של נהג עבריין שלא מילא אחר ההוראה בדבר הפקדתם של הרישיון או חליפו, יהיה טוב מזה של נהג שפעל על פי הוראות הדין. יתרה מכך, הפרשנות המוצעת תעודד נהגים עבריינים שלא להפקיד כלל את רישיונם בבית המשפט, וכתוצאה מכך ייחשף הציבור לאותה סכנה עליה כבר הצבעתי, שאותם נהגים יוסיפו לנהוג ברכב אף שבית המשפט הורה על פסילתם. העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה")". כלומר, כל עוד לא הפקיד הנאשם את רשיונו או תצהיר, לא החלה להימנות תקופת פסילתו, ולא ניתן לחשבה מיום מתן גזר הדין. בהקשר זה יצויין, כי מתצהירו של הנאשם עולה כי בשנים שחלפו מיום גזר הדין, הוא פנה למשרד התחבורה והוסבר לו כי עליו להפקיד את רשיונו או תצהיר, אך הוא לא הסביר מדוע נמנע מעשות כן עד היום, ולו לשם הזהירות, שמא בית המשפט לא יעתר לבקשתו. באשר לטענה החלופית של התיישנות העונש, התלבטתי האם לאור הזמן הרב שחלף מיום הטלת עונש הפסילה, אכן יש לקבוע כי העונש התיישן, וזאת לאור הוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- החוק), שלפי לשונו : "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים ; (2) בעוון - עשר שנים ; (3) בחטא - שלוש שנים" ואולם, לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי סעיף 10 לחוק אינו חל בענייננו. כאמור, סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה, קובע כי פסילה שהטיל בית משפט תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט אחרת. בענייננו, לא ניתנה הוראה אחרת, ועל כן עונש הפסילה החל ביום מתן גזר הדין. משמע, לא מדובר על עונש שטרם הוחל ביצועו או שביצועו נפסק, ולכן אין צורך להידרש כלל לעניין של התיישנות העונש, שכן העונש חל ברציפות מיום מתן גזר הדין ועד היום. כמו כן, ההוראות המטילות על מי שנפסל מנהיגה להפקיד רשיונו או תצהיר, הן הוראות פרוצדורליות, אשר אין להן השלכה על תחילתו של עונש הפסילה, אלא על משך התקופה שתחשב הפסילה כפסילה שריצה הנאשם. למעשה, ההוראה שבסעיף 42 לפקודת התעבורה, היא הוראה מיוחדת, שכן, בפועל עונש פסילה יכול להמשך שנים ארוכות לאחר שהוטל ע"י בית המשפט, ולחרוג במידה רבה מהעונש שהתכוון בית המשפט להטיל, ואולם, זו היתה כוונתו המפורשת של המחוקק, שאושרה ע"י הפסיקה. בענייננו, נוצר מצב בו הנאשם פסול בפועל מלנהוג מזה למעלה מ- 17 שנה (אם כי מעיון בגליון הרשעותיו הקודמות ניתן לראות כי לפחות ביום 14.5.1992 נהג הנאשם למרות הפסילה האמורה), אך הפסילה שהוטלה עליו טרם החלה להימנות, וכאמור לא התיישנה. ואולם, בעניין זה, אין לנאשם אלא להלין על עצמו, שכן לא טרח למלא את הוראות החוק בתקופה הארוכה שחלפה. לאור כל האמור לעיל, בקשתו של הנאשם לחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין, או לבטלה מחמת התיישנות, נדחית. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגההתיישנות