##מה הדין בסוגיית שיהוי בהגשת כתב אישום ?## גישת בית המשפט היא כי שיהוי של למעלה מארבע שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי רב, היוצר תחושה לא נוחה (ולו בלשון המעטה) , ואין להקל ראש במידת עינוי הדין שנגרם לחשוד הממתין להחלטת הרשות. מנגד, על המאשימה, לספק הסבר לשיהוי בהגשת כתב האישום, במקרים שאין מדובר בעבירה מורכבת אשר חקירתה התארכה מטעמים ענייניים והכרחיים. עם זאת, בהינתן כי כתב האישום הוגש במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, אין בשיהוי להוות פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות ולהצדיק את ביטול האישום . תקופת ההתיישנות שקבע המחוקק מגדירה, למעשה, לנאשם, את גבולות הסיכון להגשת כתב אישום נגדו. לפיכך, אם הוגש כתב האישום במסגרת גבולות אלה, יש להניח, בהעדר טענה להבטחה אחרת, כי הנאשם היה מודע במהלך תקופה זו לסיכון שבהגשת כתב אישום נגדו, בייחוד נוכח העובדה כי אף נוהלו נגדו הליכים בגין עבירות כלכליות. כאן המקום להדגיש כי אין בדברים אלה, כדי לקבוע מסמרות כעובדות אלא הנחה סבירה בלבד, שיש כי תיסתר במהלך המשפט גופו. כמו כן, יש לבחון האם השיהוי מצדיק את ביטול כתב האישום, בשלב מקדמי זה, לפי שיש בו לפגוע פגיעה ממשית ובלתי הפיכה ביכולתו של הנאשם לנהל הגנתו. ##להלן פסק דין בסוגיית שיהוי בהגשת כתב אישום:## פסק-דין השופטת א' חיות: 1. ביום 15.11.2006 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום בו יוחסו למערער עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, הסגת גבול וגניבה. על פי הנטען בכתב האישום בוצעו העבירות ביום 14.3.2003 דהיינו כשלוש שנים ושמונה חודשים טרם הגשתו. עם פתיחת הדיון טען המערער כי יש לבטל את כתב האישום משום השיהוי הניכר בהגשתו ומשום שלא שנערך לו שימוע. המערער הוסיף וטען כי כבר נתן את הדין על האירוע וזאת נוכח העובדה שבינתיים הורשע בעבירות תעבורה שונות אותן ביצע במהלכו ובגינן נגזרו עליו קנסות וכן פסילת רישיון למשך 5 חודשים. בית משפט קמא לא נדרש להכריע בטענותיו אלה של המערער מאחר שבסופו של דבר הושג בין התביעה להגנה הסדר טיעון לפיו הודה המערער בכתב אישום מתוקן בו יוחסה לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. המעשים שבביצועם הורשע המערער על פי הודאתו כאמור הם אלה: ביום 14.3.2003 נהג המערער בלא רישיון נהיגה בר תוקף בכביש מס' 25 בין היישוב תפרח למשמר הנגב. במקום המתינה ניידת משטרה עקב חשד מוקדם לביצוע עבירה על ידי המערער ואדם נוסף שהיה עימו ברכב. השוטר שבניידת אותת למערער לעצור את הרכב והמערער האט את מהירות הנסיעה וירד לשולי הכביש אך משהתקרב השוטר אל הרכב נמלט המערער בנסיעה מהירה. ניידת המשטרה החלה דולקת אחריו והמערער סטה במהירות גבוהה ובאופן חד ופרוע מנתיב לנתיב ולא ציית להוראות השוטר לעצור את הרכב. בשלב כלשהו הצטרפה למרדף ניידת נוספת שאף היא סימנה למערער לעצור אך המערער נצמד לניידת ומנע ממנה לעוקפו. לבסוף הצליחה אחת הניידות לעקוף את רכבו של המערער ובאותו שלב ביצע המערער בלימת חירום, סטה בחדות לדרך עפר ונתפס. 3. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי יש להביא בחשבון לזכות המערער את העובדה שהודה במיוחס לו וכן את העובדה שלאחרונה שב לתפקד באורח נורמטיבי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי יש להתחשב בזמן הרב שחלף מאז האירוע ו"בעינוי הדין שנגרם לנאשם עקב דרך העמדתו לדין, ולאחר שהוטלו עליו עונשים 'תעבורתיים' נוכח פיצול ההליכים". עם זאת עמד בית המשפט על חומרת התופעה של סיכון חיי אדם עקב נהיגה פרועה של נהגים הנמלטים מניידות הדולקות אחריהם, בהדגישו כי במנוסתו סיכן המערער את חיי השוטרים ואת סביבתו. עוד ציין בית המשפט כי מאז ביצוע העבירה צבר המערער הרשעות פליליות בעבירות רכוש, בעבירות סמים וכן בשל הסעת שוהה שלא כדין. עבירות אלו בוצעו על ידו במהלך שנת 2004 והוא אף ריצה עונש של מאסר בגינן. כמו כן ציין בית המשפט לחובת המערער את עברו התעבורתי המכביד הכולל 52 הרשעות אשר חלקן בוצעו לאחר האירוע נשוא האישום הנדון. נוכח כל האמור לעיל וכן נוכח העדר המלצה חיובית מצד שירות המבחן סבר בית המשפט המחוזי כי על אף השיקולים לקולא אין מקום לפטור את המערער בלא עונש מאסר ממשי. הוא גזר עליו, אפוא, 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, וכן הורה על פסילת רישיון הנהיגה שלו למשך שנתיים שתחילתן עם תום תקופת המאסר. מכאן הערעור המופנה כנגד חומרת העונש. בהסכמת המשיבה עוכב ביצוע עונש המאסר בפועל עד להכרעה בערעור. 4. לטענת המערער, לא ייחס בית משפט קמא משקל ראוי לשיהוי הרב שחל בהגשת כתב האישום ולעינוי הדין שנגרם לו עקב כך. המערער טוען כי בחלוף זמן כה רב ממועד ביצוע העבירה מאבד עונש המאסר מכוחו ההרתעתי וגובר אינטרס הציבור ליתן לו הזדמנות להשתקם ולשוב למוטב. המערער מוסיף וטוען כי אילולא הוגש כתב האישום בשיהוי כה רב ייתכן והיה זוכה לעונש קל יותר, שכן פסק הדין בו נקבע כי יש להחמיר בענישה לגבי עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004) (להלן: עניין אבולקיעאן), התייחס לעבירה שבוצעה לאחר המועד שבו בוצעה העבירה נשוא הערעור שבכאן. עוד טוען המערער כי בעת ביצוע העבירה היה בן 27, ללא עבר פלילי ואף שלאחר מכן ריצה מאסר בפועל בגין עבירות שונות, הוא למד את ליקחו ומאז שנת 2004 אין הוא מעורב עוד בעבירות כלשהן והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ומתמיד בעבודה מסודרת. כמו כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל לתיקון המשמעותי שבוצע בכתב האישום, לכך שהוא הודה במיוחס לו וכן להסתמכותו על כך שההליכים שננקטו נגדו בבית המשפט לתעבורה מיצו את העמדתו לדין בגין האירוע הנדון. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען כי מכל מקום משנפסל רישיונו על ידי בית המשפט לתעבורה ומשסיים לרצות את עונש הפסילה האמור, לא היה מקום לשוב ולהורות על פסילה נוספת של רישיונו ולמצער לא לתקופה כה ממושכת. אשר על כן עותר המערער לביטול עונש המאסר בפועל שהושת עליו ולחלופין להעמדתו על שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. לחלופי חלופין עותר המערער לקיצור תקופת המאסר ולקיצור תקופת הפסילה שהושתה עליו. 5. המשיבה מצידה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער. היא מאשרת בטיעוניה כי השיהוי בהגשת כתב האישום נגד המערער נגרם עקב תקלה והיא מצרה על כך אך לגישתה כבר נלקח הדבר בחשבון בענישה המקלה שנקט בית משפט קמא במקרה הנדון ואין להקל עם המערער עוד. טעם נוסף להותרת העונש על כנו נמצא למשיבה בעובדה שמאז הרשעתו בבית המשפט לתעבורה בקשר עם האירוע הנדון ביצע המערער עשרים ותשע עבירות תעבורה נוספות. במהלך הדיון לפנינו הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן, ממנו עולה כי המערער עובד ומתפקד וכי הוא חושש מן ההשלכות שתהיינה לריצוי עונש של מאסר בפועל עליו ועל משפחתו לאחר שבשנים האחרונות הצליח להשתקם ולנהל אורח חיים נורמטיבי. דיון 6. בחנו את הטענות שהעלו הצדדים בפנינו והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן, לעבירה בה הורשע המערער נודעת חומרה רבה ובית משפט זה עמד לא אחת על הצורך ליתן מענה בענישה הולמת לתופעה מדאיגה שקנתה לה שביתה בכבישי הדרום המתבטאת בכך שנהגים פורעי חוק מתחמקים מאנשי משטרה הדולקים אחריהם תוך שהם נוהגים בפראות ומסכנים חיי אדם (ראו: עניין אבולקיעאן; ע"פ 9733/04 דאוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2005); ע"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2005)). סימני ההיכר של תופעה חמורה זו עולים גם ממעשיו של המערער דנן אשר נהג ברכבו בפראות תוך שהוא גורר את שתי ניידות המשטרה למרדף ומסכן את השוטרים ואת יתר המשתמשים בדרך. יחד עם זאת, קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות וחריגות ביותר המצדיקות התייחסות שונה מזו הנהוגה בדרך כלל במקרים כגון דא. ההליכים הפליליים נגד המערער הוגשו כאמור רק בסוף שנת 2006, דהיינו בחלוף כשלוש וחצי שנים מאז ביצוע העבירה, בלא שיש בפי המשיבה כל הסבר או נימוק המצדיקים את השיהוי הניכר. אם לא די בכך ננקטו נגד המערער במהלך אותה תקופה ובגין אותו אירוע הליכים בבית המשפט לתעבורה במסגרתם הורשע ונענש על עבירות התעבורה הקשורות בו. בהסדר הטיעון שהושג בינו לבין המשיבה מחל אמנם המערער על הטענה המקדמית שהיתה בפיו בהקשר זה ("כבר הורשעתי"). אך אין ספק כי הנסיבות יוצאות הדופן המתוארות לעיל, דהיינו השיהוי הכבד בהגשת האישום ופיצול אישומי התעבורה מן האישום הפלילי ראוי כי ישאו משקל נכבד וממשי ויקבלו ביטוי הולם בשיקולי הענישה. זאת הן בשל עינוי הדין שנגרם למערער והן משום שהאינטרס הציבורי הקיים בהטלת עונש של מאסר בפועל והאפקט ההרתעתי הגלום בו נחלשים, מטבע הדברים, ככל שחולף הזמן (ראו והשוו: ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837 (1990); ע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.8.1991); ע"פ 5527/07 אגסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2007)). לכך יש להוסיף כי אף שהמערער ביצע עבירות ובכלל זה עבירות תעבורה גם לאחר ביצוע העבירות נשוא הערעור, הרי שמאז שנת 2004 אין המערער מעורב עוד בפלילים והוא משתדל לנהל אורח חיים נורמטיבי לטובתו ולטובת משפחתו המונה שלושה ילדים קטינים. 7. בנסיבות ייחודיות אלה אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לתקופת המאסר בפועל אותה אנו מעמידים על תשעה חודשים. לא מצאנו להתערב בעונש הפסילה שנגזר על המערער שהינו מתון וראוי. יתר חלקי גזר הדין יעמדו אף הם בעינם. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. שיהוימשפט פליליכתב אישום