הלכה פסוקה היא כי לאחר הגשת כתב אישום, ובטרם הרשעה, ניתן היה להורות על פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים, בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד - כאשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. השני - שהמשך נהיגתו, מסוכנת במידה כזו שאין להמתין עד לתוצאות משפטו, ויש לפסול את רישיונו כבר עתה, עד תום ההליכים. להלן החלטה בסוגיית שלילת רשיון לפני הרשעה: החלטה 1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש (להלן: "הפקודה)] - נהיגה בקלות ראש וגרימת תאונת דרכים - ועבירה על סעיף 62(3) , 39א בקשר עם סעיף 64ד' לפקודה - נהיגה בשכרות. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו ביום 14.6.07. 2. רשיונו של העורר נפסל מנהלית לתקופה של 60 יום. 3. ביום 12.7.07 הוגש כנגד העורר כתב האישום האמור. בד בבד עם הגשתו נתבקשה הארכת הפסילה המנהלית שהוטלה עליו עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו. 4. ביום 8.8.07 נעתר ביהמ"ש לתעבורה בת"א-יפו, כב' השופט מאיר דרורי, לבקשה. מכאן הערר. 5. בערר עותר העורר לביטול החלטת ביהמ"ש קמא ולחילופין לקבוע את תקופת הפסילה לחודשיים (כאורך הפסילה המנהלית) או לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים. 6. ביום 6.9.06 הוסיף העורר וטען בפניי והשיבה לו ב"כ המשיבה. דיון 7. הלכה פסוקה היא כי לאחר הגשת כתב אישום, ובטרם הרשעה, ניתן היה להורות על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים, בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד- כאשר קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. השני - שהמשך נהיגתו, מסוכנת במידה כזו שאין להמתין עד לתוצאות משפטו, ויש לפסול את רישיונו כבר עתה, עד תום ההליכים. הנטל המוטל על המאשימה במקרה זה, בטרם הרשעה, גבוה יותר מהנטל לאחר שנאשם מורשע, נגזר דינו והוא מבקש עיכוב ביצוע עונש של פסילת רישיון הנהיגה, שהוטל עליו לאחר שהורשע. 8. ב"כ העורר טוען שבמקרה זה ראוי לקבל את הערר ולבטל את החלטת הפסילה עד תום ההליכים, שכן לא קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר עפ"י כתב האישום. טענתו המרכזית של העורר, והיחידה בה יש ממש, היא כי בענייננו אין ראיות לכאורה לכך שהעורר סירב לבדיקת שכרות ומכאן שהחזקה, הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה ועליה נסמך כתב האישום - אינה מתקיימת בענייננו (ס' 5 לכתב הערר, עמ' 1-2 לפרוט' ישיבת יום 6.9.07). ב"כ העורר חזר בו מטענתו, כי בית המשפט פסל את העורר מעבר לתקופה שנתבקשה על ידי המשיבה נוכח הפנייתו לפסקה השניה של בקשת הפסילה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול ש' 29-27). 9. סעיף 64ב(ב) לפקודה קובע כך: " שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים או שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, או אם מצוי בגופו סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; שוטר רשאי להורות על נטילה של דגימת דם כאמור בסעיף קטן זה גם מנוהג רכב או מממונה על הרכב שהוא מחוסר הכרה, ולא יחולו לענין זה הוראות סעיף קטן (ב2). " סעיף 64ד(א) לפקודה קובע, כי אם סירב נוהג ברכב לתת דגימה לפי דרישת שוטר, יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה. מטרת המחוקק בהוספת תיקון זה לחוק היתה להפוך את הסירוב להיבדק ללא כדאי, ולכן קבע לעבירת הסירוב אותה רמת ענישה של מי שהוכח שנהג בשכרות, בהגדירו את מי שסירב להיבדק כמי שנוהג בשכרות (ב"ש (ת"א) 92315/07 ברק לירן נ' מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א). 10. לטענת ב"כ העורר לא מתקיימים, במקרה עסקינן, התנאים המצטברים, שאין בילתם להוכחת סירוב של העורר להיבדק - הדרישה להיבדק והסבר כדבעי אודות משמעות הסירוב. לכן, שגה לדידו בהימ"ש קמא כאשר קבע, כי "יש ראיות לכאורה לעבירת הסירוב" (ס' 5 להודעת הערעור). 11. לאחר שעיינתי בפסיקה שהביא ב"כ העורר ובכל ראיות התביעה שצורפו לכתב האישום (שהוגשו לי עפ"י בקשתי מב"כ המשיבה בישיבת יום 6.9.07, זאת מאחר וב"כ העורר לא השכיל לצרפת להודעת הערעור) נחה דעתי כי צודק ב"כ העורר בטענתו כי בנסיבות עסקינן הסתמכות המשיבה על החזקה הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודה הינה בעייתית. ברם, שוגה ב"כ העורר בטענתו כי בית המשפט קמא ביסס את החלטתו אך ורק על קיומה של חזקה זו בענייננו. 12. החלטתו של בימ"ש קמא מבוססת על ראיות (נוספות) לכאורה שהוצגו בפניו לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ומבוססת כדבעי. ביהמ"ש קמא הבהיר בהחלטתו, כי בחן "אם יש ראיות לכאורה לביצוע עבירה" (עמ' 1 להחלטה), וזאת לא רק על סמך החזקה הקבועה בסעיף 64ד(א), עליה סמכה המשיבה (המבקשת שם), בין השאר, את עתירתה לה הוא נעתר. מכאן שטענת ב"כ העורר, כי ביהמ"ש קמא בחן אך ורק "אם יש ראיות לכאורה לעבירת הסירוב" אינה נכונה. טוב עשה ביהמ"ש קמא עת הבהיר בהחלטתו, כי אינו נכנס בשלב זה לבדיקה האם הנאשם הוזהר כראוי אם לאו וברי כי טענותיו של ב"כ העורר בסוגייה זו, אותן שוטח הוא בפניי כעת, נשמעו אף בבית המשפט קמא. 13. לאחר שעיינתי בראיות התביעה ובהחלטת בהימ"ש קמא לא מצאתי כל טעם המצדיק התערבות בהחלטתו. התרשמותי מחומר הראיות עולה בקנה אחד עם התרשמותו של ביהמ"ש קמא באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר ואין בכוחן של טענות ההגנה שהעלה ב"כ העורר כדי לכרסם בהן. בדו"ח המאפיינים עליו הסתמך בימ"ש קמא ראיות למכביר להיות העורר שיכור ואין מקום לחזור על הממצאים שמצא בימ"ש קמא בעניין זה ופורטו בהחלטתו. צדק ביהמ"ש קמא בקובעו, כי אופן התרחשות התאונה וכן כל יתר הראיות בתיק, אותן יש לשקול כמכלול, מחזקות את הדעה, כי העורר היה שיכור. אציין, כי בהודעת העורר שנלקחה ממנו תחת אזהרה הודה העורר, כי שתה 250 מ"ל וודקה חצי שעה לפני התאונה עקב "בעיות אישיות" כדבריו. מדו"ח השוטרים שהגיעו למקום התאונה (דו"ח של רס"ר חבני נטאלי ומזכר של רס"ר שוהם שרון) עולה, כי מפיו של העורר נדף ריח חריף של אלכוהול, עמידתו לא היתה יציבה, הוא התנדנד מצד לצד וכי דיבר לא לעניין. מדו"ח בוחן התנועה לא ניתן למצוא הסבר סביר אחר מדוע עת עשה העורר פניית פרסה ברכבו, באור יום ובמזג אויר נאה, פגע בעמוד חשמל וגרם נזק כבד לרכבו. 14. הלכה פסוקה היא, כי לצורך הוכחת עבירת השכרות - קל וחומר בשלב בו אנו נדרשים לשאלת פסילת רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים, שלב בו די בראיות לכאורה - אין צורך בתוצאות מאמתות של בדיקה מדעית כזו או אחרת ודי בתיאור הוגן, אמין ובלתי תלוי של איש חוק המתרשם מהנהג כי הוא נמצא תחת השפעת אלכוהול והתומך את התרשמותו בתיאור חיצוני של אותו נהג. היטיב לבטא דברים אלו בית משפט העליון בבר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מ"י פ"ד מ(4), 463: "האמור בתקנות 169א' ו-169ב' בא לרבות ולא למעט. הוא אינו בא להוציא מכלל תחולה גם מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על ידי השוטר, כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו, יכולה להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית, שנוצרה כדי להרחיב את המעגל של אלה אשר אותם מקיף האיסור שבתקנות ולמנוע כל ויכוח או חוסר וודאות. הבדיקה והראיה העולה מן הבדיקה, באות לכלול במסגרתם של אלה שנחשבים לשיכורים ואשר אסורה עליהם הנהיגה, אנשים נוספים על אלה, אשר מהתנהגותם החיצונית הבולטת (הברורה בעליל, עולות ראיות מעל לכל ספק סביר כדי להוכיח שכרותם... אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על ידי בדיקה מדעית וכי בכך נסתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השכרות אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור". בענייננו, די בראיות לכאורה המלמדות על מצבו של העורר כדי להגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. 15. גם בעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר צדק ביהמ"ש קמא בהחלטתו, לאור עברו התעבורתי הקצר יחסית של הלה (העורר מחזיק ברשיון נהיגה רק משנת 2001), שזו לו תאונת הדרכים השנייה ב-4 השנים האחרונות ולחובתו כבר 3 הרשעות קודמות. משכך, ולנוכח העובדה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, היה מקום להעדיף את השיקול בדבר הגנה על בטחונו של הציבור על פני זכאותו של העורר להמשיך ולהחזיק ברשיון כל עוד לא הורשע בדינו, אף לנוכח הפגיעה האפשרית בפרנסתו, כפי שעשה ביהמ"ש קמא בהאריכו את תקופת פסילת רשיונו של העורר לתקופה שקצב. 16. לאור האמור לעיל, הערר נדחה. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה